ש״ך על יורה דעה סימן רס״ז ארוך במיוחד (112 קטעים, 21,960 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ש״ך על יורה דעה סימן רס״ז במלואו
הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו - שולחן ערוך יורה דעה סימן רס״ז
הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו. שולחן ערוך יורה דעה סימן רס״ז - 85 סעיפים, ולצידם ש״ך, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, פתחי תשובה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
יורה דעה · סימן רס״ז
סעיף א׳
הלוקח עבד אסור לקיימו ערל וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה. ובו פ"ה סעיפים:מ"ע על הרב למול עבדיו עבר הרב ולא מלו מצוה על בית דין למולו אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהעובד כוכבים חייב למולו ואינם נימולים אלא ביום ויליד בית נימול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפי' לקחו ביום שנולד נימול ביומו (לקח אחד השפחה ואחד לקח [העובר] נימול לאחד (טור) כ"ש קנה שפחה וולדה עמה שנימול לאחד) (ב"י) ויש מקנת כסף שנימול לח' ויש יליד בית שנימול לאותו יום שנולד כיצד לקח שפחה ועוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמונה ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר מקנת כסף הואיל ולקח אמו קודם שנולד נימול לשמונה לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אע"פ שנולד ברשותו (ונתעברה בביתו) (טור) נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאלו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנאו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה:
סעיף ב׳
כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת חוץ מיליד בית ומקנת כסף שלא טבלה אמו עד שילדה שאף על פי שהם נימולים לשמונה אינם דוחים את השבת:
סעיף ג׳
העבד הנלקח מהעובד כוכבים אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים או לא אם רצה מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים. (והעבד מברך על הטבילה ולא האדון) (נ"י פ' החולץ ובמגיד משנה פרק י"ג מאיסורי ביאה):
סעיף ד׳
לקח עבד גדול מהעובד כוכבים ולא רצה העבד לימול מגלגל עמו כל י"ב חדש יתר על כן אסור לקיימו כשהוא ערל אלא חוזר ומוכרו לעובד כוכבים: הגה ודוקא במקום שקנאו כדי לגיירו לעבד אבל אם התנה בפירוש שלא למולו (טור ומרדכי ס"פ החולץ ורמב"ם בפ"א מהל' מילה ופי"ד מהא"ב וראב"ד שם) וכן במדינות אלו שאסור לגייר שום עובד כוכבים הוה כאלו התנה עמו שלא למולו ומותר לקיימו ערל כל זמן שירצה (ג"ז במרדכי שם ור' ירוחם) וכן הוא המנהג פשוט:
סעיף ה׳
אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לא עשה כלום (מיהו אם עשה מרצונו ונהג במצות של עבד יכול לשחררו אח"כ בע"כ) . (טור):
סעיף ו׳
עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בית דין:
סעיף ז׳
כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות:
סעיף ח׳
עבד עובד כוכבים שמלו רבו וחזר לגיותו ומכרו לעובד כוכבים וחזר ישראל וקנאו ממנו הרי הוא כישראל מומר ואינו צריך טבילה אלא מלקות (וי"א שמ"מ לכתחלה חוזרין ומטבילין אותו למעלה בעלמא) (נ"י פ' החולץ) :
סעיף ט׳
הלוקח עבד מן העובד כוכבים אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי הוא בן חורין: הגה ומכל מקום צריך לשלם לרבו דמיו שנתן בעדו (נ"י פ' החולץ ובמ"מ פי"ג דא"ב ובשם רבו של ריטב"א ור' ירוחם וע"פ עב"י) ואם טבלו ב"ד או אחר לשם בן חורין צריך לשלם לו אם ידע שהוא עבדו של זה (שם בב"י) אבל אם לא טבלו אלא שהשיא עצה לעבד לטבול לשם בן חורין פטור (תשובת הרשב"א ולא כב"י שכתב שחולק ארבינו ירוחם ועיין ב"ח) : לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים שיהא נראה כעבד שלא יקדים ויאמר אני טובל לשם בן חורין אבל עובד כוכבים שמוכר את עצמו לישראל קונה גופו מיד ואינו יכול להקדים לטבול לשם בן חורין:
סעיף י׳
במה דברים אמורים שכשלקח עבד מהעובד כוכבים אין הגוף קנוי לו כשאותו עובד כוכבים קנה אותו עבד על ידי שנמכר לו הוא עצמו אבל אם קנאו בדינא דמלכותא דקני ליה גופיה ולקחו ממנו ישראל אם קדם וטבל לשם בן חורין לא קנה עצמו בן חורין:
סעיף י״א
מי שיש לו שפחה ועדיין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה בלא רשות האדון: הגה דשמא האדון אינו רוצה לטבלה לשם עבדות דעדיפא ליה שהיא עובדת כוכבים דיכולה לעשות צרכיו בשבת גם יוכל למכרה לעובד כוכבים ואם עבר וטבלה צריך לשלם לאדון הזיקו שעשה לו (רבינו ירוחם נתיב י"ג):
סעיף י״ב
המל את עבדים מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים [ואם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים] ואחר כך מברך אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית:
סעיף י״ג
צריך לכסות ערותו בשעת ברכה כיון שהוא גדול:
סעיף י״ד
אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והני מילי למקנייה גופיה לשאר דיני עבד עברי אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא כגון שנשבה במלחמה שמכרוהו גובי המס הדר מצי לזבוני ישראל למעשה ידיו ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי שוויו ונפיק ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות:
סעיף ט״ו
אנשים שאינם נוהגים כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהם:
סעיף ט״ז
מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו ה"ז מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד:
סעיף י״ז
הקונה עבד עובד כוכבים מישראל או מעובד כוכבים וכן עובד כוכבים שמכר עצמו לישראל או שמכר בניו ובנותיו הרי הוא כעבד כנעני אלא שאותו שלוקח מעובד כוכבים אין גופו קנוי אלא למעשה ידיו אלא אם כן קנאו בדינא דמלכותא (ממשמעות התוספות וד"ע לדעת הרמב"ם ועב"י) ובכולם כל זמן שלא הטבילו לשם עבדות דינו כעובד כוכבים לכל דבר ולאחר שיטבילנו לשם עבדות הוא עבד וחייב במצות שהאשה חייבת בהן ובעבד זה מותר לעבוד בפרך ואף על פי שהדין כך ממדת חסידות ודרכי החכמה שיהא אדם רחמן ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים ולא ירבה עליו צעקות וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו:
סעיף י״ח
מלך עובד כוכבים שעשה מלחמה והביא שבויים ומכרם וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניו דכל מי שלא יתן המס ימכר או מי שיעשה כך וכך או לא יעשה ימכר הרי דיניו דין ועבד הנלקח בדינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר:
סעיף י״ט
האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים אפי' קטנים מפני החשד:
סעיף כ׳
יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אבל עבדי נכסי מלוג (פירוש נכסי מלוג כענין מליגת הראש שתולשין השער ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ומניח הקרן ואין לו רשות בזו) חייב לזונם: הגה ויש אומרים הא דיכול לומר איני זנך היינו כשהשנים כתיקונן אבל בשנת בצורת שאין מרחמים עליו לא אבל יכול לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך אע"פ שאינן מספיקין (טור והתוס' והרא"ש והרשב"א):
סעיף כ״א
הקוטע יד עבד כנעני של חבירו נותן חמשה דברים לאדון והעבד ניזון מהצדקה אף על פי שהאדון לוקח השבת שהרי יכול לומר לו עשה [עמי] ואיני זנך והריפוי נותן לרפואתו ואם אמדוהו להתרפאות בה' ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להתרפאות בג' ימים האדון לוקח היתרון אף על פי שהעבד נצטער בסמים החזקים (וכל שכן אם חבל בו האדון דפטור) (מישרים ני"ג ועיין ס"ק ל"ז):
סעיף כ״ב
כל מה שקנה עבד קנה רבו בין שמצא מציאה או נתנו לו מתנה בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה אלא הכל לאדון בין גוף בין פירות אפי' אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אני נותן לך אינו כלום אלא אם כן יאמר אני נותן לך ע"מ שתצא בו לחירות: (ולכן אין יכול לקבל מתנה מרבו אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומרבו לאחר) (הגהות מיימוני פ"ה מהלכות עבדים ובסמ"ג סימן פ"ו מ"ע):
