באר שבע · חלק ל״ט סימן כ״ט

והדבר פשוט וכמעט שלא ניתן לכתוב לרוב פשיטותו דמה שכתב הרמב"ם אין ההלואה שבעל פה או כתיבת יד נגבות מן היורשין אלא באחד מג' דברים אלו הנז' לא איירי ביורשין קטנים דוקא אלא אפילו ביורשין גדולים מפני שכל כך אנו טוענין ליורשים גדולים שאביהם פרעו כמו ליורשין קטנים דגדול במילי דאבוה קטן מיקרי כדאיתא בחזקת הבתים ובשאר דוכתי טובא ואין חילוק בין יורשים קטנים לגדולים אלא דוקא לענין מלוה בשטר שאם יש בו אחד מג' דברים אלו הנז' גובה אפילו מיורשין קטנים אבל כשאין בו אחד מג' דברים אלו הנזכר אע"פ שאינו גובה מיורשין קטנים מ"מ גובה מיורשים גדולים אבל לענין כתיבת יד הכל שוים לגמרי וכן פירש בהדיא המגיד משנה והכסף משנה בריש פרק י"ב מהלכות מלוה וכתבו דלהכי נקט הרמב"ם בכל דבריו האלה הנז' יורשים סתם ולא נקט יורשין קטנים כדי לכלול אף יורשין גדולים וכן מוכח נמי בפשיטות מתוך דברי הטור ח"מ סימן ס"ט שכתב וז"ל מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענין להם שפרוע הוא וכתב בעל התרומות ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חייב חוב זה וכו' עד ולא נהירא מה שכתב ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שהוא חייב זה שלא מצינו שבועת יורשים אלא כשבאין לגבות שטר שהניח להן אביהן אבל ליפטר אין צריכין שבועה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת ראובן הוציא כתב יד שמעון על יורשיו שהוא חייב לו מנה והם אומרים אף על פי שהוא כתב יד אבינו שמא פרע.