דין תליית הדילוג ודין הטועה - שולחן ערוך יורה דעה סימן רע״ו

צ"ל כו'. והב"ח פסק דאם נתכוון וכתב לשם קדושה אף ע"פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד ע"ש וכ"פ הרב בא"ח סי' ל"ב סעיף י"ט דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס"ת בפיו ע"ש וע"ל ר"ס רע"ד:

ואם לא עשה כן פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן:

מלך ישראל. אבל מלך א"ה פוסק כמו שנתבאר גבי תפלה בא"ח ר"ס ק"ד:

לא ישיבנו. ואם השיב אינו נפסל כך משמע בב"י ופ' מ"ש הגמי"י ומסכת סופרים הפסיק באמצע השם פסול היינו שעשה שם א' כב' שמות כזה ראו בן וכן פי' המרדכי וכ"כ ס"ה סי' ר"ה ופסול זה כבר נזכר לעיל סי' רע"ד סעיף ד' שאם ריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים פסול עכ"ל ור"ל דהאי הפסיק באמצע השם אינו שם קדש אלא כל תיבה קרוי שם כדאיתא במסכת סופרים ובפ' הבונה בכמה דוכתין תיבה בלשון שם וכן מוכח להדיא במרדכי שפירש כך שהשם הוא תיבה ומביאו לקמן ס"ס רע"ט ע"ש דלא כהב"ח שהבין דהוא שם קודש:

יחפש כו'. משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אחר אסור דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין לכתוב בה דבר של חול:

כתב האזכרות כו'. כתב העט"ז דוקא האזכרות אבל שאר ספר תורה אע"פ שאין כותבין אלא בדיו שחור ולא בשום דבר אחר (כדלעיל סי' רע"א סעיף ו') מ"מ אם כתב בדיו וזרק עליה זהב כשר עכ"ל ולא נהירא דכיון דטעמא דזרק עליה זהב פסול משום דכתב העליון כתב ומבטל לתחתון כדאיתא בב"י א"כ מה לי אזכרות או שאר ס"ת אלא להכי נקט אזכרות דבשאר מקומות בס"ת יש לו תיקון במחיקה וגרידה משא"כ באזכרות דפסול ולא מהני תיקון שהרי אסור למחקו וכן בברייתא איתא יגנוז וכ"כ הב"י בא"ח סי' ל"ב וכ"כ בש"ע שם סעיף ג' וכ"כ הלבוש גופיה שם דגם בשאר כתב פסול אלא דבאזכרה אין לו תקנה ע"ש ובדברי הדרישה סעיף ד' נראה כהעט"ז ואינו נכון וכמ"ש:

אבל מקצת השם כו'. ובב"ח כתב דדעת הטור וקצת פוסקים דאע"ג דלכתחילה אין לתלות מקצת השם אפ"ה אין לפסלה בדיעבד ע"ש וע"ל סי' רע"ג סעיף ו' מ"ש בזה: מקצת השם כו' צ"ע דבפרק בהמה המקשה (חולין ד' ע"ה ע"ב) גרסינן א"ל רבי יוחנן לדברי ר' שמעון שזורי קאמר והא אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו א"ל אנא כי הא ס"ל דא"ר יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ותרומת מעשר של דמאי ע"כ וכל הפוסקים פסקו דלאו כרבי שמעון שזורי דפ' המקשה א"כ ס"ל דליתא להאי כללא דכל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו ובהלכות קטנות כתב הרי"ף והרא"ש אהך דטועה בשם כו' הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה רש"ש הלכה כמותו וגם על הרמב"ם וטור וש"ע קשה כן שבפירוש המשנה וכן בספ"ה מהמ"א פסק דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה ובפ"א מהלכות תפילין פסק דכולו תולה מקצתו אינו תולה וכ"כ הטור וש"ע בסימן י"ג וכאן בספרי הארכתי בזה:

מותר לכתוב השם כו'. משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכמ"ש בב"י לדעת הרא"ש וכן דעת יש פוסקים וכהאי גוונא כתבו הטור לקמן סימן רע"ט ס"ד שאין הגרידה גנאי כמו התליה והלכך היכא דאפשר לתקן בתליה או לכתוב על המחק וגרד לא יתלה וכמדומה לי שכן נהגו:

המחק כו'. מחק היינו שנמחק בעודו לח וגרד היינו כשנגרד כשנתייבש:

ואין חילוק כו'. כן מסודרת הג"ה זו בכל הספרים וכן הוא בעט"ז אבל באמת אין ענינה לכאן דמהיכי תיתי לחלק כאן בין ס"ת לשאר ספרים דהא כיון דבס"ת מותר לכתוב על המחק וגרד כל שכן בשאר ספרים אלא הג"ה זו שייכא לעיל סעיף ו' דמקצתו תלוי פסול היינו אפילו בשאר ספרים אין לכתוב מקצתו תלוי וכן הוא בסה"ת ע"ש:

צריך כו'. מכאן נראה לי שאותן סופרים המדקדקים שלא לכתוב שם בסוף השטה ומתוך כך לפעמים מקצרין או מאריכין אותיות שלא כהוגן גם אם נזדמן להם שם בסוף הדף הם עושים רשומים או נקודות ארוכות בסוף הדף כדי שלא יהא השם בסוף הדף ושבוש הוא בידם דהא הכא שרינן לכתוב שם בסוף הדף רק שלא יצא מאותיות השם כלום חוץ לשטה וכן משמע בהגמי"י ומביאה בית יוסף וד"מ שכתבו לא יכתוב השם בסוף הדף אלמא דבסוף השטה שרי וא"כ מאריכין ומקצרין האותיות שלא כדת גם הרשומין שעושין בסוף הדף הוא אסור שהרי אסור להוסיף בתורה אפילו נקודה אחת על כן יש לבטל מנהגם בזה:

אסור למחוק כו'. בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה"ג מותר למחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס"ת אסור למחקן אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר ע"ש:

הנטפלות מאחריהם. אבל לפניהם כגון למ"ד מלה' או ב' מבה' או ה' מהאלהים וכיוצא בו מותר למחוק:

אם הוא לצורך. ומפסקי מהרא"י איתא לצורך גדול וכך הובא בד"מ:

ה' של שם כו' מותר למחוק כו'. שהכל רואין שהוא ח' ואינו שם ואין בזה משום מוחק השם אבל אם אינה נוגעת רק מעט עדיין ניכר שהוא שם ונראה כמוחק השם:

אפי' במלת שלום כו'. ורוב העולם אין נזהרים בזה כך כתוב בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' ט"ו דמותר. (תשלומי דינים השייכים לסימן זה עיין בא"ח סי' ל"ב):

צריך לומר שכותב לשם קדושת השם כו'. בטור כתוב כאן לחשוב שכותב לשם קדושת השם וכתב ב"י ואע"ג דהרא"ש ורבינו כתבו צריך לחשוב נראה מדברי הרא"ש שם דלא סגי במחשבה וצריך להוציא בשפתיו עכ"ל וע"פ זה כתב כאן צריך לומר כו'. ותמיהני שודאי כאן במחשבה סגי להרא"ש וטור דע"כ לא הצריכו אמירה אלא בתחילת כתיבת ספר תורה ואחר כן סגי בקדושת השם במחשבה וזה מפורש בדברי הרא"ש שמביא ב"י ריש סי' רע"ד וז"ל הלכך טוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם עכ"ל הרי כתב דתו לא צריך אמירה אלא בתחילת כתיבת הספר תורה ואח"כ בקדושת השם אסקיה חד דרגא שיחשוב במחשבה לשם קדושת השם דהאמירה שיאמר בתחילה הוא כולל גם קדושת השם לפי מה שהוא צריך בו שזהו ודאי מדין קדושת הספר אלא דבשעת כתיבת השם צריך עוד כוונה כנ"ל להרא"ש והטור אבל מ"מ יפה פסק בש"ע דהאמירה בפירוש בעינן גם בשם דהא מביא במרדכי דעת רבינו יעקב מאורליינ"ש וה"ר אלחנן ובשם רש"י דצריך עקימות פיו דוקא אפילו בכל הספר תורה אלא דאח"כ מביא דעת הרב רבינו שמשון דבשאר ספר תורה אין צריך אמירה דבסתם שכתבו לקרות בו ודאי כותב לשמה אלא באזכרות צריך שיאמר בפירוש וראיה מדאיתא פרק הנזקין שאמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו כתבתי שלא לשמן נקט דוקא אזכרות לפי שבהן צריך אמירה בפירוש ויכול לומר שכחתי לומר בפירוש משא"כ בשאר הספר דדי בסתמא ולא אסור אלא אם יכוין דוקא שלא לשם קדושת ס"ת וזהו ודאי לא עשה ולא משוי איניש נפשיה רשיעא ועוד מביא שם ראייה דאזכרות חמירי טפי מפרק הבונה היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו אלמא דבשם צריך בפירוש לומר לשם קדושת השם אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול עכ"ל רבינו שמשון וכ' ב"י על זה בסי' רע"ד דאינה ראייה כלל דשאני התם שנתכוין לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא והוי ליה נתכוין לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל ותמיהני על פה קדוש יאמר כן דודאי ראיה ברורה היא דיש חומרא טפי באזכרות מבשאר תיבות דמדנקט התנא דבר זה דוקא אצל אזכרות ולא בשאר תיבות כגון שצריך לכתוב אמר ונתכוין לכתוב יאמר וטעה ודילג היו"ד דצריך להעביר הקולמוס לקדשו דזה פשוט דתיקון שמועיל בשאר תיבות מועיל ג"כ בשם דמאי שנא אלא ודאי דבזה ודאי אין צריך להעביר קולמוס כיון דעכ"פ כתב מה שכתב לסתם קדושת התורה מה שאין כן באזכרות דחמירי טפי וצריך אמירה בפירוש כשמעביר עליו קולמוס ואין לומר מדלא הצריך העברת קולמוס אלא בנתכוין לכתוב יהודה שמע מיניה דבעלמא בנתכוין לכתוב השם ולא אמר בפירוש א"צ העברת קולמוס כדי שיאמר בפירוש זה אינו דודאי צריך אלא דקמשמע לן דאף בנתכוין לכתוב יהודה שזהו טעות גדול מהני העברת קולמוס ואמירה בפירוש ומו"ח ז"ל רוצה לחלוק על פסק הש"ע דפוסל בלא אמירה בפירוש אפי' באזכרה וראיתו מהך דיוקא שזכרתי מדכתב דוקא נתכוין לכתוב יהודה כו' וכבר נתיישב שפיר ואין לנו אלא פסק הש"ע אף ע"פ שהוא כתב כן לשיטת הטור וכבר נתבאר דאינו כן מ"מ לדינא יפה כוון כיון שהמרדכי פוסק כן בשם הרבה גאונים:

כמקדיש בעלי מומין. משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ"ש בסעיף י"ג והוא פשוט אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ"ש בהגמי"י פרק ו' דהלכות יסודי התורה בשם רא"ם:

כתב האזכרות כו'. ה"ה שאר ס"ת כמ"ש בסי' רע"א סעיף ו' וגם בברייתא נקט אזכרות ונראה שנקט אזכרות לפי שהיו בימיהם שרצו לחלוק כבוד לשמות לזרוק עליהם זהב כדאיתא במסכת סופרים מעשה בתורתו של אלכסנדר שהיו אזכרותיה כתובות בזהב ואמרו חכמים יגנז ע"כ נקטו אזכרות ובאמת ה"ה שאר ס"ת והפוסקים נגררו אחר הבריית':

ומקצתו תלוי פסול. זה לשון הרמב"ם דאפי' בדיעבד פסול וכן יש לכוין ל' הטור שכ' אבל אינו יכול לכתוב מקצתו ולתלות מקצתו לשון אינו יכול משמע שאין שום יכולת בכך ואי הוה כשר בדיעבד היה לו לכתוב לא יתלה מקצתו:

חוץ לדף. פי' על הגליון חוץ לשיטה ובבית יוסף מביא בשם הגה' מיימון החדשות כתוב פירוש לא יכתב השם בסוף הדף שלא יהיה כתוב אחר בך עכ"ל וזה חומרא בעלמא ולהכי לא מביא כאן בש"ע אלא שלא יצא חוץ לדף והרבה סופרים עושים עצמם שרטוטים בדיו על הגליון אצל השם והוא טעות גדול ויש בו איסור וכמ"ש סימן רע"ד סעיף ז':

הנטפלות מאחריהם. פי' מה שלפניהם מותר למחקו כגון ל' של לה' או ו' של וה' שאין בזה קדושה אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם וזהו כאחרים בברייתא ולא כת"ק דאמר כ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק ונראה כיון שאין בזה אלא משום דבוק לקדוש' יכול לתלותו כגון אם שכח כ"ם של אלהיכם דאין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה דאינו שם אלא שנתפס עליו קדושת השם שלפניו ועל כן יכול לתלותו כנ"ל ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מכל מקום בדיעבד פשיטא שאין לפוסלו כנ"ל:

