אבקת רוכל · חלק קנ״ו סימן ד׳

מה שטען שלא להגבות לזה חובו כאן מטע' הריב"ש דכיון שההלואה לא נעשית כאן אין בית דין שבמקום זה מגבין למלוה שלא בפני הלוה אלא צריך המלוה לילך למקום הלוה ויתבענו שם ואח"כ יבוא אדרכת' מדייני המקום ההוא ויגבו לו ב"ד שבכאן מנכסים אלו דהא כיון שלא לוה בכאן ליתיה לטעמא דשלא יהא כל א' נותן מעותיו והולך לו וליכא נעילת דלת וי"ל דסברא זו סברת יחיד היא ושום אחד מהפוסקים לא כתב' הילכך לא חיישינן לה ועוד דמה לי אם ההלואה היתה במקום זה או במקום אחר סוף סוף הרי נטל מעות חבירו והלך לו למדינת הים דלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים דאם איתא לא היו שותקים הפוסקים מלחלק בדבר ועוד דאפילו לפי אותה סברא מודה בנ"ד דהא לא מצי למיזל למקום שהלוה שם לידון עמו כי הוא חייב מעות למשנה ומי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו ואי דחיק ליה למיקם עמיה בדינא ממטי ליה ולחמרי' לשחוור ונמצאת מדת הדין לוקה ועוד דבנדון זה אנן סהדיה דלא פרעיה ועוד שיש מי שמעיד שאמר לו לבקש מהלוה להאריך לו זמן ועוד שכל קהל פולפו"ל מעידים שלא פרעו וא"כ למה צריך לילך לידון עם הלוה כיון שהוא ברור לנו שאין לו שום טענה על החוב להריב"ש נמי ב"ד נזקקין לגבות לו חובו שלא בפני הלוה דכיון דברור לנו שלא פרעו אין מענין דינו של זה כי נצטוינו לרדוף הצדק והאמת שהיא ברור לנו וכמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין נאם הצעיר יוסף קארו