הנשבע אם צריך לישבע בשם או בכינוי - שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ז

ה"ז שבועה. להיש פוסקים איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה:

או בכל לשון כו'. כתוב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' ו' בשם ריב"א דאם הזכיר השם בל' לעז כגון דיא"ו (או גאט) אפילו לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד וע"ש בארוכה:

וענה אמן כו'. ע"ל סימן ר"ט:

אם לא אעשה דבר פלוני. או אם אעשה דבר פלוני:

מבטא כו'. דכתיב כי יבטא בשפתים:

האומר פעמים כו'. דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול וגו' וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מדלאו לאו שבוע' הן הן נמי שבועה:

והוא שיתכוון כו'. משמע ואע"פ שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמיהני על מ"ש הר"ף בהגהת תשב"ץ סימן ת"א דהיינו דוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לאו לאו או הן הן כו' דא"כ אפילו אמר פעם אחת לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר מיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בנתיים בענין דלא הוי יד:

וה"ה לנשבע בנביא כו'. אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה:

או בשאר כתב מכתבי הקודש. אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כדכתב הרב לעיל סי' רי"ב:

או בשלחן כו'. ע"ל סימן ר"ד ס"ב בהג"ה:

אבל אם נטל בידו כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ו דאם הניח ידו עליהן דינו כנטלם בידו דא"צ הגבהה אלא אחיזה בעלמא וע"ש שהאריך:

ואמר במה שכתוב בהן. כתוב בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם דאם פתחן ונשבע בהן הוי כאומר במה שכתוב בהן ואע"ג דמיירי שם בעשרת הדברות נראה דה"ה לכל ספרי הקדש דחד טעמא אית להו:

הנשבע בעשרת הדברות כו'. משמע דאם אמר רק אני נשבע בי' דברות אע"פ שאינו אוחזן בידו שבועה גמורה היא ובתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ"ו כתב דבעינן אוחזן בידו מיהו נראה דהיינו מדינא דגם בנשבע בתורה בעינן נקיט ליה בידים מדינא אבל לפי מ"ש הב"י והרב לעיל סימן רי"ב דבנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה כיון שיש גאונים מחמירים דאפילו התרה אינו מועיל א"כ גם בי' דברות מחמירים התם הנך גאונים א"כ בכל ענין צריך התרה וכן משמע בתשובת מהר"מ מינ"ץ שם ע"ש:

והוא שיכוין כו'. כלומר שכוונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה וכן משמע בל' הראב"ד שבטור וז"ל אם נתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה עד כאן וכ"כ העט"ז והוא שיכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דהיינו ימינו ושמאלו יתברך ע"כ וכן משמע בפרישה אבל הב"ח נראה שלא הבין כן לכן כתב תימה כי נתכוין לימין שאמר הבורא מאי הוי כיון דאיכא מידי אחרינא דמקרי ימין ושמאל ומ"ש מהנשבע בשמים ובארץ ועוד דלא עדיף משאמר בפירוש שבועה דלדעת הרמב"ם צריך שיזכור שם או כינוי בפירוש לענין קרבן הלכך נ"ל עיקר דאף בימין ושמחל צריך שיזכור השם והכינוי ואעפ"כ צריך לכוין לימין ושמאל שאמר הקב"ה דאל"כ לא הוי שבועה לענין קרבן ולמלקות וכדין לאו לאו עכ"ל גם מ"ש דאף בימין ושמאל צריך שיזכיר השם והכנוי ואעפ"כ צריך שיכוין לימין ושמאל כו' לא עמדתי על סוף דעתו דכיון דמזכיר השם והכינוי למה לימין ושמאל אין לך שבועה גדולה מזה אלא ודאי שאין מזכיר לא שם ולא כינוי ואפ"ה הוי שבועה ול"ד לנשבע בשמים ובארץ דשמים וארץ לאו כינויים הן אבל ימין ושמאל כינויים הן והוי כאילו נשבע בהקב"ה עצמו שהרי הקב"ה נשבע בימינו ובזרוע עוזו והלכך כשנתכוין לימין ושמאל הבורא הוי שבועה גמורה:

כנדר רשעים כו'. דכיון דרשעים רגילין לישבע הוי כמוציא שבועה מפיו וע"ל סימן ר"ו ס"ד:

כינוי כו'. ע"ל סימן ר"ז:

אותן שרגילים לומר בין ליהודים בין לעובדי כוכבים בלשון אמונה שלא אעשה כו'. כן הוא בהגהת מיי' שם ואינו שם מלשון הקדש וכן הוא בד"מ ר"ס רל"ב.

עובד כוכבים או קטן. וראיה מנבוכדנצר שהשביע לצדקיה ויתרו למשה וקטן לא גרע מעובד כוכבים:

האומר מבטא. הוא לשון הפסוק יבטא בשפתים:

הוי שבועה. נלמד ממה דכתיב אשר נשבעתי על מי נח ולא מצינו שעשה שבועה רק מה שאמר שני פעמים לא אוסיף ומדלאו לאו הוה שבועה הן הן נמי שבועה:

לשם שבועה. פי' כשם שהקב"ה כפל לשם שבועה וזהו שכתב הראב"ד להן הן שאמר הבורא שתמה הטור עליו:

או בשלחן המקדש. עיין מה שכתבתי בסימן ר"ד סעיף ב' מה שיש לתמוה על רמ"א שם מכאן: ומ"ש כנדרי רשעים כיון דרשעים רגילים לישבע הוה כמוציא שבועה מפיו במה שקבל עליו כנדר רשעים: ומ"ש שאיני אוכל לך כן הנוסחא גם במקצת טורים אבל הוא טעות סופר דאם כן פשיטא וצ"ל שאי אוכל לך דהכי אמרינן בגמרא בהדיא בתירוץ רב אשי ופריך פשיטא מהו דתימא מיתקיל לישנא הוא דהיה לו לומר שאוכל לך ונתקל בלשונו לומר שאי קא משמע לן כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במה שאמר שהיה מגמגם כן כתב הרא"ש פרק שני דנדרים:

לשבועה לא אוכל לך. פי' כמו לא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל הוה שבועה ואע"ג דבסי' ר"ז קיי"ל לענין נדרים דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן שבועות שאני כ"כ רש"י פרק שני דנדרים:

בין הפציר כו'. פי' אפי' אם השיב תחלה לא אוכל והפציר בו ואמר השבועה שאוכל לך אפי' הכי שאוכל משמע:

שבועה. ליש פוסקים איסורא איכא וליש פוסקים מלקות נמי איכא דלא גרע מידות שבועה וכתוב בתשובת מהר"מ דאם הזכיר השם בלשון לע"ז כגון דיא"ו או גא"ט אפי' לא הזכיר בתחלת דבריו לשם שבועה מועיל מטעם יד עכ"ל ש"ך:

שיתכוין. כ' הש"ך משמע אף על פי שלא הזכיר שבועה קודם לכן ותמהני על מ"ש הר"ף ודוקא שהזכיר שבועה קודם שאמר הן הן וכו' דא"כ אפי' אמר פעם א' לאו או הן הוי שבועה דלא גרע מידות ואפשר דמיירי שהזכיר מקודם לזה שבועה ואח"כ הפסיק בינתים בענין דלא הוי יד:

בשלחן. ע"ל סי' ר"ד ס"ב מה שיש לתמוה על הרמ"א בכאן:

שכתוב. וכתוב בתשו' מהר"מ מינץ דאם פתחן ונשבע בהן הוי כאומר במה שכתוב בהן ואע"ג דמיירי שם בעשרת הדברות נראה דה"ה לכל ספרי הקדש דחד טעמא אית להו. ש"ך:

הדברות. כ' הש"ך משמע דאם רק אמר אני נשבע בי' הדברות אע"פ שאינו אוחזן בידו הוי שבועה וצריך התרה:

שיכוין. כלומר שכונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה ואז הוי שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי ודלא כדעת הב"ח. ש"ך:

לשבועה. כמו לא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל הוה שבועה ואע"ג דקי"ל לענין נדרים דלא אמרינן מכלל לאו כו' שאני שבועות כ"כ רש"י:

האומר כו'. אע"ג דאמרינן שם ל"ה ב' דבעינן שם ואף רבנן ל"פ אלא דא"צ שם אבל כינוי בעי כמש"ש במתני' וכן שם ל"ח ב' אפ"ת רבנן היינו לחייב קרבן אבל איסור שם לעולם איתא. רמב"ם פ"ב. וראיה ממ"ש בריש נדרים דכינוי שבועות כו' דשם י' א' שבותה שקוקה כו' ושם ע"כ בלא שם כמש"ש כינויין כו' לשון כו' דלמא אמר קרבן לה' ובשבועות ל"ו א' לאו לאו שבועה ואי בשם אפי' בחד זימנא כמ"ש בסוף יומא (פ"ד א') לאלקי ישראל לא מגלינא וברפ"ג דנדרים מארי כולה לא טעימנא וער"נ שם ד"ה ואי נדרת כו' אלא דע"כ לא הוזכר שם וכינוי אלא לקרבן ולמלקות וער"נ בנדרים ב' א' ד"ה ושבועות והרא"ש פ' שבועת העדות סכ"ד. והשיטה המחוורת שבכולן הוא שיטת הרמב"ם וכ"כ הר"נ בשבועות שם:

ואין חילוק כו'. כמ"ש בנדרים שם שבותה כו' נדר במוהי כו' ואמרינן שם רי"א לשון נכרים הן וע"ל ס"ס ר"ז ושם מארי כולא לא טעימנא:

השביעו כו'. כמ"ש בסי' רל"ו ס"ב ע"ש:

ואפי' כו'. כמ"ש (סוף ד"ה) בצדקיהו אשר השביעו באלקים וה"ה לקטן. ב"י:

