דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן - שולחן ערוך יורה דעה סימן של״א

דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן. שולחן ערוך יורה דעה סימן של״א - 146 סעיפים, ולצידם ש״ך, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, פתחי תשובה. לרבי יוסף קארו, בעברית.

יורה דעה · סימן של״א

סעיף א׳

דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן. ובו קמ"ו סעיפים:התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפי' בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לארץ ישראל סוריא הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן:

סעיף ב׳

בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא: הגה ויש חולקין וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י):

סעיף ג׳

עובד כוכבים שקנה קרקע בארץ ישראל וחזר ישראל ולקחה ממנו מפריש תרומות ומעשרות מה שאין כן בסוריא:

סעיף ד׳

פירות העובד כוכבים שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד העובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים פטורין מכולם ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו (והתרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה) (טור):

סעיף ה׳

מכר העובד כוכבים הפירות שלו לישראל כשהן מחוברים לקרקע אם עד שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייב בכל ונותן כל מעשר ראשון ללוי ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומות ומעשרות ונותן המעשר ללוי לפי חשבון כיצד לקח תבואה זרועה מעובד כוכבים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות ונותן ללוי שני שלישי המעשר הראשון:

סעיף ו׳

ישראל שמכר פירותיו לעובד כוכבים קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העובד כוכבים פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן העובד כוכבים חייב בכל:

סעיף ז׳

מכר עובד כוכבים לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן העובד כוכבים ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשרות הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עובד כוכבים ומרחן העובד כוכבים אע"פ שהם ברשות ישראל הקונה פירות מעובד כוכבים בסוריא בין תלושים בין מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמרחן ישראל פטורים ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר:

סעיף ח׳

ישראל שהיה אריס לעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורים לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מהעובד כוכבים בסוריא פירותיו פטורין:

סעיף ט׳

ישראל שלקח בסוריא שדה מהעובד כוכבים עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לעובד כוכבים אחר שהביאה שליש אם חזר ישראל ולקחה פעם שניה חייב שהרי נתחייב ביד ישראל:

סעיף י׳

ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים שאני אומר מהשוק לקחן והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק:

סעיף י״א

שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות כיצד ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים אע"פ שמרחן העובד כוכבים וחייבים מדבריהם בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום:

סעיף י״ב

פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים מתרומות ומעשרות ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר [ביד ישראל] אחר שנכנסו לארץ:

סעיף י״ג

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה:

סעיף י״ד

אין מפרישין תרומות ומעשרות מהירק בח"ל אפילו במקומות שאמרנו שחייבום חכמים וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ אף על פי שיש עפר בעיקריהן הרי זה פטור:

סעיף ט״ו

התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורים מתרומה ומעשרות ומנין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש:

סעיף ט״ז

ההפקר פטור מתרומה ומעשרות אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות:

סעיף י״ז

דברים שאין דרך רוב בני אדם לזרעם בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מתרומה ומעשרות:

סעיף י״ח

נתערבו פירות החייבים בתרומה ומעשר בפירות הפטורים אם יש לו פירות אחרים החייבים מוציא מהם לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון פירות חייבים שבתערובות:

סעיף י״ט

תרומה גדולה בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא: הגה ונותנה בזמן הזה לכל כהן שירצה בין חבר בין עם הארץ ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן והוא שורפה ויכול להניחה ולשרפה [עד] שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה אם לא שכהן נהנה עמו אבל שאר הנאות שאינה מכלה אותה מותרת אפי' לזרים (טור) כהן שאוכל אצל ישראל נותן בנר שמן של תרומה ואע"פ שעומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו (מרדכי פ' אלמנה לכ"ג) וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה דאז נטמאת ומותר לשרפה אבל אם לא הוכשרה שלא נטמאה אסור לשרפה וטוב להכשיר אותה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשריפה (טור) : ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי (וי"א אף לכהן) (טור) ועל זה נאמר בתורה כי את מעשר בני ישראל וגו' ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו' ואח"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה והוא נקרא מעשר שני והוא לבעליו ובסימן זה יתבארו משפטיו ועליו נאמר עשר תעשר ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מהשבוע ובשניה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית מהשבוע אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר א' ונותנו לעניים והוא נקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בשנת השמטה בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני ובארץ שנער מפרישין בה מעשר שני כמו ברוב השנים ושנת השמטה האמיתית היתה שנת השי"ג (וי"א אם עובד כוכבים מכר פירות בשביעית לישראל וגמר מלאכתו ביד ישראל חייבים בתרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב) (ב"י וכן כתב כפתור ופרח):

סעיף כ׳

מעשר ראשון שלוקח הלוי מפריש ממנו א' מעשרה ונותנו לכהן והוא נקרא תרומת מעשר ועליו נאמר ואל הלוים תדבר וגו': (ודין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה מיהו אפילו האידנא בעינן ליתן כשיעור) (ב"י בשם הרמב"ם):

סעיף כ״א

המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זה תרומה אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום:

סעיף כ״ב

האומר תרומת הכרי לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין המקום לא אמר כלום:

סעיף כ״ג

אמר תרומת הכרי הזה בזה והכרי הזה בזה מקום שנסתיימה תרומתו של הראשון שם נסתיימה תרומתו של שני:

סעיף כ״ד

תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד אלא מדקדק בשיעורה ואפי' בזמן הזה דבר שדרכו למדוד מודד ודבר הנשקל שוקל ודבר שאפשר למנותו מונה היה אפשר למנותו ולשקלו ולמדדו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משניהם: (וניטלת שלא מן המוקף ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף) (הרמב"ם פ"ג):

סעיף כ״ה

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מא' מהם על שניהם ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום ונ"ל דבזמן הזה דלאיבוד אזלא מפני הטומאה תרומתו תרומה:

סעיף כ״ו

פירות המפוזרים בתוך הבית או שתי מגורות (פי' מקומות שמכניסים בהן פירות מענין יגירהו בחרמו) שבבית אחד תורם מאחד על הכל (שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקיפה אחת תורם מאחד על הכל) חביות [*צ"ל של יין וכ"ה ברמב"ם פ"ג הי"ח וכמ"ש בירושלמי במסכת מ"ש דדוקא של יין ולא של שמן ע"ש. (מראה כהן)] שלא סתם את פיהם תורם מאחד על הכל משיסתם תורם מכל אחד ואחד:

סעיף כ״ז

המקדים מעשר שני לראשון או מעשר ראשון לתרומה אע"פ שעבר בלא תעשה מה שעשה עשוי:

סעיף כ״ח

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד מפריש א' ממאה ומעט יותר ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א' ממאה הוא תרומה על הכל והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל:

סעיף כ״ט

עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות:

סעיף ל׳

חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפי' ברשותו והתורם שאינו שלו שלא ברשות הבעלים אבל התורם משלו על של אחרים הרי זה תרומה ותיקן פירותיהם וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה:

סעיף ל״א

התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם לקט בעל הבית והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה:

סעיף ל״ב

המדבר ואינו שומע או ששומע ואינו מדבר והערום והשכור והסומא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ובזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה תורמים שכור וסומא אפילו לכתחלה תרומה אבל לא מעשר לוי:

סעיף ל״ג

קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה:

סעיף ל״ד

האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום חוששין שמא אחר תרם בלא רשות: הגה וי"א דבכה"ג חזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפי' באיסור דאורייתא אבל אם אינו יודע אם כרי תרום או לא אסור לאכול ממנו דהשליח אומר ודאי לא יגע בו עד שידע שהוא תרום (טור בשם הרא"ש והר"ש):

סעיף ל״ה

פירות השותפים חייבים בתרומה ומעשרות ואינם צריכים ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה תרם א' מהם ולא ידע חבירו ובא הוא ותרם אם היו ממחין זה על זה אין תרומת השני תרומה ואם לאו אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה ונראה לי שבזמן הזה ה"ה במעשר אבל לתרומה כיון שאין לתרומה שיעור בין כך ובין כך אין תרומת השני תרומה:

סעיף ל״ו

האומר לאחד לתרום והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום אם שינה השליח שליחותו כגון שא"ל תרום מן הצפון ותרם מן הדרום אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה (ויש חולקין וס"ל דכל שבטל השליחות אפי' לא שינה לא הוי תרומתו תרומה) . (טור):

סעיף ל״ז

אריס שתרם ובא בעל הבית ועיכב אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה:

סעיף ל״ח

אפוטרופסין תורמין נכסי יתומים:

סעיף ל״ט

הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה ואם היו הבעלים רודפין אחריהם אין תרומתן תרומה:

סעיף מ׳

הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין אבל לא על השאר:

סעיף מ״א

הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות:

סעיף מ״ב

הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית:

סעיף מ״ג

פועל שאמר ליה בעל הבית כנוס לי גרני ותרום ותרם ואחר כך כנס תרומתו תרומה:

סעיף מ״ד

עובד כוכבים שהפריש תרומה משלו גזרו חכמים שתהא תרומתו תרומה אם הוא בארץ ישראל: הגה ובודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה. (טור):

סעיף מ״ה

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים:

סעיף מ״ו

הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם:

סעיף מ״ז

המפריש תרומה על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זה תרומה:

סעיף מ״ח

המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה:

סעיף מ״ט

האומר של מעלה תרומה ושל מטה חולין או בהפך דבריו קיימים:

סעיף נ׳

התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין (פי' שבלים קטועים שלא נידושו) ועל מה שבצדדים ועל מה שבתוך התבן התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנים ועל מה שבזגים התורם את הבור של שמן צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת (פירוש פסולת של זיתים) ואם לא נתכוין אלא תרם סתם נפטר הכל שתנאי ב"ד הוא שתרומה על הכל:

סעיף נ״א

התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורים מפני שבלבו לתרום על הכל:

סעיף נ״ב

אין תורמין אלא מן היפה ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

סעיף נ״ג

אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה הקישות והמלפפות מין אחד כל מין חטים מין אחד כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה מין א' ותורם מזה על זה וכל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרעה ואם תרם אין תרומתו תרומה וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע אבל לא מן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה חוץ מן הזונין (פי' זרעונים שחורים הנמצא בין החטים) על החטים מפני שאינם אוכל אדם:

סעיף נ״ד

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואם תרם תרומתו תרומה:

סעיף נ״ה

אין תורמין מהמחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה אבל אם אמר פירות ערוגה זה תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר:

סעיף נ״ו

אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה:

סעיף נ״ז

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש וחזר וליקט אחר שבא השמש אין תורמין מזה על זה שזה חדש וזה ישן וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש אין תורמין מזה על זה מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן:

סעיף נ״ח

אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ ולא מפירות הפטורים על החייבים ולא מהחייבים על הפטורים ואם תרמו אין תרומתן תרומה:

סעיף נ״ט

תרם מדמאי (פי' דא מאי כלומר פירות או תבואה שנלקחה מעם הארץ שאין ידוע אם הרים המעשר כראוי וחייב במעשרות מדרבנן) על דמאי או על ודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד בפני עצמו:

סעיף ס׳

תרם מודאי על דמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות:

סעיף ס״א

אין תורמין מן הלקוח על מה שגדל בתוך שדהו ולא הלקוח מעובד כוכבים על הלקוח מישראל או בהפך:

סעיף ס״ב

אין תורמין שבלים על חטים וזיתים על שמן וענבים על יין אבל תורמים שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשות צמוקים:

סעיף ס״ג

תורמים זיתי שמן על זיתי כבש אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן מיין שאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל מן הצלול על שאינו צלול אבל לא משאינו צלול על הצלול מתאנים על גרוגרות במנין מגרוגרות על תאנים במדה אבל לא תאנים על גרוגרות במדה ולא גרוגרות על תאנים במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה ותורמים חטים על הפת אבל לא מן הפת על החטים לפי חשבון ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה ונראה לי דהאידנא דתרומה לאיבוד אזלא אין להקפיד בכך וכן בשאר דברים כיוצא בהם ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך:

סעיף ס״ד

אין תורמין חומץ על יין אבל תורמין יין על חומץ:

סעיף ס״ה

התורם חבית של יין על היין ונמצאת חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם אחר שתרמה החמיצה הרי זו תרומה אם ספק תרומה ויחזור ויתרום וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח:

סעיף ס״ו

אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מהנשאר והוא הנקרא מעשר ראשון:

סעיף ס״ז

מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה לפיכך בת לוי שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד ונשאת ואחר כך בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר:

סעיף ס״ח

לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות והם לעצמם:

סעיף ס״ט

אין מוציאין מעשר מיד הכהנים וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותם מכהן לכהן:

סעיף ע׳

האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע"פ שהם חייבים מיתה בידי שמים אין משלמין המתנות לבעליהם שנא' אשר ירימו לה' אין לך בהם כלום עד שירימו אותם ובח"ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות:

סעיף ע״א

מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואינו צריך לעשר מן המוקף אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב ואם עישר אינו מעשר:

סעיף ע״ב

כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר וכל התורם מעשר:

סעיף ע״ג

כל שאמרנו בהם לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהם מעשרות וכל שאין תרומתן תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות:

סעיף ע״ד

השקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורים לפי שאינן אוכל:

סעיף ע״ה

אין מעשרין אלא מן המובחר:

סעיף ע״ו

אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין וכל המדקדק בשיעור משובח והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין:

סעיף ע״ז

המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמו שחלק את הערימה אבל צריך מזה החלק שיוציא מעשר שלו כיצד היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר במקום אחר אלא מהם חצי סאה שהיא המעשר שלהם:

סעיף ע״ח

המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש אקב"ו להפריש תרומה וכן המפריש מעשר ראשון מברך קודם להפריש מעשר וכן מברך על מעשר שני ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות:

סעיף ע״ט

כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו מיד הוא חייב במעשרות וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו אינו חייב במעשרות עד שיגיע לעונת המעשרות:

סעיף פ׳

אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי כולו חיבור למעשרות וכאילו הגיע כולו ולא אותו אשכול בלבד אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול וכן רמון שהגיע בה אפילו פרידה אחת כולה חיבור:

סעיף פ״א

שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן אם נתן ג' ומצא ד' מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר ואינו מפריש עליו תרומה שהתורם מתחלה בלבו על הכל ואם מצא פחות מארבע אע"פ שמצא יתר על מדתו ואע"פ שיש בהם טעם יין פטור:

סעיף פ״ב

פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהם אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר:

סעיף פ״ג

א' מו' דברים קובע הפירות למעשרות החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אע"פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהם אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו נכנסו לבית שלו נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר וכשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובע למעשר שאם נכנסו הפירות לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא נכנסו לתוך הבית וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנסה שבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אף ע"פ שלא הגיעו לבית הכניסן לבית קודם שתגמור מלאכתן ה"ז אוכל מהם עראי התחיל [לגמור] מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל כיצד הכניס קישואין ודילועין קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהם עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתה נקבעה למעשר:

סעיף פ״ד

מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל:

סעיף פ״ה

הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

סעיף פ״ו

איזהו גמר מלאכת היין משיניחנו בחבית וישלה החרצנין והזגין מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור כשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצנור ומ"מ ושותה:

סעיף פ״ז

כיצד היא אכילת עראי כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אף ע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו וכן כל כיוצא בזה:

סעיף פ״ח

כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהם לחיה לבהמה ולעופות כל מה שירצה ומפקיר מהם כל מה שירצה קודם שיעשר ואם גמרו אע"פ שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפי' בתוך הבית ומאכילה פקיעי (פירוש עומרים של תבואה המונחים בקש) עמיר עד שיעשם חבילות:

סעיף פ״ט

תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר בד"א כשהיה עומד בקרקע אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר:

סעיף צ׳

היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה ה"ז אוכל ממנה בגנה כדרכו כאילו היתה נטועה בגנה היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר הרי זה כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת אחת:

סעיף צ״א

גפן שנטועה בחצר לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל אלא מגרגר אחת אחת וכן ברמון לא יטול את כל הרמון אלא פורט את הרמון באילן ואוכל הפרט משם וכן באבטיח סופתו (פי' חותכו) בקרקע ואוכלו שם:

סעיף צ״ב

היה אוכל באשכול בגנה ונכנס מן הגנה לחצר אף על פי שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר:

סעיף צ״ג

כסבר הזרוע בחצר מקרסם עלה עלה ואוכלו ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה:

סעיף צ״ד

הלוקח פירות תלושין לאכלן נקבעו למעשר כמו שנתבאר ומאימתי יקבעו משיתן דמים אע"פ שלא משך:

סעיף צ״ה

הרי שלא נתן דמים והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו ואע"פ שגמר בלבו ליקח לא נתחייב לעשר ואם היה ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר אם רצה להחזיר:

סעיף צ״ו

הלוקח במחובר לקרקע או שלקח תלוש לשלוח לחבירו לא נקבעו ויש לו לאכול מהם עראי:

סעיף צ״ז

האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאנים הרי זה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב לעשר הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי בורר אחת אחת ואוכל באשכול שאבור לי מגרגר ממנו באילן ואוכל ברמון שאבור לי פורטו באילן ואוכל באבטיח שאבור לי סופת בקרקע ואוכל ואם קצץ את התאנים וצרפם או שקצץ האשכול או האבטיח חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש אבל אם אמר ליה הא לך איסר בעשרים תאנים אלו בשני אשכולות אלו בשני רמונים אלו בשני אבטיחים אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר:

סעיף צ״ח

המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול שניהם נקבעו למעשרות שהרי לקחו בתלוש זה לקצות וזה לקצות שניהם לא נקבעו שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו לקח האחד פירות שהחליף לאכילה ולקח האחד חלופיהן להקצותן זה שלקח לאכילה חייב לעשר וזה שלקח להקצות לא נקבע למעשר:

סעיף צ״ט

עם הארץ שהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלים ופטורים שאין המתנה קובעת:

סעיף ק׳

השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברין הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהם עושים הרי אלו אוכלים ופטורין מן המעשר ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זיכתה להם תורה כגון שהתנה הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש הרי זה אסור לאכול עד שיעשר הואיל ואוכל מפני התנאי הרי זה כלוקח:

סעיף ק״א

המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלים מפירות שבשדה ופטורים מן המעשר והוא שלא נגמרה מלאכתן אבל אם יש להם עליו מזונות לא יאכלו ואע"פ שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל [אבל] אוכלים אחת אחת מהתאנה אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה:

סעיף ק״ב

אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן הרי זה ספק:

סעיף ק״ג

הטומן פירות באדמה או בזבל או בתבן עד שהכשירם לאכילה לא נקבעו למעשר:

סעיף ק״ד

הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר:

סעיף ק״ה

מזג יין במים חמים נקבע וא"צ לומר אם בישל היין ואפי' בגת אסור לשתות ממנו עד שיעשר:

סעיף ק״ו

הסוחט אשכול לתוך הכוס נקבע לתוך התמחוי אינו נקבע:

סעיף ק״ז

המולח פירות בשדה נקבעו טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל פטור:

סעיף ק״ח

הפוצע זיתים כדי שיצא השרף מהם פטור:

סעיף ק״ט

הנוטל זיתים מהמעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב וכן כל כיוצא בזה:

סעיף ק״י

התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שניה נקבע למעשר ולא יאכל מהם עראי עד שיוציא התרומה שניה ויעשר:

סעיף קי״א

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם אפי' לאחר השבת עד שיעשר:

סעיף קי״ב

תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו:

סעיף קי״ג

תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה לא יאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדים לשבת והשבת קובעת:

סעיף קי״ד

היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ואם הניחן לאחר השבת הרי זה גומרו:

סעיף קט״ו

כל שאסור לזרים לאכול בתרומה כגון הגרעינין וכיוצא בהן כך אסור לאכלו מהטבל והמעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שמותר לזרים לאכלו בתרומה מדברים אלו כך מותר בטבל ומעשר שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו:

סעיף קט״ז

אין מדליקין בטבל טמא אין מחפין בטבל ואין זורעין את הטבל ואפי' פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהם עד שיעשר בד"א בתבואה וקטניות וכיוצא בהן אבל העוקר שתלים שיש בהם פירות ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל שהרי לא אסף הפירות וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוון להוסיף בגופם מותר ואם שתלם כדי שיקשו ויקח הזרע שלהם אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל:

סעיף קי״ז

אין מוכרין טבל אלא לצורך ולחבר ואסור לשלוח טבל ואפי' חבר לחבר שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל:

סעיף קי״ח

המוכר פירות לחבירו מוכר אומר על מנת שהם טבל מכרתי ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרות כופין את המוכר לתקן קנס הוא לו מפני שמכר טבל:

סעיף קי״ט

אין פורעין חוב מהטבל מפני שהוא כמוכרו:

סעיף ק״כ

הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה:

סעיף קכ״א

החוכר שדה מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו המקבל שדה אבותיו מהעובד כוכבים מעשר ונותן לו:

סעיף קכ״ב

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם ונותנים אותם לכהנים וללוים אחרים:

סעיף קכ״ג

כהן או לוי שמכרו פירות תלושים קודם שתגמר מלאכתן ואין צריך לומר אם מכר במחובר הרי התרומה והמעשר שלהם:

סעיף קכ״ד

הנותן שדהו בקבלה לעובד כוכבים או למי שאינו נאמן על המעשרות אע"פ שלא באו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם נתנה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות אינו צריך לעשר על ידם ומשבאו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידם כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש למה שאכלו שאין אנו אחראים להם:

סעיף קכ״ה

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית מתעשרין לשעבר ומפרישין מהם מעשר שני וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישין מהם מעשר עני ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא:

סעיף קכ״ו

הירק בשעת לקיטתו עישורו כיצד אם נלקט ביום ר"ה של שלישית אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה מפרישין ממנו מעשר עני ואם נלקט ברביעית מעשר שני וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשניה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני נלקט בחמישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני ואע"פ שהולכין אחר לקיטתו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפי' היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות:

סעיף קכ״ז

האביונות של צלף נותנין עליהם חומרי האילן וחומרי זרעים שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית ונלקטו קודם ט"ו בשבט מפרישין מעשר ראשון ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו ואחר שפודהו נותנו לעניים:

סעיף קכ״ח

פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה מפרישין מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהם מעשר שני:

סעיף קכ״ט

כל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני ומן העני וכל שחייב בראשון חייב בשניהם וכל התורם מוציא מעשר וכל שאינו תורם אינו מוציא מעשר וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה כך אם עשר הרי הוא מעשר וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר אינו מעשר:

סעיף ק״ל

פירות שהוציא מהם מעשר ראשון קודם שיקבעו למעשר הרי זה אוכל מהם עראי קודם שיוציא מעשר שני שאין הראשון קובע לשני אבל משנקבעו למעשר אע"פ שהוציא את הראשון אסור לאכול מהם עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני:

סעיף קל״א

לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא:

סעיף קל״ב

מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:

סעיף קל״ג

בזמן הזה אם רצה לפדות מעשר שני שוה מנה בפרוטה לכתחלה פודה ומשליך הפרוטה לים הגדול אבל לשאר נהרות צריך לשחקה תחלה וכן אם חילל (פירוש אם עשאו חולין על ידי פדיון) מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל ושורף את הפירות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים:

סעיף קל״ד

ושיעור פרוטה כחצי שעורה כסף מזוקק שהיא חלק מל"ב במעה כסף שהוא אשפיר"ו עוטימאני שמשקלו רביע דרה"ם נמצא שהפרוטה חלק ממ"ח בקטעא ויותר מעט וצריך לדקדק שהפירות שמחלל עליהם מעשר שני שישוו כך לפחות. (וע"ל סימן רצ"ד סעיף ו'):

סעיף קל״ה

כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם ואין מחללים אותו ואין מוכרים אותו ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב [וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב] לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים. (ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהא לו היתר בפדיון) (טור):

סעיף קל״ו

הפודה מעשר שני אומר הפירות האלו מחוללות על מעות אלו ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין:

סעיף קל״ז

הפודה מעשר שני מברך אקב"ו על פדיון מעשר שני ואם חיללן על פירות אחרות מברך על חילול מעשר שני והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי אינו צריך ברכה:

סעיף קל״ח

אין פודין מעשר שני אלא בכסף וכן אם פדה מעשר שני שלו שהוא מוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן ואינו פודה בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום ואינו פודה במעות שאינם ברשותו ואפשר שאין דברים אלו אמורים אלא בזמן שבהמ"ק קיים אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל אין להקפיד בכך ומ"מ יש לחוש בדבר ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא והוא ברשותו או יחלל על פירות אחרים:

סעיף קל״ט

הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו כגון שאמר מעשר שני של פירות פדוי במעות אלו לא אמר כלום ולא קבע מעשר אבל אם קבע ואמר מעשר שהוא בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו הרי זה פדוי:

סעיף ק״מ

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני:

סעיף קמ״א

אימתי מתודין במנחה ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית:

סעיף קמ״ב

אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות:

סעיף קמ״ג

וידוי זה נאמר בכל לשון ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודים:

סעיף קמ״ד

אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מהמתנות וערב יו"ט האחרון היה הביעור ולמחר מתודין ופירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן:

סעיף קמ״ה

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע יום הביעור הרי זה קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן ע"ג קרקע או למי שזוכה להן לבעליהן ומתודה למחר:

סעיף קמ״ו

אם הפריש המתנות שלא על הסדר או אם נשרף טבלו או אם הפריש מעשר בטומאה אינו מתודה: הגה הרב המחבר הזה השמיט כל דיני מעשר עני שכתב הטור שיש ללמוד מהם הרבה דיני צדקה הנוהגים האידנא ואפשר שסמך עצמו על מה שנתבאר בדיני צדקה אך גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים שכתב הטור והכניס אחרים תחתיהם וכל זה גרם לו שהעתיק דברי הרמב"ם הלכות תרומות ומעשרות ככתבם וכלשונם ולא שת לבו לדברים אחרים והרוצה לעמוד על עקרי הדינים יעיין בפנים:

ש״ך · יורה דעה סימן של״א

ש״ך על יורה דעה סימן של״א ארוך במיוחד (166 קטעים, 25,159 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ש״ך על יורה דעה סימן של״א במלואו

נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888

ט״ז · יורה דעה סימן של״א

א׳

ויש חולקין כו'. דעת הטור שכתב על הרמב"ם דס"ל גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דוקא דזה אינו דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם ואיני יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפרק שני דכתובות גבי חלה הא אמרינן בלשון זה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמאן דאמר תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה ואמרי' דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם ממילא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן כדקיימא לן להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ"ע על הטור בזה:

ב׳

שאין אתה יכול ליטול ממנו. וסיים שם ברמב"ם בלשון זה ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מעובד כוכבים אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש אלא מוכרה לכהן:

ג׳

כל מעשר ראשון ללוי. והלוי יפריש אחר כך תרומת מעשר לכהן ונראה פשוט דחייב ג"כ במעשר שני ועני דהא חייב בכל קאמר:

ד׳

שני שלישי המעשר הראשון. כי כל מה שגדל בחלקו הוה כאלו היה שלו מעולם ובטור מסיים ומוכר לו השליש וכתב רש"ל ופשיטא דתרומה גדולה נותן:

ה׳

חייב בתרומה. שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשר כן כ' רמב"ם משמע שמן התורה חייב אבל רש"י פירש בפ"ק דקדושין (דף ג') דמעשר אילן הוא מדרבנן והכי אמרינן להדיא בפרק כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכן כתב הראב"ד פרק ג' דתרומות וז"ל שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש ויצהר:

ו׳

מהירק בחוצה לארץ כו'. לפי שגם בא"י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא:

ז׳

תרומה ותרומת מעשר על הכל ומפריש כו'. זה ודאי שצריך להפריש מעשר מן הכל שהרי א"א להפריש תרומת מעשר מן הכל אא"כ מפריש תחילה מעשר מן הכל אלא הא דאמרינן בסיפא לפי חשבון היינו שא"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסורים לזרים נותן הכל לכהן. כ"כ הר"ש פ"ג דחלה:

ח׳

ויכול להניחה ולשרפה. ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפי' אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת כ"כ הטור פי' דבריו דבפ' כל שעה אמרי' דצריך להניח תרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה דיסבור שהיא טהורה ועכשיו שאין אוכלין אפילו טהורה אין חשש תקלה זו ואין לחוש לזר שיאכלנה שכל כהן מייחד מקום לתרומה בפני עצמה כנ"ל:

ט׳

אבל אם לא הוכשרה כו'. בטור כתוב בלשון זה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא"א לאכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה וא"א לשרפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה עכ"ל. והקשה ב"י שהרי בסמוך כתב שאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין תרומה נאכלת ויש מתרצים דבמקום שיש היתר בשריפה אין חשש שהרי לא יעכב הרבה בשריפה והוא שיבוש שהרי יכול להניחה כל זמן שירצה. וראיתי עוד הרבה דוחקים בתירוצים על קושיא זאת ונלע"ד ברור דתיבת מיד הוא ט"ס בדברי הטור וכוונתו היתה שאם לא יטמאנה ויצטרך לקברה יש לחוש שמתוך שהיא טהורה לא יניחנה בכלי שמחזיק שם תרומה טמאה שהיא מצוה לשרפה בשעה שירצה אלא יניחנה כך ושמא יטעה לאכלה ע"כ טוב יותר שיטמא אותה ויוכל לשרפה ממילא לא יבא לידי מכשול כי תיכף יניחנה בכלים טמאים המיוחדים לכך וכן משמע מדברי רמ"א שלא העתיק כאן תיבת מיד:

י׳

ונותנו ללוי. ואע"ג דקנס עזרא את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו היינו לבני דורו דוקא כן כתב ב"י לדעת רמב"ם:

י״א

לא אמר כלום. דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים:

י״ב

תרומת הכרי הזה כו'. פירוש אם אמר כו' שסיים בו מקום לתרומה בצפונו או בדרומו ואמר על הכרי השני הזה כזה:

י״ג

בלא תעשה. שנא' מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו מלאתך היינו ביכורים ודמעך זו תרומה:

י״ד

מפריש א' ממאה. פי' הדברים שהא' מק' הוא מעשר מן המעשר והיינו תרומת מעשר ומה שנשאר עוד מעט הוא לתרומה גדולה שעכשיו מפרישין מעט תרומה גדולה כמ"ש בסעיף י"ט ואומר א' מק' שיש כאן בין הכל הרי הוא במה שהפרשתי ועדיין הוא חולין עד שיפריש התרומה גדולה והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על א' מק' הוא תרומה גדולה על הכל ומה שאני חייב לתת מעשר מן כל הק' של חולין אלו הרי הם בכרי הגדול בצד זה שהפרשתי ממנו וזה א' מק' שהפרשתי ועדיין הוא חולין הוא יהיה עכשיו תרומת מעשר על הכל וצריך לעשות דוקא כסדר זה דהא צריך להפריש תחלה תרומה גדולה ואחר כך מעשר ואח"כ תרומת מעשר:

ט״ו

התורם שלא ברשות. טובא יש לתמוה על ל' הרמב"ם הזה דבריש פרק אלו מציאות מביא ברייתא דתנא דין במי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותרם אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש כו' אם אמר לו כלך אצל יפות כו' ופריך מזה לאביי דאמר התם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה לבעל הבית במה שתרם זה ודאי הוה ניחא ליה גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי הב"ע דשוייה שליח ה"נ מסתברא דאי לא שוייה שליח אמאי הוה תרומה הא בעינן לדעתכם כו' וכיון דקי"ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומה אלא אם כן שוייה שליח ואמאי פסק הרמב"ם כאן דאפילו לקט מתחלה כדי שיקח לעצמו א"כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה בשלמא על הטור שכ' ג"כ דין זה אלא שלא העתיק הך חלוקה שניה או שירד לתוך שדה כו' אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות ובזה נוכל ליישב דה"ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין יקח אבל מ"מ עשאו תחילה שליח וכן פי' רש"ל דברי הטור אלא על הרמב"ם קשה וכבר הקשה כן ב"י ותירץ דרמב"ם ס"ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוייה שליח וטעמו מדאיתא התם בגמרא אחר זה דמרי בר איסק אמר לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא ואפ"ה לא אכל מר זוטרא א"ל רב אשי ואמימר מ"ט לא אכלת האידנא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא ובפ"ב דקדושין (דף נ"ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא ב"ה ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משמע דאפי' בכה"ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אלו תרמו מהם ובא ב"ה ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה וממילא אזדא ליה סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוייה שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי ב"א פשיטא שאין ראיה שהרי לא הוצרכו לאוקמיה בשוייה שליח אלא במקום שצ"ל דניחא ליה למפרע כמו בתרומה ומזה קשה על אביי ועל כן מוכרח לתרץ דמיירי שעשאו שליח משא"כ בההיא דמרי בר איסק אין שום צורך לומר שעשאו שליח שהרי עיקר הקושיא על מר זוטרא שם שלא היה רוצה לאכול אחר ששמע ממרי בר איסק שאמר למה לא אייתית מהנך שפירתא וזה דבר ברור ומפ"ב דקדושין ג"כ אין ראיה כלל אע"ג דהתם מיירי ג"כ למפרע דהיינו אם הקדושין הם קדושין למפרע מ"מ אין ראיה משם שהרי התם רבא אמר לאותו דין ורבא לטעמיה דאית ליה בפרק אנו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא"צ לאוקמיה כלל ברייתא דתרומה בשוייה שליח וכדאמרי' התם בהדיא תרגמא רבא אליבא דאביי בשוייה שליח משמע לדידיה לא ס"ל ואע"ג דאמרינן שם ה"נ מסתברא מכח קושיא דבעינן לדעתכם ממילא צ"ל אפי' לרבא דמיירי בשוייה שליח וא"כ צריכין אנו לומר דסוגיא דקדושין חולקת על ההיא דאלו מציאות כיון דהתם מיירי בלא עשאו שליח אכתי תקשה לך נהי דלפי סברא זו הדר ביה תלמודא מקושיא דבעינן לדעתכם מ"מ מאן יימר לן דהדר ביה מהקושיא שהקשו שם על אביי מכח יאוש שלא מדעת דהא לא חזינן שום תירוץ על ההיא קושיא רק כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח אבל רבא גופיה לא ס"ל כן וכההיא מימרא דידיה בקדושין זהו ודאי דבר שאין עליו פירכא והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לחלוק על אוקימתא מפורשת בפ' א"מ אליבא דהלכתא ואין לנו שום סמיכה משום דוכתא והתוס' בקדושין פירשו באמת דגם התם מיירי בשליח אלא דאין קושיא מזה על הרמב"ם דאיהו מפרש כמשמעותן של דברים בלא שליח והיותר קשה לי הפלא ופלא על דעת הרמב"ם שכ' אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח"כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש גזל אפילו באומר כלך אצל יפות למסקנא דרבא דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי ומהאי טעמא לא אכל מר זוטרא הפירות והמעיין שם ברש"י דאלו מציאות יראה שנשמר מקושיא זאת שפי' שם בהך ברייתא שאמרה אם חושש משום גזל פי' במה שיתרום בלא רשות נתחשב כמו גזל רצה בזה דלא תלה מילתא דתרומה במה שיש בו משום גוזל ממון חבירו באמת דא"כ היה קשה קושיא שזכרתי ע"כ פי' דתלוי בתורם שלא ברשות דנחשב כגזל אבל להרמב"ם שכתב בהדיא אפי' בגזל ממש דהיינו שלקט הפירות כדי ליקחם לעצמו בזה אמר כיון שאין בו משום גזל שהרי אמר ב"ה כלך אצל יפות ע"כ הוה תרומה בזה ודאי יש תימה רבה הא באמת לענין גזל ממון לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה בלי ספק והנלע"ד ליישב דהרמב"ם ס"ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא ליה אבל לא בשאר דוכתי וע"כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"כ קשה הא בעינן לדעתכם אליבא דכ"ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקדושין אלא ע"כ דכאן אמרינן דהוה לדעתכם וכאלו אמר בפירוש מתחלה שעשאו שליח לכך ה"נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיית הגמ' הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאלו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר ליה אליבא דאביי אי ס"ל הך חילוקא דמצוה שאני ע"כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס"ל מצוה שאני וא"כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס"ל הך חילוקא וא"צ לאוקמי בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחלה היו ב' קושיות האחת דוקא לאביי מכח יאוש שלא מדעת והשנית אפי' לרבא מכח לדעתכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע"כ לומר דמתרץ קושיא השנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ"ל ברור ונכון להרמב"ם דלא איכפת ליה בעשאו שליח כלל ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס"ל לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוה תרומה כל שלקט כדי ליקחם נראה לתרץ דמיירי שכל מה שלקט לעצמו תרם כולו ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרא דסופו דהוה מצוה מוכיח על תחלתו וכאלו לקט תחלה לשם תרומה והשתא דאתינא להכי להרמב"ם דמיירי בלא עשאו שליח ניחא גם דעת הטור ודבריו כמשמען בלא עשאו שליח וכן דברי הסמ"ג עשין סימן קל"ד מבוארים בלא עשאו שליח:

ט״ז

ואם לאו כו'. שאז ודאי דרך רוגז אמר כן למה אתה לוקח ביפות:

י״ז

המדבר ואינו שומע כו'. בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע ובשכור וסומא הטעם שאינו יכול לכוין ליטול היפות:

י״ח

לעונת נדרים. מבואר בסי' רל"ג ותרומתו תרומה כיון שנדר והקדש שלו קיים:

י״ט

שמא אחר כו'. ולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה זהו דעת רמב"ם ור"ת וי"א ס"ל דחזקה זו אפילו לקולא והיינו אם יודע שכרי שלו נתרם אבל אם ספק לו אם כרי שלו נתרם לא אזלינן לקולא כאלו וכצ"ל אבל אם אינו יודע אם כרי שלו תרום כו':

כ׳

ממחין זה על זה. פי' שהיו מוחין א' על חבירו שלא נתרצה בתרומתו של חבירו והיינו אחר שתי ההפרשות אמרינן בזה דתרומת הראשון הוה תרומה על כל פנים דהא באותו פעם לא היתה מחאה והוי כשאר שותפין וע"כ תרומת הראשון תרומה בכל גווני ולא של השני דתרומתו בטעות ואם לאו פי' שאין ידוע אם מוחין זע"ז אם תרם האחד כשיעור ודאי הוי כמו ברישא אלא דאם אין כשיעור ממילא גם תרומת השני תרומה דאמרינן דסומכין זע"ז וכל אחד יתרום כנ"ל לדעת הטור:

כ״א

אם שינה השליח. פי' תרתי בעינן שינה שליח וביטול שליחותו דבביטול לחוד לא סגי דלא אתי דבור ומבטל דבור ובשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל דהו כזה לכך בעינן תרוייהו:

כ״ב

נכסי יתומים. בפרק הנזקין אמרינן בזה דוקא להאכילם אבל לא להניח וכן כתוב בסמ"ג סי' קל"ד וכ"כ בכ"מ שהרמב"ם לא הוצרך להביאו לפי שסמך על מ"ש בהל' נחלות:

כ״ג

הגנב והגזלן. לפי שקנאו בייאוש בעלים כל שאין מרדפין אחריהם:

כ״ד

ותרם ואח"כ כנס. אין בזה שינוי דגם הבעה"ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אלא א"כ תרם תחלה:

כ״ה

גזרו חכמים כו'. משום בעלי כיסין שיתלו פירותם בעובד כוכבים שיפטרו מתרומה:

כ״ו

טעונה גניזה. דשמא בלבו לשמים:

כ״ז

אלא מהם. כיון שכבר קראן כולן מעשר לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהם לפי שנראה כאילו מפריש מטבל על המעשר:

כ״ח

ממקום אחר. ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין: ומ"ש בלבו על הכל ממילא נפטרו גם השמרים:

כ״ט

שנכנסה לשביעית. דלשביעית לא אזלינן בתר חנטה:

ל׳

האביונות. הם דומין קצת לאילן וקצת לירק:

ל״א

בד"א במעשר שני כו'. בזה מתורץ מ"ש הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב"ם שמביא אח"כ פסק שירקבו אלא דהרמב"ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותו:

ל״ב

הרבה דיני צדקה. נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו"ח ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים והב"י בשם ירושלמי וע"כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז"ל באו איש ואשה לשאול כו' (הוא מוזכר בסי' רנ"א סעיף ט') וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע"כ ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה (ובפרק הזרוע (חולין דף קל"א) אמרינן בברייתא בהדיא מעשר המתחלק בביתו שיש בו טובת הנא' לבעלים ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו ויליף לה בגמרא שם בג"ש מלקט ואע"פ שהטור לא הביא זה רק על המתחלק בשדה ודאי אין חילוק דהא בג"ש יליף לה ותרוייהו שייכי בההיא ג"ש וכן כתב ב"י ואין להקשות אמ"ש התוספות שם דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין אותו מידו והיאך אמרינן שמוציאין מהעני בע"כ מעשר עני הא ל"ק דכייפינן ליה שיתן מעשר עני אבל הברירה בידו לתת לאיזה עני שירצה ואילו בא עני ולקח שלא מדעת זה העני בעל השדה יכול להוציא ממנו ולתתו לעני אחר כל זה נראה לי פשוט ותמהתי על מו"ח ז"ל שכ' כאן על הב"י דלא דק מכח דברי התוס' שזכרתי ואגב ריהטיה לא דק בגמ' בזה ומזה נ"ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ"ש ב"י סי' רנ"א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית' ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן) אב ובנו שני אחים ושותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו (זה נתבאר גם בצדקה בסימן רנ"א סעיף י"ב) אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמול (פי' ב"י שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במ"ע) אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי' כגון לסעודת הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו צדקה (כפירש ב"י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע חובו) (נ"ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש בלא"ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ"ע אבל אם אין חייב לפדותו בלא"ה ודאי יכול המפריש לתת מ"ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ"ק דב"ב כנ"ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר שמפרישין מן ריוח שנתן הש"י לבני האדם ולעיל סימן רנ"א כתב ב"י ג"כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה:

נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888

באר היטב · יורה דעה סימן של״א

א׳

לכהן. משום דיש בה קדושה ואסורה לזרים לכך מוכרה לכהן:

ב׳

הראשון. ושני שלישי תרומת מעשר נותן לכהן ומותר השליש של מעשר ראשון הוא שלו ותרומת מעשר מאותו השליש מוכר לכהן מטעם הנ"ל. ש"ך:

ג׳

בכל. היינו מדרבנן אם העובד כוכבים שומר פירות הישראל מה דינו עיין בהרמב"ם ובכסף משנה באריכות עכ"ל הש"ך:

ד׳

הגיעו. כתב הש"ך כלומר אם קנה קרקע מהעובד כוכבים בסוריא ופירות מחוברים אז יש חילוק בין הגיעו לעונת המעשרות ביד עובד כוכבים או לא:

ה׳

בגוף. ויש קנין לעובד כוכבים בסוריא להפקיע מן המעשרות כמו שנתבאר:

ו׳

נקבעו. וכתב הכ"מ דפירות ח"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה ואם בשעת קביעותם למעשרות היו בח"ל פרח מהן חיוב תרומות ומעשרות ואין חייבים אלא מדבריהם וכ"כ הלבוש:

ז׳

חייב. ומשמע מדברי הרמב"ם שמן התורה חייב אבל רש"י פי' בפ"ק דקידושין דמעשר אילן הוא מדרבנן (דדוקא דגן תירוש ויצהר חייבין מדאורייתא) והכי אמרינן להדיא בפ' כיצד מברכין דמעשר אילן בארץ גופיה הוא מדרבנן וכ"כ הראב"ד עכ"ל הט"ז:

ח׳

מהירק. לפי שגם בא"י אינו אלא מדבריהם שנאמר תבואת זרעך וירק לאו תבואה היא וה"ה שאין חייבין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך וגו' והתבואה והקטנית שזרעם לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהם פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות:

ט׳

שליש. שעדיין אינו נקרא תבואה:

י׳

ההפקר פטור. כיון דאין לו בעלים אבל שדה הפקר מ"מ הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים לכך חייב:

י״א

מהם. ולא יפריש מיניה וביה מן העירוב שמא יפריש מן הפטור על החיוב:

י״ב

חשבון. פי' שבתחלה מפריש כל המעשרות על הכל כאלו כולן חייבים אבל א"צ ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר חוזר ומערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר דאסור לזרים נותן הכל לכהן או מוכר לו המותר לפי חשבון. ש"ך:

י״ג

שהוא. לפי שגם מן התורה אין לה שיעור ואפי' חטה א' פוטרת כל הכרי וחכמים נתנו שיעור עין יפה א' ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה הנאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה העומדת לשריפה דאוקמוה אדאורייתא ושיעורה בכל שהוא:

י״ד

להניחה. ואפי' הניחה בכלי שאינו מאוס דאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין שום תרומה נאכלת לא חיישינן שמא יסבור שהיא טהורה. ט"ז:

ט״ו

בנר. שנהנה הוא עם הכהן:

ט״ז

שהוכשרה. לקבל טומאה שבאו עליה מים שעכשיו ודאי טמאה היא ומותר לשרפה:

י״ז

קודם. אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:

י״ח

לכהן. שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו:

י״ט

וגו'. והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים הם:

כ׳

ומואב. לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מע"ש מעשר עני כדי שיבואו עניי א"י ויתפרנסו ממנו (ובארץ שנער שהיא רחוקה מא"י ואין עניי א"י יכולין לבא לשם מפרישין מע"ש כמו ברוב שנים):

כ״א

השי"ג. וכן ימנה לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. ש"ך:

כ״ב

כלום. דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים:

כ״ג

ציין. שלא פירש הראשית:

כ״ד

המוקף. דכיון שמפרישין אותה לא יוכל לכוין השיעור ולמוד אלא במוקף יחד. ש"ך:

כ״ה

שמשתברין. שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה:

כ״ו

הכל. חשוב כמוקף וכן חביות שלא סתם פיהם חשיבי כמוקפים אבל משסתמן אינן כמוקפין ואפי' הן בבית א' תורם מכל א' וא'. ש"ך:

כ״ז

חולין. כלומר עכשיו עד שיפריש התרומה:

כ״ח

בצד. פי' בכרי הגדול שהנחתי:

כ״ט

שליח. שנאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם:

ל׳

תרומה. דגילה דעתו דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו אבל אם אין שם יפות והוא אומר כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא הקפדה כאלו מוחה בו ולא ניחא ליה ואינו שלוחו:

ל״א

לוי. שצריך שיעור ומדידה ואלו אינם יכולין לכוין המדידה:

ל״ב

הזה. כתב הש"ך תמיהני דבשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבירו אבל במעשר מאי כשיעור שתרם חבירו כו' הלא לעולם צריך להפריש המעשר במדה לכך נ"ל דבזה"ז בין במעשר בין בתרומה תרומת השני אינה תרומה עכ"ל:

ל״ג

תורמין. ודוקא להאכיל אבל לא להניח שלא נעשו אפוטרופסים לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסה הכי אמרי' בש"ס דגיטין:

ל״ד

והאנס. לפי שקנאו בייאוש הבעלים כל שאין מרדפין אחריהם:

ל״ה

כנס. דאין בזה שינוי דגם בעה"ב נתכוין לכך שהרי אין דרך להכניס אא"כ תרם תחלה:

ל״ו

גזרו. משום בעלי כיסים שיתלו פירותיהם בעובדי כוכבים כדי לפטרם מתרומה:

ל״ז

גניזה. שמא בלבו לשמים וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל עובד כוכבים שהפריש תרומה בח"ל לא גזרו עליהן ומודיעין אותו שא"צ לתרום ואינה תרומה כלל:

ל״ח

נתקיים. ואם לאו אינה תרומה. ש"ך:

ל״ט

קיימים. שהדבר תלוי בדעת התורם:

מ׳

ונתלשו. דהואיל ובידו לתלוש אין מחוסר מעשה:

מ״א

תרומה. מספק ולא תאכל תרומה זו עד שיוציא כו' דשמא הדמאי כבר נתרם וה"ל תרומה זו עדיין טבל:

מ״ב

הלקוח. מפני שהלקוח אפי' מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מן התורה (שנאמר תבואת זרעך ולא הלקוח) וה"ל כמו מהפטור על החיוב או איפכא (וכן הלקוח מעובד כוכבים אין חיובו כמו הלקוח מישראל):

מ״ג

תרומה. שאסור לזרים והתורם חבית של חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה אף ע"ג דתרומה בטעות הוי כיון דהטעות הוא לעלויה שעלה בידו מן היפה על הרע הוי תרומה. ש"ך:

מ״ד

מעשרה. והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי וגו' וע"ל ריש הסימן:

מ״ה

בטומאה. וכ"מ שנאמר במעשר קודש או פדיה אינו אלא מעשר שני:

מ״ו

מפרישין. מתבואה שלהם ונותנין התרומת מעשר של הלוים לכהנים והכהנים מפרישין תרומות ומעשרות כדי שלא יאכלו בטבלים:

מ״ז

אינו. שיחול על נ' סאה שבכרי אלא הכל עודנו בטבלו כיון שלא הוציא ממנו מעשרותיו:

מ״ח

לעונת. דהיינו שיגדלו ויעשו פרי שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וקודם שתגיע התבואה לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה עכ"ל הש"ך:

מ״ט

ממקום. ולא מיניה ובי' שמא יפריש מים ולא יין:

נ׳

הכל. וממילא נפטרו גם השמרים:

נ״א

פטור. דבטל הוא במים:

נ״ב

החצר. ובית קובע מן התורה והשאר מדרבנן ואסור לאכול אפי' עראי עד שיעשר:

נ״ג

במוץ. שאין הבית קובע מן התורה אלא משנגמרה בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן והוא המירוח ורבנן הוא דאסרו באכילת קבע אבל אכילת עראי לא אסרו מ"מ אסור להערים להכניס במוץ כדי שיאכל הרבה פעמים מעט מעט כדי שתפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומעשרות אבל להאכיל לבהמתו עראי אפי' כמה פעמים לא גזרו עכ"ל הש"ך:

נ״ד

הגומר. וכן הקובע פירותיו של חבירו בא' מן הששה דברים שקובע למעשר שלא מדעתו הרי אלו טבלו למעשר:

נ״ה

יפקיר. להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט:

נ״ו

דמים. שהרי דמים קונות מן התורה:

נ״ז

במחובר. ואין המקח קובע אלא בתלושים כמ"ש בסצ"ד:

נ״ח

לקצות. פירוש ששניהם אינם מחליפין לאכול אלא לעשות מהם קציעות:

נ״ט

ופטורים. ולא חיישינן שמא הע"ה כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו דכיון שנמצאו בשוק מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם:

ס׳

מזונות. כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכה"ג:

ס״א

ספק. דמספקינן בש"ס אי הוי בכלל מבשל שאמרו חכמים שקובע למעשר:

ס״ב

גומרו. באכילת עראי ואינו מעשר דכיון שהניחו מידו ופסק מן האכילה כדי שלא לאכלו בשבת היאך יקבענו שבת שהרי גילה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת ש"ך:

ס״ג

מדליקין. בחול ואצ"ל בשבת:

ס״ד

מותר. שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:

ס״ה

כזורע. שהרי מפקיעין מידי מעשר מכל וכל:

ס״ו

ולחבר. שמא יבא הלוקחו לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא:

ס״ז

המוכר. וישלם ללוקח החולין:

ס״ח

מוציאין. אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם:

ס״ט

שלהם. אבל אם מכרוהו אחר גמר מלאכתן הרשות ביד הישראל ליתנם לכל כהן שירצה:

ע׳

בקבלה. שקבל עליו העובדי כוכבי' לעבדה וליתן לישראל ממה שתעשה תבואה חצי או שליש או מה שיתנו ביניהם:

ע״א

לעשר. דהא הם ודאי לא עשרו:

ע״ב

לקיטתו. שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקטין אותו:

ע״ג

האתרוג. שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת:

ע״ד

האביונות. הם דומין קצת לאילן וקצת לירק:

ע״ה

ופודהו. ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני:

ע״ו

בסוריא. לפי שמעשר שני טעון הבאת מקום ואין מביאין אותו מח"ל שאינו נוהג שם ואינו קדוש אם הפריש הלכך לא חייבו להפרישו בסוריא:

ע״ז

רצ"ד. שם נתבאר כמה היא הפרוטה:

ע״ח

לפרש. דהא אנו רואין שעוסק בפדיון:

ע״ט

לבערן. כיון שלא הגיע זמנם:

פ׳

צדקה. וכתב הט"ז נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות והב"ח כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל הפוסקים. ונעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז"ל באו איש ואשה לשאול כו' (כמ"ש בסי' רנ"א ס"ט) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. ומזה נ"ל סמך למה שנוהגין לכוף החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כן גבי מעשר עני שמוציאין מידו בע"כ אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה. וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו ותמהתי מהיכא תיתי לחלק דאטו יש חיוב על הממון והלא חובת גברא הוא ומה לי שנותן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש הוא מי שאומר כן. ואם אב ובנו או שני אחים ושותפים שא' מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו ושני עניים שקבלו שדה באריסות זה מפריש מעשר עני על חלקו ונותן לחבירו וכן להיפך. ואין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את תגמולין כגון שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במעשר עני אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים כגון סעודת הבראה של אבל וצריך להודיעו שהוא מעשר עני ואין פודין בו את השבויים והיינו שיש בלא"ה חיוב עליו כגון שפסקו עליו לפדותו אבל אם אינו חייב לפדותו בלא"ה ודאי יכול לתת מעשר עני שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזו דשבי כולהו איתנהו ביה ואין נותנין ממנו צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע חובו ונותנין אותו לחבר עיר המתעסק בצרכי הצבור ומפרנסין אותו ושולחים לו המעשר עני דרך כבוד ודורון אע"ג דאין שולחין לו צדקה מן הכיס של צדקה היינו משום דגנאי הוא לבני העיר לפרנס חכם שלהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מהגורן לא מינכר דמ"ע הוא אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד. וכל זה נראה ששייך ג"כ במעשר שמפרישין מן הריוח שנתן הש"י לבני האדם: ולעיל סי' רנ"א כתב הב"י בשם המרדכי דמ"ע דומה למפריש צדקה עכ"ל הט"ז והש"ך:

נחלת הכלל · Torat Emet 357

ביאור הגר״א · יורה דעה סימן של״א

ביאור הגר״א על יורה דעה סימן של״א ארוך במיוחד (224 קטעים, 54,073 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ביאור הגר״א על יורה דעה סימן של״א במלואו

נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888

פתחי תשובה · יורה דעה סימן של״א

א׳

פירות העובד כוכבים. עיין בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סימן א' מ"ש בזה:

ב׳

מוכר לכהן. עיין בטור סוס"י זה שכתב דה"ה כל תרומת מעשר של דמאי מוכר לכהן וא"צ ליתנה בחנם ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסויא בדמאי פ"א משנה א' שכתב בשם הגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל שהרבה להקשות על הטור ודעתו שצריך ליתנה בחנם וכ"כ עוד בשמו שם פ"ד מ"ד ובמסכת ערלה פ"ב מ"א והרב המחבר נר"ו יישב תמיהותיו ע"ש ועיין עוד בת' רבינו עקיבא בהשמטות לסימן ל' מזה:

ג׳

אוכל אדם. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תקס"ג שכתב דאינו נוהג תרומה ומעשר בקני הצוקר ע"ש טעמו:

ד׳

ויהא מותר לשרפה. עט"ז סק"ט וע' בתשובת כנסת יחזקאל סימן קי"ט שתמה עליו ועל הב"י שנעלם מהם דברי תוספות בב"ק דף קט"ו דלפי דברי התוספות נכונים דברי הטור וא"צ להגיה כלל ע"ש:

ה׳

חייבים בתרומה. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן מ"ב שהאריך לסתור פסק זה ע"ש:

ו׳

עושה אדם שליח. עיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה"ת בצפנת פענח שם אות כ"ח שכתב דאם עושה שליח להפריש תרומתו ותרם אח"כ מוכרח לשאול ע"פ המבואר לעיל סימן שכ"ג נראה דאמרינן דכבר עשה שליחותו ואין לו דין בעלים לענין שאלה ע' בפתיחה כוללת שם תשובה ארוכה בזה בשם אביו הגאון ז"ל [ועיין בת' חתם סופר סימן ש"כ שאין דעתו כן. וכ' שם דהעושה שליח לתרום או להפריש חלה פשוט הדבר דשניהם יכולים לשאול השליח והבעה"ב אלא אם השליח שואל על נדרו ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרא והדרה הכרי או העיסה לטבלו א"כ חוזר ומפריש תרומה או חלה אחרת כי עדיין לא עשה שליחותו כלל משא"כ כשהבעה"ב מתחרט צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו על דעתו של זה השליח וא"כ ממילא בטל שליחות קמייתא וצריך לחזור ולמנות שליח מחדש ואע"ג דבעלמא אחר שנעשה השליחות תו לא מצי לבטל השליחות מ"מ בעושה שליח לידור עבורו כו' ומהיות טוב שיתירו להם נדרם שניהם השליח והבעה"ב. ואמר לענין ברכה שכבר בירך אין כאן חשש ברכה לבטלה כלל נהי דבחנם אין לשאול ולגרום ברכה שא"צ שנית אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחוש לברכה ראשונה כי לא היתה לבטלה כלל שככה מברך וצונו להפריש תרומה חלה וענין הפרש תרומה וחלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה צונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה ע"ש]:

ז׳

התורם שלא ברשות. [עט"ז ס"ק ט"ו ועיין בת' משכנות יעקב סי' ס"ח מ"ש בזה]:

ח׳

דאמרינן חזקה. עיין בספר משנה למלך פ"ד מהל' בכורות שהאריך בזה:

ט׳

אין תורמין. ע' בתשו' נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' קמ"ב טעם למה השמיטו הטור והמחבר דין מפריש מטהור על הטמא ע"ש:

י׳

כל מין תאנים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ו' מה שהקשה על זה:

י״א

והשבת. עיין בשער המלך פ"ה מהלכות מעשר הלכה כ"ב שכתב דכי היכי דשבת קובע למעשר ה"נ יום טוב די"ט נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג וא"כ מה"ט י"ט נמי דינא הכי שהרי מצוה לענג גם את י"ט והביא עוד ראיות ושוב כתב בשם המאירי ז"ל שכתב די"ט אינה קובעת ע"ש וכן ראיתי בספר צל"ח על ביצה סופ"ד שכתב דדוקא שבת קובעת למעשר אבל לא יום טוב ושכן דעת הפני יהושע בסוף מסכת הנ"ל וכתב הטעם דבי"ט לא מצינו עונג רק שמחה ושמחת בחגך ושמחה זו היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו כלל מעשר ותרומה ע"ש:

י״ב

דיני צדקה. עיין בה"ט ומ"ש לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן יו"ד שנשאל על אודות שהתחייב עצמו אבי הכלה בתנאים הנהוגים לשלם המעשר מכיסו וכהיום אומר שרוצה ליתן כל המעשר לעניים הבאים מצדו צד הכלה אם יכול לעשות כן אי הוה כדין המעשר משלו על של חבירו דטובת הנאה שלו או לא דמיין כו' והשיב שאין לאבי הכלה שום טובת הנאה בזה רק יחלקו המעשר לקרובי שניהם לעניי החתן והכלה ע"ש:

נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888

על הסימן הזה

שולחן ערוך יורה דעה סימן של״א, מתוך חלק יורה דעה. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל

טור יורה דעה סימן של״א כל הסימנים · יורה דעה כל השולחן ערוך