דיני ראשית הגז - שולחן ערוך יורה דעה סימן של״ג

ראשית הגז כו'. דכתיב גז צאנך תתן לו שחייב כל אדם מישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן:

אלא הכבשים כו'. דכיון דתלה רחמנא טעמא דראשית הגז בשירות כהונה דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו כי בו בחר וגו' לעמוד לשרת דבר הראוי לשרת דהיינו רחלים שצמרן ראוי לעשות ממנו תכלת לבגדי כהונה:

חייב. שלא עשה בגוף הצמר כלום הלכך חייב אף אחר שלבנו אבל כשגזז וצובע קודם שיתן פטור מראשית הגז שקנאו בשינוי והוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור כדלעיל סי' ס"א סעי' ל"א:

הלוקח גז צאנו כו'. פי' דדעת המחבר דדוקא כשקונה גז צאנו של עובד כוכבים אחר שגזזן העובד כוכבים כיון שהיה של עובד כוכבים אחר גיזה פטור אבל אם לקח הצאן לגיזתן כלומר שלקח הגיזה בעודו במחובר אף על פי שלא לקח גוף הצאן אלא הגיזה בלבד כיון שלקחן במחובר קודם שגזזן העובד כוכבים חייב אע"פ שגדלה הגיזה ברשות העובד כוכבים ואף על פי שעיקר הצאן של עובד כוכבים הוא והיש חולקים סוברים דאפילו לקחן במחובר קודם גיזה פטור כשהגוף הצאן הוא של עובד כוכבים ואינו חייב אא"כ קנה אף הצאן לגיזתן כלומר שיהיה שלו בשעת הגיז' ודוק:

הלוקח גז צאנו של חבירו. בעודו במחובר:

ואע"פ שלא התחיל כו'. דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה ומתנה דכהן גבי מוכר היא:

הלוקח חייב להפריש. שאומר לו המוכר מתנה דכהן לא מכרתי לך ומה שלקחתי ממך מעות לא לקחתי אלא בעד צמרי חוץ מחלקו של כהן:

ואם פירש לו אני מוכר לך הכל. אם אחר גיזה מכרה המוכר חייב דהא משעת גזיזה חל עליו ליתן ולמה מכרה והלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא ואם בעודו מחובר מכרה לו ופירש לו הכל אני מוכר לך שניהם פטורים המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו ראשית הגז ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דגיזה לאו שלו וכן הלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא דהא הצאן אינו שלו ומכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן למכור הצמר במחובר ולהפקיע ממונו מיד מצוה:

אין פחות מחמש. דכתיב חמש צאן עשויות ודרשו בו שמעשות את בעליהן למצוה:

רק חמשה סלעים מהכל. ומדרבנן דמן התורה בכל דהו סגי:

הכבשים. דכיון דתלה רחמנא טעמא דראשית הגז בשירות כהונה ראשית גז צאנך תתן לו וגו' לעמוד לשרת דבר הראוי לשרת דהיינו רחלים שצמרן ראוי לעשות ממנו תכלת לבגדי כהונה. ש"ך:

פטור. שקנאו בשינוי והוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור כמ"ש בסימן ס"א סל"א:

לגיזתן. פי' שלקח הגיזה בעודה במחובר אע"פ שלא לקח גוף הצאן אלא הגיזה בלבד חייב אע"פ שגדלה הגיזה ברשות העובד כוכבים ואף ע"ג שעיקר הצאן של עובד כוכבים הוא. והיש חולקים סוברים שאינו חייב אא"כ שגוף הצאן יהיו שלו בשעת הגיזה. עכ"ל הש"ך:

חבירו. בעודו במחובר:

התחיל. דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה ומתנה דכהן גבי מוכר היא:

הלוקח חייב. שאומר לו המוכר מתנה דכהן לא מכרתי לך ומה שלקחתי ממך מעות לא לקחתי אלא בעד צמרי חוץ מחלקו של כהן:

פירש. כתב הש"ך דהיינו אם אחר גיזה מכרה המוכר חייב דהא משעת גזיזה חל עליו ליתן ולמה מכרה. והלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא. ואם בעודו מחובר מכרה לו ופי' לו הכל אני מוכר לך שניהם פטורים המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו ראשית הגז ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דגיזה לאו שלו והלוקח ג"כ פטור דהצאן אינו שלו ומ"מ לכתחלה אסור לעשות כן למכור הצמר במחובר ולהפקיע ממונו מיד מצוה עכ"ל:

מה'. דכתיב חמש צאן עשויות. ודרשו בו שמעשות את בעליהן למצוה:

מהכל. ומדרבנן דמן התורה בכל דהו סגי:

וי"א כו'. טור. כי רנב"י לא מדינא קאמר דודאי הלכה ככל התנאים והאמוראים דפליגי עליה ורנב"י גופא קניס אטמא וה"ה לראשית הגז דחד דינא להו וכן בטבילה וכלאים אלא מנהגא קאמר וערא"ש ר"פ ועתוס' קל"ו ב' ד"ה כר"א כו' ומשמע מדבריהם כסברא ראשונה וכ"ד כל הפוסקים:

זכרים כו'. מתני' קל"ה א' היו לו כו':

התולש כו'. כרבנן דר' יוסי שם קל"ז א':

האומר כו'. רמב"ם וס"ל דלא נהגו כר' אלעאי אלא במה שהקיל בח"ל:

ואם לקח כו'. אפי' לא קנה גוף הצאן לגיזתן רק הגיזה לבד כמ"ש ברמב"ם הואיל כו' והגיזות שלו אבל רש"י שם ד"ה הא צאנו כו' כתב שקנה הגוף דוקא לגיזה וז"ש וי"א כו':

ואע"פ כו'. גמ' שם:

ואם היו כו'. כ"פ בב"י וכר' אלעאי שם קל"ו ב'. וצ"ע שזהו סותר למ"ש בס"ו ודברי הרמב"ם תמוהין יותר שפסק גם בזכרים ונקבות שיתן מכ"א לעצמו וכבר תמה עליו הר"ן ובב"י אבל הרא"ש והטור פסקו כרבנן וכ' למתני' בעצה טובה כמסקנא דגמ':

קנה כו'. לשון הטור והוסיף בזה דרמב"ם וש"ע כתבו דקנה במחובר ושייר במחובר ואינהו כ' שקנה ושייר בתלוש:

ואם פי'. שם והרא"ש וכ"כ רש"י שם ב' ד"ה מנכה כו':

כמה כו'. כב"ה ור' דוסא וחכמים דסוגיא דגמ' שם קל"ז ב' כוותייהו ודלא כר"י בר"י ורבי. הרמב"ם והרא"ש וש"פ דלא כנראה מדברי הרי"ף:

והוא שיהיה כו'. כרב ושמואל ור' יוחנן דידיה ל"פ עלייהו:

ותהיה כו' ואם כו'. כרב דבזה פליגי רב ושמואל והלכה כרב באיסורי ודלא כמ"ש בכ"מ דל"פ וכ"ז הוא דברי הרמב"ם וכדעת הרי"ף אבל הרא"ש והטור פסקו כר' ינאי וצ"ע על הרמב"ם וש"ע שהשמיטו דשיעור לכהן א' מששים:

השותפים כו'. כרבנן שם קל"ה א' וע"ל ס"ו:

והוא כו'. שם ברמב"ם ועכ"מ ודבריו תמוהים וצ"ע:

וה"ה כו'. כפירש"י שם וע"ל ס"ח:

וי"ל להפריש כו'. שם קל"ו א' דלא כר"א:

היו לו כו'. כן משמע שם ב' אלא עצה טובה כו' משמע אבל כולה מזכרים ושחופות לא לכן קאמר זה לעצמו. אבל מ"ש המרשים טור ליתא:

אבל אם היתה כו'. שם קל"ו א':

מי כו'. אוקימתא שם אליבא דרב וקי"ל כוותיה כנ"ל:

אבל כו'. טור וכשיטתו שפסק כר' ינאי ודברי הרב צ"ע (וכן תמה בדברי חמודות):

ראשית כו'. כמו במתנות שם קל"א ב' ואמרינן שם וכ"ד שאינו בקדושה כו' וע"ש קל"ג א' א"ר יוסף כו' ועתוס' דשבת י' ב' ד"ה יהבה כו':