או שא"ל כו' כנ"ל בס"ב וכמ"ש במשנה תורה ארור אשר כו' ואמר כל כו':

אע"פ כו'. לענין מלקות וקרבן דוקא בשם או כינוי אלא לענין איסורא. רמב"ם שם וכנ"ל:

והוא כו'. כגירסת הרא"ש שם תרי לאוין היינו לא אוסיף ולא אוסיף כו' שאמרן השי"ת לשם שבועה אבל הנך לא יכרת ולא יהיה עוד ולא יהיה עוד לא לשם שבועה אמרן אלא סיפור והבטחה דאל"כ מנלן דלמא בעינן ג"פ לאו. הרא"ש שם:

בד"א כו'. וכן משמע שם כ' א' בברייתא כו' וקאמר לא כו' ואם איתא בלא"ה כבר נשבע:

מי שנשבע כו'. רמב"ם אבל הראב"ד כתב דמ"ש במתני' פטורין היינו לקרבן ולמלקות דוקא:

אע"פ כו'. דומיא דרישא משביעני כו' בשבועה כו' וסיפא באל"ף דל"ת כו' ואע"ג דבגמ' שם ב' א"ל רבא א"ה כו' הכי השתא כו' היינו שאין משמעות בהרצאת שפתיו:

וה"ה לנשבע כו'. כמ"ש כנדרים י"ד ב' וער"נ ורא"ש שם ד"ה הנודר וז"ש בהג"ה וכ"ז כו' וה"ה אם לא כו' וכמש"ש ועס"ס רי"ב בהג"ה שהחמיר הרב בנשבע בתורה עצמו וז"ש כאן בהג"ה או בשאר כו' ולא בתורה:

או בשלחן כו'. דאפילו בתורה לאו כלום כנ"ל. הגמ"ר שם:

ואעפ"כ מאיימין כו'. כמש"ש בנדרים א' ושם כ' א' בנדר בחרם כו':

אפי' כו' או א"ב כו'. עברא"ש פ"ג דנדרים ס"ב וששאלתם מי שנטל ספר תחנונים כו' ולא עוד כו' וכ"ה במרדכי וא"כ ה"ה לחכמה חיצונית. ב"י:

הנשבע כו'. מרדכי בשם ר"ח גאון וכ"כ הר"נ שם כ"ב ב' ד"ה אמר רבא בשמו ע"ש ודוקא דנקיט בידיה וכנ"ל וכמ"ש הרא"ש שם וכל אלו חומרות הן דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה כו' וכ"כ מהר"מ מינץ אלא דלפי מ"ש בס"ס רי"ב להחמיר בתורה ה"ה כאן ועבר"נ שם וברא"ש שם:

והוא שיכוין כו'. כמ"ש בפ"ב דנדרים (י"ח ב') אם כחרם כו' וכ"ש כאן די"ל ימין של אדם וע' בשבועות ל"ה ב' הכי השתא כו' אלא דכאן שאני כיון שנזכר אצל שבועה ומ"מ צ"ע ושיטת הראב"ד דלעיל ס"ז נכונה דאפי' שם אסור וה"ה כאן ל"ק אלא לאיסורא וכמש"ש בלאו לאו כנ"ל ס"א:

ידות כו'. מתני' וגמ' נדרים ט' א' וערא"ש ור"נ ד"ה כנדרי כו':

שלא כו'. גמ' שם:

או כו' אבל כו'. ערא"ש שם ב' ד"ה במוהי כו' ור"נ ד"ה תניא. ואית דגרסי כו' וגירסת הטור באל"ף אומי כו' ואין נ"מ. וצ"ל כאן ובטור אומתא במקום מומי:

אותן כו'. עסי' רל"ב ס"ג בהג"ה: (ליקוט) אותן כו' כיון שנשבע באמונה וע"ל סי' רכ"ח (ע"כ):

(ליקוט) א"ל שבועה כו'. מתני' דנדרים וכאוקימתא דרב אשי שם וברפ"ג דשבועות ובזה אין חולק וער"נ שם (ע"כ):

או לשבועה כו'. ער"נ שם במתני' ד"ה שבועה כו' אבל בשבועות רפ"ג כתב דה"ק לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ע"ש:

ואין כו'. דרב אשי בתראה:

ויש כו'. עבה"ג:

בשמים ובארץ. עיין בספר חכמת אדם כלל ע"ט שכתב דזה מיירי שלא אמר הריני נשבע אלא אמר בשמים כו' אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דכוונתו למי שבראם ע"ש:

כתב אשורית. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ו שכתב דכ"ז מיירי בכתבו ישראל ובכוונה כו' אבל במנסה הקולמוס וכתב א"ב אשורית וכן ספרי אקלודוס ואבן סיני של רפואות וכה"ג בכתב אשורית בדפוס שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש אף כי יש למנוע מלנהג בהם בזיון מ"מ אין בהם קדושת ספרים להצילם מפני הדליקה בשבת והנשבע בהם אינו שבועה: