דיני כלאי זרעים ופרטיהם - שולחן ערוך יורה דעה סימן רצ״ז

בין בבהמה כו'. משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה וכן משמע לקמן סעיף י' י"א) והיינו כדעת הרא"ש וטור ודלא כרמב"ם שס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן:

ובמקום דאיכא כו'. כן הוא בכל הספרים וכן הוא בעט"ז דעבדי איסורא אסו' וטעות הוא אלא צ"ל דעבדי אסור כו' ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדי שסתם עבדים פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים וכן הוא בנ"י פ' הפועלים ובד"מ מיהו מדברי הרי"ף והרא"ש וט"ו והרמב"ם והאגודה ושאר פוסקים שהשמיטו הך דפריצותא דעבדי שבש"ס שם דף צ"א ע"ב משמע להדיא שאין לחוש לפריצותא דעבדי ונראה שהם מפרשים הא דקאמר בש"ס ופשיט לה לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי דהך דמשו' פריצותא דעבדי נמי דלא כהלכתא:

אסור לישראל כו'. בב"י ובעט"ז ובב"ח כתבו הטעם משום אמירה לעובד כוכבי' שבות וכן עיקר וכמו שיתבאר אבל בדרישה כתב ואני אומר וכו' שהטעם משום דבני נח מצווין על הרכבת אילן והרבעת בהמה וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו') ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו דהא קי"ל דז' מצות נצטוו בני נח ותו לא ואמת כן הוא דעת ר' אליעזר בפ' ד' מיתות (דף צ"ו ע"ב) דנצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן אבל אנן קי"ל כרבנן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' מלכים כו' אין שם לא רמז ורמיזה ואדרבה מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מלכים מבואר להדיא דלא נצטוו אלא בז' מצות עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד וגזל ודינין וברכת השם ואבר מן החי והוא פשוט:

אם לא שהעובד כוכבים עושה כו'. משמע דכשהעובד כוכבים עושה להנאת עצמו מותר באיסור לאו אפי' הוא של ישראל וכ"כ בהגהת אשר"י פרק הפועלים דדבר שאין העובד כוכבים מוזהר כמו על חסימה שרי למימר לעובד כוכבים חסום פרתי ודוש בה דישה שלך אבל לדוש בהתבואה שלו לא עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בסוף הלכות שכירות שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא במלאכת ישראל אבל במלאכת עובד כוכבים מותר דומיא דשבת דאפי' בשבת מותר לישראל לומ' לעובד כוכבים לעשות מלאכת העובד כוכבים עצמו (ועיין בא"ח ר"ס ש"ז) אבל רש"י פרק הפועלים דף צ' סוף ע"א והטור ח"מ סי' של"ח כתבו דאפי' לדוש תבואה של עובד כוכבים אבעיא ולא איפשטא ולחומרא וכן דעת הרא"ש שם וכן מסקנת התוס' והאגודה שם בשם ר"י וכ' הרא"ש שם וכן נמי אסור בשבת לומר לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך מיהו כתבו שם אע"פ שמותר לומר לעובד כוכבים אכול נבילה זו שאני התם שאם היה הישראל עושה בידים מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו דהיינו שנותן נבלה לתוך פיו היה מותר דישראל יכול ליתן נבלה לתוך פיו אבל בחסימה אסור לעשות מה שהעובד כוכבים עושה במאמרו עכ"ל (ור' ירוחם כ' בני"ז ריש ח"ו אסור לומ' לעובד כוכבים שאין מזונותיו עליך הילך בשר זה של נבילה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומ' לו אכול נבלה זו וכן פשוט בתוס' עכ"ל ולא הזכיר שבת והוא טעות דפשיטא דאע"פ שהוא נבלה אין בו איסור בישול) ומשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עובד כוכבים אסור כיון שהישראל היה אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כ' בפרק הפועלים ישראל האומר לעובד כוכבים חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעובד כוכבים שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת העובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים דשאני התם שאינו עושה בשל ישראל עכ"ל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהת מרדכי שכתב הרב וכן משמע ממ"ש הרמב"ם ס"פ י"ז מהלכות איסורי ביאה והמחבר בא"ע ס"ס ה' אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה שלנו כו' משמע אפי' אין לו הנאה בזה אסור כיון שהיא בהמה של ישראל:

כגון שור הבר כו' מותרים. תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב והעט"ז די"א השור הבר מין חיה וא"כ פשיטא דאסור עם השור וכדמוכח במשנה וירושלמי ופוסקים והיאך סתם כאן כדברי המחבר וכן העט"ז העתיק כאן דברי המחבר וצ"ע:

מותרים. ובתוס' יום טוב פרק ח' מהלכות כלאים אמתניתין דשור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה ופירש הרמב"ם וברטנורה מין בהמה וחלבו אסור ואינו טעון כסוי כו' וכתב דאלו לענין כלאים לא נ"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או חיה אסורים זה עם זה כדתנן לעיל כו' עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי בירושלמי ורמב"ם והט"ו ושאר פוסקים מבואר דנ"מ לענין כלאים ול"ד לשני מינים דהכא מין א' הוא וכדאיתא בירושל' וברטנורה ופוסקים שעיקרו מן היישוב היה אלא שברח למדבר ונעשה שור הבר וכמ"ש הרמב"ם וט"ו מין שיש בו מדברי וישובי כו' וזה פשוט והא דפירש הרמב"ם והברטנורה לענין חלבו וכסוי היינו משום דלישנא דמתניתין דשור הבר מין בהמה משמע דנ"מ נמי לענין מידי אחרינא דאל"כ הל"ל שור הבר מותר עם השור וכדתנן לעיל מיניה בהאי לישנא וק"ל:

