דין בכור שנשחט שלא על פי חכם - שולחן ערוך יורה דעה סימן ש״י

ומכרו ואכלוהו כו'. וכ"ש לא אכלוהו שמחזיר להם הדמים וע"ל סי' קי"ט ס"ק כ"ה:

אם הוא בא"י כו'. שאסור לגדל בהמה דקה בא"י וכמו שנתבאר בח"מ סי' תי"ט הלכך קנסינן ליה דלא לשקול אלא פלגא א"נ כיון שאסור לגדל בהמה דקה בא"י א"כ היה לו טורח גדול לגדלה בחורשים ובמדברות במקום שאינו ישוב הלכך די לו בחצי דמים של בהמה גסה:

ומצא בו מום אסור. בטור הביא קצת דעות דפסקו כרבי יהודה דדוקא בדוקין שבעין אסור מפני שהם משתנין דמפני צער מיתה משתנה העין ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע אי הוה חזי ליה מחיים הוה מתחזי מום עובר והרמב"ם והרא"ש פסקי כר"מ דבכל מומין אסור גזירה אטו מום המשתנה:

שלא על פי מומחה. נראה דדין זה אפי' אם מראהו לחכם אח"כ ומצא בו מום כפי מה שנזכר בסעיף א' אפ"ה חייב להחזיר לו הדמים ואע"ג דבזה אסור משום גזירה לחוד ובסי' קי"ט לעיל כתב דכל שאיסורו מדברי סופרים מה שאכל אכל מ"מ כיון שאיסור הנאה הוא אפי' בדברי סופרים מחזיר הדמים כמבואר שם:

יקבר ויחזיר כו'. נראה דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו לא מבעיא אם המוכר חפץ בכך פשיטא דחייב לתת לו דהוא רוצה לקיים המצוה כההיא דפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) שורי הרגת אתה אמרת לי להורגו פטור ומוקי לה בשור העומד להריגה וקא טעין ליה אנא בעינא למיעבד מצוה בממוני ה"נ כן הוא בבשר זה העומד לקבורה ואם אינו חפץ בכך מ"מ הטירחא עליו כיון שהוא הגורם לזה וא"ל דלא יתן לו כיון שהוא נחשד על כך דלא נחשד לאכלו או שימכרנו לאחר אחר שאוסרו עליו ואע"פ שמתחלה מכרו באיסור לא דמי קודם שאסרוהו עליו דהיה סבור שיש היתר לשחוט על פי מום שלא הראה לחכם ואי ידעינן ביה דמזיד הוא נראה דבזה ודאי מכריזינן עליה שלא לקנות בשר ממנו כמבואר בסימן קי"ט במכר דברים אסורים בסעיף ט"ו ועל אכילה פשיטא שלא נחשד שיאכלנו דמבואר שם בסעיף ב' דחשוד למכור איסור מותר לאכול עמו דאינו נחשד על אכילה בשביל כך. כנ"ל:

יקבר וישלם. פי' אותו האיש שראה המום ישלם:

בגסה חצי דמיו. שהרויח הכהן המזונות שהיה צריך להוציא עליו אילו לא נשחט לפיכך די בחצי דמיו ובדקה בא"י שאסור לגדל שם דקה כי אם ביערים וכמו שכתוב בח"מ סי' תי"ט נמצא שהיה לו טורח גדול על כן סגי ברביע:

הראהו. ובכל מומין אסור גזרה אטו מום המשתנה לאחר מיתה. ט"ז:

משלם. שאסור לגדל בהמה דקה בא"י וכמ"ש בח"מ סי' תי"ט הלכך קנסינן ליה דלא לשקול אלא פלגא א"נ כיון שאסור לגדל בהמה דקה בא"י א"כ היה לו טורח גדול בחורשים ובמדברות במקום שאין ישוב לכך די לו בחצי דמים של בהמה גסה. ש"ך. וכתב הט"ז ונ"ל דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו לא מיבעיא אם המוכר חפץ בכך פשיטא דחייב לתת לו דהוא רוצה לקיים המצוה ואם אינו חפץ בכך מ"מ הטירדא עליו מוטלת כיון שהוא הגורם לזה וא"ל לא יתננו לו כיון שהוא נחשד על כך דלא נחשד לאכלו כמ"ש בסי' קי"ט ס"ב עכ"ל:

השוחט כו'. כר"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו כמ"ש ברפ"ה דכתובות (נ"ז א' וש"מ) ואע"ג דדוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו כמ"ש ברפ"ד דיבמות ממש"ש (ל"ז א') מעוברת כו' וכמ"ש תוס' שם וש"מ ואמר כאן ש"מ קנסא קניס ר"מ לאו דוקא קנסא אלא גזירה וכמש"ש דר"מ סבר גזרינן כו' וראיה ממ"ש במתני' הואיל ונשחט ואם איתא ושחטו הל"ל ודלא כרש"י בפ"ג די"ט כ"ז א' ד"ה אטו כו' וד"ה מתני' כו' רמב"ן וכן הוכיח הרא"ש ממש"ש מפני המשתנין אלמא משום גזירה וראייתו אינו מובן דמי עדיף ממ"ש בהדיא בגמ' גזירה כו' ואפ"ה פי' תוס' ורש"י דקנסא הוא. אבל תוס' שם ד"ה ר"מ כו' פסקו כר"י וס"ל דקנסא הוא כדעת רש"י הנ"ל וכן סוגיא כר"י דמ"ש איבעיא להו והוא אליבא דר"י וערש"י ד"ה שקרי כו' ושם לימא תנן כו'. ול"נ דמשם ראיה לפסק הגאונים דהלכה כר"מ ממש"ש דלמא ול"ק לא כו' וכשיטתם:

ובדקה כו' דלא כפירש"י שהוא כסומכוס ועתוס' שם ד"ה רביע כו':

(ליקוט) ובח"ל בין כו'. הרא"ש בשם הרמב"ן וכמ"ש בספ"ז דב"ק (ע"כ):

והאידנא כו'. כמש"ש משום גזירת כו' ועבח"מ סי' ת"ט ס"א ומש"ש:

אסור. עיין בתשובת ברית אברהם חיו"ד סי"ד אות ח' שכתב דלא אמרינן לאסור דיעבד רק בנשחטה שלא ע"פ מומחה אבל ביחיד מומחה שראה לעצמו דהטעם דאינו רואה לעצמו הוא משום חשדא לא מצינו להחמיר דיעבד ע"ש:

וה"ה בזמה"ז. עיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' מ"ב דהכלים שנשתמשו בו בשר זה צריכים הכשר כדין כל איסור שנשתמש בכלים ע"ש: