בנין ציון · חלק ק״ב סימן ו׳

עוד השיג מעכ"ת נ"י על מה שכתבתי דפן תוקד אינו למצות שריפה רק לאסור בהנאה וז"ל דהא אמרינן כמה וכמה פעמים בשס' ערלה הוקשה לכ"כ ונראה למאי צריכין להקיש וכו' אלא ודאי לשריפה הוקשה כמו ב"ככ צריך שריפה כן בערלה צריך שריפה דוקא עכ"ל ותמהתי שמעכ"ת נ"י כתב דאמרינן כמה וכמה פעמים בשס' דהוקשה ערלה לכ"כ ואני לא ידעתי אפילו פעם אחת דאמרינן כן וגם לא ידעתי איך שייך היקש אם לא בשני דברים דהוקשו בפסוק אחד או בסמוכים והרי ערלה וכ"כ כתובים רחוקים זה מזה ומה דילפינן ערלה דבשריפה מכלאי כרם כמו שכתב רש"י בתמורה (דף ל"ג) וערלה מכלאים גמרה היינו במה מצינו משום דדמי להדדי דשניהם גדולי קרקע ואסורים באכילה ובהנאה אבל לא שיש היקש ואף שהתוספ' שם כתבו בשם רש"י משום דאתקש לכלאי כרם כבר תימה התוספ' י"ט על זה דלא הודיעו מהו ההיקש ולכן פירש ג"כ דרש"י דקדק לשון גמר דלאו היקשא הוא ע"ש וא"כ פשיטא דליכא יתורא ללמוד מזה דמצו' בשריפה. ומה שהשיג מעכ"ת נ"י על מה שרציתי להוכיח נגד דעת הגאון רמ"ס זצ"ל דלמ"ד חמץ בשריפה אסור לבער בדבר אחר של כילוי דאל"כ אכתי יקשה גם לפי מה דס"ל ר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דיתן לכלבו דרש"י לשיטתו קאי דס"ל דרחמנא אחשבי' להבערתו וזה לא שייך רק אי בעור חמץ מצותו בשריפה - על זה אשיב הן אמת שהפני יהושע כתב כסברא זו ליישב סתירת רש"י מה דכתב הכא יאכילנו לכלבים ושם בביצה כתב שאסור ליתן לכלבו אבל בשו"ת נודע ביהודה דחה סברא זו והוכיח דלא שייך רחמנא אחשבי' להבערתו רק לענין שריפת תרומה וקדשים ולא לענין חמץ ע"ש אכן גם אי נימא כסברת הפ"י אכתי קאי ראייתי אליבי' שיטת התוספת דס"ל בביצה (דף כ"ז) דאין איסור ליתן לכלב בי"ט רק משום דמצותו בשריפה ולכן לשיטתם שפיר מוכח נגד דעת הגאון רמ"ס ז"ל דאל"כ היאך מוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי גם לפ"ז אכתי יקשה לר"ע הלא בי"ט יכול ליתן לכלב דאין בזה מלאכה ומצות ביעור קיים אע"כ דלמ"ד אב"ח אלא שריפה דוקא שריפה בעי כנלענ"ד הקטן יעקב