באר שבע · חלק כ״ב סימן ו׳

ושמא י"ל דדוקא כשהמנהג הוא בדבר האסור רק מדרבנן כחליצת הסנדל דמדאורייתא שרי בין במנעל בין בסנדל בכה"ג דוקא אין שומעין לאליהו ובכה"ג הוא דאמרינן בירושלמי המנהג מבטל הלכה לא שיהא בדבר עקירת דבר מן התורה אלא דבר שהוא מדרבנן אי נמי אפילו דבר האסור מן התורה אבל אין איסורו מפורש בתורה כתוספת יום הכפורים אבל כשהמנהג הוא בעקירת מצוה המפורשת בתורה לא שבקינן להו בההוא מנהגא דבכה"ג לא אמרו המנהג מבטל הלכה ותדע דהא אמרינן בפ"ק דראש השנה נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה ופריך מבנות שוח ומסיק ומשני דאמר ליה במקום איסורא כי נהגי מי שבקינן ליה הרי בהדיא משמע דכל שנהגו הפך ההלכה במקום איסורא לא שבקינן להו בההוא מנהגא וא"כ יש להקשות על הסוגיא דיבמות ומנחות שהבאתי דמשמע להיפך דכל שנהגו הפך ההלכה אפילו במקום איסורא שבקינן להו בההוא מנהגא אלא על כרחך צריך אתה לחלק ולומר כשהמנהג הוא בעקירת מצוה מן התורה לא שבקינן להו בההוא מנהגא כמו המעשר של חרובין דפליגי רבנן ור' נחמיה אי משעת לקיטה אי משעת חניטה דאם הלכה כרבנן והם נהגו כרבי נחמיה נמצא שלא קיימו מצות מעשר כלל וכמו שכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל בי"ט ריש פרק המביא גבי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא לא שנא בדאורייתא ול"ש בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי וכתבו הפוסקים הנזכרים בשם בעל העיטור דוקא במידי דאתא מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי ע"כ.