אלוה אלהים. בטור כתוב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי רמב"ם והטעם דשם אלהי הוא ג"כ שם העצם והיו"ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלהים שגם היו"ד היא שרשית ה"נ הוא בשם אלהי. והנה בתשובת מהר"ר בנימין בספר משאת בנימין כתוב בענין השם של אלהינו ששכח הסופר היו"ד וכתב אלהנו בלא יו"ד כתב שם שהיו חלוקי דעות בזה יש מהם אומרים דיגרוד נ"ו ויכתוב היו"ד ואח"כ נ"ו ואין אומרים בזה שכבר קדשו השם לנ"ו כיון שחסר אות אחת דהיינו היו"ד מהשם א"כ לא נכתב כהלכתו לא שייך לומר שכבר קדשו השם וקצתם אמרו שיסלק היריעה ההיא והוא הסכים שיתלה היו"ד מלמעלה והאריך בזה מטעם שיש סברא לומר שהיו"ד אינו שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו וכל אלהי שבפסוק היו"ד היא לסמיכות לתיבה שאחריו כמו אלהי השמים ומסיק דאף לפי הכסף משנה שהיא שרשית מ"מ היינו דוקא לענין קדושה שלא תמחק אבל לענין תלייה שהיא מדרבנן שפיר דמי בזה דאין שייך להחמיר גבי יו"ד דאלהי כיון שאינה שרשית ואע"ג דמצינו בירמיה כ"ג האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק והתם אין שום סמיכות שיש שם פסיק התם היו"ד נמי לאו שרשית רק מורה על לשון רבים כמו אלהים והמ"ם חסר בתיבה ע"כ ולפי דבריו המוחק את היו"ד של אלהי אינו לוקה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו דיסודי התורה דהמוחק את השם דוקא לוקה אבל לא הנטפל לאחריו שאיסור מחיקות הנטפל אינו אלא מדרבנן ולפי דברי מהר"ר בנימין הוה גם היו"ד של אלהי נטפל ולא נראה כלל לפי ע"ד דמה שכתב דהיו"ד היא לסמיכות זה אינו כלל דמה שזכר במלת קדושינו ודאי גם שם [לא] באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד בפסוק כספנו במשקלו מי שם כספנו וכולם בלא יו"ד וכן קדושינו בהרבה מקומות בלא יו"ד וכן במה שכתב אלהי השמים שהיו"ד מורה על הסמיכות זה אינו וכי בלא היו"ד לא היה סמיכות אם היה אומר אלוה השמים כמו שמצינו אלוה כל הנפשות וכן בפסוק אדוני יוסף וכי לא היה יכול לומר אדון יוסף אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים דהיינו במלת אדוני יוסף לשון הרבה שררות וכן הוא במלות אלהי שמורה על הרבה אלהיות ושררות שיש בו יתברך אע"פ שהוא יחיד ומיוחד וכמו שפירש"י על פסוק ויהי כי התעו אותי אלהים שהוא לשון מרות ושררה ושם הביא רש"י גם לשון אדוני יוסף ואם כן ודאי פשוט שהיו"ד של אלהי היא שרשית ובאה להורות על ריבוי השררה שלו יתברך כמו אלהים אלא שכל לשון רבים של אלהים אינו דבוק לתיבה של אחריו שאין שייך לומר אלהים השמים שכיון שבאה המ"ם של אלהים לעשותו לשון רבים הוה תיבה מוכרתת מה שאין כן בלא המ"ם שפיר שייך לומר אלהי השמים או אל השמים אבל בלשון רבים של אלהי אין שם אות מוכרתת אלא שפיר דבוק כמו אלו לא הי' היו"ד כלל כל זה פשוט וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה שלו יתברך הוה שרשית ועקרית בשם כמו האל"ף או הלמ"ד כיון שתארו יתברך מתפרש בענין אחר מחמת היו"ד דהיינו מלשון יחיד לרבים וכמו שכתב הוא עצמו על פסוק האלהי מקרוב וגו' כן הוא בכל אלהי ושוב מביא מהר"ר בנימין שם ראיה וז"ל ובירושלמי נמי קא חשיב ליה בין שמות הנטפלים ולא בין שמות העצם דקתני התם אל אלהיך אלהים אלהי אלהינו אלהיכם דכל זה משמע דאלהי לאו שם העצם הוא עכ"ל לא ידענא מה ראיה בזה דהתם אלהי בפתח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי וקאמר שמשם אלהים נמשכו אלו ג' נטפלים דהיינו אלהי בפתח שהוא לשון יחיד המדבר על עצמו אלוה שלי ואחר כן המדבר על רבים שנכללו עמו והיינו אלהינו ואח"כ לשון רבים לנוכח שהוא אלהיכם וזה נראה לי פשוט אבל לשון אלהי בציר"ה ודאי לשון רבים הוא כמו אלהים ממש ואין מרומז בו כלל של מי הוא עד שיפרש אחריו כמו אלהי השמים וכן אדוני הארץ ועל כן ברור לי כביעתא בכותחא דת"ק דפליג על אחרים בגמרא וסבר ליה דכ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק דוקא נ"ו קאמר ולא היו"ד דהיא מעיקר השם דאם לא כן היה לו לומר רבותא יו"ד של אלהי נמחק והרב מהר"ר בנימין כתב שם דהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה וחס ליה להרב לומר כן דבקדושת השם לאו בקריאה תליא מילתא אלא כמו שהוא נכתב כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם) ג"כ נחות והם מעיקר השם ועל כן היה לו לת"ק להשמיענו רבותא גדולה שגם היו"ד שאין מרומז בו שום דבר שהוא נטפל לשם אפילו הכי מותר למחקו וכל שכן כ"ם או נ"ו שמפורש בו שהוא נטפל אלא ודאי שלא עלה על דעת הת"ק מעולם לחלוק היו"ד של אלהי מן השם העצם ח"ו והיינו כל שהוא בציר"ה וכמ"ש בסמוך וכן כאן שזכר בש"ע כגון ך' של אלהיך ולא אמר היו"ד אלא פשיטא שאינה נמחקת וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם על כן כלל ועיקר לא יתכן לפי ע"ד לתלות היו"ד של אלהינו אם שכח מלכותבה: הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו וזה גם כן לא יתכן לפע"ד דודאי גם כאן קדשו השם של אל"ה הנכתב קודם לנ"ו דהא אל"ה פשיטא ששם בפני עצמו הוא והוא קודש למה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ככל השמות ואע"ג שנעשה שם דילוג היו"ד מכל מקום קדושת השם שנכתב לא אזלא ובמקומה עומדת ומושך הנטפל עמו דהיינו נ"ו ואין לך צורך ראיה לזה אלא שמעת לה מגופא דברייתא לאחרים שאמרו כ"ם של אלהיכם אינו נמחק ות"ק סבר ליה נמחק וכל מחיקה היא מסתמא שנכתב שלא כדין שם דאם לא כן היאך ס"ד שימחק אפילו שאר אות מאותיות התורה אלא ודאי שנכתב שלא כדין ואפ"ה ס"ל לאחרים דאינו נמחק שכבר קדשו השם ש"מ שאפילו בנכתב בטעות קדשו השם וה"ה בטעות דילוג היו"ד של השם כיון שבלאו הכי יש שם קדוש לפנינו וק"ו הוא לפע"ד שלא נמחק מה שאין בו טעות משום דילוג היו"ד דודאי בלאו הכי קדשו השם והדבר ברור לע"ד דבכ"מ שנמצא שם קדוש אפילו על ידות הכלים דקי"ל יגנז אם היה כתוב בו נטפל כגון אלהינו דאין נ"ו נמחק גם כן כמו השם עצמו דכיון שהוא צריך גניזה ודאי כל המחובר לטהור טהור ואין להקשות ממה שכתוב בסעיף י"ב היה לו לכתוב השם וכתב יהודה כו' דמוחק ה"א אחרונה ואין אומרים שכבר קדשו השם של י"ה שהוא שם בפני עצמו ונימא שגם הדלי"ת שכתב וה"א שאחריו כולם קדושים משום נטפל לשם הראשון הא לאו קשיא היא כלל דאין שייכות לומר קדושה משום נטפל לשם אלא ביש לו שייכות דהיינו שיש לו שום משמעות כגון אלהיכם דיש משמעות לכ"ם הנטפל שהוא מפרש אלוה שלכם ודבר זה הוא כתוב פעמים רבות בתורה ע"כ אם אירע טעות בשום מקום בזה אמרינן שקדשו השם משא"כ בהך ד' וה' שטפל בה במ"ש יהודה אין שום פירוש ושייכות לומר שזה נטפל לשם של יה דהא אין לו שום משמעות והכל רואים שטעות הוא ולא בחנם הוצרכו לומר בברייתא כגון כ"ם של אלהיכם ולא אמרו סתם כל הנטפל לשם יהיה מה שיהיה אלא כמו שכתבתי דוקא בענין זה ולא בטעות שאין לו משמעות תיבה בתורה רק טעות וע"כ נ"ל ודאי ופשוט באם כתב השם כהלכתו וטעה וכתב איזה אות אחריו שאין לו שום פירוש ומשמעות אין בו קדושה ולדברי הכל נמחק. כן נראה לע"ד נכון ומתקבל: הדרך השלישי שזכר דהיינו לסלק היריעה לגמרי ודאי דרך זה הוא יותר מן המובחר דאין לקדר האזכרות מן התורה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש וה"ר יהודה בנו דמוטב שיסלק היריעה כו' מ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ויש סמך ממס' סופרים פרק ה' הכותב ב' שמות של קודש מקיים הראשון ומעכב את האחרון ויש גורסין מחטב ושניהם פירושן לשון קדירה וכן הביאו ב"י בשם הר"י אסכנדרני בשם הרמב"ם בתשובה ובתשו' הנ"ל הביאו לזה ע"כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן. כן נראה לע"ד.) ועוד כתב באותה תשובה בנמצא בס"ת בפסוק ויטוש אלוה עשהו שם אלוה חסר וי"ו שא"צ שום תיקון כי פעמים נכתב מלא ופעמים נכתב חסר ואפי' במקום שנכתב מלא אין מוכרח הוא להיות כך כו' עכ"ל ותמוה הוא דמה בכך שפעמים מלא הוא כיון דכן הוא בספרים שלנו מלא בוי"ו קפידא יש בדבר ואין כאן תיקון לתלות הוי"ו כיון דמגוף השם היא במקום הזה ויש ג"כ (לקדש) [לקדר] השם הזה ולכתוב אחר. כנ"ל:

וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אע"ג דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש:

ויש מחמירין בזה. פי' גם בא"ד וא"ה והטעם מבואר בתוס' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא ובלבוש נתן טעם לפי שע"פ הקבלה הוה א"ה כמו י"ה ולפי דבריו לא קאי יש מחמירין רק על א"ה ולא על א"ד ולא ראה דברי התוס' שזכרתי דמבואר שגם בא"ד מחמירין:

רק מעט. דכיון דכל העולם קורא אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוה כמוחק השם משא"כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על האות:

ומוחק ה"א אחרונה. עיין מ"ש מזה לעיל בסי' זה:

פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן. ש"ך וכתב הב"ח דאם נתכוין וכתב לשם קדושה אע"פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס"ת בפיו וע"ל ר"ס רע"ד והט"ז כ' דלא מהני מחשבה בקדושת השם אלא צריך דוקא להוציא בשפתיו אם לא שאם בתחלת הכתיבה אמר בפירוש וכל אזכרות שבו אני כותב לשם קדושת השם כמ"ש בשם הסמ"ג בסימן רע"ד הבאתיו שם בס"ק א' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו וכתב דאישתמיטתי' דברי הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סי"ט ע"ש):

מומין. כתב הט"ז משמע דאם כ' השם במקום אחר בטעות שלא במקומו וכתבו לשם קדושה הוי קודש וצריך גניזה אבל שם שנכתב שלא בכונה אין בו קדושה עכ"ל:

ישיבנו. כ' הש"ך ואם השיב לא נפסל כך משמע בב"י ופירש מ"ש במס' סופרים הפסיק באמצע השם פסול היינו שעשה שם א' כשני שמות כזה ראו בן עכ"ל ור"ל דהאי השם אינו שם קודש אלא כל תיבה קרוי שם כמה שמצינו הרבה פעמים בש"ס תיבה בלשון שם ודלא כהב"ח שהבין דהוא שם קודש עכ"ל ואם מלך א"ה שואל בשלומו מותר להשיבו כמ"ש גבי תפלה בא"ח ר"ס ק"ד:

יחפש. משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אסור דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין ראוי לכתוב בה דבר חול. ש"ך:

האזכרות. כתבו הט"ז והש"ך דלאו דוקא האזכרות אלא ה"ה שאר ס"ת ונקט אזכרות משום דבשאר דברים מהני תקון למחוק אותם משא"כ באזכרות שהרי אסור למחקם ודלא כהלבוש שכ' דבשאר דברים כשר בזרק עליהם זהב ע"ש:

ומקצתו. והב"ח כ' דדעת הטור וקצת פוסקים דאין לפסלה בדיעבד אבל הט"ז כ' בשם הרמב"ם דאפילו בדיעבד פסולה וכן יש לכוין לשון הטור ע"ש וע"ל סימן רע"ג ס"ו:

המחק. משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכן דעת יש פוסקים והלכך היכא דאפשר לתקן בתלי' או לכתוב על המחק וגרד לא יתלה וכמדומה לי שכן נהגו עכ"ל הש"ך:

ואין. כתב הש"ך דהג"ה זו אין ענינה לכאן דמהיכא תיתי לחלק כאן בין ס"ת לשאר ספרים ואדרבה כ"ש היא דמותר בשאר ספרים אלא הג"ה זו שייכא לעיל ס"ו דמקצתו תלוי פסול היינו אפילו בשאר ספרים אין לתלות מקצתו וכן הוא בסה"ת עכ"ל ומ"ש המחבר שלא יצא מן השם חוץ לדף פי' על הגליון חוץ לשטה והרבה סופרים טועין וסברי דאין לכתוב השם בסוף השטה ולכך כשמזדמן להם השם בסוף שטה הם מאריכין ומקצרין שאר האותיות שלא כדין גם קצת עושים רשומים בסוף אחר השם כמ"ש בסימן רע"ד ס"ק ו' ויש לבטל מנהגם בזה:

מאחריהם. וכתבו הט"ז והש"ך אבל מלפניהם כגון ל' מן לה' או ב' מן בה' או הא' מן האלהים וכיוצא בו מותר למחוק (אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם) וכ' הט"ז דאם שכח לכתוב כ"ם של אלהיכם יכול לתלות בין השיטין ואין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה (ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מ"מ בדיעבד פשוט דאין לפסלו) ואם שכח היו"ד מאלהינו וכתבו חסר אלהנו אין לזה שום תיקון אלא צריך לסלק היריעה לגמרי (דהיו"ד היא שרשית של השם) ומ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ע"כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן ע"ש שהאריך בזה מאד במה שמבואר בענין זה בתשו' משאת בנימין וכ' הש"ך דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה"ג מותר למוחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפילו שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס"ת אסור למחקן אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר עכ"ל:

אלוה. בטור כתב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי הרמב"ם והטעם דשם אלהי הוא גם כן שם העצם והיו"ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלדים שגם היו"ד היא שרשית ה"נ הוא בשם אלדי עכ"ל ט"ז וכ' עוד שנמצא בס"ת בפסוק ויטוש אלוד עשהו חסר וי"ו ופסק דאינו מועיל לתקן ולתלות הוי"ו כיון דמגוף השם הוא במקום הזה אלא דיש לקדור השם ולכתוב אחר במקומו עכ"ל:

מחמירין. הטעם מבואר בתוס' דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא:

לספק. דכיון דכל העולם קורין אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוי כמוחק השם משא"כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על החי"ת ט"ז וש"ך:

שלום. כתב הש"ך ורוב העולם אינם נזהרין בזה וכ"כ בתשו' הרא"ש דמותר (ובנה"כ מסיים אמנם בתוס' פ"ק דסוטה דף י' ע"א מוכח דאסור ואי' שם להדיא גדולה מזה דשלום הוא משמות שאינם נמחקין והא דלא תני ליה בהדי ז' שמות שאינם נמחקין משום דתנא ושייר ע"ש ומ"מ צ"ע לדינא דמדברי שאר פוסקים לא משמע כן דלא לישתמיט חד מינייהו דכתב כן וצ"ע למעשה עכ"ל וע"ש):

טעה ודילג כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ו דאף בשם תולין תיבה שלימה ובשאר ל"פ דבין ר' יהודה ובין ר' יצחק וכ"ש לר' יוסי ורש"ש כולם ס"ל דתולין כמש"ש הטועה כו' ותולה כו' [וכן רשב"א דפליג אמר משום דאין כותבין את השם כו' כיצד הוא עושה כו' הלא"ה תולה את מה שגרר ומחק] ובירושלמי שם תולין בספרים ואין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ואפי' בפסוק שלם אמרו שם אם אין בו רק שלש שיטין יתקנו ועבד"ה בשם רשב"ץ:

אבל לא כו'. טור וכנ"ל סי' רע"ג ס"ג דתיבה שלימה אין כותבין בין דף לדף ועבד"ה שם: (ליקוט) אבל לא כו'. מ"ס פ"ה הלכה ח' הטועה ודילג את השיטה כו' (ע"כ):

אע"פ כו'. בגטין נ"ד ב':

מהשמות כו'. כן הוכיח הר"י אסכנדרני מהא דס"ג ע"ש:

צריך לומר. בפה כמ"ש ר"ס רע"א ור"ס רע"ד:

כתב שם אלהים כו'. כמ"ש במ"ס פ"ד הלכה ד' וכל שמות הדיוטות כו' וע"כ בשנתכוין לקדשן דאל"כ אפי' בשמות הקדושים נמחקין כמ"ש הג"מ וש"פ מהא דסי"ב דלקמן ובמ"ס פ"ה הלכה ב' הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלנו מלמעלה כו' ושם הלכה ג' היה צריך לכתוב את השם ונתכוין וכתב יהודה ולא נתן דל"ת מוחקו וכותב את השם כו':

כשכותב כו' ואם כו'. תוספתא ספ"ג דברכות הכותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב שני שמות או שלשה כיון שגמר א' מהן משיב וכ"ה במ"ס פ"ה הלכה ו' ומכאן הוכיח הר"י אסכנדרני שאפי' בשאר שמות שאין נמחקין צריך לשמה דג' שמות הוי"ה ביחד לא אשכחן וב"י כתב דאין ראיה די"ל כפי' נ"י שהניח ביריעה שמות הרבה לכותבן בטהרה כו' וליתא שהרי בירושלמי שם פ"ה מפורש כדבריו תני היה כותב את השם אפי' מלך שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב שנים או שלשה שמות כגון אל אלקים ה' ה"ז גומר את א' מהן ומשיב שאילת שלום:

מלך ישראל. כמ"ש בגמ' פ"ה דברכות (ל"ב ב') ובירושלמי שם לענין תפלה ל"ש כו':

וכשיחזור כו'. ב"י:

כשטובל כו'. מ"ס שם.

כתב כו'. עבא"ח סי' ל"ב ס"ג:

שכח כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ו:

מותר כו'. עמ"ש בא"ח סי' ל"ב סכ"ד:

ואין חילוק כו'. ר"ל בכל הנ"ל כמ"ש בסה"ת והביאו ב"י והוכיח מירושלמי הנ"ל דס"ג דהא הג' שמות הנ"ל הוא בנביאים וכתובים:

צריך כו'. דהכתיבה בין הדפין הוא מדין תליה ואין תולין מקצת השם כנ"ל ס"ו וכ"ש כל השם בין הדפין שבלא"ה אסור:

אסור כו'. ספרי פ' ראה ר' ישמעאל אומר מנין למוחק אות מן השם שעובר בל"ת שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלקיכם וכ"ה במ"ס פ"ה הלכה ו':

ולא כו'. פ"ד דשבועות (ל"ה ב'):

ואלו השבעה שמות כו'. רמב"ם כנוסחא שניה שכתב כ"מ והנוסחא הראשונה הוא ודאי טעות עבכ"מ שם:

ויש גורסים כו'. הוא כנוסחא האחרונה שכתב הכ"מ ברמב"ם והיא הנכונה שהרי בגמ' מנו לה והיא ודאי שם קדש וכן מנו לה בירושלמי פ"ק דמגילה ואע"ג שבגמ' ובירושלמי מונה הרבה בכללם אינן אלא שבעה וכ"ה במ"ס פ"ד הלכה א' אלא שנשמט משם שם אלקים ושם הלכה ב' הכותב אלף למ"ד מד' אותיות כו': (ליקוט) ויש גורסין כו'. ר"ל אבל ל"ג שם אלו"ק דהוא נכלל באלקים אלא דזהו בלשון יחיד וזהו בלשון רבים כמו אדון אדונים והחילוק ביניהם הוא השגחה והנהגה בכלל או בפרט. ולא מנה שם י"ק שהוא נכלל ג"כ בשם העצם אע"ג שמנה שם אל"ף למ"ד לפי שהוא שורש אחד שהוא לשון חוזק וראיה שמצינו משמש במקום אחד יש לאל ידי (בראשית ל״א:כ״ט) אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג) אבל שם י"ק הוא ג"כ משם העצם משמש על הוי"ה וקיום ולכן לא מצינו במקום אחר וכן בגמ' וירושלמי ומ"ס לא מנו אותו לבד וכ"ה כל הז' שמות סדורין בגמ' רק שתחשוב כל שם אלקו' לאחד. אבל לפי תרגומו י"ק שם היראה ונראה שזהו פלוגתת רשב"נ ור"א בירושלמי (פ"ב דחגיגה) ובמ"ד (פ' בראשית פי"ב) ובגמ' שלנו אמרינן כר"א כמ"ש בפ"ג דמנחות (כ"ט ב') מאי דכתיב כי בי"ק כו' (ע"כ):

אשר אקי"ק. ה"ה לאקי"ק השלישי אלא דרבותא קאמר דאף אשר אקי"ק קדש ואינו כאלקי האלהים שהשני חול כמש"ש הלכה ד' ואינן אלא שלשה:

או שכתב כו'. שם בברייתא:

וכן א"ד מאד'. גמ' שם כפי נוסחא שלנו:

ויש כו'. ר"ל בא"ד וכפי גוסחת ר"ח בתוס' שם ד"ה באלף כו' אבל בירושלמי פ"ק דמגילה איתא להדיא כסברא ראשונה כתב אלף דל"ת מאד' א"ה מאקי"ק שי"ן דל"ת משד' צד"י בי"ת מצבאות הרי אלו נמחקין כו' כתב י"ק מד' אותיות אל"ף למ"ד מאלקים אינו נמחק כללו של דבר כל שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר אינו נמחק וז"ש למעלה או א"ה כו':

והשם שכותבין כו'. כיון שאינו אותיות השם ואע"ג שרמוז על השם וכמ"ש הרא"ש בשבועות שם כל שלמה כו' לאו לענין שאינו נמחק קאמר אלא לידע פירושו כו' וכ"כ בתשובה כלל ג' סט"ו וכ"כ הרמב"ם וש"פ דהא לא חשיב אלא ז' שמות הנ"ל ואף ששם אלקים וכיוצא יש מהן הרבה שהוא חול ואפ"ה חשיב להו ולא חשיב להנך אלא שנסתפק בפסקיו שם מדברי תוס' הנ"ל דא"ד אינן נמחקין הואיל והן משם המיוחד וה"נ אות הראשון הוא תחלת שם העצם והוא כמו ראש התיבה ואע"ג דלא דמי לשם דשם הם ב' אותיות וגם אין כתוב אחריהם שום דבר משא"כ כאן מ"מ יש להחמיר שלא לצורך גדול ע"ש וז"ש אם לא כו':

נדבקה כו'. כן למדו מהא שכתוב בהג"ה דיו כו' והוא במ"ס פ"ה הלכה ז':

ה' של כו' אבל כו'. עט"ז ועבב"י באריכות:

הכותב כו' ה"ל כו'. מ"ס שם הלכה ב':

ואסור כו'. כמ"ש בר"ה י"ח ב':

ויש נזהרין כו'. עתוס' דסוטה יו"ד א' אבל הרא"ש כלל ג' חולק עליהם וע"ל ס"י בהג"ה ועש"ך: