דין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר - שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ד

בכלי ראשון תוך מעת לעת. בסימן צ"ה סעיף ג' יתבאר דגם ע"י ערוי מכלי ראשון על ב' כלים אחד של חלב ואחד של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכלי ראשון ממש ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכלי ראשון. וכתב רש"ל פכ"ה סי' ע"א דמסתבר דכלי ראשון כל זמן שאין היד סולדת בו אין בו כח להבליע כלל אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד אצל האש כל שהוא חם ואפילו אין היד סולדת בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח כלל נ"ז פוסק כב"י ואו"ה דאפילו בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היד סולדת בו וכן עיקר ועיין סי' ק"ה סעיף ב' מה שכתבתי על דברי רמ"א בזה:

בקדירה שני פעמים. דהוה כאילו תחב שם ב' כפות של איסור ואם נודע בנתיים נתבטל הראשון ונעשה היתר גמור ובת"ה סי' קפ"ג נתן טעם להצריך שני פעמים ס' דחיישינן שמא לא פלט הכף תחילה כל הבלוע בתוכו מן האיסור ונשאר בתוכו חלק ס' ונכנס בתוכו מן ההיתר שבקדירה נ"ט חלקים ונאסר הבלוע בתוך הכף שנעשה הכל נבילה וצריך עוד ששים נגד זה שנתחדש בכף מתחיבה [ראשונה שפולט תוך הקדירה בתחיבה] שנייה ואח"כ דחה זה דאין היתר בלוע נאסר מאיסור בלוע ועוד האריך למצוא טעם להתיר בפעם א' ס' ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ' החמיר להצריך ב' פעמים ס' ואין לנו אלא המנהג שכתב רמ"א להקל הן בבשר בחלב הן בשאר איסורים:

אבל הכף אסור. ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוה כהגעל' תירץ בהגהת ש"ד דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היד סולדת בו ועוד דאתי למטעי כו'.

פירות או צונן. כ' בת"ח כלל פ"ה ובשערי דורא כ' דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתייה מותר והכי נהגו ולא כמרדכי פרק אין מעמידין דאסור להשתמש בדבר לח עכ"ל וכתב עוד ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבשר בחלב ואחר מעת לעת בשלו בו מאכל אינו צריך להשליך דמי הקדירה לנהר כמו שפסק מהרא"י עד כאן ורש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ו חולק על רמ"א כי לא נהגו לחום אלא לויג"א בעלמא לחוף ראש אבל לא מים הראויים לשום מאכל ומשתה והא ראייה דלחוף ראש מותר אפילו לכתחלה כו' על כן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר עד כאן לשון רש"ל. וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר כתוב באיסור והיתר הארוך ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו.

בדיעבד אינה אוסרת. פירוש אם חזרו ותחבוהו למין התחיבה ראשונה אבל אם חזרו ותחבוהו למין הבלוע בו מתחלה תוך מעת לעת לתחיבה הראשונה אסור כ"כ ב"י ורש"ל פכ"ה סי' מ"ז בשם סמ"ג:

דהוה נ"ט בר נ"ט. פי' מן הכף למים ומן המים לקדירה שניהם להיתר דאף בפעם השני הוא היתר מן הדין והא דאסור לכתחלה הוא מטעם כיון שנתפשט המנהג לאסור אותו שאינו בן יומא כמ"ש אחר זה כ"כ ת"ח ונ"ל הטעם דהחמירו בקדירה כאן לפי שנותנין המאכל לכלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו ע"כ אין נכון להתיר הכלי שאינו בן יומו כיון שמערה ממנו כנ"ל כוונת רמ"א ויש להקשות כאן בטור שכתב ואחר ששהתה מעת לעת לבישול המים כו' משמע דאם הוא תוך מעת לעת לבישול הבשר אסור אע"פ שבישל תוך זמן זה מים ולא אמרינן נקלש כח בלע הבשר וזה דלא כמ"ש הטור בשם רשב"א סי' צ"ג גבי ירקות דנקלש הבלע מחמת הירקות והלא כתב ב"י שם דאין חילוק בין ירקות למים. ולעיל כתבתי ליישב זה:

או שיש במאכל ס' הכל שרי. פי' אפילו אם שניהם בני יומן וקשה לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על יש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדירה ומה מועיל ס' דמ"מ בולעת הכף והוה בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס':

ונוהנין להחמיר לאכול המאכל כו'. בת"ח כלל נ"ז כתב דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוה כלכתחלה על כן טוב להחמיר עם המאכל שלא לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב אבל לשומו בכלי של אחד מהן אין להקפיד כנ"ל עכ"ל ורש"ל פ' גיד הנשה סי' מ"ג כתב שיש לנהוג לאוכלו מן הקדרה בכף חדשה וכיון שחומרא בעלמא הוא יש לנהוג כרמ"א ומ"מ לכתחלה יש להקפיד לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא בן יומו דוקא כן נלע"ד:

ואינו אלא חומרא בעלמא. ממילא גם במ"ש הש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו' דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא דחד טעמא הוא עם דין זה ואם נתבשל מים בכלי של בשר שאינו בן יומו ותחב בו כף חולבת בן יומו המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה סעיף ג' וע"ש בטעם שכתבתי:

שבלועים מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם מבואר לקמן בסי' צ"ו בדברי רמ"א שא"צ רק ס' נגד מקום הנטילה:

ואחר כך בישלו בה בשר. פי' אפילו תוך מעל"ע של בישול חלב והא דהוה זה כל שכן לפי שכאן אין בלוע מחלב עצמו וטעם החלב הבלוע כבר נקלש על ידי המים:

כנגד מקום הסכין כו'. בטור כתב בשם ר"פ כדי כל הסכין והש"ע לא העתיקו לפי שר"פ אזיל לטעמי' דס"ל ריש סי' זה במתכת חם מקצתו חם כולו ולא קי"ל כן ע"כ אין צריך רק כנגד המקום שחתך אבל רש"ל פרק גיד הנשה סי' מ"ב כתב שצריך לשער נגד כל הסכין דהיינו הלהב חוץ לקתא דכל חותך בסכין אינו מדקדק כמה חתך בסכין ואף אם יאמר ברי לי שלא חתכתי רק במקום זה אינו נאמן דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' ע"כ:

אינו אוסר אלא כדי קליפה. כ"כ הטור בשם הר"ף וז"ל אבל קליפה בעי לפי סידור לשון הטור בזה נראה שיש שם ט"ס וכן צ"ל אם הוא בן יומו אם לאו דמסתמא אין בן יומו דסתם כלים אינן בני יומן מותר אבל קליפה בעי וכן הוא בהגהת סמ"ק וכתב שם הטעם משום שמנונית שעל הסכין שסתם סכין יש עליו שמנונית וקשה דמשמע לכאורה דברישא ביש ס' נגד מקום הסכין לא צריך קליפה אם יש ס' ולמה צריך כאן קליפה אם יש ששים נגד אותו השמנונית שעל הסכין ואי אין ס' נגדו מה מהני קליפה דהא מוליך הטעם בכולו כמו ברישא ומו"ח ז"ל כ' דמיירי באין בו ששים ואפי' הכי אינו אוסר רק כדי קליפה כיון דאיסור מועט הוא ומייתי ראי' מפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) בסך את הפסח בשמן של תרומה דסגי בקליפה דפריך שם כיון דתתאי גבר הא כולו אסור ומשני שאני סיכה דמשהו בעלמא היא ודבריו תמוהי' דכיון דהאיסור מתפשט בכולו דהא בכלי ראשון הוא ואי אין בו ס' ודאי לאו איסור משהו אלא גדול לפי ערך הבשר שנאסר ממנו שאין בו ס' ועוד יש ראייה ממ"ש בת"ה הארוך בית ד' סוף שער רביעי וז"ל והוי יודע דכל שיש לו פעפוע שנפל למקום ידוע מן החתיכה שאע"פ שיש ס' לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו וכמ"ש בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו עכ"ל וכתב שם הוא בעצמו במשמרת הבית דהא דאינו אוסר כולו משום דהנטיפה דבר מועט היא ואין בה כדי לאסור את הכל כו'. ש"מ שאם אין בה ס' נגד הטיפה נאסר הכל אף על פי שהאיסור מועט אלא פשוט הוא דודאי יש ס' נגד האיסו' או בתרומ' א' ומאה אלא דהחילוק הוא דברישא דהוה האיסור משום פליטת הסכין הוצרך לומר דאוסר עד ס' אבל בסיפא שאין בן יומו מותר מצד הסכין אלא מצד שמנונית שעליו והוא דבר מועט ויש ס' בשיעור קליפה נגדו על כן לא הוצרך להזכיר כאן ס' כיון דעל כל פנים בעי קליפ' בכל גוונא ואפילו ברישא דיש ס' נגד כל הסכין ואפ"ה צריך קליפה במקום נפילת האיסור מועט בצלי ששם האיסור על כל פנים יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות על כן צריך לקלוף המקום ההוא ומזה למד הרשב"א לכל צלי שנפל עליו איסור מועט שצריך ס' וגם קליפה וכן כתוב להדיא במרדכי סוף פרק גיד הנשה בההיא דפסח שצריך קליפה אפילו ביותר מס' וכ"כ הר"ן בפרק כל הבשר וכן פסק בש"ע סי' ק"ה ס"ה ולכוונה זו כתב הטור כאן בשם הר"ף דבעי קליפה דהיינו גם ברישא שיש ס' נגד מקום הסכין ולא חילקו לשני בבות אלא ללמדינו דבאין ידוע שהוא בן יומו אזלינן להקל וא"צ ס' נגד מקום הסכין אבל נגד השמנונית שבעין פשיטא שיש ס' ולא הוצרך להזכירו וסיים אבל קליפה בעי אתרווייהו והש"ע שהעתיק בסיפא אינו אוסר אלא כדי קליפה ג"כ נתכוון לזה: שוב ראיתי באשר"י פרק גיד הנשה בדין צלי שצריך נטילה שכתב שם וכן הא דאמר בפרק קמא למ"ד בית השחיטה רותח הוא קולף שאני התם דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין שאני סיכה דמשהו עבדי ליה כו' עכ"ל. התם ג"כ קאמר אחר שיש ס' רק שיש חשש מחמת מקום הנפילה בזה סגי בקליפה ולא צריך נטילת מקום כן נלע"ד פשוט דאם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין דאסור כולו והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים:

וכל זה בבשר רותח כו'. בת"ח כתב ג"כ הכי ותמיהני שהרב רמ"א רגיל להביא האו"ה בכל המקומות וכאן לא הביא דבריו כמ"ש בכלל ל"ו בזה לאסור אם חתך בשר רותח שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו מתשמיש רותח אגב דוחקא דסכינא בלע בכולו וצריך ס' נגד כל הלהב כו' ול"ד לכלי שני דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כ"ז שהיד סולדת בו ואם אין ס' הבשר אסור אפי' בהנאה ובכלי שני איכא דופני הכלי שמצננות אותו כל שעה ואע"ג דאין כאן גם דופני הכלי ראשון שמחזיק לו החמימות זמן ארוך מ"מ מיבלע מיהו בלע כו' עכ"ל הרי לפנינו דגם אם מונח הבשר הרותח על הטעלי"ר מחמיר בו לאסור גם הבשר והיינו כל זמן שהוא רותח הרבה אחר שבא מן הכלי ראשון וכך הם דברי רש"ל פרק ג"ה סי' מ"ד וז"ל דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ונתקרר במהרה אבל לא בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש דכ"ז שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר ומ"ה נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לתוך קערה כל זמן שהיד סולדת בו הם ככלי ראשון ונפקא מינה לענין בשר בחלב כאם הכף בן יומו מבשר והדוחן בלוע מחלב או איפכא נאסר המאכל משום בשר בחלב וגם נאסר הכף ואוסר אח"כ קדרה אחרת אם תחבו לתוכו אי נמי אם הכף של איסור נאסר הדוחן מבליעת איסור שכלי אוסר דבר אחר אפילו בלא רוטב אבל אם אותו התבשיל נאסר כבר בבליעה לא נאסר הכף בלא רוטב מאחר שהמאכל אינו אוסר מחמת עצמו וכ"ש אם המאכל הוא של חלב או של בשר שאין הכף נמי נעשה כמוהו ולהיות בן יומו לאסור אח"כ קדירה אחר דלא גרע מדבר שנאסר בבליעה שאין אוסר בלא רוטב כ"ש בכלי היתר עכ"ל ובד"מ סי' ק"ה מביא דברי רש"ל אלו וחולק עליו וכתב שנראה לעינים שרוטב רותחת מחזקת יותר חום מן בשר ודבר עב ול"נ שאין ראייה מזה דכאן גרע טפי שיש דוחקא דסכינא ודמיא לצנון דריש סימן צ"ו דאסרינן ליה בנ"ט. וכן נלע"ד להוכיח מלשון הר"ף בטור בדין זה שכתב יש רוצים להתיר בשר רותח שחתכו בסכין חולבת על ידי קליפה כדאמרינן גבי בית השחיטה כו' ואי מיירי בכלי ראשון מי הוא זה אשר רוצה להקל בכלי ראשון בכדי קליפה דאי בכלי ראשון סגי בקליפה היאך תמצא בעולם לאסור כולו בנותן טעם אלא פשוט דבכלי שני מיירי ואפ"ה מחמיר בו להצריך ס' כיון שהיד סולדת בו ואם לאו כל החתיכה אסורה ומו"ח ז"ל כתב בסי' ק"ה דבחתך בשר רותח בסכין חולבת בכלי שני והיד סולדת בו דהסכין נאסר דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכלי שני להפליט הבלוע בסכין ולהבליע בבשר. ולפי הנראה לע"ד יש להחמיר במקום שיש דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל כדעת רמ"א:

לתנור פנאד"ש. פי' קערה של בשר דהיינו שעושין בה מאכל של בשר הנקרא פנאד"ש:

אינו אוסר אלא כדי קליפה. דאין שם רוטב ולא דמי לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא רק שמונח עליה ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בו הוה טעם הבא מן הממש משא"כ בקערה כ"כ ב"י:

משום דהוה נ"ט כו'. במרדכי שם בדין זה כתוב הטעם דמותר מפני שהשמנונית הוא נ"ט לפגם וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אסור משום דס"ל דגים שעלו בקערה עלו אין נתבשלו לא והב"י דנראה לו טעם ההיתר בזה הדבש משום דהוה נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוה אסור ולא הוה נ"ט בר נ"ט כמ"ש בסי' צ"ה גבי ביצה שנתבשלה עם בשר כו' מ"מ כאן שרי מטעם דהוה נ"ט לפגם ואם כן לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה:

שנתחב. כ' הש"ך דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע"ל סי' צ"ח ס"ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש"ל דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערין בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף (כ' כ"ג בשם הרדב"ז לא אמרו אלא באיסור ודאי אבל בספק איסור לא משערינן אלא בפליטה. וכ' עוד בשם תמים דעים דהיכא דהגביה עץ הפרור מלא מתבשיל שבקדירה שיש לומר שמה שיצא מפליטת הכף אינו יכול להתבטל בתבשיל שהגביה באותו כף משום דלית ששים באותו תבשיל שהגביה. ואחר ההגבהה החזיר הכל לקדירה מה שהגביה עם עץ הפרור עצמו נעשה הכל נבילה ואוסרת כל הקדירה אם אין ס' כשיעור מה שהגביה עם העץ הפרור ע"ש):

ששמשו. בו חלב אבל אם שמשו בו בכ"ר מים אינו מחשבו מע"ל אבל בכף של איסור אפי' שמשו בו בכ"ר של מים מחשבו מע"ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס"ו וסי' ק"ג. ש"ך. וכ' בט"ז בסי' צ"ה ס"ג יתבאר דגם ע"י עירוי מכ"ר על ב' כלים אחד של חלב וא' של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכ"ר ממש ומ"ה אם עירה נמי מכ"ר על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכ"ר ומהרש"ל כ' וז"ל ומסתפינא להקל בכ"ר שעומד אצל האש כל שהוא חם אפי' אין היס"ב ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ"ר כדאיתא בירושלמי עכ"ל אבל בת"ח פוסק כב"י דאפי' בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היס"ב וכן עיקר:

ראשונה. כ' הש"ך דגם דעת המחבר שסברא ראשונה עיקר ולכן כ' סברא האחרונה בשם יש מי שאומר:

פעמים. הטעם כ' מהרי"ל דמתחלה צריך ס' נגד כל החלב דחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבלה מבב"ח ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דלכך נקט המחבר אם תחב ב' פעמים כו' ולא כתב סתמא הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזיל לטעמיה דס"ל דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח ולא בשאר איסורים מטעם שבב"ח כל אחד היתר בפ"ע והלכך כשתחבו ב' פעמים תו ליכא למימר דנ"נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ"נ אח"כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' ודוקא אם לא נודע בנתים אבל אם נודע בנתים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע"ג דמשמע דעת הב"י לקמן ס"ס צ"ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתי היתר ואח"כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניער אפי' מין במינו אפי' נודע בנתים מ"מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ"נ צריך ב"פ ס' (ואע"ג דמין במינו נמי אינו נ"ט מ"מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסור וזה לא שייך הכא ודו"ק עכ"ל) עיין בס"ס צ"ב בט"ז מה שמקשה מכאן על מה שכ' מהרי"ל בהלכות פסח בהגעלה מכ"ר עיין שם:

דסגי. כתב הש"ך אפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי"ל דא"צ אלא פעם א' ס' וכדלקמן סי' צ"ח סס"ד בהג"ה:

הכף. כתב הט"ז ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוי כהגעלה משום דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היס"ב והש"ך כתב דלדעת הר"ב בסי' צ"ה ס"ג אפי' לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה ב"י ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל דאסור הכף להשתמש בו בין עם בשר בין עם חלב או שאר דברים דהא הכף נ"נ ועי"ל סי' צ"ח ס"ה:

יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינו ב"י משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה ב"י בשעת התחיבה ראשונה נ"נ ואוסרת אח"כ אפי' דיעבד אם הוא ב"י משעת התחיבה אבל אם אינו ב"י בשעת התחיבה השניה הכל מותר דנהי דנ"נ מ"מ השתא נטל"פ ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו בשום דבר אפי' אינו ב"י:

בהנאה. (ר"ל הקערה צריך שבירה והמאכל זורקו לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו) כ' בהגהת אשר"י סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח"כ כשאינה ב"י ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר ובת"ח חולק ע"ז:

פירות. כ' הב"י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל והקשה הב"ח דהא בסי' צ"א כ' דאסור להניח דבר לח בכלי איסור ותירץ דהכא הוי כמו דיעבד דא"א אם לא שישבר הכלי (אבל קשה לי דבסי' קכ"א כ' או"ה דכלי חרס שנשתמשו בו איסור בצונן מאחר דא"א בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה בשטיפה היטב וכ' או"ה והביא אותו הש"ך דדוקא כלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות ששתו בו עובדי כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע"י הדחה אבל שאר כלי חרס שקנה מעובד כוכבים אם הוא רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריך שבירה משמע בפירוש אפי' להשתמש בו ביבש נמי אסור דכ' דצריך שבירה דוקא וכאן אינו חולק הרמ"א על ב"י משמע אפי' דבר לח מותר להשתמש בו וצ"ע) וכ' הט"ז בשם הת"ח דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתיה מותר והכי נהגו ולפי מנהג זה יש להקל ג"כ אם נאסרה קדירה מבב"ח ואחר מע"ל בשלו בו מאכל א"צ להשליך דמי הקדרה לנהר ורש"ל חולק ע"ז ופסק דצריך להשליך וכו' וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר צריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו:

לכתחלה. החילוק שבין קדרה לכף איתא בב"י לפי שהכף בלע החלב בשעת שבחו הלכך אף אחר שנפגם אסור לכתחלה כדין קדרה שאינה ב"י משא"כ הקדרה לא בלעה טעם החלב אלא לאחר שנפגם:

בדיעבד. כ' הש"ך בשם ב"י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפ"א דאלו חזר ותחבה במין שהיתה בלוע' ממנו תחלה בתוך מע"ל מתחיבה פשיטא שאוסרת וכ"ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע"ל מתחיבה ראשונה:

אסור. הנה הש"ך הניח דברי המחבר ורמ"א בצ"ע דמאחר דאיכא כאן ג' נ"ט א' הנכנס אל הכף ומהכף אל המים ומן המים לקדרה וא"כ יש לתמוה על המחבר למה אוסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן סי' צ"ה נ"ט בר נ"ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה וכו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ"ש לקמן סי' צ"ה ס"ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפילו שניהם ב"י הכל מותר דהוי נ"ט בר נ"ט וגם על הרב רמ"א יש לתמוה דסתם כהמחבר והא ליתא אפילו לדידן דהא בג' נ"ט כ"ע מודו מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפילו חלב דכיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א"כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ"מ יותר נשאר בה טעם האחרון עיקר ונראה דכ"ש אם נשתמשו בשר בעין בקדרה זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת ב"י דמותר לבשל בה אח"כ בשר אבל לאחר תחיבת כף הא' לא היינו מתירין הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כיון דעכ"פ צריך לקבוע תשמיש לקדירה זו יש לקבוע מחלב שבלוע בה עכ"ל (והנה בודאי תיובתא גדולה היא על הב"י ורמ"א ונ"ל לתרץ דבריהם בדוחק דמיירי שהכפות היו ב"י ומסתמא כשהיה ב"י מסתמא שמנונית קצת דבוק עליו כמ"ש בסי' צ"ה ס"ג דצריך שיאמר ברי לי שלא היה שם שום שומן דבוק עליו וכו' וא"כ הוי נתינת טעם ממש ואפ"ה סובר רמ"א דבדיעבד מותר דהוי נ"ט בר נ"ט כי זה הטעם נותן לקדרה ומהקדרה למים שנים כנ"ל):

ששים. פי' אפילו אם שניהם ב"י והקשה בט"ז לפי טעם הא' בסי' צ"ה ס"ג על היש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה ומה מועיל ס' דמ"מ בולע הכף והוי בו טעם שני וצ"ל דס"ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס':

ולאסור. פי' אפילו לבשל בו שאר דברים וכתב הש"ך דצריך לגרוס במין הכלי בבי"ת ולא כמין הכלי בכ"ף והכי פירושו דאע"ג דאין המאכל נאסר מ"מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל שיכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה ויש לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא ב"י דוקא (ורש"ל כתב דאוכלין אותה מן הקדרה עם כף חדשה):

חומרא. כתב הט"ז ממילא גם מ"ש בש"ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו') דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל וכל זה במאכל שהתורה חסה על ממון של ישראל אבל אם בשלו מים בכלי של בשר ותחבו בו כף חולבת ב"י המים אסורים כמ"ש רמ"א בסי' צ"ה ס"ג:

מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם ע"ל סי' צ"ו מה דינו:

שבלע. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע"פ שלא נמחה ונתמעך וא"צ להפרישו אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפי' יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע"י סינון דקי"ל אפשר לסוחטו אסור עכ"ל וע"ל סי' צ"ו:

הקדרה. כתב הש"ך דהב"י כתב בס"ס ק"ג וז"ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבב"ח שנתבשל בה נראה דלכ"ע כשהוחמו בה מים תוך מע"ל חשוב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע"ל משעת חימום המים דהא בבב"ח כ"ע מודו שחנ"נ עכ"ל ולא נהירא דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן אצל בב"ח חנ"נ הוא משום דכל חד באפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא"כ בשאר איסורים א"כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ"נ ומ"מ לדידן דקי"ל בכל איסורים חנ"נ אין נפקותא כאן בכל זה עכ"ל. אבל קצת קשה לי למה צריך כאן ס' נגד החלב שבלעה הקדרה אם בשלו בה מים תוך מע"ל ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט מחלב לקדרה ומקדרה למים חמין שהוחמו בנתים וממים חמין לקדרה כמ"ש בס' התרומה. ע"כ צ"ל דזה ודאי אינו ידוע בבירור שכל הטעם שהיה בקדרה הלך למים חמין ולא הוי נ"ט בר נ"ט אלא מספק ומיהו אם הקדרה אינה ב"י מותר ממ"נ אם הלך בתחלה הכל אל המים הוי נ"ט בר נ"ט ואם לאו הוי נטל"פ וא"ל א"כ בשאר איסורים למה קי"ל אם בישל בקדרה מים תוך מע"ל חשבינן ב"י משעה שהוחמו המים ולא אמרינן ג"כ ממ"נ אי לא פליט האי קדרה לתוך המים אז הוי מה שבקדרה אינו ב"י ואי פליט דלמא פליט בפחות מששים ובטיל האי טעמא בס' שהרי חנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. צ"ל דרבנן תקנו זאת כיון דאיכא ספיקא כמה פליט אמרינן בכ"מ לחומרא וחיישינן שמא נפיק הכל ונעשה הכל נבילה אע"ג דבסי' צ"ח בנשפך מין במינו מותר מכח דהוי ספיקא דרבנן דוקא בנשפך אמרינן כן דאם לא נשפך היה יכול לשער אבל הכא א"א לשער בשום ענין לכך תקנו שישער בכל הקדירה וק"ל ואם נתבשל מים בכלי של איסור תוך מע"ל אי אמרינן ביה חנ"נ וצריך מע"ל משעת חימום המים ע"ל ס"ס ק"ג):

בסכין. אפי' היה הסכין למטה והבשר למעלה לא אמרינן תתאה גבר דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו"ה וכתב הש"ך ול"ד למה דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה אפי' בסכין של עובד כוכבים דאסור משום שמנונית ואפ"ה א"צ רק קליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה"ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת:

שחתך. כתב הש"ך דזה נמשך לסברא הראשונה שבס"א שהיא עיקר ואע"ג דחם מקצתו חם כולו מ"מ לא הוליך בליעתו בכולו ולפ"ז מ"ש בהג"ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי דרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא ואע"ג דבסי' ק"ה ס"ז כתבו הט"ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י"ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו א"נ דסתם סכין הוא בלוע ג"כ משמנונית של חמאה וכה"ג א"נ מיירי שהבשר שמן ואע"ג דבסי' צ"ו פסק דאם חתך צנון בסכין של איסור אינו אסור אלא כדי נטילה י"ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע"ג דיש פוסקים דחורפיה דצנון עדיף מרותח דאפי' אין הסכין ב"י משוי ליה לשבח מ"מ לענין להתפשט בכולו בישול עדיף:

קליפה. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' י' ובסי' צ"ו ובא"ח סי' תמ"ז קי"ל דסתם סכין אינו נקי מ"מ השמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכ"ק ואע"ג דבסי' צ"ו גבי צנון משמע דאם אינו ב"י ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י"ל דאגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי ליה לב"י מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר עד כדי נטילה וכתב בט"ז דגם ברישא אם יש ס' נגד מקום הסכין אפ"ה צריך קליפה וע"ל סימן ק"ה ס"ה דכל דבר הצריך ס' צריך גם קליפה וכן נמי אפילו אינו ב"י אם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין אסור כולה והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים עכ"ל:

הגעלה. כתב הש"ך הא דכ"כ אסכין ב"י דצריך הגעלה ולא כ"כ נמי אם אינו ב"י דהא הוא בלוע מבב"ח דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב היינו משום דאינו ב"י מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה"ג כבסי' צ"ג בהג"ה משא"כ בב"י דנעשה הסכין נבלה הלכך צריך הגעלה:

שני. כ' הש"ך דזהו דעת הר"ב עצמו אבל דעת האו"ה ומהרש"ל דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כ"ר לכ"ש אלא כל זמן שהיס"ב אסור וכ' בט"ז שנ"ל להחמיר בדבר גוש אפילו בכ"ש במקום שיש עוד צד להחמיר כגון הכא שיש לומר אגב דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא יש להקל כדעת רמ"א (הב"ח כ' בסק"ה אם חתך בשר רותח בסכין חולבת בכ"ש והיס"ב דנאסר הסכין משום דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ"ש להפליט הבלוע ולהבליע בבשר עכ"ל):

גבינה. פי' שנפל על פנאד"ש חמה גבינה:

קליפה. כתב הש"ך ול"ד לסי' ק"ה באיסור שנפל על היתר חם דצריך נטילה דאין דרך גבינה לכנוס כ"כ ואם כן הגבינה עצמה צריך נטילה וכתב בט"ז ול"ד לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר משא"כ בקערה וכתב הש"ך והא דסגי כאן בקליפה היינו בדבר הנגוב לגמרי אבל אם יש בו רטיבות קצת קי"ל בסי' ס"ט גבי מולח בכשא"מ דבשר רותח בקערה חמה צריך נטילה ואע"ג דכתב בסי' ק"ה בדבר מאכל אם שניהם חמין אפילו שניהם יבשים אוסר כולו מ"מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע"פ דשם ס"ז משמע דכלי אוסר אפילו באיסור שאינו שמן אפילו בלא רוטב י"ל נהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מ"מ אינו פולט יותר רק כ"ק ומ"מ צ"ע עכ"ל:

דהיתירא. כתב הט"ז דבמרדכי כתוב הטעם מפני ששמנונית בדבש היא נטל"פ וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אוסר והב"י ס"ל הטעם בזה משום דהוי נ"ט בר נ"ט ויש נ"מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוי אסור ולא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ כאן שרי מטעם דהוי נטל"פ וא"כ לא היה לו לש"ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה עכ"ל והש"ך כ' דמוכח שמיירי כאן שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקילוח דאל"כ פשיטא דשרי כדלעיל סי' ס"ח ס"ו וא"כ ע"כ צ"ל דלא שרי אלא הדבש אבל הקערה אסורה לדעת הרב בהג"ה בסי' צ"ה ס"ג וליכא למימר דמ"מ שרי מטעם המרדכי דהוי נטל"פ דהא כתב הרב בסימן ק"ג ס"ד במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל"פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע"ד העשוי מדבש דבכה"ג לכ"ע נטל"פ אכן מסתימת ל' המחבר משמע דאפילו הקערה מותרת ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים מתירים לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל"פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע"ל סימן ק"ג ס"ב בהג"ה:

התוחב כו'. נלמד מקדרה שבשל כו' בסי' שקדם:

משערים כו'. כמ"ש בפ' ג"ה דבדידיה כו' כנ"ל:

אם כו'. כנ"ל בסי' שקדם:

בכ"ר. ע"ל סי' ס"ח סי"א:

ויש מי כו. כמ"ש בר"פ כ"צ:

וסברא כו'. דאע"ג דחם כולו אינו מוליך בליעתו בכולו כ"כ הפוסקים ואו"ה כתב דאף אם אומר דמוליך בליעתו בכולו היינו ע"י האור דומיא דפסח. וראיה לכל זה ממ"ש בזבחים צ"ו ב' אמר אביי ל"צ אלא כו' וע"ל סי' קכ"א ס"ו ועמש"ל סי' צ"ב ס"ה:

אם תחב כו'. דשמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדירה נעשה כל הכף נבילה וכמ"ש בס"ג וכמ"ש בכחל צ"ז ב' וכמש"ש ק"ה ב' חלב נבילה הוא ועתוס' שם ד"ה אמאי כו':

ולא נודע כו'. שהקשו דאמרינן המעביר עציץ נקוב בכרם כו' (ספ"ז דכלאים וש"מ) מחיצת הכרם שנפרצה כו' (ב"ק ק' וש"מ) וכיוצא בזה הרבה ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ובפ' בתרא דע"ז (ע"ג א') אמרינן ראשון ראשון בטיל ותירצו רשב"ם וראב"ן וריב"א דבע"ז מיירי דנודע בינתים וכ' מרדכי בפ"ט דב"ק דב' חתיכות שנפלו בזא"ז אם לא ידע בינתים צריך ביטול נגד שניהם ואם ידע א"צ וכמ"ש בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק כו' ומסיים בתוספתא שם אר"א בר' שמעון בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותר שכבר ה"ל לעלות ומשמע דלפרושי דברי ת"ק אתא וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' תרומות ע"ש ואף שבירושלמי אמר עלה רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כתב הרא"ש בפ' ג"ה סל"ז דבשאר איסורים מודי רבנן לר"ש כיון דא"צ הרמה ומ"מ פסק דחוזר וניער ע"ש שהאריך ומהא דע"ז אין ראיה כמ"ש תוס' שם ע"ג א' ד"ה כי אתא כו' ובשאר מקומות וע"ל סי' צ"ט ס"ו בהג"ה איסור שנתבטל כו' ועמ"ש שם אי"ה באריכות:

וי"א כו'. דהרבה פוסקים ס"ל דבדבר הבלוע לא אמרינן חנ"נ כמ"ש בסי' צ"ח ס"ח וכמש"ל סי' צ"ב ס"ז ואף דלא קי"ל כן מ"מ בכה"ג יש להתיר וע"ל סי' צ"ח סס"ד בהג"ה אבל אם כו':

אם יש ס' כו'. כמ"ש בקדירה בזבחים (צו ב') ופ' ג"ה ופ' כ"ה ואם בישל כו' ולדידן בס' והמחבר סירכא דפוסקים נקט:

אבל הכף כו'. ולא אמרינן דליהוי כי הגעלה דהגעלה צריכה רותחין כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל' ב') מגעילן ברותחין ובכ"ר ר"ל דלא סגי ביד סולדת דלכן אמר ברותחין דסתם כ"ר יד סולדת סגי וכמ"ש בא"ח סי' תנ"ב ע"ש משא"כ לענין איסור דסגי ביד סולדת. הגש"ד. ור"ל כמ"ש בסוף ע"ז ובזבחים צ"ז א' דכל יום נעשה גיעול לחבירו אבל רבנן פליגי עליה דר"ט שם וכן בסוף ע"ז לא קיימא במסקנא כן ואפשר משום טעמא הנ"ל:

בין כו' ואפי' כו' בין כו'. וכן בשאר דברים דהא נעשה נבילה:

אך מותר כו'. כמ"ש בע"ז ל"ב א' התם ליתיה כו' וכמ"ש תוס' בסד"ה והא כו' ומכאן פר"ת כו' ושם (ל"ג) דמותר ליתן ביה שיכרא: (ליקוט) אך מותר כו' כמ"ש בע"ז ל"ב א' ושם ל"ג דמותר לתת לתוכן מים ושאר משקים ובב"מ כ"ד ב' ומותרת בהנאה כו'. סה"ת סימן נ"ה ע"ש (ע"כ):

אם כו' והכף כו'. כמש"ל בר"ס צ"ג ועבה"ג ס"ק ו' וכמ"ש תוס' בסוף ע"ז ד"ה מכאן כנ"ל:

ומ"מ כו'. עבה"ג:

אם בשלו כו'. בש"ך ופר"ח השיגו על הש"ע ומפ' דברי הסמ"ק בע"א וכמ"ש בפכ"ה (קי"א ב') דנ"ט בר נ"ט מותר. ואף למ"ש תוס' שם דוקא עלו אין נתבשלו לא בג' נ"ט מודה כמ"ש תוס' בסוף ע"ז ע"ו א' סד"ה בת ובד"ה מכאן כו' ובחולין ק"ח ב' ד"ה שנפל כו' והרא"ש בפ"ב דפסחים וש"פ וכ"ש לפסק הש"ע בסי' צ"ה:

הכל שרי. דבלי ב"י מקבל טעם פגום ואותו שאינה ב"י מקבל נ"מ בר נ"ט:

במין הכלי. כצ"ל ש"ך ע"ש:

ואינו אלא כו'. כמש"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה אבל ליתנן בכלי כו' ושם ס"ג בהג"ה אא"כ אחד כו' ודלא כתוס' קי"ב א' סד"ה הלכתא ואם האחד אינו ב"י אז כו':

בצלים כו'. תוס' דע"ז ע"ו ד"ה בת כו' והר"ב כתב בסה"ת כו' (וע"ל סי' צ"ט ס"ק י"ז):

וכ"ש בקדירה כו'. דהוי נ"ט בר נ"ט:

בשר רותח כו'. דלא כר"ב שכ' דדי בקליפה ומביא ראיה מפ"ק (ח' ב') דסכין ש"נ קולף לחד לישנא משום דבה"ש רותח ודחה בסמ"ק דשם אינו רותח כי אם קליפה הסמוכה למקום החיתוך בה"ש:

או אם א"י כו'. כמ"ש בע"ז ל"ח ב' ובתוס' שם ד"ה אי וכמש"ל סי' קכ"ב ס"ז וע' תוס' פ"א דחולין ח' ב' ד"ה השוחט צריך להעמיד כו' וכ"כ הרא"ש שם:

אלא כו'. כמ"ש הסמ"ק שם בשם ר"ב דההיא שוחט בסכין ש"נ אפילו באינו ב"י וכמ"ש תוס' דסתם כליהם אינם ב"י ואסור משום שמנונית הדבוק בסכין וכ"כ הרשב"א וכמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות לפי' הראשון. ובזה א"צ לתי' הסמ"ק הנ"ל דאפי' בכולו רותח אינו אוסר משום מעט שמנונית הנדבק בה אלא כ"ק וכמ"ש בפ' כ"צ (ע"ו א') שאני סיכה דמשהו כו' וז"ש כדי קליפה:

הסכין צריך הגעלה. וה"ה בסכין שאינו ב"י אלא דאז מותר להשתמש שאר דברים כנ"ל:

הבשר צריך כו'. כמו סכין ש"נ דחום בה"ש אינו יותר מכ"ש אלא משום שמנונית וכמש"ו:

והסכין נעיצה. כמ"ש בסוף ע"ז בסכין של עובד כוכבים להשתמש בו צונן אע"ג דצונן אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי כמ"ש בפ' כ"ח ק"ז ב' בסכין בעינן נעיצה ה"ה בחתך בה צונן וכן לא"ד בפ"א (ח' ב') דבה"ש צונן מ"מ קולף משום דוחקא דסכינא אלא שכתב הרשב"א דמ"מ טעמא משום דבה"ש רותח קצת מצורף לטעמא דדוחקא דסכינא וז"ש כאן בכלי שני וההיא דסוף ע"ז להשתמש בקביעות בדבר שנשתמש בו רותח או לחתוך דבר חריף כמ"ש בס"ס קכ"א:

ואפילו כו'. כנ"ל ובה"ש צונן אלא שרותח קצת כנ"ל וכן אפילו ללישנא קמא כנ"ל:

אם נפל כו'. עש"ך:

וכן כו'. ר"ל אף כשהקערה חמה ג"כ אבל הרשב"א כתב ג' חילוקים בנגוב אוסר כ"ק וברטוב קצת אוסר כדי נטילה ואם הוא לח גמור צריך ס' נגד כל הקערה ועש"ך:

שנתחב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ט"ז מבואר שם דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב מהימן ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו' דבדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש לומר כן כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה דרסה ע"ש ולע"ד דבריו צ"ע מסימן י"ח סעיף ד' גבי מסוכסכת ומדברי הש"ך שם ס"ק ט"ו ובט"ז סי' ו' ס"ק ג' גבי פגימה למעלה מחציו של סכין ע"ש ומ"ש הנו"ב שם וראיה מר"ס צ"ד בש"ך ששואלין וכו' הנה בש"ך אין זכרון מזה כלל ואפשר שכוון לדברי הש"ך בס"ק כ"ח מה שחולק על מהרש"ל גבי סכין ע"ש ומ"ש מר"ס צ"ד ט"ס וצ"ל מס"ס צ"ד אבל גם משם אין ראיה לענין תחיבת כף דשאני התם דהוי ספק דרבנן כיון שהוא בלא רוטב כמ"ש הפ"ת שם והביאו הפמ"ג. ועיין בפמ"ג לאו"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות י"ג מבואר ג"כ דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי כיון דהוא מלתא דלא רמיא ע"ש וצ"ע [ועיין כו"פ שכתב דצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה ובח"ד כתב עליו הגם דמה שמכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י דסי' צ"ב אינו מוכרח מ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש ועיין פמ"ג במשבצות סק"א. ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ב שכתב ע"ד הפלתי הנ"ל מסברא נ"ל דליתא וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סק"א וכן נוהגים בעלי הוראות ע"ש]:

בכלי ראשון. עיין בה"ט סק"ב בשם רש"ל ועיין בתשובת חות יאיר סי' ק"א שכתב דאם הרתיחו חלב בקדרה ושהה בו עד אחר שנצטנן שעה מרובה והריקו החלב מתוכה וביום מחר בשלו בה בשר אם היה סמוך אחר מעל"ע לרתיחתו באופן שאתמול בשעה הזאת היה עדיין חם שהוא יותר מפושרין ששיעורו כחמימות הרוק נראה לאסור דאע"פ שהוסר מעל האש מ"מ נשאר לו שם כ"ר ועשו הרחקה וסייג ומה גם לענין דהכ"ר בולע והולך כ"ז שהדבר שבו שם וצריך מעל"ע אחר שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין לקמן סי' ק"ה סק"ה מ"ש שם:

עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י אע"ג דחם מקצתו חם כולו היינו לבלוע אבל לא לפלוט דאינו פולט אלא מה שנתחב ממנו בקדרה ונ"מ אם תחבו הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה צריך ס' בקדרה נגד הקתא שנתחב בו עכ"ל והנה בה"י כתב ששמע כן מבעל מג"א ע"ש ובאמת כן הוא במג"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד אכן דעת הש"ך כאן סק"ג לא נראה כן אלא דגם לענין לבלוע לא אמרינן חם כולו דאינו מוליך בליעתו בכולו וכ"כ לקמן סי' קכ"א ס"ק י"ז דהעיקר כמהר"ם מ"ץ דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונגע איסור בראש השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט בצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד ע"ש וכ"כ בסולת למנחה כלל פ"ה דין א' דאם תחב הקתא מן הכף של בשר תוך המאכל חלב אף שנשתמש הכף בלא הקתא תוך מעל"ע אין צריך לבטלו כלל בדיעבד וכן העליתי בהלכות פסח סי' תנ"א סק"מ ודלא כמ"ש הבה"י בשם בעל מג"א אבל מ"מ הכף נאסר שוב להשתמש בו עד שיגעילו עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ג שהאריך בענין זה והעלה דהיכא דאין כל הכלי חם שהיד סולדת בו לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ואם תחב הקתא של הכף או סכין קודם הכשר אין צריך ששים לבטלו ואם כל הכלי הוא חם אמרינן שפיר דמפעפע בכל הכלי כמו גבי חתיכה חמה ואם תחב צד השני לתבשיל קודם הכשר צריך ששים לבטלו אלא לענין הכשר סגי למקצת כלי שנשתמש בו דכבולעו כך פולטו ע"ש. וכתב עוד הש"ך שם בשם או"ה כלל ל"ז דין ב' דדוקא בחם שע"י בישול אבל בחם שע"י האור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו ע"ש ולפ"ז אם נתחמם הכלי מתכת ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדרה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל:

דסגי בפעם אחת. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י דאם תחבו לקדרה והיה ששים ואח"כ תחבו לקדרה אחרת ולא היה ששים ואח"כ חזר ותחב לראשונה צריך ב' פעמים ששים:

בהנאה. עבה"ט. ומ"ש אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. הוא מדברי הט"ז שכתב כן בשם או"ה ומהרש"ל ות"ח אכן אין כן דעת הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"י דדוקא בחמץ בפסח כו' וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל שם ע"ש וקצת ראיה מלקמן סימן קל"ד ס"ב ע"ש ועל ראיית המק"ח מתוספות פסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי יש לפקפק ע"ש ודו"ק ועיין בתשו' פני יהושע חא"ח סימן י"ב ובספר באר יעקב סי' כ"ט מ"ש בענין זה:

שאינו נהנה מגוף האיסור. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ח שהעלה דלמכור לעובד כוכבים קדרה הבלועה מבשר בחלב אין בו בית מיחוש כלל אפילו ביומיה ע"ש]:

הוא כ"ש. עבה"ט ועיין בסולת למנחה כלל כ"ג שכתב שבתורת האשם האריך להחזיק דעת מהרש"ל אך שמחלק דהיכא שעירו הבשר עם הרוטב תוך הכ"ש אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ה שהאריך בזה וכתב שבעיקר הדין לא נ"מ כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיד סולדת בו וכמ"ש הפר"ח ס"ס ס"ב אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכ"ח ג"פ ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לו למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בוודאי יש להקל אפי' בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבב"ח דטעם כעיקר שלו חמיר טפי מ"מ עכ"פ הכא ע"כ לאו בישול גמור הוא כמו שהוכיח המנ"י סוף כלל ס"א כו' וליכא אלא איסור דרבנן ומכ"ש בשאר איסורים דלא חמיר טכ"ע כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל. בשגם עיקר הדין צ"ע מתוס' זבחים צ"ו כו' וכן קבלתי ממורי הגאון ז"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כו'. המורים שלנו אין נוהגים כן ועט"ז וש"ך סי' ק"ה ובפמ"ג שם. ומ"ש בסוף דבריו ומכ"ש בשאר איסורים כו' לכאורה אין זה כ"ש אדרבה בשאר איסורים יש להחמיר טפי דלא תלי אם הוא דרך בישול איכא חשש דאורייתא ויש לעיין]: