בכור בהמה טמאה במה ובמי ובאיזה - שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ״א

אין פודין כו'. בכל אלו אין פודין בסתמא אלא בשוייו כן הוא בטור והוא פשוט וזה שכתב הרב בסעיף ה' ואז יכול לפדותו בכל דבר:

לא אמרה תורה להחמיר עליו כו'. כלומר שהקדש ושאר דברים נפדים בכל דבר ופטר חמור לא יהא נפדה רק בשה ולא בשויו:

שדינו שמפריש עליו טלה והוא שלו. כדלקמן סעיף י' ורשאי אחר כך לחזור ולפדות עליו ודאי פטר חמור וכן כשיש לו כמה ספיקות פטרי חמור מפריש עליהן טלה א' בשביל כולן והוא שלו:

לפיכך מיד כו'. ואין להמתין עד שיתן הפדיון ליד כהן דהא פדוי הוא מעכשיו:

דמיו אסורים. אפי' מה ששוה יותר על השה דכיון שלא הודיע ללוקח שהוא פטר חמור לא יפדנו וכולו אסור:

והכהנים חשודים על דבר זה. מפני שאומרים מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמי:

ומעכב הטלה לעצמו. שהמע"ה:

קודמת כו'. דכתיב ואם לא תפדה וערפתו משמע שפדייה קודמת:

וילדה ב' זכרים. ואינו מכיר הבכור:

נותן טלה אחד לכהן. משום שא' מהן ודאי בכור ושניהם אסורים בהנאה עד שיפדה:

וי"א כו'. מטעם דנהי דפטור ליתן לכהן מספק משום המע"ה מ"מ צריך הפרשה דאפקועי איסורייהו הלכך בב' זכרים וב' נקבות מפריש שני טלאים והם לעצמו ובזכר וב' נקבות מפריש טלה א' והוא לעצמו וטעם סברא הראשונה דבספיקות הראשונות הואיל ועל כל פנים צריך לעשות מעשה לתת דבר לכהן הטילו עליו ג"כ לעשות הפרשה לאפקועי גם כן הספק מן האיסור אבל באלו האחרונות שא"צ לתת לכהן כלום הקילו עליו גם כן שרבוי הספקות גם כן מן ההפרשה ועיין ב"י:

מפריש טלה כו'. הטעם שזה הישראל היורש את הכהן אין צריך לעשות יותר ממה שהיה צריך לעשות הכהן המורישו והכהן המוריש לא היה צריך לעשות אלא להפריש עליו שה להפקיע קדושה שחלה עליו בבית ישראל הראשון המורישו והוא נוטל השה לעצמו דכהן הוא הכי נמי עושה זה הישראל היורשו דהוי כמו שהורישו הכהן השה:

מודיעים אותו כו'. כדי שלא יאמר העובד כוכבים ישראל מזלזלין בקדשים כי אין הקדשו זה הקדש ומותר בגיזה ועבודה:

אלא בחמורים. שנאמר פטר חמור:

מן הכשבים כו'. שהכל נקרא שה כפרש"י בחומש:

לא בעגל כו'. פירוש בתורת פדיון שיש בשה כמ"ש בסעיף ה' אבל בשויו פודה אפילו בעגל:

ואם פדה פדוי. ואין צריך פדיון אחר מספק כיון שאינו קדוש קדושת הגוף כמו ספק בכור:

הוי ספק. פירוש אם אחר כך מת הפטר חמור קודם שנתן זה הפדיון לכהן לא חייב ליתן אותו להכהן דיכול ישראל לומר שמא לא חל עליו הפדיון ואם אחר שנתנו לכהן מת הפטר חמור ישאר הפדיון לכהן כיון שהוא מוחזק דהא נתנו הוא עצמו לו ואין זה דומה לתקפו כהן דמוציאין מידו כדלעיל סימן שט"ו ויש להקשות אמה שכתוב בתשובת מהרי"ל סימן קע"ד בספק בכור שנתנו הישראל לכהן ואחר כך נודע לו שלא היה צריך ליתנו לו מדינא ואילו ידע זה מתחלה לא היה נותנו לו הוי ליה כתקפו כהן ומוציאין מידו ומדמה אותו לשולח מעות לחבירו ליתנו ליד עובד כוכבים ושכחו העובד כוכבים דהדרי זוזי למארייהו דאדעתא דהכי לא שלח ליה והוא בח"מ סימן קפ"ג ולכאורה סותר הך דהכא דהא גם כן ספיקא הוה ויכול לומר אילו הייתי יודע שאין זה פדיון לא הייתי נותנו לך ויש לומר דשאני הכא דבשעת הפדיון היה לכהן על כל פנים חיובו עליו ליתן לו פדיון טוב אלא שטעה וסבר שזהו פדיון טוב ע"כ יחזיקנו הכהן מה שאין כן בספק בכור דיש ספק אם חייב לו כלל:

או במקום שיש לו ספק כו'. פירוש ויש לו הרבה מהם פודה כולן בשה אחד כן הוא בטור:

מברך אשר קדשנו כו'. בפרישה הקשה למה לא מברכין גם כן אנתינת בכור בהמה טהורה לכהן כמו בפדיון פטר חמור ובפדיון בכור אדם ותירץ דאין מברך אלא כשנשאר בידו ממה שהיה קודש ונותן מידי אחרינא תחתיו משא"כ בנתינת בכור דנותנו כולו לכהן ולא נשאר בידו כלום מהקדושה ואין זה מספיק לי דמכל מקום למה לא יברך על המצוה דמה לי בכך שלא נשאר בידו כיון דמכל מקום מקיים מצות השם ב"ה ונראה לי דאין שייך ברכה אלא במה שעושה האדם משלו על זה מברך שזכה לעשות משלו רצון המקום ב"ה משא"כ בבכור דמעולם לא היה לישראל זכות בו דמשנולד הוא בי גזא דרחמנא והוה כאילו לא נולד לו אותו הבכור אלא כאילו נולד בבית כהן מפרתו דרחמנא זכה לו בכך כמ"ש כל פטר רחם לי הוא ע"כ אין שייך לברך כי הוא אינו עושה כלום מממונו משא"כ בפדיון פטר חמור ובכור [אדם] שהוא נותן ממונו בזה ע"כ הוא מברך שפיר על מצוה זאת כן נראה לי וסיים בטור בזה וא"צ להמתין בברכה עד שיתן הפדיון לכהן:

מותר למכרו בכה"ג. היינו כדעת הטור על פי הרא"ש שכתב וז"ל ה"ד הנאת דמיו דאסור כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור ושקיל מיניה כנגד כולו אבל למישקל מיניה מאי דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ"ל. ולמד הטור שעיקר ההיתר במה שאינו לוקח כל המעות רק מניח אצלו בעד השה וא"ל אם כן אמאי תלה ברישא האיסור במה שלא הודיעו הא אפילו בהודיעו אסור כד שקיל דמי כולו י"ל אין ה"נ אלא דאורחא דמילתא נקיט דכל שהוא מודיעו ודאי אין הלוקח נותן דמי כולו שהרי יודע שיצטרך ליתן שה לכהן אבל אי מתרמי שאחד נותן דמי כולו אע"פ שיודע שיצטרך ליתן שה איסורא קא עביד המוכר הכי סבירא ליה לטור אבל הבית יוסף פירש דברי הרא"ש דבהודעה תליא הכל דאם הוא מודיעו מותר לקבל כל המעות אע"פ שאין מנכה לו דמי השה דאמרינן דהפטר חמור חביב הוא בעיני הלוקח שמוותר בזה בדמי המקח או אמרינן מתנה נתן לו אותן דמי השה ומשמע מדברי רמ"א שפוסק כהטור ולע"ד נראה דכיון שבשעה שמוכר לו הפטר חמור ומודיעו ודאי שניהם לא נתכוונו על מה שאסור בו רק על ההיתר ואם כן כל מה שקוצץ בעדו בשעת המכירה לא נתכוין אלא שיתן לו סך ההוא בעד ההיתר דהיינו מה ששוה אחר שיתן שה לכהן ואע"פ שבשוק אינו שוה כן מכל מקום זה לא נתכוין אלא דוקא בסך זה וכדרך שמצינו לענין אונאה דבכלים של בעל הבית אין להם אונאה שאינו מוכר חפציו אלא ביוקר דוקא ואין איסור בזה אלא כשמפרש בהדיא שסך זה יתן לו בעד כולו ולא יתן שה לכהן. כן נראה לי:

שערו מסובך. הרא"ש נתן טעם שלא נאסרה בו גיזה אלא בתורת הנאה אבל בלאו דלא תגוז ליתא כיון דלית ביה קדושת דמים וגרע נמי משאר קדושת דמים דפדיונן קודש וזה פדיונו חולין עכ"ל:

אלא בקופיץ. הוא סכין גדול ודרך לערוף בו. כ"כ רש"י:

וי"א דצריך להפריש. זהו דעת הטור והדעה הראשונה היא דעת הרמב"ם דס"ל בשני זכרים ושתי נקבות או זכר ושתי נקבות א"צ להפריש טלה והוא לעצמו וטעמו מבואר ברמב"ם וז"ל לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה ב' נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן בב' זכרים וב' נקבות יש ספיקות הרבה עכ"ל זה תמוה דמה זכות יש להפטר מהפרשה במה שכתב שמא ילדה הראשונה זכר או השניה זכר ואח"כ נקבה בתרוייהו יש צד חיוב על הבעלים להפריש טלה ולא נשאר אלא ספק שמא תרוייהו ילדו נקבות והאחת זכר אחר הנקבה ולמה אמר שיש ספיקות הרבה וכן הקשה בדרישה ואמר שיש לישבו בדוחק ולע"ד נראה דכך היא ההצעה במקום שאין צד לומר שהוא פטור לגמרי חייב הבעל ליתן שה להכהן אע"פ שאין ברור בעד איזה נותן ועל כל אחת יוכל לומר לא זאת החייבת מ"מ הבעל הוא אחד ויש ממון כהן בידו. ואם יש צד לפטור לגמרי כגון חמורה אחת וילדה זכר ונקבה מ"מ כיון שאין כאן רק שני צדדים האחד לחיוב והשני לפטור חייב להפקיע איסור בהפרשת טלה והוא לעצמו ואפי' בב' זכרים וחד נקבה מב' חמורות דיש כאן עוד לטיבותא דהיינו שאין מבורר איזה חייבת דעל כל אחת יכול לומר שמא זאת ילדה נקבה תחילה ואח"כ זכר מ"מ כיון שאין צד לומר שנפטר הבעל לגמרי על כן בטלה האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ צריך להפריש טלה אבל אם יש צד שהוא פטור לגמרי מהני האי מעלה מה שאין מבורר איזה החייבת וע"כ אם ילדו שתי חמורות זכר ושתי נקבות דתחילה יש ספק איזה חייבת וע"כ אמר שמא האחת ילדה זכר והיא החייבת והשניה ילדה שתי נקבות ופטורה לגמרי וי"ל איפכא שמא זו ילדה נקבה ופטורה והשניה ילדה זכר תחילה ואח"כ נקבה נמצא שאין מבורר איזה החייבת וכיון שיש ספק ג' שמא האחת ילדה נקבה והשניה נקבה תחילה ואח"כ זכר שאפשר להפטר לגמרי על כן מהני המעלה הראשונה במה שאין מבורר וזה שקרא הרמב"ם ספיקות הרבה וכן הוא ממש בשני זכרים וב' נקבות נמצא דדברי הרמב"ם הם מרווחים בלי שום דוחק אלא שהרא"ש והטור חולקים מ"מ עליו כיון שאין לו היזק במה שמפריש טלה שהרי הוא לעצמו למה לא יפרישנו להפקיע את האיסור:

ואותו הכהן ירשו כו'. דאלו פטר חמור של הכהן עצמו הוא פטור וכן כ' רש"ל ועיין בדרישה שהביא לשונו:

והרי הוא מותר. פי' אפי' לישראל. רש"ל:

בעגל. בכל אלו אין פודין בסתמא (פי' בתורת פדיון שיש בשה) אלא בשויו כן הוא בטור והוא פשוט וזה שכ' הרב בס"ה ואז יכול לפדותו בכל דבר. ש"ך:

ספק. פי' אם אח"כ מת הפטר חמור קודם שנתן זה הפדיון לכהן אינו חייב ליתן אותו להכהן דיכול הישראל לומר שמא לא חל עליו הפדיון ואם אחר שנתנו לכהן מת הפטר חמור ישאר הפדיון לכהן כיון שהוא מוחזק דהא הוא עצמו נתנו לו ואין זה דומה לתקפו כהן דמוציאין מידו כדלעיל סי' שט"ו וא"ל ממ"ש הרמ"א שם שאם נתן לו הישראל בטעות דצריך הכהן להחזיר לו דשאני הכא דבשעת הפדיון היה לכהן עכ"פ חיוב עליו ליתן לו פדיון טוב אלא שטעה וסבור שזהו פדיון טוב ע"כ יחזיקנו הכהן משא"כ בספק בכור דיש ספק אם חייב לו כלל עכ"ל הט"ז:

להחמיר. כלומר שהקדש ושאר דברים נפדין בכל דבר ופטר חמור לא יהא נפדה רק בשה ולא בשויו. ש"ך:

שלו. ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פטר חמור וכן כשיש לו כמה ספיקות פטרי חמור מפריש עליהן טלה א' בשביל כולן והוא שלו. ש"ך:

מברך. כתב הט"ז והא דאין מברכין ג"כ אנתינת בכור לכהן כמו בפדיון פטר חמור ובכור אדם משום דיש לחלק דבכור מעולם לא היה לישראל זכות בו דרחמנא זכהו להכהן תיכף משנולד וה"ל כאילו נולד בבית הכהן מפרתו ע"כ אין שייך לברך כי הישראל אינו עושה כלום משא"כ בפדיון פטר חמור ובכור אדם שהוא נותן ממונו בזה מברך שפיר על מצוה הזאת עכ"ל:

דמיו. אפי' מה ששוה יותר על השה דכיון שלא הודיע ללוקח שהוא פטר חמור לא יפדנו וכולו אסור. ש"ך:

חשודים. מפני שאומרים מה אני צריך להפריש עליו טלה כיון שהוא לעצמי:

לעצמו. מפני שהמע"ה:

בקופיץ. הוא סכין גדול ודרך לערוף בו. כ"כ רש"י:

שני. ואינו מכיר הבכור:

אחד. משום שאחד מהם ודאי בכור ושניהם אסורים בהנאה עד שיפדה. ש"ך:

להפריש לאפקועי איסורייהו הלכך בב' זכרים וב' נקבות מפריש ב' טלאים והם לעצמו ובזכר וב' נקבות מפריש טלה אחת והוא לעצמו. ש"ך:

ירשו. דאלו פטר חמור של הכהן עצמו הוא פטור. כן כתב רש"ל:

מותר. אפי' לישראל וכדי שלא יאמר העובד כוכבים ישראל מזלזל בקדשים לכך מודיעין אותו שאין זה הקדש:

ובכל זמן. בכורות י"א א' ר"י נשיאה כו' ר"נ בריה דר"י כו':

ומאימתי כו'. כתי' דרבא שם וקי"ל כרבנן. אבל הרמב"ם כתב משיולד עד ל' יום ולאחר שלשים יום אם רצה לעורפו עורפו ואם רצה לפדותו פודהו ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד. ונראה של"ג אלא. רק אמר רבא כו' ור"ל לעולם כרב ששת וברייתא דלעיל דעובר עליו לאחר ל' כר"א וברייתא דכאן דאמר או פודהו או עורפו ואינו עובר עליו כרבנן ושינוייא הנ"ל קיימא לא מצוה לפדותו כל כו':

אלא שמצוה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז ב' מיד מ"מ שהויי כו' ובמכילתא (פ' בא) והביאו רש"י בכמה מקומות ושמרתם כו':

ולאחר כו'. ט' ב' לאפקועי לאיסוריה כו' ושם י' ב' ואצטריך סד"א עריפה כו':

והכהן כו'. י"א ב' דמית היכא כו' ועתוס' במנחות ס"ז א' ד"ה עובד כוכבים כו' ובב"מ ז' א' מאי ספיקות כו' אלא כו' וערש"י שם ד"ה ספק כו':

וי"א כו'. כיון דלא איפשיטא ודינו כמ"ש בס"י:

וי"א כו'. דמר זוטרא שני לרב אשי:

ואז יכול כו'. ט' ב' ומי הקפידה כו':

לא אמרה כו'. גמ' שם י"א א':

שוה דינר. ל"ד אפי' בת דנקא כמש"ש:

בד"א כו'. גירסת הרמב"ם שם ל"ק כאן בשה כאן בשוויו. ר"ל דמ"ש אפי' פטרוזא כו' בשה ומ"ש ברגיא בשוויו דאין פודין פחות מכאן אפי' החמור שוה כ"ש וכן משמע שם דאמר כמה בעינא למיתב כו' משמע שהיה פודהו בשוויי. אבל לגירסא שלנו והרא"ש והטור הוא להיפך דיותר מג' דינרים פודה בשה שוה ג' דינרים או בשוויו אבל פחות מכאן אפי' פודה בשה א"צ אלא שוויו כמש"ש לא אמרה כו' להחמיר כו' וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד בשה כ"ש בכ"ע:

ופודין כו'. מתני' ט' א':

כגון כו'. רש"י שם:

או כו'. כן פיר"ת ועתוס' י"א א' ד"ה שהיו כו' והרא"ש שם:

ואם מת כו' והכהן כו'. מתני' שם:

והוא כו'. שם ושם:

לפיכך כו'. תוס' י"א א' ד"ה והלכתא כו' והרא"ש:

ופטר כו'. שם בעיא דאיפשיטא:

פטר כו'. כר"י וכמש"ש י"א א' רבינא קשיא ליה כו':

ודוקא כו'. הרא"ש ממש"ש תיקדוש דביני וביני ומפרש כפשטה. אבל הרמב"ם מפרש כפירש"י שם:

ואם כו'. מתני' י"ב ב' מת פטר כו':

מפני שהוא כו'. י' ב' ואפי' לר"ש:

לפיכך כו'. מתני' י"ב א':

והכהנים כו'. שם ב':

פטר כו'. י' ב':

אבל אם כו'. עבה"ג וכמש"ש והא מדסיפא מחיים כו' וערש"י ד"ה בהנאת גופו כו':

והשער כו'. פ"ג דערלה וכמ"ש בסוף תמורה כאן בשק כו' וע"ל ס"ס ש"ח:

לא רצה כו'. הוא ענין בפ"ע ושייך לסי"א וכ"ה בטור והוא גמ' הנ"ל י' ב':

וי"א דצריך כו'. רש"י ותוס' שם וערא"ש שם:

וה"ה כהנת כו'. כמש"ש ד' א' כל שישנו בבכור אדם כו'.

אבל כו'. דגם בנו מאשה אחרת אינה פוטרת כמש"ש לויה לא תיפקע כו' בפטר רחם כו':

אבל כו'. וכמ"ש בסכ"א כמו בעובד כוכבים וכמש"ש ג' א' עד דאיכא כולי וכמו במתנות דדין כהן ועובד כוכבים שוין דפוטרין בשותפות:

שהרי יש כו'. דאוכלת פירות כבעל כמ"ש בכתובות פ' ב' משום רווח ביתא ועוד יש לה זכות שאם נגנב הכפל לאשה כמש"ש ע"ט ב'. רשב"א:

אלא שאסור כו'. כמש"ש ג' ב' משום דמפקע כו' ובבכור בהמה טהורה מותר כמש"ש נ"ג א' ה"ק ליקנינהו כו' אפשר כו' הלא"ה מותר ליקנינהו ואנן לא בקיאין ולא אפשר הוא. הרא"ש ותוס' שם ג' ב' משא"כ כאן דאפשר כו' כמש"ו:

דמיו אסורין. עיין בתשו' נו"ב חיו"ד סי' פ"ד שכ' ליישב מה שהקשה הראב"ד על זה דהרי קיי"ל שאין איסורי הנאה תופסים דמיהם רק ע"ז ושביעית וכתב דע"כ לא אמרו כלל זה אלא באיסורי הנאה שאין להם תקנה אבל פטר חמור יש לו תקנה שאחר הפדיון הותר בהנאה וגם מה שהפ"ח עצמו אסור בהנאה הוא שלא להפסיד הכהן לכך גם אם מכרו הדמים אסורים מהאי טעמא שהרי בידו לפדותו וכתב דלפ"ז לא אמרינן דדמיו אסורין כי אם קודם עריפה אבל לאחר עריפה דמיו מותרין ע"ש ועי' בשער המלך פ"ה מהלכות אישות הלכה ב' בד"ה ודעת רבינו שכתב גם כן ליישב קושיא הנ"ל בטוב טעם ודעת ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ס מ"ש בזה:

אסור לישראל. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ו מ"ש בזה: