אבקת רוכל · חלק נ״ה סימן ב׳

אחד"ש מעכ"ת באתי להשיב לכ"ת על ענין טבילת חמת האריך כ"ק בדברים לא יסכון בם דמה לנו אם הרי"ף סובר כן או אינו סובר כן שרוב הדינים המוחזקים בידינו ימצאו גדולים חולקים בדבר ואפ"ה לא נקטינן אלא כסוגין דעלמא וכל המורה דלא כסוגין דעלמא טועה בשיקול הדעת יאמר לו כדאיתא בפ' אחד דיני ממונות ובנ"ד סוגיא דעלמא לפסול שאובה שהמשיכוה כולה ובעדותו של הרמב"ם ז"ל בחיבור וגם בדורות אבותינו ובדורינו זה לא נראה ולא נשמע מי שיקל בכך אדרבא ראינו בשאלוניקי ובאנדרנופלו שהם מקומות תורה שהוציאו הוצאות מרובין ביותר לחצוב להם באר מיים חיים לטבול בו וקודם לכן היו טובלות במי גשמים מכונסים והיו הנשים מצטערות מצד הקרח הנורא עד שהיו מגיעות לפרק המיתה ומעולם לא עלה על דעת שום אדם להקל ראש לטבול באמבטי שבמרחצאות שהיא שאובה שהמשיך כולה וכ"ש במלכות הזה שהרמב"ם הוא הר' המובהק בכל הגלילות האלו ממזרח שמש עד מבואו שמעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף להקל בכך ואם בני חמת להיות שאינם בני תורה טעו והיו טובלים בשאובה שהמשיכוה כולה ראוי לגעור בהם ולכופם שלא יקלו בכך לא להחזיק ביד טעותם ולעשות סניגרון לדבריהם לא בצדק ולא במשפט כי ע"כ תפיג תורה ואפי' אם היה שהיו נוהגין כן על פי איזה חכם שהורה להם להתיר היה ראוי לגעור במורה ההוא ולכפותו שיחזו' בו ויאסו' מה שהתיר כ"ש דאשר עשו כן מד"ע בטעות: