עוד אפשר למערערים אלו לטעון דאע"ג דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורי' דמו הני מילי כשלא יאמר כתבו ותנו לו אבל כשאמר כתבו ותנו גרע טפי וכדאיתא בפרק יש נוחלין ובפרק מי שמת שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ובנ"ד כיון דאמר כתבו ותנו אין כותבין ונותנין ויש לדחות דבריהם שהרי פי' רשב"ם דאין כותבין ונותנין לאחר שמת קאמר משמע מדבריו דבחיו שפיר כותבין ונותנין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות זכיה ומתנה ובנ"ד משמע שכתבו ונתנו מחיים שהרי נראה מלשון השטר שהצוואה נכתב ונחתם ביום א' והוא לא נפטר עד יום ב' וכיון שנכתב ונחתם קודם מותו אפילו אם לא ניתן ביד האשה אלא ליד אחר סגי שזוכה הוא לה שלא בפניה ואפילו שקנאו הסופר בידו נר' דחשיב כזוכה בשבילה דכיון דנוטל שכר הוא על כתיבתו הוי שלוח' לזכות לה בו ולא דמי למה שאמר הרב המגיד בפ"א מה' זכייה ומתנה דאם נכתב ולא נמסר אין נותנין לאחר מיתה דהתם כשאין הסופר נוטל שכרו ועוד נראה דאפילו אם הכא כותב בחנם שאני הכא שאמר שתהיה כתיקון חז"ל דאיכא למימר דבכלל זה הוי שיעשה הסופר שלוחה לזכות בשבילה אע"פי שאינו נוטל שכר:
אבקת רוכל · חלק ע׳ סימן י׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.