הכוי. הוא ספק בהמה או חיה:

אם היו אמותיהן מין אחד מותר. כשאביהן מין אחד כגון שאביהן מין סוס דהשתא שרי ממ"נ אי אין חוששין לזרע האב א"כ שניהם הם חמור ואי חוששים לזרע אב א"כ יש בשניהם שני צדדים ולא אמרינן אתי צד סוס דהאי ומשתמש בצד חמור דהאי ואתי צד חמור דהאי ומשתמש בצד סוס דהאי אלא אמרי' מסתמא הכל שוה ואתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמו' ומשתמש בצד חמור:

אע"פ שאבותיהן מין א'. צ"ע דאיפכא הל"ל אע"פ שאבותיהן שני מינים אסור ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד סוס וצד חמור ומשתמש בצד חמור דדילמ' אין חוששין לזרע האב ולזרע האם ודאי חוששין אם כן הוי כלאים ממש אבל השתא דאבותיהן מין אחד אפילו תימא ודאי חוששין לזרע האב אסור דהא בא' אין כאן שני צדדין וליכא למימר אתי צד זה ומשתמש בצד זה וצ"ל דה"ק אע"פ שאבותיהן מין אחד ולפי הנראה לעין אין כאן כלאים כ"כ מכל מקום אסור ודוחק:

אפילו על מין אמו. דדילמא חוששין לזרע אב ואתי צד אב ומשתמש בצד אם דבאם ליכא שני צדדים מיהו אין לוקין דדלמא אין חוששין לזרע האב וכ"ש שאסור להרכיב זה הנולד על מין אביו דלזרע האם ודאי חוששין ואפילו מלקות איכא בכה"ג:

כיצד פרד כו'. כלומר פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא ואם כן פרד זה שאמו חמור ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבה על פרדה שאמה חמור שאביו ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים ולכך כשבודקין וידוע שאמן מין א' מותרין דאביהן ג"כ ממין א' דהיינו סוס או חמור:

ומשא של ישראל על העגלה כו'. דכיון דמשא של ישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות:

ויש חולקין. אכולהו מילתא דלעיל קאי וס"ל כדעת הרמב"ם והמחבר (מיהו בב"ה ובכ"מ כתב שדעת הרמב"ם אינה מוכרחת כן עי"ש) דאפי' באינן קשורים אסור למשכן או להנהיגן כאחד. וכתב ספר ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים ע"כ:

ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כו'. לכאורה משמע דלישראל קאמר וכן כתב הטור אליבא דהרמב"ם וק"ל הא גבי כלאי הכרם בח"ל פסק בסוף סימן רצ"ו דדוקא בעובד כוכבים קטן מותר ולא בגדול ואע"ג שהוא דרבנן וכאן באיסור כלאי זרעים שהוא דאורייתא בא"י התיר בסתם לכל עובד כוכבים ועוד קשה מ"ש מסירוס דפסק בא"ע סימן ה' סעיף י"ד דאסור לעשות ע"י עובד כוכבים וכ"פ רמב"ם פ' ט"ז דאיסורי ביאה. והיינו מדמצינו בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') דבעי' דלא איפשטא היא באיסור אמירה לעובד כוכבי' באיסור לאו ואמאי התיר כאן ע"י עובד כוכבים ותו דבפרק א' דכלאים כתב הרמב"ם בהדיא ואסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב אילנו. ואפשר דס"ל לרמב"ם כל מה דאסור אפילו בח"ל הוה חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעובד כוכבים משא"כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא"י לא הוה חובת הגוף ומותר בו אמירה לעובד כוכבים ונראה דה"ק כאן שמותר לומר לעובד כוכבים שיזרע לצורך עצמו של עובד כוכבים אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ"מ פ"א דכלאים בשם הר"י קורקוס ז"ל ובהא ניחא נמי קושיית הטור למאי נ"מ יאמר לו שיזרע בשדה ישראל דהא אסור לקיימן אח"כ וא"ל דלצורך עובד כוכבים פשיטא דמותר. יש לומר דעיקר הטעם דאסור לזרוע לעובד כוכבים הוא משום דאין קנין לעובד כוכבים בא"י אם כן ה"א דאף אמירה לעובד כוכבים בשלו אסור כיון דהקרקע הוה של א"י ה"ל כאלו אומר לעובד כוכבים לזרוע כלאים בשל ישראל קמ"ל דמותר:

למאכל אדם. לאו דוקא אדם אלא הוא הדין מאכל בהמה כמ"ש בסימן רצ"ו סעיף י"ד דאין מקיימין מה שראוי למאכל בהמות אלא לא אתי לאפוקי כאן אלא השייך לרפואה כמ"ש בסיפא:

אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע הב' מינים כו' כצ"ל. וקשה ממ"ש בסעיף ה' אסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי ובירושלמי מוקי לההיא דמותר כשנתערבו דרך מכנס פי' בשעת כינוס התבואה נתערב שלא מדעתו ופי' הראב"ד דאם היתה כוונתו לאכילה ונמלך לזורעה ימעט ודיו ומה שאמרו במתכוין אפילו חטה א' אסור היינו במתכוין בשעת כינוס התבואה לזורעה ע"כ ובכ"מ פי' דלעיל נפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפי' בחטה א' וזה פשוט:

מפני מראית עין. והא דאמרינן בסעיף ב' ואם קיימן אינו לוקה משמע דמכל מקום איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך:

רצז II א היו מכין אותו מכת מרדות. משמע דמדרבנן עביד איסורא וזהו שכתב הטור אבל איסורא איכא ולא כמ"ש בפרישה דאיסור דאורייתא הוא שהוקשה לו אי מדרבנן הא בלאו הכי יש איסור לראות כשנזקקין בהמות זה לזה וזה לאו קושיא כלל דמפני איסור הרהור אין כאן מכת מרדות דאין בזה איסור כלל רק גדר קדושה מי שרוצה להתקדש עצמו וראיה שלבעל תשובה שעבר על ניאוף הזהירו בזה שלא יסתכל בשעה שבהמות או עופות נזקקין זה לזה:

ב אסור לישראל ליתן בהמתו לעובד כוכבים כו'. לא אמרו כאן שאם עבר ועשה כן שימכור הבהמה כמו שאמרו גבי סירוס בהמה בא"ע סי' ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובד כוכבים אבל כאן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס כנ"ל ועיין מ"ש בסי' שקודם לזה ס"ב:

ג הנולד מהם מותר כו'. נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור דבתמורה דל"א איתא שם מחלוקת לענין הנרבעת שנתעברה אחר שנרבעת לענין היתר הולד לגבוה ומאן דמתיר שם הוא מטעם זה וזה גורם דהיינו שהולד נוצר ע"י אב שהוא מותר א"כ כיון שהתירו כאן הנולדים שבהם אין שייך זה וזה גורם דהא שניהם גורמים לאיסור שהולד נוצר באיסור אפ"ה מותר כ"ש האם ותו דאיסור רביעה אינו אלא לגבוה וכן איתא להדיא בפ"ב דקדושין דף נ"ז דנרבע שרי להדיוט וכן מבואר להדיא בתוס' בתמורה דף ל' ד"ה אבל נרבעו כו' וכתבתי זה לפי שראיתי מורה אחד שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה:

ד והרמך. הוא מלשון בני הרמכים:

ה או הנהיגם כאחד. זה לשון הרמב"ם ולכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אם אין להם שום מלאכה ביחד או משא שום דבר אבל אינו כן כמבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק במה בהמה הביאן ב"י בסי' זה על מה שאמרו בגמרא ואדם מותר עם כולן כו' והקשו אפי' יהא אדם נמי אסור תקשה דמה כלאים שייך כיון שאינו מושך בעגלה וקרון דהא בשבת איירי וא"ל דאסור להנהיג אפילו לא ימשוך שום דבר דא"כ יהא אסור להוליך ולהזיז ממקומו שור פסולי המוקדשי' דחשיב כשני מיני' בפ' בתרא דמכות וי"ל דבלבד שלא יכרוך בחול קאמר ומיירי שמושכים שום דבר א"נ י"ל דחשיב משיכה מה שנושאים החבלים וכן מוכח בירושלמי שבשביל משא החבלים הוה החיוב עכ"ל וא"כ גם כאן שכ' הרמב"ם או הנהיגם כאחד פירושו שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד גם בפירוש המשנה בפ"ח דכלאים כתב הרמב"ם דמה שאמרו המנהיג בכלאים חייב היינו שיש שם עגלות שנמשכות על ידיהם אלא שהרמב"ם ס"ל אפילו אם אין הכלאים קשורים ביחד אסור כשעושין מלאכה ביחד והרא"ש ס"ל דוקא כשהם קשורים ביחד וכן סיים הטור בשם אבי העזרי שאין צד איסור בדבר בהנהגה עד שיעשה מלאכה בשניהם ביחד וע"י קשירה עכ"ל אלא שראיתי למו"ח ז"ל שתמה על הטור שאומר שבלא מלאכה מותר אף בקשורים יחד שזה אינו דבקשורים יחד אע"פ שאין עושין בהם מלאכה אלא הנהיגן יחד ודאי אסור לד"ה כדתנן בפ"ח דכלאים המנהיג סופג את המ' כו' והאריך בזה לפרש דברי הטור דאז על ידי קשירה קאמר וכל זה אינו כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש והרמב"ם כמו שכתבתי. וכיון שהאיסור הוא משום משוי החבל כמו שזכרנו נראה שאין לקשור ב' מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאי' כדאיתא סוף (מרובה) [הפרה] והעולם אינם יודעים להזהר מזה:

ו ולכן מותר לרוכב וכו'. זה דעת הרא"ש ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בה והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן ובדרישה למד זכות על הקצבים שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה על כן אין לסמוך על אותה הג"ה שהביא בדרישה בשם הר"ח כלל להתירה ויש למחות ביד הקצבים מלעשות כן כנ"ל:

ז עגלה המושכת בקרון. פי' הרא"ש ור"ח דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך כו' והרמב"ם פירש במשנה פרק ח' דכלאים דעגלה היינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון ע"ש:

נתכוין. כ' הט"ז וא"ל ממ"ש בס"ה דאסור לזרוע את המעורב עד שימעט כו' וכי ממעט מיהו שפיר דמי דכבר פי' בכ"מ דלעיל מיירי שנפל שלא במתכוין ונתערב ואח"כ בשעת הזרע לא ניחא ליה שיצמח אותו המין שנתערב אבל אי הוה ניחא ליה בשעת נפילה או אח"כ ודאי אסור אפילו בחטה אחת:

מפני מראית עין. והא דאמרינן בס"ב ואם קיימן אינו לוקה משמע דמ"מ איסור מן התורה יש בדבר התם מיירי דניחא ליה בקיום והכא אמר אף דלא ניחא ליה בקיומן מ"מ אחרים יאמרו דניחא ליה בכך עכ"ל [הט"ז]:

סימן רצז (א) - דיני הרבעת והנהגת כלאי בהמה בבהמה. כ' הש"ך משמע אפי' [טהורה] עם טהורה לוקה והוא דעת הרא"ש והטור דלא כהרמב"ם שסבירא ליה דאינו לוקה בזה אלא מדרבנן עכ"ל:

דעבדי. גירסת הש"ך ובמקום וכו' לפריצותא דעבדי אסור ור"ל במקום שאינם בני תורה או במקום דאיכא למיחש לפריצותא דעבדים שסתמן פרוצים הם ויש לחוש שירביעום בידים עכ"ל:

אסור. כתב הט"ז ואם עבר ועשה כן א"צ למכור בהמתו לעובד כוכבים ול"ד לסירוס בהמה כמ"ש בא"ע סימן ה' דשם מצוי האיסור בכל יום גבי עובדי כוכבים אבל כאן הוא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בו קנס:

עצמו. והש"ך כתב דמשמע מהרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו העובד כוכבים עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ע"ש:

באכילה. כ' הט"ז נראה פשוט דכ"ש הנרבעת עצמה דמותרת באכילה במין טהור (וע"ל סימן קנ"ג) וכתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שאסר תרנגולת אחת שנרבעה מאינה מינה ולא יפה עשה עכ"ל:

הבר. כ' הש"ך תימה דלעיל סימן כ"ח ס"ד כתב הרב די"א שור הבר מין חיה ואם כן פשיטא דאסור עם השור וצ"ע:

פרד. כלומר דכל פרד הוא בא מסוס וחמור דוקא וא"כ פרד זה שאמו חמורה ע"כ אביו סוס ולכך מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמורה שאביה ג"כ סוס וא"כ יש בכל א' ב' צדדים אבל אסור להרכיבו על החמורה ומיהו אין לוקין עליו דדלמא אין חוששין לזרע האב עכ"ל הש"ך:

הנהיגם. כתב הט"ז לכאורה משמע שבשביל הנהגה לחוד חייב אפילו אין להם שום מלאכה ביחד או משאוי שום דבר אבל לא משמע כן מכל הפוסקים וצ"ל דבאמת מיירי שעושים שום מלאכה או משא החבל שנושאים ביחד (שנמשכה על ידיהן) וכיון שהאיסור הוא משום משאוי החבל נראה שאין לקשור שני מיני עופות בחד חבל כדי שלא יברחו דהא כשמנענעים עצמם כדרך העופות שמזיזים עצמם ממקום למקום אפילו כשהם כפותים ואז נושאים חוט המשיחה שנקשרים בהם דהא גם בב' מיני עופות יש כלאים והעולם אינם יודעים להזהר מזה עכ"ל:

ישראל. דכיון דמשא של הישראל יש לחוש שיצעק על הבהמות ש"ך:

חולקים. וכתב בס' ב"ה בשם א"ח היהודים הצדין בעוף הנקרא אשפרוי"ר אין להם לקשור בחבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף מן הסוס שהן כלאים עכ"ל ובט"ז כ' ונ"ל שיש לאסור לישב בעגלה שהפרה קשורה בו והסוס מוליך את העגלה ויש למחות ביד הקצבים העושים כן. ובדרישה למד עליהם זכות שאין עושין כן אלא לפי שעה באקראי בעלמא וחס ליה לאותו צדיק לומר כן דכאן הוא איסור דאורייתא ומה לי לפי שעה או לזמן מרובה עכ"ל:

בקרון. הרמב"ם פי' במשנה דהיינו עגלה קטנה שיושב בה אדם והיא נמשכת על ידי הקרון שנקשרה בו והסוסים מוליכים הקרון עכ"ל וע"ש:

הזורע כו'. כת"ק בספ"א דכלאים ועבסי' שקדם ס"א:

בא"י. קדושין ל"ט א':

וא' הזורע כו'. אע"ג שפסק דלא כר"ע כמ"ש בס"ב ואם קיימן כו' אבל בזה מודה ת"ק וכמ"ש במכות כ"א ב' נמנו וגמרו כו' אי לאו דקלסך כו' אלמא לר' ינאי ור"י המחפה לוקה אפי' לרבנן ודלא כמ"ש במ"ק ב' ב' כולה ר"ע כו' דדוקא לרבה אצטריך לפרושי כן ולכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה' שבת כרב יוסף וכן אמרינן בירושלמי רפ"ח דכלאים והביא הר"ש שם ירושלמי כתיב לא תזרע כו' אר"י ד"ה כו' כהדא כו' ושם אמר אר"י בשם ר' ינאי המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן ולאו מתני' היא כלאים בכרם איך אפשר כלאים ע"י חרישה לא במחפה והוה ר' ינאי מקלס ליה הזלים זהב כו' אר"ל בתר כל אילין קילוסיי יכיל אנא פתר לה כר"ע דר"ע אמר המקיים כלאים עובר בל"ת כלום אר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ור"ל דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל אבל לענין מלקות ע"י מעשה ל"פ כלל:

בין כו'. כמ"ש במכות שם בהדי דאזיל והיינו ע"י חרישה ברגלו או בכלי וכן בירושלמי הנ"ל ע"י מעשה כו':

ואחד כו' אבל כו'. עבסי' שקדם סי"ב:

אסור כו'. ע"ש ס"א ואין עודרין כו' ובתוספתא ספ"ב דכלאים וירושלמי סוף ערלה אין עושין עם העובד כוכבים בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים אבל עיירות המובלעות בא"י כגון בית ענה אימה וחברותיה עושין עמהם בכלאים וע"ש בירושלמי:

ומותר לומר כו'. מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עובר כוכבים אין הלשון משמע כן ועבסי' שקדם סעיף ס"ט ואם אמר אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעובד כוכבים אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס בפי"ו מהא"ב דוקא בהמתו אבל לזדוע בשדהו של עובד כוכבים אף לצורך ישראל מותר וז"ש ואסור לקיים בשדהו אבל בשדה ישראל אפי' לקיים אסור וכ"ש לזרוע דאמירה לזרוע לא גרע מקיום ולמד ממ"ש בב"מ צ' א' חסום פרתי ומשמע בתבואה של ישראל כמש"ש בתוס' ד"ה חסום ואפ"ה דוקא פרתי וה"ה כאן אפי' לצורך ישראל: (ליקוט) ומותר לומר לעובד כוכבים כו'. עסי' רצ"ז ס"ד ובא"ח סי' ש"ז סכ"א (ע"כ):

ואסור כו'. מתני' דפ"ח דכלאים ואפי' לת"ק וכנ"ל ואף שבע"ז ס"ד משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עובד כוכבים:

ואם כו'. כת"ק וכנ"ל ולמ"ש בס"א אף לר"ע אינו לוקה כמ"ש בירושלמי אלא שבגמ' דידן במכות לא משמע כן אבל מ"מ כיון דקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו דין זה הוא אליבא דכ"ע:

אין אסור כו'. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם חטין וזונין דבר כו' וכן פי' הראב"ד מ"ש במתני' הארוס כו' ובתוספתא וירושלמי במיני זרעים ודשאים שאינן כלאים הכל בכה"ג (עבסי' שקדם ס"ק ז'):

הזרעונים כו'. פ"ב מתני' ב' וער"מ שם ומ"ש וזרע הפשתן כו' ג"כ מתני' שם הפשתן כו':

כשיזרעו כו'. בזה תי' מ"ש בכל המכלתין הנוטע ירק בכרם הכל בירק שהכל נקרא ירק:

ויש כו'. פ"ג מתני' ב' ועסל"ד:

או יוסיף כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם:

ואם זרע לוקה. צ"ע דהא בירושלמי שם אמרינן לא כן אר"א בשם ר"י כו' ברם כו' מפני מראית העין ועוד הא אמר שם דמיירי בשלא נתכוין לערב ולזרוע וכמ"ש בס"ז:

לפיכך כו'. ירושלמי שם שלשת רביעין פשתן אוסרין בסאה היאך עבידא אתר דזרע רובע דחטין זרע תלתא רובע דכיתן:

בד"א בשלא כו'. ירושלמי שם והביא הר"ש שם:

הזורע כו'. כ"מ שם במתני' ה' וכמ"ש בס"ט וכן בפ"ק דמ"ק (ו') ובירושלמי שם והביאו הר"ש שם מתני' א' ירושלמי אנן תנינן כו' וחסר שם אחר שאמר אחד מכ"ה א"ר יוסי בר בון בין כמ"ד שיש בה בין כמ"ד שנפל לתוכה אחד מכ"ד מאי כדון מ"ד כו':

בין כו'. שכאן אין חילוק וז"ש במתני' א' מכ"ד בנופל כו' ובמתני' א' אמר שיש בו דבתלוש הוא ולכן אמר בד"א כו':

ובמה כו'. כתי' בתרא בב"ק:

הטומן כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם:

אם היו כו'. דלא כפירש"י (בשבת ובעירובין) דמשום שבת נקטה:

העלין. כמ"ש במתני' דלא כר"ה גאון והביאו הר"ש שם ותוס' דשבת נ' ב':

שהרי כו'. ירושלמי שם חזקיה אמר ל"ש אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר דברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן וצנונות אפי' שאר כל הדברים באילן אי משום שאינו רוצה בהשרשתן ל"ל לפת וצנונות אפי' שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי משום שאינו רוצה בהשרשתן:

שדה כו'. כפי' שם אבל הראב"ד השיגו ופי' כפי' הר"ש:

כמו כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם וכ"ה בתוספתא ספ"א:

ואם הוריד כו'. תוספתא וירושלמי שם ושם ואם צמחה והוריד בהמתו לתוכה וקרסמה ה"ז מותרת:

כיצד הלפת כו'. ירושלמי פ"א והביאו הר"ש שם מתני' ה':

מרובע. תוספתא והביא הר"ש שם תניא כו' בין כו' ומפרש דמ"ש בין כו' קאי גם אתבואה ומ"ש ומחצה ל"ד אלא וחומש שכן עולה החשבון וער"מ שם ואמר בירושלמי שם ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה ועכ"מ:

ואם לא היה כו'. ירושלמי ספ"ק שני מינין בבקעה שני מינין בחורבה שני מינין וחילקן גדר ר' יוחנן אמר פטור רשב"ל אמר חייב כו' מתני' פליגא על ר"י הזורע חטה ושעורה כא' ה"ז כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאר"י אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר כהדא ר' יהודה אמר אינו כלאים א"ר זעירא ר"י כדעתיה דרי"א בשדה ירק טפח א"ר יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דר"ז יליף הדא דר"י מן דרבנן כמה דרבנן אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה כן רי"א באיסור ששה על ששה ללקות טפח ומפרש הרמב"ם דה"ק ר' יוסי שיש להקשות על ר"ז דר"י ל"פ על רבנן במ"ש בירקות טפח כמה דרבנן כו' ורבנן מודי ליה אבל במ"ש כאן בתבואה אינו כלאים ע"כ לא תליא בזה ודלא כראב"ד שכתב דוקא לר' יהודה וז"ש בסי"ז ואינו כו':

מרובע כו'. שם כנ"ל אבל בפ"ט דשבת פ"ה ב' אמרינן דוקא משום ראש תור כו':

או דלעת. מתני' ספ"ג ובתבואה כו':

ואצ"ל שאם כו'. שבת פ"ה ב' וכמש"ש דוקא בקשואין ודלועין דאיכא שראכא:

ולא נתכוין זה כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם מה אנן קיימין כו':

שמותר להקיף כו'. כר"י בירושלמי שם והביא הר"ש שם מתני' דר"י כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב:

ותלם בין כו'. כ"מ בשבת שם שאמר איתביה כו' וכמ"ש בסי"ט שאין ירקות מותרין אלא בהרחקת תלם:

מפני כו'. בשבת שם:

ומבדיל כו'. כנ"ל ומ"ש בירושלמי והביא הר"ש שם מה ביניהון סמיכה. היינו כה"ג:

וכן אם כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם וכ"ה בתוספתא פ"ב:

ומיצר כו'. ירושלמי והביא הר"ש שם:

ומה בין כו'. ירושלמי שם רבי אומר מתחיל בית רובע ומיצר והולך עד ג' תלמין של פתיח ולית ליה לרבי תבואה בתבואה בית רובע תמן במרובע כאן במישר ול"ל לרבנן מישר א"ר יודן סוף מישר לרבי תחלת מישר לרבנן:

מיני כו'. שם מתני' ב' וכמ"ש בסל"ז:

וירחיק כו' אבל יותר כו'. עבפי' שם והוא תמוה מאד לפי פי' מה היא שאמרו בשבת וקים להו לרבנן הא לפי פי' אין ענין כלל ליניקה וכן אין ענין כלל לערוגה ששה דוקא אפי' ברביע טפח וכן במ"ש גבול גבוה ל"ל כלל לגבוה וכן מ"ש גבול שהיה כו' ונתמעט ועוד קושיות גדולות עליו ועמ"ש בפי' שם:

בד"א כו'. כמש"ש גזירה שמא כו' וכמ"ש בסל"ו:

ואם כו'. ס"ל דרב ושמואל לא נחלקו אלא בפי' דמתני':

היתה הערוגה כו'. ירושלמי שם תנינן ה"ל גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג זרעונין ג' על כל גבול וגבול וא' באמצע ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה בדא תנינן רי"א ששה באמצע וקיימנוהי כו' כהדה תני ר' חייא רי"א שמנה עשר אלמא ל"פ רבנן אלא כשהגובלין ממעטין ששה טפחים אבל כשהם חוץ לו"ט מודי לר"י דזורעין י"ח זרעונין וער"מ בפירושו היאך זורעין הי"ח זרעונים אבל הר"ש גורס ניתני חמשה ושיטה אחרת לו ולהרא"ש ע"ש ושם:

הרוצה כר'. ערש"י שם ד"ה ועוגל כו' ותוס' שם ד"ה אמר ר"י כו' שפי' בע"א:

סימן רצז II א שאינו מינו. ירושלמי ריש כלאים והביאו הר"ש שם שדך לא תזרע כו' בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אפי' כו' [וגמ' דב"מ צ"א א' אילו נאמר כו' ושמ א"ר מין במינו מותר כו'] וכ"מ במתני' ו' שם ובב"ק נ"ה א' וש"מ:

ב בין כו'. מתני' וגמ' שם נ"ד ב' אי כלאים כו':

ג אינו לוקה כו'. דשמואל לענין מלקות קאמר ממ"ש במנאפים כו':

ד אבל אם כו'. כ"מ בירושלמי רפ"ח יכול לא יעמוד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ת"ל בהמתך לא תרביע כלאים אין אסור אלא להרביע אבל מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים וכי מה עשה מעשה לא כשהוא מטיל ולפי דעתו הוא מטיל ר"ל שהבהמה עושה ע"ד עצמו משמע דמעשה מ"מ אסור:

ה מותר כו'. ב"מ שם וירושלמי הנ"ל:

ו ואם ראה כו'. ירושלמי הנ"ל ולפי דעתו כו':

ז ובמקום כו' דעבדי אסור כו'. גמ' שם ור"ל מש"ש ופשטי לאיסורא דלא כהלכתא משום פריצותא דעבדי וכמש"ש ב' ברב אשי:

ח וכן כל כו'. ר"ל לא מיבעיא בהרבעה דב"נ מצווה עליה כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים הלכה ו' וכ"כ בדרישה. וש"ך שגה בזה וטעמו של הרמב"ם משום דשמואל ס"ל כוותיה ועכ"מ שם שכ' דמ"ש ז' מצות היינו שב"נ נהרג עליה ע"ש (וע"ל סי' רצ"ה ס"ק ד'):

ט אם לא כו'. בשל עובד כוכבים דוקא כמ"ש תוס' שם ד"ה חסום במסקנא דאסור לומר הילך כו' וכ"פ הרא"ש שם וכמ"ש בא"ח בסי' ש"ז סכ"א וכ"כ נ"י שם דחסום פרתי ודוש תבואתך וחסום פרתך ודוש תבואתי אסור וכתב לא דמי להא דתניא במכילתא דבמלאכת עובד כוכבים ליכא משום אמירה לעובד כוכבים שבות דאינו עושה בשל ישראל וכמ"ש בא"ח שם ולא קאי אמ"ש בש"ע אסור כו' דשם בלא"ה אפי' בשל עובד כוכבים אסור כנ"ל דב"נ מצווה עליו:

י מי שעבר כו' מותר באכילה. חולין קט"ו א' ואימא כלאי כרם כו' איתקוש כו' ואמר מותר בהנאה לאפוקי ממ"ש בירושל' ובתוספתא בשם איסי בן עקביא והביאו הר"ש סוף מתני' א' ועברפ"ה דחולין א"ר אבא לשמעיה כי מעיילת כו':

יא כל כו'. מתני' פ"ק דכלאים וכמש"ו:

יב ומתעברין כו'. מתני' רפ"ח כלאי בהמה מותרין כו' ואינן כו':

יג מין כו'. למד מהא דלמטה הרמך כו' וזה פי' מש"ש והרמך מותר ר"ל עם הסוס ובב"ק שם אווז ואווז כו' מ"ט כו' זה כו' הלא"ה מותר וכמ"ש למטה ובירושלמי שם שור עם שור הבר אינן כלאים זה בזה ודלא כר' יוסי כו' אווז עם אווז מדבר כלאים כו':

יד כגון שור הבר. כת"ק שם מתני' ו' ומש"ל סי' כ"ח ס"ד ויש מסתפקין כו' היינו שמסתפקין בו באיל הבר דאמרינן בחולין פ' א' כוי זה איל הבר וש"ע ס"ל שהוא שור הבר ועמש"ש:

טו ואין לוקין כו'. בגמ' שם ולמלקות כו':

טז הנולדים כו'. זהו לד"ה:

יז ואם היו כו'. כר"י כמ"ש בחולין שם א"ר אבא כי מעיילת כו' וכן כל הני אמוראי שם דיהבי סימנים להו ובסוף כתובות קי"א ב' איפסיק בהדיא כר"י יצחק ושמעון כו' ודלא כשמואל בחולין שם דיחידאה הוא נגד כל הנך:

יח אע"פ שאבותיהם ג"כ שני מינין כצ"ל וכמ"ש בגמ' אבל חכ"א כל מין פרדות כו' והאי בר כו' אבל אבותיהם מין א' האחד אינו כלאים ופשיטא שאסור אפי' למ"ד חוששין לזרע האב אלא צ"ל כנ"ל וכמש"ו אבל פרד כו':

יט כיצד כו'. גמ' שם:

כ ואסור להרכיבו אפי' כו'. כנ"ל ואסור כו' אפי' על מין אמו ומפרש כאן לכל ג' בבות הנ"ל:

כא (ליקוט) אסור. ולא קאמר לוקה משום דהרמב"ם כתב דאינו לוקה אלא דוקא טהורה עם טמאה ועבפי' שם מתני' ב' אבל הרא"ש הקשה עליו וסתר דבריו בראיות מוכרחות ע"ש וכן דעת כל הפוסקים (ע"כ):

כב או הזורע. בספרי שם אין לי אלא חורש מנין לרבות הדש כו':

כג (ליקוט) או הנהיגם כו'. אבל הרא"ש בה"ק ובפ"ה דשבת כתב דוקא שמושך משוי בגופו ע"ש ושם וכ"כ תוס' במכות כ"ב א' ד"ה המנהיג כו' ע"ש (ע"כ):

כד דבכל האיסורין. כמ"ש בשבת נ' ואי ר"ש כו' נזיר כו' ובזבחים צ"א ב' ל"ק הא ר"י כו': (ליקוט) דבכל האיסורין כו'. כמ"ש בפ"ט וש"מ מוכרי כו' (ע"כ): (ליקוט) דבכל האיסורין כו'. דקי"ל הלכה כר"ש כמ"ש בפ"י דשבת (צ"ה א') ופ"י דעירובין והאידנא כו' וש"מ הרבה וכן בכל האיסורין וכמ"ש בבכורות ל"ד א' עד השתא כו' וע"ל סי' ש"א ס"ו בהג"ה וסי' שי"ג ס"ו (ע"כ):

כה אם אינו כו'. ערש"י בזבחים שם ד"ה הא ר"ש כו' ותוס' בשבת ק"ג א' ד"ה ל"צ כו':

כו וי"א דאינו כו'. הרא"ש בשם ראבי"ה ממ"ש במתני' שם אין קושרין כו':

כז וי"ח. שם בשם ר' אפרים ממ"ש בירושלמי ותוספתא הנ"ל איסי בן עקביא כו' ומה אם בבגדים כו' בהמה כו' ובגדים ע"כ בלא קשירה כמ"ש בשבת נ"ד א' וכ"מ בגמ' שם אילימא כלאים דאדם כו' אלא כו' אלמא אכלאים דאדם ל"ק מהתוכף כו' ובספרי דריש יחדיו דכלאי בגדים לתוכף כו' ויחדיו דחרישה לרבות דש ומנהיג כו' ולא קאמר ג"כ לתוכף וראיותיו מוכרחין ועברא"ש שם שיישבן ראבי"ה קצתן בדוחק. וכן פליגי אם צריך דוקא מלאכה דבשבת שם משמע דא"צ וראבי"ה הוכיח דצריך מלאכה מירושלמי דכלאים שם על מתני' אין קושרין את הסוס כו' תני ר"מ פוטר אם היה מסייע בין במעלה בין כו' והביאו הר"ש שם ור' אפרים דחה זה משום שאין מנהינן יחד שזה לפני הקרון כו' ודעת רש"י שם ד"ה אי נימא כו' כראבי"ה וכן תוס' שם ד"ה והתנן כו' והרא"ש שם ובירושלמי שם משמע כראבי"ה דאמר שם ר' ירמיה בעי קשרן בשערן מהו מה אנן קיימין אם בשקשרן בשערן כך אנו אומרים אסור להרכיב בהמה ע"ג חבירתה אם בשקשרו החבל בשערן נאמר מפני שנושאין החבל שבינתיים אלמא דוקא בשעת מלאכה ובקשרן דקשרן בשערן הם שניהם יחד:

כח עגלה כו'. ולא כתב לוקה משום דבפ"ק דב"מ (ח' ב') שמואל אפיך לה ופסק ר"י כשמואל אבל הרי"ף פסק כסתם מתני' וכת"ק וכן הרמב"ם משום דאותבינהו שם לשמואל טובא ושינויי דשנינהו דחיקי נינהו ונראה דעת הרא"ש בה' כלאים כדעת הרי"ף וכ"כ הטור אבל בפ"ק דב"מ פסק כשמואל [וכ"כ הטור בח"מ סי' קצ"ז בשמו] ולכן סתם כאן שבלא"ה אין נ"מ האידנא אבל בח"מ סי' קצ"ז ס"ג וס"ה וסי' רע"א (עמש"ש) פסק בש"ע כדעת רי"ף ורמב"ם דלא כשמואל:

כט וכן אסור להיות כו'. ער"מ בפירושו שם קרון כו' והוא אמר שהאיש כו' ילקה כל אחד כו':

ל אפי' מאה כו'. למד מהקודם הנ"ל:

לא מפני כו'. כר' יוחנן בירושלמי שם מפני שזה נושא עצלותו כו' והביאו הר"ש שם:

בין בבהמה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש להושיב עוף טהור על ביצי עוף אחר אין בזה חשש כו' כ"כ גם התשב"ץ ח"ב סימן נ"ח וכתב הטעם שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים המוסיפין הבל והמושיב תרנגולת על ביצי מין אחר כמטמין אותם בתוך מוכין ע"ש:

אסור לישראל. עש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו [עיין בדגמ"ר ובתשובת חתם סופר סימן רפ"ח מ"ש בזה]:

להרביעה. עיין בתשובת ושב הכהן סי' ל"ו שהעלה דיש להחמיר לכתחלה שלא ליתן לעובד כוכבים בהמתו אם יודע שירביענה אפילו בלא אמירה משום לפני עור ע"ש:

אם לא שהעובד כוכבים עושה להנ"ע. עי' ש"ך סק"ד ועי' בתשו' חות יאיר סוס"י ק"נ שכתב דישראל שיש לו עץ מונח על שפת הנהר נראה דמותר לומר לעובד כוכבים ליקח בהמותיו להביא לו עצו לביתו אע"פ שיודע שאין לו רק סוס ושור ויקח שניהם כי אין היהודי נהנה מגוף האיסור והעובד כוכבים בעבידתיה טריד לצורך עצמו ואפילו אומר לו בפירוש קח סוסך ושורך והבא לי עץ או סחורה ממקום פלוני ואף שכתב הש"ך דאם גוף הדבר של ישראל אע"פ שהוא לצורך עצמו עושה אסור לא דמי דשם הישראל מקבל הנאה בדידיה מגוף האיסור דבהמתו נסתרסה או נרבעת או נחסמת ודשה תבואתו משא"כ הכא דהנאתו הוא הבאת מטלטליו הן שיהיה ע"י פרות או סוסים או כלאים ואע"פ שמצוה שיקח סוס ושור שלו מפני שיודע שאין לו זולתם לא מקרי נהנה מן האיסור עכ"ד ולע"ד דבריו צ"ע:

בודק בסימני אזנים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' נ"ח וסימן ס"ו מ"ש בזה:

לא ילך הישראל. עיין בתשובת חות יאיר שם: