דיני טריפות המרה - שולחן ערוך יורה דעה סימן מ״ב

מרה שניקבה כו'. וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל ס"ס ל"ו סעיף ה' גבי ריאה וכב"י ופשוט הוא. וכ"כ האחרונים ועיין בת"ח כלל פ"ח מדיני מרה:

והכבד סותמו כו'. ואם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה אמרי' בש"ס (דף מ"ח ע"א) דטרפה וכ"כ הפוסקים:

נסרכה המרה כו'. היינו כמ"ש המחבר ס"ס ל"ז דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ולא בשאר איברים וכ"כ לקמן ס"ס מ"ו. וכ"פ הב"ח שם. וטעמא דאפשר דבשאר איברים לא הוי סירכא כלל אלא הפשטת לחות והיינו דלא כמהרש"ל פא"ט סי' נ"ו וכמ"ש בספרי ע"ש:

וטועמו. ואע"ג דקי"ל בכמה דוכתי דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור ומה"ט כתב מהרש"ל דכשקונין בשר מן הטבחים ואינו ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ומביאו הב"ח סי' צ"ו סעיף ד' אפשר דהכא קים להו לגאונים דמלתא דלא שכיחא היא שתהא המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה וכן משמע מל' הפוסקים:

טעם מר כשרה. מפני שאחז"ל כבד כועס ומרה זורקת בו טפה:

ואף עכשיו כו'. ע"ל סימן צ"ו ס"ק ה' וסימן צ"ח ס"ק ה':

נוקבין אותה כו'. כדלעיל סי' ל"ז גבי תרי בועי דסמיכי להדדי ולקמן סי' מ"ז גבי תרי סניא דיבי:

כשרה. ומה שלא נשפכה דרך חברתה כשניקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה ב"י:

כמו רוחב אצבע. ואף על גב דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה מה שאין כן הכא:

יש להכשיר בבהמת ישראל. כתב הב"ח דמלשון הרשב"א משמע דאף בבהמת ישראל יש לאסור לכתחלה כו' ולפעד"נ דגם המחבר הבין כן בדברי הרשב"א אלא כיון דהרבה פוסקים מכשירין לגמרי בשתי מרות מסתבר להכשיר בכה"ג בבהמת ישראל וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי"ב:

אי שפכי להדדי כו'. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ז סעיף ה' אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו סמפונות כשרה כ"כ בד"מ ופשוט הוא:

והצבי כו'. אבל בשערים שחיבר הגאון מהרא"י שער י' כ' ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטול דכולי הכי איתא ע"כ וכן הוא בהג"ה ש"ד סי' פ"ח עכ"ל ד"מ וכ"כ האגודה פא"ט סי' מ"ט קבלה דאילים אין להם מרה וכ"כ האו"ה כלל נ"ב דין ט':

נרעין כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף ד' ובמ"ש שם:

וכ"ש אם נמצא מחט כו'. ואין חילוק בין קופה לבר או לגיו לעולם טרפה וכ"כ בד"מ וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ט ושאר אחרונים:

נסרכה המרה. הטעם כתבתי בסוף סי' מ"א דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא:

ואף עכשיו כו'. כי רבו המכשירים בחסרה המרה וכדאי הם לסמוך עליהם לכל הפחות בכה"ג כ"כ ד"מ:

גרעין שנמצא כו'. ואע"ג דאין יכולה לצאת דרך הסמפון אמרי' ע"י נענוע נכנס למרה:

סותמו. וכ' הש"ך אבל אם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה טריפה וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל סי' ל"ו ס"ה גבי ריאה:

נסרכה. דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא וע"ל סימן מ"ו. (מרה ודקין שנסרכו זה לזה כשר ח"י סי' ע"ז ועיין פר"ח שחולק על רמ"א. מרה שבולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצא המרה שלימה ונפחו המרה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל בס' צ"צ סי' ט' השיב להכשיר ועיין בפר"ח):

טריפה. וכתב הש"ך אע"ג דקי"ל דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור מ"מ הכא קים להו דמלתא לא שכיחא הוא וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. (אם לא היה מרה וקודם שיטעום נאבדה הכבד כשרה ח"י ועה"ג סימן ט"ז וכה"ג קנ"ה. טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח וכשרה פר"ח בשם הריק"ש):

לסמוך. והטעם כי בלא"ה רבו המכשירים בחסרה המרה:

כשרה. ומה שלא נשפכה לחברתה כשנקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה. ב"י. (וה"מ דליכא טעמא דמרירתה בכבד. אבל אי איכא טעם מר כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי פר"ח ובש"י שאלה נ"ב חולק עליו. כתב הריק"ש מעשה בא לידי שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע ולא שפכי אהדדי ונקבו הבועה ויצא מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשירוהו דלאו מרה היא אלא בועה ואין טרפות בועה אלא בריאה. כתב אהל מועד מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין דדרך הסמפון נשפך המרה ולא דרך נקב כלל וכ' פר"ח עליו ונופחין אותה ואם אחר הנפיחה לא ימצאו שום נקב טפי איכא למיתלי שנשפך דרך הסמפון מלמימר שהעלה נקב קרום ואינו ניכר):

אצבע. וכ' הש"ך ואע"ג דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא"כ הכא:

שפכי. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ו ס"ה אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו הסמפונות כשירה. ש"ך:

והצבי. כתב הש"ך דאילים אין להם מרה ולא חשוב כניטל כיון דכל המין כך הוא (תוס' דחולין דף קי"ב ובספר שערי שמים כתב וקצת ב"ח שאין להם מרה כלל ויש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים. וצבי ואיל מרה שלהם היא באליה ועיין ברד"ק הושע סימן ז') ואם נטל הכבד מאותו המין צריך לשייר כזית במקום שראוי להיות המרה במינים אחרים והטעם מדאיתא בגמרא כזית במקום מרה ולא אמר אצל מרה וע' מ"י סימן פ"ט:

מחט. וכ' הש"ך דאין חילוק בין קופה לבר או לגיו. ד"מ ורש"ל ואחרונים ופר"ח חולק ע"ש:

נסרכה כו'. כמש"ל ס"ס ל"ז:

נטולה כו'. כנ"ל סי' מ' ס"ה:

אם כו'. כמ"ש בברכות ס"א ב' כבד כו'.

נמצאו כו'. כמ"ש נ"ח ב':

ואם כו'. כמש"ש ומ"ז א':

אם נקבוה כו'. דעובי הליחה עיכבתן:

אע"פ כו'. כמש"ש נ"ח ב':

וה"ה כו'. שם דהדרי וערבי וע' רא"ש שם ועש"ך כאן:

היו שתי כו'. עש"ך: (ליקוט) ס"ו אע"פ כו' וס"ז היו כו'. מקילינן כה"ג משום דראבי"ה מכשיר לגמרי בניטל וכ"ש ביתרת וראייתו מדאמרינן ניטל הכבד כו' וע"כ גם המרה ניטל וע' במרדכי והג"א רפ"ג. יש"ש (ע"כ):

מרה כו'. אע"ג דבריאה אי שפכי להדדי מריפה שם משום סמפונות משא"כ כאן דניטל סמפונות כשרה וכן בריאה אי לא שפכי אהדדי דכשירה שם אין איסור אלא משום דסמיכי להדדי משא"כ כאן:

שהרי ניקבה כו' וזה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וע' תו' שם ד"ה אבל דזיתא כו' וא"כ הויא כו' וכן הקשה הר"ן ועוד הקשה דמרה הוא כמו סמפונא רבא דלד"ה כשר. אלא הטעם כמ"ש הרמב"ם והטעם שהעור המרה דק ורך חיישינן:

כשרה. דאין סירכא פוסלת אלא בריאה כמ"ש המחבר לעיל ס"ס ל"ז ולקמן ס"ס מ"ו וכן פסק הב"ח וכן דעת הט"ז והש"ך אכן ביש"ש פא"ט סימן מ"ח ונ"ו אוסר סירכא בשאר אברים ובתה"ד סימן קנ"ג אוסר אפילו נסרכה לדופן לא תלינן בדופן ע"ש וכו'. כתב בשל"ה דף ע"ד ע"ב ד"ה בענין בשם תשובת משפטי שמואל (הוא בסימן ק"ל) שפסק להטריף בזה וכן פסק הוא ז"ל שם אכן בתשובת צ"צ סימן ט' האריך לחלוק עליו והעלה כפסק הרב דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ע"ש וכן העלה בתשובת חות יאיר סימן ע"ו. וכתב שם בענין דקין של עגל שנסרכו זה לזה דבהא כ"ע מודים דכשר דאף בעתה"ד דלא אסר רק בנסרכה לדופן או למקום אחר דהוי כסרוכה שלא כסדרן דלית לה בדיקותא כלל משא"כ הני דקין דמינח נייחי אפילו נסרך מקצה לקצה לא דמי לריאה לפי שהריאה עולה ויורדת תדיר אבל בדקין דנייחי הוי כסרוכה הריאה כסדרן וכשר ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ו. ועמש"ל סימן מ"ו סק"ה:

חסרה המרה. בספר חמודי דניאל כ"י כתב פעם אחד נמצא מרה שהיה עורה עב ובתוכה ליחה לבנה ואינו מר טריפה ע"כ ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק ב' שנסתפק ג"כ בדין זה והטריף מספק ע"ש וצ"ע אי מהני בכה"ג טעימת הכבד לפמ"ש הריק"ש הובא באחרונים במעשה שהיה כיס קטן אצל המרה וטעמו ולא היה מר והכשיר דלאו ב' מרות הן אלא בועה א"כ ה"ה הכא אפשר י"ל דעיקר המרה נבלעה בכבד וזה אינו אלא בועה או אפשר דדוקא היכא שהאחד כדינו אמרינן כן ולא הכא. עוד צ"ע באם כל הליחה מתוק ונמצא רק במקצת ליחה טעם מר אם יש להכשיר בכה"ג וצ"ע ועיין בס"ק שאח"ז:

הכבד. עיין בספר בני חייא שכתב כבד עוף שהיה מקצתו מעוך וכתות קצת ולא נמצא בו מרה וטעמו בכבד ולא נמצא בו טעם מר אבל טעמו בקורקבן והיה מר כלענה ויש מי שרצה להחמיר באמרו שאין לנו בדיקה אחרת זולתי בכבד אבל מהר"א הכהן ז"ל הכשיר מטעם ס"ס ספק אי האי מרירותא דאישתכח בקורקבן הוא מן המרה שהיתה סרוחה ודבוקה בקורקבן ובמשמושא דידא נעקר מהכבד ונשפכה לקורקבן ואת"ל מעלמא אתא שמא הלכה כדברי האומרים ניטלה המרה כשרה והוי ס"ס המתהפך ותו מטעם שהיה מעוך וכתות קצת תלינן שבאותו מקום שהיה מעוך וכתות היתה המרה והסכים עמו הרב מהר"ח בנבשת ז"ל מהאי טעמא דתלינן שנקרעת המרה לקורקבן. ולפי מ"ש התב"ש ס"ב והפמ"ג בש"ד אות ה' הטעם דכשר ע"י טעימת הכבד. אף דמ"מ חסר הכיס היינו דאמרינן מסתמא נברא חסר ונבלע המרירות בכבד כיון דמרה פעולתה שכבד כועס כו' או דהכיס נדבק כולו בכבד עד שאין ניכר ע"ש ליתא להיתר זה דמה מהני מה דתלינן שע"י משמוש לאח"ש נשפך המרירות לקורקבן הרי עכ"פ חסר הכיס וליכא למימר דמיירי שלא היה חסר הכיס כלל רק שהיה ריקן וע"ז קאמר דתלינן שהמרירות נשפך לקורקבן. דא"כ כשר אף שלא נמצא כלל מרירות כמ"ש הפר"ח ס"ק י"ב וכל האחרונים. מיהו אם נפשוט מה דמספקא לן בס"ק הקודם ונאמר דאף אם רק מקצת ליחה מר והשאר מתוק כשר משכחת לה להאי דינא בכה"ג שהיה המרה מתוקה ולא היה שלימה ותלינן שהיה בה גם מקצת ליחה מר וע"י משמוש נשפך לקורקבן כ"ש מאחר שבא בשאלה שהיה חסר קצת מהכבד ואיכא למיתלי שהיתה המרה באותו החסר מהכבד ונבלעה באותה חתיכה ואם היתה לפנינו היה נמצא בו טעם מר עכ"ד ע"ש ולשיטתו אזיל דס"ל דאם נאבד הכבד קודם טעימה כשר כמ"ש לקמן סק"ה:

וטועמו בלשונו. עיין בתשובת זכרון יוסף ס"ס ד' שהביא בשם דמש"א דנכון להדיח הכבד במקום הטעימה מדם בעין שעליה וכתב ע"ז שאין זה אלא איבוד ממונם של ישראל שהרי כתב הריק"ש (הובא בבה"ט סק"ג) דאם טעם ונמצא מר ואח"כ חזר וטעם ולא הרגיש מרירות כשרה דתלינן שבלחיכה ראשונה העביר כל המרירות וא"כ איכא למיחש דילמא יעביר המרירות בהדחתו ולא ירגיש אח"כ טעם מר ויטריף שלא כדין לכן יש לסמוך עמ"ש הפר"ח דשאני הכא דסגי בלחיכה בעלמא ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סס"י כ"ג שכתב דהא דטועמין הכבד היינו אפילו אם גם הכיס ניטל (ר"ל חסר ועיין פמ"ג) דלא כתשובת הלכות קטנות ע"ש:

ואם לאו טריפה. עבה"ט ומ"ש דבתשובת עה"ג מכשיר אם נאבדה הכבד קודם שטעמה כבר תפס עליו הפמ"ג דאדרבא דעתו להטריף ע"ש ועי' בס' בני חייא שכתב בשם הרב מהר"ח בנבשת ז"ל להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו שכתב ג"כ על שם תשובת עה"ג להכשיר וכן הכריע הוא ז"ל הלכה למעשה וכתב עוד שעמד על הנסיון כמה פעמים שלא היה טעם מר בכבד וראה שהמרה דבוקה בבני מעים ושומן ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנה המרירות ע"י תלישת המעים מהם ולכן נראה לו פשוט דאם נאבדו הבני מעים ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעים ע"ש:

ואף עכשיו. עי' ש"ך מ"ש שקרוב הדבר שיטעום טעם מר ומטעם זה כתב בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג שאם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד בי"ט כדי לטעום דסומכין על הרוב ע"ש:

נוכל לסמוך. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ"ו באמצע התשובה שכתב דמ"מ מודה שאין לסמוך על נשים וכדומה להם כו' ע"ש וכ"כ בתשובת זכרון יוסף חי"ד סוף סימן ד'. ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:

כשרה. עבה"ט בשם הריק"ש. וכעין זה כ' בתשובת חינוך בית יהודה סי' נו"ן ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סק"ב:

מיני עופות. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאותן מינים וכן צבי ואילים אם ניטלה כבד שלהם ולא נשתייר רק כזית במקום חיותה ולא במקום מרה כשירה דהא עיקר הטריפות הוא משום המרה כמ"ש הרשב"א הביאו הב"י סוף סימן מ"א ואפשר דאפילו אם ניטלה במקום חיותה כשירה וצ"ע עכ"ד ע"ש ועיין פמ"ג ר"ס מ"א: