באר שבע · חלק ל״ו סימן ו׳

וראיה מוכרחת לדבר נראה לי מהא דגרסינן בסוף פרק השואל תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ובע"א נוטלה בידו ויוצא כו' והא ודאי דהא דקאמר ובע"א נוטלה בידו ויוצא לא נצרכה אלא לאשמעינן דבע"א חייב ליטול בידו המזוזה ויוצא ואינו רשאי להניחה שם דאל"כ קשה פשיטא וטעמא דמלתא הוא משום שכתב הרא"ש ז"ל בסוף הלכות מזוזה דאף על פי שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה' שומרך וגו' מלך בשר ודם מבפנים כו' עד ועל כן נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה מ"מ לא יהא כוונת המקיימה כדי לשמור הבית שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמיע לשמירה אלא יכוין לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה מפני שיש במזוזה יחודו של הקב"ה ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקב"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא וממילא נמשך שתשמור הבית וכה"ג כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מזוזה על אלו שכותבין במזוזה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם ע"כ.