סעיף כ״ג
עבד כנעני בין קנאו בעודו עובד כוכבים בין קנאו אחר שהטבילו רבו נקנה בכסף או בשטר או בחזקה בין קנאו מעובד כוכבים בין קנאו מישראל וחזקה הוא שישתמש בו כגון שיתיר לו מנעלו או ינעילנו או שהוליך כליו לבית המרחץ או הלבישו או הפשיטו הרחיצו סכו או גרדו: הגה ודוקא אלו שהם שמוש לגופו אבל עשה לו שאר מלאכה כגון שתפר בגדיו לא (טור וע"פ עב"י):
סעיף כ״ד
הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו הגביה הרב לעבד לא קנאו:
סעיף כ״ה
נקנה בחליפין (פירוש בחליפין בקנין והוא ענין חלוף שמחליף לו הדבר שמקנה לו בכנף בגדו) וכן נקנה במשיכה שתקפו ומשכו אליו אבל אם קראו והוא בא אליו לא קנאו אלא א"כ הוא קטן:
סעיף כ״ו
העבד קונה את עצמו בכסף או בראשי אברים או בשטר כיצד קונה את עצמו בכסף כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר ליה על מנת שיצא עבדך בהם לחירות כיון שקבל הרב הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות ואין צריך דעת העבד וכן אם נתן אחר לעבד מעות ואמר על מנת שתצא בהם לחירות אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא רצה לא קנה העבד המעות (רמב"ם פ"ה מה"ע ד"ב) . (וי"א דאף קונה עצמו בחליפין אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו לצאת בו לחירות) (טור בשם ר"ת וכ"ד ראב"ד בהשגות ורבינו ירוחם):
סעיף כ״ז
כיצד בראשי אברים עבד שמל וטבל לשם עבדות אם סימא אדוניו את עינו או הפיל שינו או חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו או ראשי אזניו או ראש החוטם או ראש הגויה או ראשי הדדים שבאשה יוצא לחירות וצריך גט שחרור (וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור) (ב"י בשם רבי' ירוחם) . אבל חתך לשונו אינו יוצא לחרות:
סעיף כ״ח
סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי יוצא לחירות אבל אם כרתם ועדיין תלויים בכיס אינו יוצא לחירות:
סעיף כ״ט
היתה לו אצבע יתירה וחתכה אם עומדת בסדר האצבעות יוצא לחירות:
סעיף ל׳
תלש בזקנו ודלדל בו עצם מהלחי יוצא לחרות:
סעיף ל״א
הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אינו יוצא לחירות:
סעיף ל״ב
הפיל שינו של קטן שעתיד להחליפה אינו יוצא לחירות:
סעיף ל״ג
היתה עינו כהויה קצת והכהו בה וסמאה אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת יוצא בו לחירות אבל אם חטטה אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל יוצא לחירות שהרי חסרו אבר והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה אם חתכו יוצא בו לחירות שהרי חסרו אבר:
סעיף ל״ד
הכהו על עינו וחסר מאורה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בו עדיין אינו יוצא לחירות:
סעיף ל״ה
הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה יוצא לחירות אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע אינו יוצא לחרות:
סעיף ל״ו
בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה לפיכך אם כוון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו אינו יוצא לחירות וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה אינו יוצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה כחול עיני וסימאה יוצא לחירות שהרי כוון לאבד:
סעיף ל״ז
מי שחציו עבד וחציו בן חורין או עבד של ב' שותפין אין יוצאין בראשי אברים משום דאמר קרא עבדו המיוחד לו:
סעיף ל״ח
עבדי צאן ברזל (פירוש צאן ברזל כל נדוניא שאשה מכנסת לבעלה ושמה אותו עליו בדמים וקבל אחריותן ואפי' כלה חייב לשלם כענין צאן ברזל שהן הצאן שקבל עליו הרועה אחריותן ומחלק הולדות והצמר והחלב עם הבעלים) יוצאים בראשי אברים לאיש אבל לא לאשה ושל נכסי מלוג אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה:
סעיף ל״ט
הפיל שן עבדו וסימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ואם כתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו:
סעיף מ׳
יציאת העבד בראשי אברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזמן הזה שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור (וה"ה אם הודה האדון מעצמו) (טור בשם הרמב"ם והרא"ש):
סעיף מ״א
כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הרי אתה בן חורין או הרי אתה לעצמך או אין לי עסק בך ומוסרו לידו או לאחר בשבילו אפילו בלא ידיעת העבד שזכות הוא לו שיצא מתחת יד רבו לחירות ואם מוחה בידו מלקבלו לא יצא בו לחירות:
סעיף מ״ב
אמר לו א' מאלו הלשונות על פה אינו כלום:
סעיף מ״ג
הכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אין זה לשון שחרור:
סעיף מ״ד
מסר לו השטר בפני עדים או שהעדים חתומין בו ומסרו לו בינו לבין עצמו יצא בו לחירות וי"א שצריך שימסרנו לו בפני עדים ואם אנו רואים אותו חתום א"צ שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולים שבדין נמסר:
סעיף מ״ה
בששה דברים שוים שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר הדברים הרי הם כשאר כל השטרות ואלו הם הששה פסולים בערכאות של עובדי כוכבים וכשרים בעד כותי וצריכים כתיבה לשם המשתחרר עצמו ואין נכתבים במחובר ואין חותמים עדיהם אלא זה בפני זה אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים במוליך ומביא:
סעיף מ״ו
כיצד כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים כשרים בתנאים שנתבארו בהלכות הלואה חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים:
סעיף מ״ז
כל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהם כשרים בעד א' ישראל ועד א' כותי והוא שיהיה כותי חבר ובזמן הזה שהכותים כעובדי כוכבים לכל דבריהם אנו למדים מהם לצדוקים שהצדוקים בזמן הזה כמו כותים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כעובדי כוכבים:
סעיף מ״ח
בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שחרור הוא אומר או חפשה לא ניתן לה עד שיכתוב לשמה:
סעיף מ״ט
בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח"כ קצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שחרור הוא אומר ניתן לה לא יהא מחוסר אלא נתינה:
סעיף נ׳
אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים אינם חותמים אלא זה בפני זה:
סעיף נ״א
כיצד שוין במוליך ומביא שהמביא גט שחרור בא"י אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובח"ל אם אין עדים מצויים לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם זה קיומו ואם בא האדון וערער אח"כ אין משגיחין בו:
סעיף נ״ב
כשם שהאשה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו:
סעיף נ״ג
וכשם שהאשה אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אם התנה עליה כן העבד:
סעיף נ״ד
כל הכשר להביא גט האשה כשר להביא גט העבד:
סעיף נ״ה
העבד מקבל לחבירו גט מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו של עצמו:
סעיף נ״ו
המוסר גט שחרור לעבד על מנת שישתחרר בבית דין לא שנא אם כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך לא שנא אם כתוב בו כל נכסי קנויים לך עצמו קנה על פי דבורו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם נכסים לא קנה עד שיתקיים בחותמיו:
סעיף נ״ז
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחרות שהוא בכלל הנכסים וקונה עצמו בכלל הנכסים אבל אם שייר מקצת הנכסים בין קרקע בין מטלטלין בין פירש השיור בין לא פירשו בין היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו ששייר בין לא היו לו נכסים אחרים ואפילו כתב לו עצמך וכל נכסי קנויים לך חוץ מדבר פלוני לא יצא לחירות ולא קנה הנכסים:
סעיף נ״ח
הכותב שטר אירוסין לשפחתו אף על פי שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אין זה לשון שחרור ואינה לא מקודשת ולא משוחררת (שם ספ"ו מה"ע) (אבל אם אמר לה התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחררה מעיקרא וחלו הקידושין) (ב"י בשם רש"י וכן משמע בגמרא פרק השולח):
סעיף נ״ט
המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמם לפיכך הכותב כל נכסיו לשני עבדיו בשטר אחד אף עצמם לא קנו ואם כתב בשני שטרות קנו ומשחררין זה את זה במה דברים אמורים כשכתב בכל שטר משניהם כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי (ונתן לאדם אחד ב' השטרות ביחד) (טור) אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי [נכסי] לפלוני עבדי אף בשני שטרות לא קנו כלום:
סעיף ס׳
המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד את חציו ונשאר עבד כמו שהיה אבל אם שחרר חציו בכסף שנתן לו דמי חציו כדי להשתחרר קנה והוא חציו בן חורין במה דברים אמורים בשחרר חציו בשטר ונשאר בו חצי האחר אבל אם מכרו או נתנו לאחר בין שהיה השחרור והמכירה או הנתינה כאחד בין שקדם המכירה או הנתינה לשחרור קנה העבד את חציו והלוקח או המקבל חצי האחר וכן עבד של שני שותפים ששחרר אחד מהם את חלקו אפילו בשטר קנה והוא חצי בן חורין:
סעיף ס״א
הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום:
סעיף ס״ב
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין לפיכך כופין את רבו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ובעוד שלא כתב לו גט שחרור מעשה ידיו לעצמו ואם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר במה דברים אמורים בעבד מפני שהוא מצווה על פריה ורביה אבל שפחה תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד ואם הכה אדם על ידה וצמתה וסופה לחזור אם הכה ביום שעובדת את רבה הנזק לרבה ואם ביומה הנזק לעצמה אבל אם נקטעה ידה וכן כל דבר שאין סופו לחזור חולקין הנזק היא והאדון ואם המיתה נותן חצי הקנס לאדון ופטור מחצי הכופר:
סעיף ס״ג
עבד של ב' שותפים ששחרר אחד מהם חלקו כופין את הב' שישחרר גם הוא חלקו ואם ידע מחבירו שרצה לשחרר חלקו והקנה חלקו לבנו קטן ואח"כ שחרר חבירו אין ב"ד יכולין לכוף לקטן לשחרר אבל מעמידים לו אפוטרופוס ושם את העבד בדמים ונותן קצת מהדמים לקטן כדי שיתרצה בשחרורו וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן ויכתוב לו האפוטרופוס שטר שחרור על שמו ודוקא כהאי גוונא שכיון להפקיע תקנת חכמים אבל אם מת והניח בן קטן ואחר כך שחרר השותף חלקו אין מעמידים אפוטרופוס לקטן לשחררו אלא עובד את עצמו יום אחד ואת הקטן יום אחד עד שיגדיל:
סעיף ס״ד
המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ואם מת קודם ששחררו היורש כותב לו גט שחרור:
סעיף ס״ה
גר שמת ואין לו יורשים והיו לו עבדים גדולים זכו בעצמם והרי הם בני חורים קטנים אין להם יד לזכות בעצמם וכל הקודם בהם זכה. (ואם לא זכה בהם אדם עד שיגדלו אין להם תקנה) (טור בשם הרמ"ה):
סעיף ס״ו
עבד שנשבה (וברח) ובא אחר שנתייאש רבו ממנו אינו יכול להשתעבד בו עוד וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור:
סעיף ס״ז
עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין ה"ז בן חורין ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום:
סעיף ס״ח
עבד שעשאו רבו אפותיקי (פי' אפה תהא קאי כלומר לא יהיה לך פרעון אלא מזה) לבעל חובו ואחר כך שחררו הפקיעו מידי שעבוד והרי הוא בן חורין וצריך לשלם לבעל חובו וכופין לבעל חובו שיכתוב לו גט שחרור:
סעיף ס״ט
ישראל שבא על שפחה אפי' היא שפחתו הולד עבד וי"א שאם בא על שפחתו או קדשה הולד בן חורין לכל הדברים (רב נטראי גאון ורא"ש וע"פ) ויש מי שאומר שאע"פ שלשאר דברים דינו כבן חורין אינו מותר בבת חורין עד שיקבל גט שחרור:
סעיף ע׳
עבד שהשיאו רבו בת חורין (וכ"ש אם נושא שפחתו) (טור) או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בספר תורה בפני הצבור וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור אבל אם לוה מעבדו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בצבור בפני רבו (או שנשא בת חורין לפניו) (טור) ולא מיחה בו לא יצא לחירות:
סעיף ע״א
אסור ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות:
סעיף ע״ב
יש מי שאומר שעבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר וכיוצא בו ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לכפותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו:
סעיף ע״ג
המשחרר עבדו בכל לשון והוציא מפיו דברים שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה אינו יכול לחזור בו וכופין אותו לכתוב גט שחרור:
סעיף ע״ד
כתב בשטר אעשה פלוני עבדי בן חורין ומסרו לידו לא יצא לחירות אבל אם כתב עשיתי פלוני עבדי בן חורין או עשוי הוא בן חורין או הרי הוא בן חורין או יהא בן חורין ומסרו לידו יצא לחירות אבל אם אמר לו על פה אחד מלשונות אלו לא יצא לחירות והני מילי בבריא אבל שכיב מרע שאמר א' מלשונות אלו יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין וכופין את היורשים לכתבו לו ואפילו בריא אם אמרו דרך הודאה יצא לחירות וצריך גט שחרור וכופין את רבו לכתבו לו:
סעיף ע״ה
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר אבל אם אמר כתבתי גט שחרור ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והרי זה עבד: הגה [ואם חזר רבו ואמר לא נתתיו] לא יוכל העבד לחזור ולומר קבלתיו ואם רבו עומד בדבורו כופין אותו וכותב לו גט שחרור (טור בשם הרמ"ה):
סעיף ע״ו
אמר לאחר זכה בגט שחרור זה לעבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי לא יתן לאחר מיתה: הגה וי"א דאם נתן הגט ליד השליח ואמר תן לעבדי גט זה הוי כאלו אמר לו זכה לו (טור בשם ר"ת ורא"ש ורשב"א ור"ן):
סעיף ע״ז
מי שצוה בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים הרי זו שפחה כמו שהיתה ואסור ליורשים להשתעבד בה ואם אמר עשו לה קורת רוח כופין את היורשין ואין משתעבדין בה אלא במלאכה שהיא רוצה בה (ואין היורשים יכולים למכרה לאחר בין שאמר אל ישתעבדו בה יורשיו בין שאמר עשו לה קורת רוח) (טור בשם הרמ"ה) ואם צוה ואמר שחררוה כופין את היורשים לשחרר אותה:
סעיף ע״ח
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי כבר יצא עליו שם בן חורין:
סעיף ע״ט
המשחרר את עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י' הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י' וכן כל כיוצא בזה וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול (ל' רמב"ם פ"ט מה"ע דין ו'):
סעיף פ׳
המוכר עבדו לעובד כוכבים או לגר תושב יצא לחירות שאם ברח מהעובד כוכבים אין רבו יכול להשתעבד בו עוד ואם לא ברח קונסים את האדון לפדותו עד י' בדמיו ולכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בב"ד מומחים ואם מת המוכר אין קונסין היורש להחזיר העבד השחרור (שם רפ"ח מה"ע) : הגה לוה עליו מעות לזמן שאם לא יפרענו לזמן פלוני יהא העבד שלו אם מסרו ליד עובד כוכבים מיד יוצא לחירות מיד ואם לא מסרו ליד עובד כוכבים מיד כשיגיע הזמן ולא פרע לו יוצא לחירות אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו או שקם עליו אנס ופדה עצמו בו לא יצא לחירות מכרו לעבד המלך שרגילין ליקח עבדים ובהמות מאשר ימצאון ונותנין דמיהם לבעלים יוצא לחירות מכרו על תנאי שיחזירנו לו לאחר זמן או חוץ ממלאכתו או חוץ מהמצות או שמכרו לצדוקי ולמומר הרי זה ספק אם יוצא לחירות ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא (הכל בטור והוא מן הש"ס) ויש אומרים דמהני ביה תפיסה דאם תפס משל רבו כדי דמיו לצאת בו לחירות מיד העובד כוכבים אין מוציאין ממנו (שם בשם הרמב"ם דין ה'):
סעיף פ״א
עבד שמל וטבל לשם עבדות והפיל עצמו ליד עובד כוכבים ואין רבו יכול להוציאו או שנשבה ואין רוצים ליתנו לפדיון מותר ליטול מהם דמיו ויכול לכתוב להם שטר מכירה עליו:
סעיף פ״ב
המוכר עבדו לחוצה לארץ או לסוריא או לעכו יצא לחירות וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים ואפי' אם אמר איני רוצה להוציאו לחוצה לארץ אשתעבד בו בארץ ישראל אין שומעין לו (ודין זה נוהג אפילו האידנא) (טור וב"י בשם הרמב"ם דין ט'):
סעיף פ״ג
עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם איבד זכותו במה דברים אמורים כשיצא רבו על מנת שלא לחזור לא"י אבל אם דעת רבו לחזור ויצא אחריו ומכרו שם יצא לחירות וכופין את הלוקח לשחררו (ל' רמב"ם שם דין ח'):
סעיף פ״ד
עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו שם רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עובדי כוכבים:
סעיף פ״ה
עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו :
ש״ך · יורה דעה סימן רס״ז
נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888
ט״ז · יורה דעה סימן רס״ז
ט״ז על יורה דעה סימן רס״ז ארוך במיוחד (50 קטעים, 22,690 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ט״ז על יורה דעה סימן רס״ז במלואו
נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888
באר היטב · יורה דעה סימן רס״ז
א׳
ביום. כתב הב"ח צ"ע אי בעינן ג' במילת או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב"ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט עכ"ל הש"ך:
ב׳
העובר. אע"פ שטבלה קודם שתלד נימול לא' טור וכתב הב"ח דה"ה אפילו טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל:
ג׳
ולקח. כתב הש"ך משמע אע"פ שלא טבלה נימול לח' כיון שילדה בביתו דמי ליליד בית:
ד׳
לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה:
ה׳
טבלה. כתב בכסף משנה דזה לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דשם אין חילוק בין ילדה ואח"כ הטבילה או איפכא אלא דקאי למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה עכ"ל וטעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה"ל כאלו קנה האם בלא תנאי. ט"ז:
ו׳
השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע"פ שהוא יום ט' ומשמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין יליד בית או מקנת כסף כ"כ הטור אבל רבינו ירוחם כ' דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול לח' נימול לשבת אלא בישראל עכ"ל הש"ך:
ז׳
שתכנס. אבל אין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר כדלקמן סימן רס"ט ס"ב:
ח׳
אסור. כתבו התוספות נראה לר"י דמדאורייתא אסור:
ט׳
במדינות. כתב הש"ך אבל מה ששוכרים עבדים בלא"ה מותר כיון שאינו קנוי לו:
י׳
חוזרין. כתב בדרישה בשם מהרש"ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ"ל:
י״א
קנוי. אלא למעשה ידיו בעלמא:
י״ב
חורין. וא"צ גט שחרור וה"ה אם א"ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכתב הש"ך ומשמע בטור דאין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפניו ולדבריו בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם הגר אפילו בסתם קנו עצמם ב"ח אבל אם טבל רבם הגר תחלה ואח"כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם ב"ח אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי"ף והרמב"ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמם ב"ח אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו אין צריך לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר עכ"ל:
י״ג
דמלכותא. הב"ח מאריך בדין זה ומסיק דהעיקר אפילו נשבה בשעת שלום ואצ"ל במלחמה מדינא דמלכותא נקנה לו גופו:
י״ד
לשלם. ואם השיא לה עצה פטור כדלעיל ס"ט:
ט״ו
ברית. שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית כך היא נוסח הברכה וכתב הפרישה בשם מהרש"ל דברכה זו טעונה כוס וכ"כ הב"ח וכתב עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של א"א רבו של עבד יברך אותו אבל הפרישה כתב שיברך על כוס יהיה מי שיהיה עכ"ל הש"ך:
ט״ז
במלחמה. אבל אם נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ"ה:
י״ז
למיהב. וכל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווים מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה ש"ך וכתב הב"ח דאינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע"ע נוהג בזה"ז ואין זמן לעבדות וכ"כ בפרישה:
י״ח
כעבד. ואין צריך ג"כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ש"ך:
י״ט
קטנים. כתב הש"ך מדלא חילק המחבר משמע דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור שמא תשהנו עד שיגדיל וכתב הב"ח ואע"ג שאין ע"ע נוהג בזה"ז יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים כדלעיל סימן רמ"ה סכ"א ה"ה הכא והט"ז מתיר אפילו בפנויה דלא אסר רק דוקא בע"ע (שהוא כפוף לה מאד) אבל לא במשרת (שאינו משועבד לה ולא ישמע לה להתיחד עמה) ע"ש:
כ׳
לעבדו. ואמרינן בש"ס כתובות דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע"ע:
כ״א
לזונם. אבל יכול הבעל לומר איני נעבד ואיני זן אליבא דכ"ע כ"כ הכ"מ והב"ח:
כ״ב
חבל. ומבואר במשנה פ' החובל וברמב"ם דאם חבל הע"ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ועיין בח"מ סימן ת"ך:
כ״ג
לחירות. כתב הש"ך בשם הפרישה ונראה דה"ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע"מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ"ב במי שנותן מעות לבתו ע"מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ולהרמב"ם שפסק שם דאם אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה"ה הכא גבי עבד מהני אבל הט"ז כתב דלא דמי דאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות משא"כ העבד דאין לו יד כלל לא בקרן ולא בפירות א"כ תיכף שאומר לעבד הריני נותן לך מתנה הוי כאומר לאדון עצמו ותו לא מצי הדר ביה מהאדון ע"כ לא מהני לשונות אלו גבי עבד רק דוקא כשאומר ע"מ שתצא בהן לחירות. עש"ך:
כ״ד
ומרבו. כתב הש"ך נ"ל דיש ט"ס בהג"ה זו וכצ"ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר אבל מרבו לאחר כיון שיד עבד כיד רבו לא זכה המקבל עיין שם:
כ״ה
שישתמש. כתב הש"ך משמע דוקא שמוש בגופו וכמ"ש רמ"א ובח"מ סימן קצ"ו ס"ד כתב עשה לו מלאכה שאינ' בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בו קנאו רבו וי"א שלא קנאו הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו וצ"ע עכ"ל:
כ״ו
לא. ובח"מ סימן קצ"ו ס"ב כתב די"א שקנאו גם בזה:
כ״ז
דעת. ויצא לחירות אפילו בע"כ של עבד. טור. וכתב הר"ן שדעת הרי"ף והרמב"ם דוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא ובשטר לכ"ע בע"כ לא כדלקמן סמ"א עכ"ל הש"ך:
כ״ח
בחליפין. ועיין בח"מ סימן ר"ב ור"ג מדין קניית חליפין:
כ״ט
לשונו. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:
ל׳
בכוונה. ודעת התוספות דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש ומסקנת הטור. ש"ך:
ל״א
שותפין. אפילו יש לכל א' חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא. כ"כ הב"ח ודלא כנראה מב"י:
ל״ב
מלוג. וכתב הב"ח דמש"ס פ' האשה שנפלו נראה דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאין לאשה ולא לאיש:
ל״ג
ואינו. והב"ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט"ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע"ש שמאריך בראיות מהש"ס (ובנה"כ דחה השגת הט"ז וכתב שהב"ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע"ש):
ל״ד
קנס. והטעם דכבר נתבאר בח"מ סימן א' דאי תפס לא מפקינן מיניה בכל דיני קנסות והעבד הוא תופס את עצמו שהרי גופו אצלו. ש"ך:
ל״ה
שיכתוב. והב"ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן לרבו למיכתב גט שחרור וכ"פ הט"ז ע"ש:
ל״ו
מעצמו. כתב הש"ך לכאורה משמע דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דאף ע"ג דאין ב"ד מומחין בזה"ז מ"מ הודאתו הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס כיון שאין ב"ד בזה"ז וכ"כ הלבוש והב"ח אבל תימא דבש"ס פ' מרובה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ע"ש שמאריך בראיות ומסיק שצ"ל דמ"ש הרב הודה מעצמו ה"ק אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל וכן עיקר שוב מצאתי בסוף תשובת שארית יוסף בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו גם כן וכו' עכ"ל:
ל״ז
מוחה. ול"ד לכסף לעיל סכ"ו די"א דיצא לחרות אפילו בע"כ של עבד דהתם רבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו משא"כ בשטר. ש"ך:
ל״ח
כלום. דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול:
ל״ט
תולים. כתב הט"ז אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע"פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחרות ועיין בח"מ ס"ס נ"א ובא"ע סימן קל"ג:
מ׳
חבר. הטעם דבגט צריכין העדים לחתום זה בפני זה דוקא ואי לאו דיודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא"כ בשאר שטרות שחותמין זה בלא זה אפשר דלא ידע הישראל שהכותי יחתום עמו. ט"ז:
מ״א
לצדוקים. והקראים שבזה"ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות. ש"ך בשם תשו' מהר"ר בצלאל אשכנזי:
מ״ב
לה. פירש הט"ז דבג"ש ילפינן לה לה מאשה ע"ש ועיין בא"ע סימן קכ"ד:
מ״ג
לקיימו. כתב הב"ח אבל הראב"ד ושאר פוסקים גדולים חולקים ע"ז וס"ל דצריך לקיימו ומ"מ נ"ל דלענין שיטרוף מלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב"ם דצריך לקיימו דדוקא לענין איסור ס"ל דיש להקל ועיין בח"מ סימן ס"ה עכ"ל הש"ך:
מ״ד
התנה. פי' שלא תתגרש עד שתגיע לב"ד פלוני כ"כ הטור:
מ״ה
עצמו. כגון ששניהם של רב א' לפי שידו כיד רבו ואע"ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגטו באין כאחד. ט"ז:
מ״ו
שיתקיים. דלהוציא ממון הוה זה כמו שאר שטרות שצריכים קיום ב"ד:
מ״ז
ואפילו. ודעת התוספות והרא"ש דבכה"ג יצא לחירות ועיין בא"ע מבוארים ב' הדעות. ש"ך:
מ״ח
ביחד.. (דהשתא זכו שניהם ביחד) כתב הש"ך אבל אם לא מסר ב' השטרות ביחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון:
מ״ט
כלום. דהוי כשיור דהא שייר בו חציו וכיון דלא נשתחרר אף הנכסים לא קנה. ש"ך:
נ׳
תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה. ט"ז:
נ״א
וכופין. שלא יוציא לעז עליו לומר שהוא עדיין עבד:
נ״ב
עבד. והיינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שבודאי היה דעתו לשחררה שאל"כ היה בא עליה לשם איסור. כ"מ בהרב המגיד. ש"ך:
נ״ג
שאע"פ. טעמו דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפוקי ממונא מ"מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדנא להתיר בלא גט שחרור. כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
נ״ד
נושא. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמ"ש לעיל מיהו בנושא שפחתו איכא פלוגתא בין הפוסקים אם צריכה גט שחרור או לא ועיין בא"ע סימן ט' וסימן קנ"ו ס"ב עכ"ל הש"ך:
נ״ה
מופר. פירש הט"ז דה"ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך (דאל"ה קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו) עכ"ל ודעת הראב"ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וע"ל סימן רל"ד בטור וב"י מדין נדרי עבד. ש"ך:
נ״ו
עשיתי. והב"ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא דאם כ' הני לשונות גרועים בשטר אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית עכ"ל:
נ״ז
היורשים. וכתב הש"ך דבב"י כתב דאם מת השכ"מ א"צ גט שחרור וכתב הב"ח דצ"ל שחזר בו וכן עיקר כמ"ש כאן בש"ע עכ"ל:
נ״ח
זיכה. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור וגם אסור בשפחה. כ"כ הר"ן:
נ״ט
עבד. והתוספות כתבו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע"ד וכו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל:
ס׳
זכה. כתב הט"ז נראה ברור דהזכיה בזה היא כדין הגבהה שהיא קונה בכל מקום ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא ודלא כב"ח ועיין בח"מ סימן קכ"ה:
ס״א
תן. אע"ג דבמתנה לא הוי תן כזכי מ"מ כאן קנה במוסר לידו והטעם דשחרור הוה כמו פרעון חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף על גב דגבי מתנה נמי אמרינן בש"ס אי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ"מ מצינו לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ"כ הרא"ש בסוף פ"ק דגיטין:
ס״ב
ואסור. עיין בח"מ ס"ס רכ"ו מדינים אלו:
ס״ג
שפחה. כתב הש"ך מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לב"ח אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד מיהו רבינו ירוחם כתב כהמחבר:
ס״ד
מומחים. והרא"ש תמה ע"ז דאין זה ענין לקנסות שחייבה תורה שכל קנס שתקנו חכמים גובין אותו בבבל עכ"ל:
ס״ה
מסרו. כתב הש"ך דלדעת רש"י והטור ה"ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע"פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות עכ"ל:
ס״ו
בחובו. בע"כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך לקנסו כיון שנעשה באונס. ש"ך:
ס״ז
ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו. וחוץ מהמצות פי' שלא יבטלו משום מצוה:
ס״ח
לצדוקי. כתב הש"ך אבל כותים בזה"ז הרי דינם כעובדי כוכבים גמורים ודלא כב"ח שכ' לדעת הטור כיון דקנס הוא אפשר דלא קנסינן בכותים כמו בישראל מומר וע"ל ס"ק מ"א מ"ש לענין צדוקים בזה"ז ע"ש:
ס״ט
מותר. שהרי הוא כמציל מידם וכתב הט"ז דודאי אין חיוב על רבו לפדותו מאחר שמעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא דאם אין רבו יוכל לפדותו בפחות מכדי דמיו מותר ליקח דמיו מהעובד כוכבים ולכתוב שטר מכירה עליו עכ"ל:
ע׳
ומפסיד. ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו. טור בשם הרמ"ה וכב"י הטעם משום היכא דאיכא איסורא קונסין והדמים הם חוב עליו וחייב לשלם וכתב הש"ך דאיבעיא לן בש"ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא"י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוי כאלו מכרה אותן או לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות עכ"ל:
ע״א
הלוקח. וכתב הש"ך נ"ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח"ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח"ל ומכרו שם וכתב ב"י והפוסקים בכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח"ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע"ש עכ"ל:
נחלת הכלל · Torat Emet 357
ביאור הגר״א · יורה דעה סימן רס״ז
א׳
מ"ע כו'. מפורש בתורה:
ב׳
ואינם נימולין כו'. אפי' הנימולין ליום א' וכמש"ל ר"ס רס"ב:
ג׳
לקח א' כו'. גמ' שם והרמב"ם השמיטה דגריס כגירסת השאלתות וכמ"ש רש"י ד"ה ה"ג ותוס' ד"ה כגון כו':
ד׳
כ"ש קנה כו'. גמ' שם וכבר כ' הרמב"ם וש"ע ומקנת כסף נימול כו':
ה׳
ואע"פ שלקח כו'. עבה"ג וכ"ש לגירסא שלנו דאמר זה שפחה וזה עוברה דוקא בשנים:
ו׳
ונתעברה בביתו. שם בגמ':
ז׳
ואם טבלה כו'. ממש"ש ות"ק לא שני ליה כו' ואם איתא שני ליה בכה"ג אבל פשטא דסוגיא לא משמע כן וגם ממ"ש ר"ח אמר ילדה כו' ולכאורה למה לא מפליג ג"כ במקנת כסף אלא ודאי ניחא ליה ג"כ מילתיה דת"ק ועתוס' ד"ה כגון כו' וי"ל דניחא כו' וטעמיה דרבא דראה דר"ח ל"פ אלא ביליד בית והטעם דלת"ק דמפליג בין ע"מ להטבילה או לא וע"כ בשלא טבלה קודם אלא אח"כ ואר"ח לא היא דבשלא טבלה קודם בשניהם נימול לא' כו':
ח׳
חוץ מיליד כו'. שיש שפסקו כת"ק דיחיד ורבים כו' ור' ירמיה ורב משרשיא שקלו וטרו אליביה ויש שפסקו כר' חמא דרב אסי ס"ל כוותיה וכעל הלכות והרז"ה כתבו דספיקא הוא כמאן הלכה וכ"ד הרי"ף וערשב"א ור"נ וכ"כ הרא"ש וטור ול"נ דאפי' אם הלכה כת"ק אפ"ה ספיקא היא אם מחללין את השבת כמש"ש איני והא אתמר כו' ואע"ג דדחינן לה הא בהא תליא היינו לרב אסי אבל אם קי"ל דלא כרב אסי אתי כפשטה ונראה שזהו דעת הרי"ף ורמב"ם:
ט׳
העבד כו'. כמו בגר וכמ"ש ביבמות מ"ח א' ורבנן אמר עולא כשם כו' דלא כרש"י שם מ"ז ב' ד"ה שלא קבלה כו' וערא"ש שם סוף סל"ח אבל דעת הרמב"ן כרש"י והביא ראיה מירושלמי ע"ש ועוד כתב שבפר"א פכ"ט משמע ג"כ כרש"י דתניא שם רי"א כל הגרים הבאים בישראל נימולים בטובתם וברצונם כו' אבל עברים נימולים בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם כו' וע"ש וברשב"א שם ודעת התוס' כתב הרמב"ן שהוא כדברי הרי"ף ורמב"ם ועתו' שם מ"ח א' ד"ה אלא. תימא דרשב"א כו' משמע דלרבנן ניחא וערא"ש:
י׳
והעבד כו'. כיון דמדעתו דוקא:
י״א
ודוקא במקום כו'. גמ' שם שלח רבין כו':
י״ב
אם מל כו'. כנ"ל ס"ג וכמ"ש כשם כו':
י״ג
מיהו אם כו'. גמ' שם מתקיף לה ר"פ אימור כו'. וערש"י שם ד"ה אבל עבד כו':
י״ד
עבד כו'. עבה"ג ובירושלמי (פ"ח דיבמות) מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשם עבד את מוהלו לשם עבד לשם בן חורין את מוהלו לשם בן חורין כו':
ט״ו
כשישתחרר כו'. ממש"ש א' גר וא' כו' ומסיק לענין טבילה. ויש שכ' דא"צ שלשה כמו דא"צ לקבל וראיה ממ"ש בקדושין ס"ב גר נמי לא כו' מתקיף כו' ועתוס' שם ד"ה אלא כו'. רמב"ן ורשב"א. ועתוס' שם ד"ה גר כו' א"נ י"ל כו' וביבמות מ"ה ב' ד"ה מי כו' וי"ל כו' אבל דעת הרמב"ם אינו כן וכמש"ל סי' רס"ח ס"ג ע"ש:
ט״ז
עבד עובד כו'. כמש"ש מ"ז ב' בגד:
י״ז
וי"א כו'. ע"ל ס"ס רס"ח בהגה:
י״ח
הלוקח כו'. כגי' רש"י וספרים שלנו שם לפניה אין לאחריה לא א"ר לפניה בין כו' לאחריה כו' אבל הרי"ף גורס בפניה אין שלא בפניה לא א"ר לפניה בין כו' שלא בפניה כו' וכ"כ הרמב"ם והרשב"א בתשובה:
י״ט
ומ"מ כו'. כמ"ש בגטין מ"א א' רשבג"א כו' במאי קמיפלגי במזיק כו' וקי"ל כרשב"ג כמש"ל סס"ח וכ"ש כאן דמשתרשי ליה. רמב"ן ורשב"א:
כ׳
ואם טבלו כו'. גמ' דיבמות שם מ"ו א' א"ל חזו כו':
כ״א
אבל אם כו'. דלא גרע משוכר עדי שקר ברפ"ו דבב"ק. שם:
כ״ב
אבל עובד כוכבים כו'. גמ' שם וערש"י שם ד"ה אבל עובד כוכבים כו':
כ״ג
בד"א כו'. עתוס' שם ד"ה כי כו' ופשיט דקני גופיה וא"כ א"י להקדים כנ"ל בסעיף שקדם אבל עובדת כוכבים כו':
כ״ד
דשמא כו'. בלא"ה אסור כמו בבן בסי' רס"א ס"א בהג"ה אלא דנ"מ בזה כמש"ו ואם עבר כו':
כ״ה
צריך כו'. כמ"ש בספ"ג דברכות (כ"ה ב'):
כ״ו
וה"מ כו'. ממש"ש ובב"מ ע"ג א"ל ר"פ לרבא חזי כו' א"ל כו' אלמא כה"ג אפי' בזה"ז ומפרש דאינו אלא למעשה ידיו (ועבריטב"א ונ"י ביבמות שם):
כ״ז
ומצי האי כו'. זהו אפי' בזמן שהיובל נוהג כמ"ש בפ"ק דקדושין:
כ״ח
דמי כו' ויד כו'. כמש"ש (כ' א') ת"ר נמכר כו' נמכר כו':
כ״ט
מלך כו'. כמש"ש ומשעבדי כו' ובפי' דהשאלה לאו משום רבית אלא משום עבדות ודעת הראב"ד כפי' תוס' שם (להספרים דגרסי טפי ועמ"ש רבינו בהגהותיו שם): (ליקוט) ה"ז מותר כו'. כגי' שלנו ומשתעבדי בהו טפי וכפירושו לענין שיעבוד יותר מדאי אבל הראב"ד השיגו דלא אתמר אלא לענין רבית שהיה המס עשרה דינר והיו עושים שוה ט"ו דינר וז"ש טפי ופשט דזביני הוא ותוס' מפרשים דאח"כ היו מחזירים להם הכרגא לספרים דל"ג טפי וע"ש בד"ה משתעבדי כו' אבל פי' הרמב"ם א"י להבין דלמאי קמיבעיא ליה וע"ש בפ"ה מהלכות גזילה ובש"ע ח"מ סי' שס"ט סי"א שמפ' לענין דינא דמלכותא (ע"כ):
ל׳
אבל כו'. כמ"ש ובאחיכם בני כו' וכמש"ש ואף אם גופו קנוי מ"מ לא גרע מע"ע דגופו קנוי כמש"ש בקדושין (ט"ז א'):
ל״א
הקונה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ח א':
ל״ב
וכן עובד כוכבים כו'. שם מ"ו א':
ל״ג
או שמכר כו'. כמ"ש בתורה וממשפחתם אשר הולידו כו'. רמב"ם ובת"כ מהם תקנו בניהם ובנותיהם כו' הם עצמם מנין ת"ל אשר הולידו כו':
ל״ד
אלא כו'. גמ' שם ור"ל עד שלא טבל ואם טבל לשם ב"ח כמש"ל ס"ט:
ל״ה
ובכולם כו'. כריתות ט' א':
ל״ו
ולאחר שיטבילנו. ר"ל עם מילה כדין גר:
ל״ז
וחייב כו'. ריש חגיגה וש"מ:
ל״ח
ובעבר זה כו'. בת"כ לא תרדה בו בפרך כו' שמא תאמר הואיל ואסרת לנו את כל הדברים האלה במה נשתמש ת"ל ועבדך ואמתך מאת הגוים כו':
ל״ט
ואע"פ שהדין כו'. כמ"ש בירושלמי והביא רי"ף ורא"ש בפ' החובל ס"ו והג"מ שם ר' יוחנן הוה אכיל קופד ויהיב לעבדו שתי חמר ויהיב לעבדו וקרי עליה הלא בבטן עושני עשהו כו':
מ׳
ולא יבזהו כו'. נדה מ"ז א':
מ״א
ולא ירבה כו' אלא כו'. לשון הרמב"ם וכן הוא מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהם אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו כו' וכמ"ש בב"ר ריש פ' וירא אתתיה דר' יוסי הוה מכחשא עם אמתיה אכחשא קדמה א"ל מפני מה אתה מכחישני לפני שפחתי א"ל לא כך אמר איוב אם אמאס משפט עבדי:
מ״ב
מלך כו'. בגטין ל"ח א':
מ״ג
וכן כו'. יבמות מ"ו א':
מ״ד
אפי' קטנים כו'. רמב"ם ונראה שלמד ממש"ש נימא דלא כרשב"ג אפ"ת כרשב"ג משמע דס"ד דגם זו הברייתא בעבד עברי ואמר קונה את השפחות ע"כ בקטנית כמ"ש בגטין ס"ד ב' וש"מ ואמר ואינו קונה כו':
מ״ה
אבל עבדי כו'. כמ"ש ברפ"ז דיבמות:
מ״ו
וי"א כו'. שם לימא כתנאי רשבג"א כו' אלא הב"ע כו' וכרבנן. והרי"ף והרמב"ם השמיטו משום דאוקמוהו דכ"ע א"י לומר כו' ולא קי"ל כן אבל תוס' ורא"ש כתבו דאף למסקנא צ"ל כן ועתוס' שם ב' ד"ה ש"מ כו':
מ״ז
הקוטע כו'. ירושלמי [הביאו הרי"ף ורא"ש פ' החובל ס"ו] ועתוס' שם ד"ה שבתו כו':
מ״ח
והעבר כו' אע"פ כו' והריפוי כו'. גמ' שם:
מ״ט
וכ"ש כו'. מתני' בב"ק פ"ז א' ועתוס' דגטין שם ד"ה רפואתו כו' א"נ כו' וכ"כ הרא"ש שם:
נ׳
כל מה כו'. פסחים פ"ח ב' וש"מ:
נ״א
בין שמצא כו'. ב"מ י"ב א':
נ״ב
או כו' בין כו'. בקדושין כ"ג א' והקי"ל דגיטו וידו כו' ובגטין מ"ב א' וערש"י שם ד"ה דקרי להו כו' ועמ"ש בהג"ה:
נ״ג
או אחר כו'. בקדושין שם וכמש"ו:
נ״ד
בין גוף כו'. ר"ל אע"ג דבגמ' שם מדמי אשה ועבר להדדי אין קנין כו' מ"מ ל"ד דבמתנה אחר לאשה אין לבעל אלא פירות כמו בכל נכסי מלוג וכמ"ש בירושלמי פ"ו דכתובות מ"ט אמרו מציאת האשה לבעלה רי"א שלא תהא אשה מברחת זהוב מבעלה ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנותן לה אחר במתנה קול יוצא למתנה כו' ואם הבעל נותן לה מתנה אף אין אוכל פירות כמ"ש בפ"ג דב"ב נ"א ב' אבל כאן בשניהם בין גוף בין פירות שלו כמ"ש בגטין מ"ב א' כנ"ל דלא קנה כלל ועתוס' ורא"ש שם:
נ״ה
אפי' א"ל כו' אלא כו'. כר"מ אליבא דרב ששת דסוגיא בפסחים שם ובסנהדרין ע"א וש"מ כרב ששת אליבא דרבנן ומ"מ הלכה כר"מ דרב ס"ל כוותיה בנדרים פ"ה וער"נ שם ורא"ש ועתוס' בקדושין כ"ג ב' ד"ה ור"א כו'. ורי"ף והגאונים פסקו כרבנן ואליבא דר"א וטעמייהו משום דהסוגיא בכ"מ כרבנן וגמ' נקט היותר פשוטה תי' דרב ששת אבל הלכה כר"א כשיטתם שדבריו נאמר באחרונה הוא מסקנא וכאן אין נ"מ בזה לדינא ועבה"ג:
נ״ו
ולכן כו'. כנ"ל ובגטין כ"ג ב' ובקדושין שם נראין הדברים כו' ובירושלמי הביאו הרא"ש בקדושין שם פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר"מ ורבנן כו' (ועש"ך):
נ״ז
בין כו'. כמש"ש בגמ' מנלן דכתיב והתנחלתם כו' אלמא אפי' אחר שהטבילו רבו ושם ר' יהודה הנדאה כו' א"ל לעבדיה כו':
נ״ח
ודוקא אלו כו'. דהא נלמד מקרקעות ובקרקעות אין נקנה באכילת פירות ועבה"מ סי' קצ"ב סי"א בהג"ה. רמב"ן ורשב"א ורא"ש אבל הרמב"ם ובע"ה חולקים שם וכמש"ש בש"ע ועמש"ש: (ליקוט) ודוקא כו'. דאל"כ הוי אכילת פירות דאף בקרקע אינו קונה כמ"ש בספ"ג דב"ב (נ"ז א') והרי אכילת פירות כו' ודלא כהרמב"ם הביאו ש"ע בח"מ סי' קצ"ב. רא"ש ור"נ בקדושין שם בשם הרמב"ן ע"ש בר"נ ועח"מ סי' קצ"ו ס"ד ועבה"ג שם (ע"כ):
נ״ט
הגביה הרב כו'. כת"ק אבל הרשב"א פסק כר"ש דשמואל ורב אשי קאי כוותיה דס"ל אף במשיכה וכ"ש בהגבהה ועבח"מ סי' קצ"ו ס"ג: (ליקוט) הגביה כו'. עח"מ שם ס"ג ומ"ש בליקוטים שם (ע"כ):
ס׳
או בראשי אברים. שם כ"ד ב':
ס״א
או בשטר. שם במתני':
ס״ב
כיצד כו'. שם:
ס״ג
או שוה כסף. שם ח' א':
ס״ד
וא"צ כו'. שם כ"ג א' ואף לר"מ ואף בע"כ דהא לר"מ חוב הוא לו ואפ"ה ש"ד וכמש"ש ושאני כסף כו' מקני כו' משא"כ בשטר וכמש"ל סמ"א והר"נ כתב שמדברי הרי"ף ורמב"ם נראה דגם בכסף בע"כ לא וכ"כ הרשב"א בשמם וכמ"ש הרי"ף בכסף ע"י אחרים אע"פ שנתנו שלא מדעתו דקי"ל זכות כו' וטעמו דמ"ש אף בע"כ דוקא לר"מ אבל רבנן לא ממש"ש וחכ"א בכסף כו' ע"י אחרים לא מכדי שמענא להו לרבנן כו' אלמא דוקא משום דזכות כו' ובעומד וצווח לא מהני כמ"ש בפ"ח דב"ב קל"ח א'. ועוד ממש"ש א"ה ויערבינהו כו' משמע דכסף ושטר שוין לגמרי לדידהו אבל הרשב"א ורא"ש כתבו דרבנן ל"פ בזה אר"מ ואף בע"כ כנ"ל וערשב"א שם:
ס״ה
אם רצה כו'. דדעת הרב ודאי בעינן ועתוס' דגטין מ"ם ב' סד"ה וכתיב: (ליקוט) אם רצה כו'. במכילתא פ' משפטים ר' ישמעאל אומר עבד כנעני אין לו פדיון לעולם ואינו יוצא אלא לרצון רבו שנאמר והתנחלתם אותם לפי דרכנו למדנו שעבד כנעני כשדה אחוזה לעולם אבל אם היה רבו רודהו והפיל את שינו וסימא את עינו או אחד מכל ראשי האברים גלוים ה"ז קונה עצמו וז"ש בסכ"ז וכופין כו' ומשמע אפי' אינו מתכוין לאבר כל שמתכוין לעבד כמ"ש רבו רודהו וז"ש הרמב"ם וש"ע בסל"ו לפיכך כו' דוקא לבהמה וכ' שהרי לא ידע דבר כו' אבל אם ידע מהעובר שם לא ומ"ש טוש"ע אבל אם כו' שהרי כיון לאבר ל"ד אלא לעבד והטור נמשך אחר תוס' שס"ל כן וע"ש בד"ה מיבעי כו' ולשון הרמב"ם הרי נתכוין לנגוע באיברי העבד כו' ור"ל בא' מאיבריו אע"ג שלא כיון לאבר (ע"כ):
ס״ו
ואם לא רצה כו'. כמש"ש ורבנן סברי לדידיה נמי כו':
ס״ז
וי"א כו'. גטין ל"ט ב' ועתוס' שם אבל ר"ח פי' שם בע"א וערא"ש שם וכ"כ הרשב"א משמו שם: (ליקוט) וי"א כו'. אבל הרשב"א חולק ע"ז מדל"ק בקדושין שם ג"כ אסיפא תנא אף בחליפין וכ"כ בגטין שם בשם ר"ח וכתב בשם הרמב"ן דלדברי ר"ח מש"ש בגטין לא עשה ולא כלום ר"ל להוציא מידי שיעבוד דבחליפין יצא מדי שיעבוד אבל צריך גט שחרור וכ"כ הר"ח בהדיא ובתוס' דחו ג"כ הא דגטין די"ל דשם היה בתורת דמים וכ"ד הרמב"ם אלא שהתוס' חזרו לומר כסברא ראשונה דקונה א"ע בחליפין מהא דריש קדושין מניינא כו' כמש"ש בגטין בד"ה משום כו' עכ"ל הרשב"א שם (ע"כ):
ס״ח
וצריך כו'. עבה"ג ואע"ג דאמרינן שם המכריעין כו' אמרינן בפ"ג דשבת (מ' א' ועתוס' שם ד"ה דלמא וברשב"א שם ובתוס' דמנחות ל"א ב') דדוקא במתני' הלכה כמכריע ולא בברייתא. הרי"ף וש"פ ועתוס' שם א' ד"ה תנא כו' וכ"ה בירושלמי שם הביאו הרשב"א שם וערא"ש: (ליקוט) וצריך גט שחרור. דהלכה כר"ע מחבירו דר"ט חבירו היה כמ"ש בפ' הכותב (כתובות פ"ד ב') במסקנא ואין הלכה כהמכריעין דלא אמרו הלכה כמכריע אלא במתני' כמ"ש בפ"ג דשבת. הרי"ף וכ"כ הרא"ש ור"נ וכ' ועוד דלא מקרי הכרעה אלא אם הזכירו בדבריהם שראוי לחלק ביניהם כההיא דהתם שהזכירו בדבריהם חמין וצונן וכן ההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ודלת והוא כדברי תוס' דשבת מ' א' ד"ה הלכה כו' ועתוס' שם כ"ט א' ד"ה בין כו' וכן סתם מתני' כר"ע כמ"ש תוס' וכמש"ש וכ"ה בירושלמי ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מרי מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור והביאו הרשב"א ור"נ וכתב הר"נ והאידנא אף למ"ד שא"צ גט שחרור מודה שצריך דהא בעינן לפני ב"ד סמוכין דהא מדין קנס הוא כמ"ש בפ' מרובה (ע"ד ע"ה) דפטור בהודה בעצמו ואמר שם דבהעמדת ב"ד הוא יוצא לחירות ולא משעת חבלה אלא דכופין אותו האידנא לשחררו כמ"ש בס"מ (ע"כ):
ס״ט
וכופין כו'. פשוט וע' בגטין מ"ב ב' איבעיא להו כו' ת"ש כו' ת"ש כו':
ע׳
סרסו כו'. הרא"ש דבכה"ג ודאי לכ"ע הוי מום שבגלוי וערש"י שם ב' ד"ה נתוק כו':
ע״א
אבל אם כו'. כת"ק. הרמב"ם והיינו כראב"י שם ב' אבל בפ"ז מהב"מ פסק כר' יהודה (עמ"ש בא"ע סי' ה' סי"א):
ע״ב
וה"ה כו'. נלמד מהנ"ל וכמש"ש מ"ט כו' ותנא תונא כו':
ע״ג
בכל אלו כו'. כמש"ש ורבנן האי ושחתה כו':
ע״ד
לפיכך כו'. ר"ל דלא כרבא בספ"ב דב"ק דסוגיא דקדושין פליג עליה ואפי' זרק בכוונה כל שלא נתכוין לעבד ודעת תוס' דל"פ וע"ש בד"ה מיבעי כו' וכן בב"ק שם וכ"כ הרמב"ן. ושיטה אחרת לראב"ד ורשב"א וערשב"א:
ע״ה
מי כו'. כר"א דאמימר ס"ל כוותיה ועבה"ג אלא דבב"ב נ' א' משמע דלא קי"ל כאמימר ולא כר"א ועבא"ע סי' צ' סט"ז (וע"ש בליקוט) ועלח"מ:
ע״ו
עבדי צ"ב כו'. יבמות ס"ז ב' ועמ"ש בא"ח סי' רמ"ו ס"ד:
ע״ז
ושל כו'. פלוגתא דתנאי בב"ק פ"ט ב' ולאוקימתא קמייתא ל"פ ולאוקימתא מציעתא הא קי"ל בסוף נדרים דאלמוהו לשיעבודא דבעל וכ"ש לאוקימתא אחרונה דכ"ע ל"ל כו' ואנן קי"ל כתקנת אושא:
ע״ח
יציאת כו'. כמ"ש בספ"ק דב"ק ובספ"ג דכתובות ואיתפיס כו' ועבד תפוס בעצמו:
ע״ט
ויש מי כו'. כמ"ש הרי"ף בפ"ח דב"ק וכמ"ש בח"מ סוף ס"א:
פ׳
וה"ה כו'. ר"ל אם יש עדים אע"ג דהודה מעיקרא וקי"ל בב"ק ע"ד ע"ה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בעינן הודאה בב"ד מומחים שדנין דיני קנסות במש"ש שאני ר"ג דלא בפני כו' וליכא האידנא ב"ד מומחין וערא"ש ספ"ק דב"ק אבל בהודאתו בלבד בלא עדים אין חיוב בקנס כלל ולא יצא לחירות כמש"ש שכבר אין לך עדים ואע"ג דלא בפני ב"ד אודי ולא היה יכול להוציא לחירות ע"י הודאתו בפני שנים או שלשה שאינן סמוכין ובירושלמי ספ"ג דכתובות מהו שיאמרו לו צא ידי שמים נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו אתי לגבי רבי יהושע א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים [וכ"כ הרשב"א בב"ק שם ומשמע שם דאף ע"י עדים אינו חייב אף לצאת י"ש ממש"ש דה"ה לאבק רבית ע"ש] ועח"מ סי' פ"ז סכ"ו וכ"כ ש"ך ע"ש:
פ״א
כיצד בשטר כו'. כמ"ש (קדושין ט' א' כ"ו א' וש"מ) באשה ובמכירה:
פ״ב
הרי כו'. עבה"ג:
פ״ג
או לאחר כו'. דקי"ל כחכמים שם ובספ"ק דגטין:
פ״ד
ואם מוחה כו'. דאינו אלא משום דזכות כו' וכמש"ל סכ"ו: (ליקוט) ואם מוחה בידו כו'. כ"כ הרא"ש שם וכ"ה בתוס' שם בד"ה מהו שיעשה כו' וכ"כ הר"נ שם וכ"כ הרשב"א שם בשם הרמב"ן וכ"ש בפ' יש נוחלין (קל"ח א') אבל הרשב"א שם מפקפק בדבר זה וכתב שדעתו שאפי' בע"כ ממש ולא דמי לממון דאינו מועיל ועוד טעמים אחרים ע"ש בארוכה (ע"כ):
פ״ה
מסר כו' וי"א כו'. עברא"ש פ' בתרא דגטין ס"ד:
פ״ו
בששה כו'. שם ט' ת"ר בשלשה כו' והאיכא מחובר כו' ותו כו':
פ״ז
ואין חותמין כו'. שם י' ב' וגמ' לא חשיב דהוא בכלל דכשרים בעד כו' אלא שהרמב"ם לא כתב דישראל חתים לבסוף וכתב סתם שיהיה כותי חבר כמ"ש בסמ"ז לפיכך אינו בכלל:
פ״ח
כל שטר כו'. ע"ל סי' ב' ס"ט מש"ש:
פ״ט
ובזה"ז כו'. פ"ק דחולין (ו' א'):
צ׳
שהצדוקים כו'. ערש"י בספ"ק דעבודת כוכבים כ"א ב' ד"ה כותי כו':
צ״א
בגט אשה כו'. שם כ"א ב':
צ״ב
ובגט כו'. כנ"ל סמ"ה:
צ״ג
שהמביא כו'. מתני' שם ב' א':
צ״ד
ובח"ל כו'. כרבא שם בגמ' דאמר משום עדים כו':
צ״ה
ואם בא כו'. כמש"ש ו' ב' ואי עבדית כו' ועבא"ע ר"ס קמ"ב:
צ״ו
כשם שהאשה כו'. כמש"ש כ"ד א' אשה מכי כו':
צ״ז
כך העבד כו'. שם ח' ב' ת"ר עבד כו':
צ״ח
וכשם כו'. במתני' כ"ג ב' וכאוקימתא דגמ' שם:
צ״ט
כן העבד. כנ"ל סמ"ה א' גיטי נשים וא' כו'. ששוין בכל דיני מוליך ומביא וז"ש בסנ"ד כל הכשר כו'. ול"ק כל הפסול משום עבד דפסול לקבל בגט כמש"ש ובשיחרור מקבל כמ"ש בסנ"ה העבד כו':
ק׳
בין קרקע כו'. ב"ב ק"נ א' ב':
ק״א
בין פירש כו'. ערש"י בגטין ט' א' ד"ה עד שיאמר כו' וכ"ש לפי' תוס' שם ד"ה לעולם:
ק״ב
בין היו כו'. תוס' ד"ה הנ"ל וע"ש בשם תוספתא רש"א כו' אמר כו' אלמא דלת"ק אפי' בכה"ג שפירש השיור ואין לו נכסים אחרים אפ"ה לא יצא לחירות וערא"ש שם:
ק״ג
ואפי' כתב כו'. רמב"ם וכפי' הרי"ף מש"ש משום דלאו כרות כו' כתב הרי"ף משום דאית ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כולא לעבדא כו' אבל לפי' תוס' משום שיש שיור בדיבור שמשתחרר בו בכה"ג יצא לחירות. ר"נ. וכ"פ שם הרא"ש וכ"כ שם רש"י בד"ה התם. לפירושו:
ק״ד
אבל אם כו'. שם ומי איכא כו' וערש"י שם ד"ה צאי כו':
ק״ה
ונתן לאדם כו'. ערש"י שם ד"ה הא דאמר כו' וכמש"ש בגמ' ואב"א כו' ועש"ך:
ק״ו
ובעוד כו' ואם המיתו כו'. תו' מ"ב א' ד"ה יום כו':
ק״ז
בד"א כו'. שם מ"ג ב' וספ"ו דיבמות:
ק״ח
ואם הכה אדם כו'. שם מ"ב א' ב' נגחו כו' ועתוס' ד"ה יום כו':
ק״ט
ופטור מחצי כופר. שם מ"ג א' איבעיא כו' אא"ר ראוי כו'. וז"ש למעלה ולא כופר וכן בחצי שפחה דג"כ היא בספק מקודשת כמ"ש בא"ע ס"ס מ"ד ומיהו בעבד גם קנס אין לו כנ"ל בש"ע משום משנה אחרונה:
ק״י
עבד כו'. מתני' וכדאוקמה רבינא שם ושם מ' א' וכמש"ו:
קי״א
אין ב"ד כו'. דלהכי מקרקש כו' וערא"ש שם וכן פיר"ת ז"ל כו':
קי״ב
ודוקא כה"ג כו'. ממש"ש הוא עשה כו' ועתוס' מ"ב א' ד"ה יום כו' ומיהו נ"מ כו':
קי״ג
גר כו'. עתוס' שם ל"ט א' ד"ה הלכה כו' וכמ"ש בקדושין כ"ג א' וכגי' הרי"ף והרא"ש והגאונים שם וכאבא שאול כו' ועתוס' שם:
קי״ד
אין להם כו'. עתוס' בגטין שם ד"ה קטנים כו':
קט״ו
ואם לא כו'. דדמי להא דאמימר כו' ובזה כ"ע מודי דיורש ליכא:
קט״ז
וברח. טור וכמש"ש תנן רשבג"א כו' א"ל רבא טעמא כו' והיינו לשיטתו שפסק כרשב"ג אבל הרמב"ם וש"ע פסקו כת"ק וכמ"ש בסעיף ס"ז לכן השמיטו וכתבו ובא:
קי״ז
עבד כו'. כת"ק וכמ"ש הרי"ף בפ' בתרא דב"ב דלאו בכ"מ הלכה כרשב"ג במתני' וכמ"ש בס"פ המדיר דאמוראי נינהו כו':
קי״ח
הפודה אותו כו'. תוספתא עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והך תוספתא לפני ייאוש כאביי ומ"מ ילפינן מינה דכל שמשתעבד לרבו ראשון נוטל דמיו ואפי' לשם ב"ח כמו לרשב"ג והרמב"ם וש"ע כתבו ואם כו' משום דבגמ' קאמר אביי לעולם כו' לשום ב"ה כו' לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה אלמא בלא טעמא דלפני ייאוש הוא אין מגיע לו על העבד כלום ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה לעולם כו' ה"ה כו' דקמ"ל דאינו נותן דמים אף לרשב"ג דרשב"ג ל"פ אלא בטעמא דלמא ממנעי כו' ואמר כשם כו' ואי משום דלפני ייאוש היה נותן דמים וה"ה לדידן שהוא כרשב"ג לאביי:
קי״ט
עבד כו'. כאוקימתא דרב:
ק״כ
וצריך כו'. כרשב"ג כמש"ש במאי קמיפלגי כו' ובב"ק ל"ג ב' זאת אומרת כו' הא נמי רבה אמרה כו' מ"ד כו' וקי"ל דלא כרבה כמש"ש צ"ח ב' וכ"ש דמזיק כו' ועתוס' דגטין שם ד"ה במזיק כו':
קכ״א
ישראל כו'. מכילתא פ' משפטים ר' נתן אומר אין ת"ל וילדה לו אלא לרבות הרב שבא על שפחתו שוולדיה עבדים:
קכ״ב
וי"א כו'. ממ"ש בגטין מ' א' ומי איכא כו' וכמ"ש בס"ע ועמ"ש בא"ה סי' ט"ו ס"י:
קכ״ג
ויש מי כו'. הרי"ף בפ"ב דיבמות כתב דמספקא לן כו':
קכ״ד
וכ"ש כו'. שם ומי איכא כו' וערש"י שם ד"ה צאי כו':
קכ״ה
או שא"ל רבו כו'. רמב"ם ורא"ש ונלמד מהנ"ל וכמש"ו וכן כל כו':
קכ״ו
וכופין כו'. שם אר"א אמר רבי עבד שנשא כו' יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור. כ"ה גירסת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם:
קכ״ז
או שנשא כו'. שם כדאמר כו' ה"נ כשרבו כו':
קכ״ח
אסור כו'. כתובות כ"ח א':
קכ״ט
ואם כו'. שם:
ק״ל
יש כו'. כמ"ש בפירושו שם במתני' אבל הראב"ד פי' כפי' רש"י ותוס' שם דמ"ש יצא לחירות ר"ל אם יצא כו':
קל״א
המשחרר כו'. למד הרמב"ם שם מסעיף שקדם ולשון הרמב"ם מכאן אתה למד כו':
קל״ב
וה"מ כו'. רש"י שם ד"ה אמר כו':
קל״ג
ואפי' כו'. כמ"ש בסע"ה:
קל״ד
וכופין כו'. כנ"ל סעיף ס"ח וס"ע וכמש"ש במתני' וגמ' שמא ימצאנו בשוק כו':
קל״ה
ואם חזר כו'. דבהכי מיירי ששניהם חזרו בהם דאם עומדים בדיבורים מאי קמ"ל דמאן תבע. שם:
קל״ו
אמר כו' אבל כו'. ערש"י שם ט' ב' ד"ה לא יתנו כו'. וכ"כ הרי"ף והקשו עליו הרא"ש ור"נ וש"פ מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין כשטר ע"י אחרים כו' ותי' הרמב"ם כאן דבאמר זכה לי יצא כו' ובכה"ג ההיא דקדושין ואע"ג דשם י"א ב' וא"ת משנתינו כל כו' לענין זה דוקא שא"י לחזור בו לחוד הוא כזכו:
קל״ז
וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה לא כו' ושם י"ג א' ד"ה האומר כו' וז"ש דאם נתן כו' גט זה כו':
קל״ח
מי שצוה כו'. כמש"ש דרב דימי טעותא היא וגירסת הרי"ף שם נכונה דגריס שם אלא כי אתא רב שמואל כו' ופי' א"ל ר"א ורב אסי פי' לפני רב דימי ול"ג רבי אי כו' אלא אי אתה כו' וזהו שפשוט שם דרב דימי טעותא היא:
קל״ט
ואסור כו'. רמב"ם וכמ"ש רב שמואל כו' וכ"ש באל ישתעבדו בה וטעותא היא במ"ש כופין דמפסיד וולדות וז"ש אי אתה כו' משמע דוקא משום זה:
ק״מ
ואין כו'. כן פי' הרי"ף שם:
קמ״א
ואין כו'. דהלוקח לא יעשה צוואת אביהם ובמכירתם עוברים על צוואתו:
קמ״ב
ואם צוה כו'. שם א"ל אנא כרב דימי כו' הא אמרה כו':
קמ״ג
וכן שפחה כו'. כרבינא שם:
קמ״ד
קונסין כו'. כלישנא בתרא:
קמ״ה
וקנס כו'. הרי"ף. והרא"ש ומרדכי חלקו עליו ועבח"מ סי' א' ס"ה בהג"ה:
קמ״ו
לוה כו'. מ"ג ב' ועתוס' שם ד"ה הא כו':
קמ״ז
ואם לא כו'. שם מ"ד ואב"א כו' ועתו' שם ד"ה בשלוה כו':
קמ״ח
אבל אם כו' או כו'. שם ת"ר כו':
קמ״ט
מכרו כו'. שם גופא א"ר כו' ועתוס' שם ד"ה המוכר כו':
ק״נ
מכרו ע"ת כו'. שם כולם בעיא דלא איפשיטא והשמיט כותי וכתב במקומו צדוקי כנ"ל סמ"ז:
קנ״א
ואזלינן לקולא דאיסורא כו'. טור ור"ל דאע"ג שברח ובספיקא דממונא אזלינן לקולא של המוחזק והעבד מוחזק כעצמו מ"מ כיון דמדינא לא יצא לחירות אלא דקנסינן ליה וכיון דהוא דרבנן לא קנסינן ליה מספק:
קנ״ב
דאיסורא דרבנן. כמש"ש את"ל כו'.
קנ״ג
וי"א כו'. ר"ל לא מיבעיא אם ברח אלא אפי' בכה"ג וכשיטתו דתפיסה מהני בספק. והראב"ד חלק עליו כאן ועש"ך ודבריו אינן מובנים מ"ש דלהכי כתב בלשון י"א כו' הלא סברא ראשונה פליג ע"ז ועוד שהרי הרב פוסק בכ"מ דתפיסה לא מהני וכמש"ל ר"ס שט"ו ובח"מ בכמה מקומות וכדעת החולקים על הרמב"ם:
קנ״ד
שמל כו'. דבלא מל בלא"ה אין איסור כמ"ש רש"י במתני' מ"ג ד"ה יצא כו' וכמ"ש בגמ' מ"ד א' שאני עבדא כו':
קנ״ה
או לעכו. שם:
קנ״ו
וכופין את כו'. מ"ד ב' ת"ר כו':
קנ״ז
ומפסיד כו'. שם א"ר ענן כו':
קנ״ח
ואפי' כו'. עתוס' שם ד"ה לח"ל כו':
קנ״ט
ודין זה כו'. וכ"כ הרמב"ם וש"ע בספ"ד ע"ש:
ק״ס
וכופין כו'. שם אלא יצא כו' כופין אותו כו':
קס״א
ודין זה כו'. ממש"ש ת"ר לעולם ידור כו' והיינו בזה"ז ודלא כר' חיים כתוס' שם ד"ה הוא אומר כו':
נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888
פתחי תשובה · יורה דעה סימן רס״ז
א׳
לא עשה כלום. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן מ"ט שכתב דהיינו דוקא לענין להתחייב במצות אבל בענין בישולי עובדי כוכבים ולענין מגעו ביין שהוא מדרבנן דינו כעבד גמור שאינו אוסר ע"ש:
ב׳
למול את כו'. עיין בתשובת רשב"ש סימן פ"ט שכתב בשם בעל המנהיג דבב"ר פרשה י"ז הוא בעל וכן עמא דבר וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהג כמותם עכ"ד ע"ש:
ג׳
שתצא בו לחירות. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז. ובט"ז מסיים בזה דזה לא עלה ע"ד שום פוסק מעולם אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסי' רכ"ב מועילים ג"כ גבי עבד ולא דק עכ"ל וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"ו שהשיג על הט"ז בזה ובסוף הביא דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות זכיה ומתנה דין י"ד מבואר שם להדיא כדעת הדרישה והש"ך ע"ש ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבדים הלכה י"ב שגם הוא ז"ל השיב על הט"ז בזה:
ד׳
ואין צריך דעת העבד. [עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ע"ה שכתב דמוכרעים יותר דברי הרי"ף ורמב"ם ע"ש]:
ה׳
חתך לשונו. עיין בספר תפארת למשה שכ' דדוקא אם הוא אלם ואינו יכול לדבר בלא"ה אז אינו יוצא בחתיכת לשונו אבל אם היה יכול לדבר קודם לכן וע"י חיתוך לשונו אינו יכול הוי מום שבגלוי ושוב פקפק בזה ע"ש:
ו׳
כנגד עינו. עיין בשער המלך פרק ה' מהלכות עבדים הלכה ז' מ"ש בזה:
ז׳
הודה האדון מעצמו. עבה"ט בשם ש"ך וע' בשעה"מ פ"ד מהלכות עבדים דין י"ז מ"ש בזה:
ח׳
ואין נכתבין במחובר. ע' ט"ז ס"ק י"ח ועיין בשער המלך פרק ו' מהלכות עבדים הלכה י"ז מה שהקשה עליו:
ט׳
שיהיה כותי חבר. עיין בספר בני אהובה פ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכתב דמ"ש הרמב"ם והמחבר והוא שיהיה חבר לאו דבעינן שיהא ברור לנו שהוא חבר דא"כ קשה בשאר שטרות נמי כקושיית הגמרא ועוד אפילו שני עדים נמי כיון דמוחזקים בכשרות אלא היינו לאפוקי היכא דמכירין אותו וידעינן בודאי דאינו חבר. וכתב עוד דמה שלא הזכירו הא דאיתא בש"ס דצריך שיהא הישראל חתום בסוף דוקא. היינו משום דס"ל דרב פפא נאיד מאוקימתא קמייתא כו' ע"ש [ובשם גדול אחד שמעתי בזה דבר חכמה דתיבת חבר הכתוב ברמב"ם ובש"ע הוא ראשי תיבות. חתום בראש. וניחא הכל]:
י׳
דבריו קיימים. עי' בת' רדב"ז החדשות סי' קפ"ח שכתב דמי ששחרר שפחתו ונמצאת מעוברת אף אם לא ידע שהיא מעוברת הולד כמוה ע"ש עוד:
י״א
כופין את רבו. עיין בספר תפארת למשה שכתב אף אם העבד קטן דעדיין אינו בר פ"ו כופין את רבו מיד ואף אם העבד סריס חמה דאין לו רפואה ולא יכול לקיים פ"ו אפילו הכי כופין משום שבת וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:
י״ב
שפחה שנוהגין. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ט באמצע התשובה שהשיג עליו דמלשון הטור אין הכרח והוכיח מש"ס אדרבה איפכא דאפילו בסתם שפחה כופין למרה ע"ש:
נחלת הכלל · Ashlei Ravrevei: Shulchan Aruch Yoreh Deah, Lemberg, 1888
על הסימן הזה
שולחן ערוך יורה דעה סימן רס״ז, מתוך חלק יורה דעה. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
שולחן ערוך, רבי יוסף קארו - נחלת הכלל