אבקת רוכל · חלק פ״ח סימן ב׳

על מה שתמה מורינו הרב איך לא נזכרתי מלשון בעל התרומות מנין שלא נזכרתי דאם בשביל שכתבתי לשון הרא"ש והבאתי ראיה ממנו אין זה מזיק אם בה"ת חולק עמו דמגברא אגברא לא רמינן ואם הקושי הוא בשביל שכתב הטור שניהם כנראה שהם מסכימים אין זה הכרח כי דרכו של הטור לפעמים לעשות כן שכות' במקום א' דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר ואם ישאל שואל א"כ למה סמכתי על הרא"ש יותר מעל בעל התרומות עשיתי זה מכמה טעמי חדא דהרא"ש בתרא יותר מבעל התרומות והלכה כבתראי ועוד שכבר כתב הטור בפתיחת חבורו שעל הרא"ש אביו ז"ל יש לסמוך במקום שהוא אינו סותר דבריו וז"ל בתחלת החשן ועלתה במחשבתי לחבר ספר במשפטי הדינים על דרך פסקי א"א הרא"ש ז"ל אשר הם בנויים על יסוד הרב הגדול האלפסי ז"ל עד וכמעט מקומות אשר אין דעתו משוך עם דעת שאר המחברי כמו הרמב"ם וזולתו אני כותב דעתם ודעת א"א הרא"ש ז"ל והסכמתו למען ירוץ קורא בו ויעשו ככל אשר ימצא במקום ההוא ולא יסור ממנו ימין ושמאל ע"כ הרי שהטו' גילה לנו שהעיקר בפסקיו הוא על דרך הרא"ש אביו ועוד שהוא כתב תשובה זו של הרא"ש בסימן התשובות שהם לענין מעשה כנראה שהוא רוצה שלענין מעשה נסמו' עליו ועוד שרבים אש' עם הרא"ש בסבר' זו ר"ל בענין שנסמו' על המנהג אע"פ שבענין הנאמנות חולקים עמו תחלת כל דבר רבינו האיי גאון כמו שהביאו דבריו הריטב"א ורבינו ירוחם וסמכו עליהם ולא חלקו עליהם אע"פ שלדעת הראב"ד אין צורך לזה כי אין בזמנינו מי שכדאי לחלוק על דברי גאון הרי שרבים אשר אתו וע"כ סמכתי על דבריו ועוד דאפי' בה"ת יודה בנ"ד דע"כ לא קאמר בה"ת דלא סמכינן אמנהג אלא בענין נאמנות שהיא מילתא אחריתי אבל בנ"ד שמה שרצונו לסמוך על המנה' הוא בעצם הענין כי הוא על סדור הקנס שיסודו כדעת הרמב"ם וכמנהג המדינה בזה יודה בעה"ת ובזה נתרצה הקושייא שהקשה לומר מההיא דהריטב"א דההיא דהריטב"א מיירי לענין תנאי דהוא מילת' אחריתי כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אבל בנ"ד שסמך על המנהג הוא בעצם גוף הענין יודה הריטב"א וזהו שכתב רב האיי לכל כללי דתחות עניניה דלא גרע משאר הלשונות שכתב הרב שהם בכלל ובחומר כו' וסמכינן אמנהג כל זה אמרתי בהנחת שדברי הטור סותרים אלו את אלו ואפשר לומר שאינם סותרים כי מ"ש לשון בע"הת כפי הדין מדין התלמוד ויורה על זה לשונו שכתב ז"ל אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד כו' כדאיתא בירושלמי כו' הרי שמה שכת' בכאן הוא מה שהוא כן כפי דין התלמוד ושאין לסמוך על מה שכתוב בו וקנינא אבל מה דכתיב ויכולים העדים לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ובסי' ס"א כתב תשובת הרא"ש מטעם המנהג וכתב כי כיון שנהגו כן סתם המקנה דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כי היישובים שכתב מר אינם נ' לי כי הא' שכתב שדברי בעה"ת הם כשאין מנהג פשוט ודברי הרא"ש כשהמנהג פשוט במחילה ממנו כי אדרבא לשונו של בע"הת יורה יותר שמדבר כשהמנהג פשוט בעיר יותר מלשונו של הרא"ש כי בעה"ת כתב שרגילים הסופרים לכתוב כן בכל השטרות והרא"ש כתב בשטרות סתם והשמיט מלת בכל גם מה שכתב מר בכל המדינה איני יודע מה טיבו של זה בכל בכתב כי לא מצינו בשום מקום שיאמר שהמנהג פשוט בקצת המדינה ולא בכולה כי אינו בכולה או ברובה שהיא ככולה לא יקרא מנהג פשוט גם היישוב השני שדברי הרא"ש הם בשאין כאן עדי השטר אתמהא כי לא היתה שאלת הרא"ש על שטר שטען הלוה שלא נכתב הנאמנות בציוויו ואין כאן העדים עד שיאמר הרב כן אבל השאלה היתה על שנתברר לשואל שהיו כותבין הנאמנות בלי צווי הלוה כלל וע"ז שאל השואל מה דינו וע"ז השיב הרא"ש שאין קפידא בדבר כי אין צורך שיפרש הלוה כל לישני שפירי דאית ביה רק כשיקנה לכתוב שטר מספיק כי דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וזה פשוט בלשונו ע"כ אמרתי שאין המלט מאחד מהשני דרכים שכתבתי לעיל או שהלשונות סותרים כי כן מצאנוהו לטור במקומות אחרים לכתוב במקום אחד דעת פוסק א' ובמקום אחר דעת פוסק אחר או שנאמר שמה שכתב לשון בה"ת הוא מדין התלמוד מדין מגיד וחוזר ומגיד ומ"ש בתשובות הוא מדין המנהג ועל מ"ש הרב מה שאין המנהג פשוט במדינה במחילה ממנו שזה מחלוקת במציאות כי גם אני נמצא במדינה זה לי שתים עשרה שנה וכל קנס שדוכין שראיתי הם מסודרים על דרך הרמב"ם והשטרות שכתב מר שבאו לפניו שלא כדרך הרמב"ם אין מביאים ראיה מהם כי היו מסופר בלתי בקי ואין מביאים ראיה רק מהסופרים המפורסמים ומובהקים ובקיאין בטיב שטרות ומנהיגיהם: