דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח - שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ח

וסבירי. כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא"צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש"ך:

פתח. אע"ג דלא בעינן פתח לכל הנדרים מ"מ אינם ראוים להתיר אפי' ע"י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג"כ ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה:

ביחיד. אפי' ב' חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' כ"כ הב"ח ופשוט הוא ש"ך:

רבו. כתב הש"ך אפי' בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול מהם אבל בדיעבד התרתן התרה:

ג' פעמים. ובדיעבד סגי בפעם א' (אלא עושים כדי לחזק הענין) וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרמב"ם דא"צ שיאמר רק פ"א ש"ך:

לשון. פי' אפילו בלשון לע"ז מחילה והתרה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועחך וכיוצא בזה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב הרמב"ם:

צבור. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר וכתב הט"ז אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת אם לא בדבר גדול כמ"ש בתשובת הרשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצי"א שעסקו בלימוד חכמת הטבע כל ימיהם:

מיושב. אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי דא"צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ומה דאיתא בש"ס עירובין דף ס"ד ע"ב דכי היכי דאסור לשכור להורות ה"נ אסור להתיר נדרים היינו דוקא בשמתיר ע"י פתח שצריך עיון וישוב הדעת עכ"ל הש"ך:

מבני. אפילו בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו דמ"מ הרי הוא מהנהו ב"י וכתב בחשו' מ"ע ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון אבל בכה"ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס"ת בח"מ סנ"ז דלשמיעה עביד עכ"ל ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב"ן והטור דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה"ג ליכא למיחש משום נגיעה והב"ח השיג על הב"י ע"ש וכן עיקר להחמיר ש"ך:

והתיר. וה"ה אם אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר לו להשאיל דהוי כדיעבד כ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב:

גבאי. הט"ז כתב דצ"ע דין זה דא"כ היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר של כל מינוי הקהל וכו' ע"ש אבל הש"ך כתב בשם ד"מ דהטעם שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכונתו על הנאת הגבאות והנאת הנאמנות וכיון שע"י התרת החכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו עכ"ל:

שיפצירו. ואין זה נולד שזה שכיח הוא:

וי"א. כתב הט"ז דצ"ע למה כתב הר"ב האי י"א הא המחבר עצמו כ' זה בסוף הסעיף ויש מי שמצריך וכו':

פתח. ומ"מ צריך לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן. ט"י:

חרטה. מיהו היתר צריך וע"ל סי' רכ"ט ס"ח:

המקום. כתב הט"ז דהב"י הקשה מ"ש מרישא שעובר על לא תקום וכו' וי"ל דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהן כגון שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע"כ אינו בוש לומר האמת אבל בעבירה שאינה מצויה כ"כ אפשר שהוא בוש לומר שאפ"ה היה נודר וכתב עוד ודוקא אם אחרים פותחין לו חיישינן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם א' ואמר מעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לומר וכו' דמגו דאי בעי הוי שתיק לגמרי:

הדירן. הטעם בש"ס שהרי החציף פניו להדירן וא"כ גם עתה בשעת חרטה יאמר האמת והב"ח חילק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כבוד אב כתוב בפי' בתורה וכיון דכבר חצוף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא"כ בפתח שעושה עבירה בנדר אינו גלוי לכל והט"ז כתב שדבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור מה פתח שייך בזה להתיר לו מכח אלו ידעת וכו' עכ"ל:

ת"ח. ואם הלך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול סמ"ג בשם התוס' והט"ז כ' בשם סמ"ג הא דאין פותחין בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד ומש"ה התיר ר"ע לחמיו דשם היה חרטה גמורה מחמת הנולד שנעשה ר"ע ת"ח ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר דמעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט והוא אינו אומר שמתחרט מעיקרא רק שאומר ע"ד זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא וה"ה אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחלה מועיל עכ"ל:

שכיחא. אפילו היה חולה ביותר הוי נולד משום דרוב חולים לחיים ב"י בשם תשובת הרמב"ן ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי' של"ט עכ"ל הש"ך:

חרטה. ומה"ט נהגינן עכשיו לפתוח אפילו בנולד ולפ"ז צ"ל אלו ידעת שתתחרט וכו' ש"ך:

והסיבה. כתב הש"ך ומהתימה שלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי וכו' פרישה ונראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול ע"ז ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים עכ"ל:

שחוק. כתב הש"ך נראה דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד וכ"נ בתשו' ר"א מזרחי:

מתירין. כ' הש"ך צ"ל שהרב אזיל לשיטתו שכ' בתשובה שאין חולק בדבר זה אבל בתשובת רא"מ כ' דבמלתא דאיסורא אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה"ג אין מתירין לו ואע"ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה וכתב בדרישה דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרות והוא פסול לעדות מחמת כן אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר וכ"כ הב"ח:

שליח. כתב הט"ז דאפילו בכתב אסור דאל"כ בבת יפתח היה לו ליפתח ג"כ לשלוח כתב לפנחס. וע"י תורגמן פי' כשהבעלים עומדים שם ג"כ:

נשאל. ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב הר"ן מי שנדר ביום ו' בבקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע"ל סימן של"ד סל"א:

הפסח. כתב הט"ז דטפי עדיף להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה פעם הב' והש"ך כתב ערב עצרת ואחר עצרת:

מעתה. אבל אינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:

חבירו. כ' מהרי"ק דה"ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי' היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ"מ בהרא"ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו עכ"ל הש"ך והט"ז פי' ע"ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש"ך פי' בשביל רצון חבירו:

ורצונו. כ' הש"ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי' שיודיעו ויסכים ברצונו וכ"כ הט"ז:

טובה. ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ' הרשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה"ב והב"י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה"ב עושה לו טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש"ך מסכים עם הרשב"ץ ודחה דברי הב"י משום דהטובה שעושה לו בעה"ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש מיהו בתשו' ר"מ אלשקר משמע דבכה"ג מקרי טובה וצ"ע עכ"ל:

לתועלת. כתב הש"ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס"ל דבהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו ובד"מ כ' ע"ז שאין כן דעת הפוסקים ול"נ דכ"ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ"ל:

חבירו. כ' הלבוש כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד"מ דלעיל דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ"ל הש"ך:

שהתיר. משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש"ך. ומבואר בב"י בשם הריב"ש שאם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה:

שפרט. פי' שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ"ש בסי"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר:

ליסרו. מיהו אם לא עשה לו טובה אע"ג דאין להתיר לכתחלה מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ"כ הב"ח וכ' הב"י מיהו כ"ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה:

דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי"ק:

לכתחלה. כתב הש"ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד:

לעולם. כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ"מ בריב"ש עכ"ל הש"ך: (אם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט"ו. כתוב בספר מקור ברוך סי' כ' הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע"פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע"ש):

להתיר. כ' הש"ך משמע אפי' עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו' וצ"ע ע"ש:

מצוה. והט"ז חולק ע"ז וכ' שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא"ה אע"פ שיש בו גמגום קצת עכ"ל (ע"ש בש"ך ובכנ"ג ובמהריב"ל ח"א כלל ה'):

ונשבעו. כתב בתשובת מהר"מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ' עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' ודעת מהרי"ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב עכ"ל עש"ך:

להוציא. כמ"ש בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא"כ הכא. מהרי"ו:

התרה. פי' דצריך התרת חכם וגם דעתם והסכמתם (אבל דעתם לחוד לא מהני כמ"ש סעיף ל"ז) כתב הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אין משגיחין בהם עד שיסכימו כולם ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח ונראה אף למ"ש סי' ר"א דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל לא מחמירינן כולי האי לומר דלא סגי בהתרה מיהו נראה דאם פרט ואמר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני וכו' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואפילו אומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה עכ"ל הש"ך:

להחמיר. מיהו הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראה עיקר ב"ח:

מצוה. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה ש"ך (ליקח ש"ץ שקולו ערב הוי דבר מצוה הרשד"ם חי"ד סי' קי"ד כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה מקרי כה"ג בשם הרבה פוסקים להתיר לקהל שנשבעו שלא יקחו להם מרביץ חורה דבר מצוה מקרי מהריב"ל ח"ג סי' פ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהא חכם בקהל מצוה איכא הראנ"ח ח"ב סי' כ"ג להתיר מי שנשבע שלא ישמע ד"ת מפי חכם א' דבר מצוה איכא מקור ברוך סי' כ' לישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא הר"מ הלוי חי"ד סי' א' ללמוד תורה עם מי שלבו חפץ דבר מצוה מקרי ש"י דף ר"ז. להיות לפני שרים ללמד זכות על ישראל ד"מ מיקרי הרא"ם ח"א סי' ט"ו):

ברבים. ואפילו אין שם מנין ש"ך:

צרכי. וה"ה לבטל המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ הב"י וכ' עוד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדולה מזו וכן מי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה אחר יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם הוי נמי דבר מצוה:

סתם. ודעת הר"ן ושאר פוסקים שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה ש"ך:

דמסתמא. וכ' מהרי"ק אם אותן הג' שייכי באותו נדר לכ"ע הוי עד"ר ומכ"ש אם אמר על דעתכם אני נודר ש"ך:

מקרי. וכתב בתשובת המבי"ט שאם נשבעו ע"ד כ"א מהם לא מקרי עד"ר ואין זה מוכרח ש"ך:

הדחק. כ' הש"ך דהיינו אם אמר סתם עד"ר אבל אם פרטם אין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר וכ' הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כמו עד"ר המוזכר בש"ס ואינו מוכרח וצ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי"א שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה:

מעצמו. פי' בלא קבלת טובה (דאם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו אפי' ע"ד יחיד אין יוכל להתיר בלא דעתו):

דינו ואין לו הפרה ויש מקילין בדבר הרשות דלא צוה הקב"ה ע"ז להשביע כן אבל אם נשבע ע"ד המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:

ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ומשמע דאפילו בלא ידיעת אותן רבים יתירו לו מיהו נראה דהיינו כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לא"ה לא גרעו מיחיד שאסור משום חשד ש"ך:

מפר. וכ' הרא"ש דאפשר שאפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות וכ' הש"ך אע"פ שכ' הרב בלשון אפשר מ"מ סובר שהדין כך וכ"כ ברמזים בפשיטות וכ"כ הטור בא"ע סי' צ"ו בפשיטות שאפי' נתן לה הבעל רשות וכו' ודלא כהב"ח שכ' דהרא"ש מספקא ליה:

הוחרם. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר ש"ך:

בפירוש. וכ' הש"ך מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה:

ולהבא. כלומר דלא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקרים למפרע ונ"מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ"ט ס"ב ש"ך:

אינם. כ' הרשב"א אם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה יכולין להתיר לכל מי שכבר עבר כדרך המתירין שאר המנודין:

רבים. כתב הש"ך משמע דעת הרב דבעד"ר אפי' מתחרטין כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה ולעיל סכ"ה כתב הרב אפי' הזכירו שבועה עם החרם יכולים להתיר בעצמם בלא שאלה וחרטה ונראה דס"ל להרב דדוקא כשהשביעו בסתם שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפי' ענו כל הקהל אמן בכה"ג אמרי' דע"ד מנהגם משביעין אבל כשכל א' מהקהל נשבע בפרוטרוט על ענין זה הוי עד"ר וצריך התרה עכ"ל:

הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה אם לא שיסכימו כולם כל שיש מוחה א' א"א להתירו כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

נכשל. כתב הט"ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור ואם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וא"צ התרה עכ"ל (אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הצבור ע"ש):

ואח"כ. וכ"ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אח"כ שחייב להגיד. ש"ך וכתב הט"ז וא"ל הא אפי' בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד וגו' וצ"ל דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בח"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם:

מחמירין. כ' הש"ך דהיינו בנדון שכתב הרא"ש בתשובה דקהל שקבלו עליהם שכל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואח"כ חזרו ותקנו שיהא כשר וקודם שהתירו חרם הא' אחר שנעשה תקנה הב' נעשו שטרות שלא ביד הסופר ע"ז כתב דהשטרות לא נפסלו דאף שעכשיו לא הותר חרם הא' מ"מ כשיותר אח"כ תחול תקנה הב' למפרע אבל כל שלא התירו חרם הא' כלל ודאי דאין השני חל כלל וכ"כ הט"ז ע"ש:

התרה. כתוב בתשו' מיימוני דאפילו נדר עד"ר יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא"י ואין אומרים יניח אשתו וכ"כ האחרוני' דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר עד"ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו ש"ך:

שיוכל. פירש הש"ך שאומר שדעתו היה שחבירו יסכים בדבר וא"כ כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל אבל בנודר נדר גמור ואינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סי' רל"א א"נ דמ"ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כ"ז שלא חל הנדר עכ"ל:

שנתן. ואפי' כתב ידו מהני:

כאילו. מבואר בב"י דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע"ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע"פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה. ט"ז:

להאריכו. כתוב בבדק הבית בשם א"ח נדר שהותר מקצתו הותר כל הנדר וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב מנה לשמעון בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן וביקש משמעון שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה חייב עוד ראובן באותה שבועה וכ' הש"ך ע"ז דצ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו וכו' ובע"כ צ"ל דהא"ח מיירי בשא"ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה"ג הותר כולו והט"ז כ' דבזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים לשלם לזמן פלוני בת"כ ובהגיע הזמן אומר לו המלוה הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת"כ נמצא שעובר על הת"כ וכתב ב"י תיקון זה שיאמר כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו עכ"ל (ועיין בח"מ סי' ע"ג ס"ו בסמ"ע ובט"ז שם וק"ל):

אחד. והט"ז כתב דדוקא כשמת אחד מהם אבל כ"ז שהן קיימים אינו רשאי להלוות כ"א ברשות שניהם ע"ש:

מחויב. הט"ז והש"ך השיגו על הרב בזה שאין הדבר תלוי אם הוא מחויב לעשות בלא כך או לא אלא שאם אחר נדרו וקציבת זמנו בפעם א' שדבר א' הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין חלוי זה בזה ומסקנת הט"ז ולענין הלכה יש להחמיר ולפסוק דבדבר שיש עליו חיוב בלא"ה חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלא"ה יש לחלק בין אומר ליום פלוני או אומר ביום פלוני דאם אומר ליום הוי ב' שבועות הא' על גוף הפרעון בסתם והב' להשלמת הפרעון שיהיה ליום פלוני ע"כ עובר גם אחר הזמן מכח שבועה הא' אבל אם אמר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היה על הפרעון אותו יום כיון שעבר אותו היום אין השבועה חלה אח"כ מ"מ יש לנהוג להחמיר להתיר השבועה עכ"ל:

אחות. ומשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוי דינא הכי ואין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם ט"ז (וכ' בה"י על ראובן ששידך את בתו עם שמעון ואח"כ המיר דתו אחיו של ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו ע"ש):

מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור. ש"ך:

מצוה. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת"ת כנגד כולם כ"כ הב"ח ומיהו מי שאינו מזיק לו התענית להתבטל פשיטא שאינו יכול להתירו. ש"ך:

בדיעבד. כ' הש"ך דרמ"א אזיל לשיטתו דס"ל בסכ"א בעד"ר דמותר בדיעבד אבל כבר בארתי שם שאין לו היתר אפי' בדיעבד וא"כ ה"ה הכא והאי נדר בעת צרה היינו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו' אבל הנודר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שהיא מזקת לחליו ועכשיו מתחרט לא מקרי נודר בעת צרה ויכול להתירו אפי' לכתחילה עכ"ל:

ואחד. הטעם בב"י דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד וע"ל סי' רכ"ט ס"ג דמהר"ל ן' חביב פסק דאף בנדר ושבועה על דבר א' א"צ היתר לכל א' ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת א':

אדר. וה"ה בכל ר"ח שהוא ב' ימים צריך לפרוע ביום הראשון כיון דבלשון בני אדם נקרא יום הא' ג"כ ר"ח ואם ידע בשעת נדרו שיהיה ב' ימים ר"ח אינו חייב עד יום השני וע"ל סי' ר"כ ס"ח עכ"ל הט"ז:

מחצה. והט"ז השיג ע"ז וכתב שעכ"פ יפרעו חובותיהם ומהנותר יבנו בהכ"נ ואף לדעת המחבר דיחלוקו מ"מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכך כפי מה שאמרנו שומעין להם ע"ש ועיין בח"מ סימן קס"ג וס"ס רל"א מדיני תקנת הקהל:

אין יחיד מומחה ילך. משמע דאם יש יחיד מומחה לא מהני ג' הדיוטות מיהו אין זה מוכרח די"ל דלהכי כתבו הפוסקים ואם אין כו' מפני שודאי טריחא מלתא בג' טפי מבאחד לכן אמרו באם אין מומחה צריך ג' דוקא ולעולם בג' סגי אפי' במקום יחיד מומחה מיהו בש"ס בכורות דף ל"ו ע"ב לענין היתר בכורות מפורש דאין ג' בני הכנסת יכולים להתיר במקום שיש מומחה ועיין בפירוש הרע"ב במשנה שם שכ' בהדיא דגם גבי נדרים אין שלשה מועילים ביש יחיד מומחה. ולפ"ז נראה דאף שכתבו הפוסקים דאין מומחה האידנא מ"מ ראוי לחוש לחומרא במקום שיש חכם או אב"ד שלא להתיר בג' הדיוטות רק לצרף ב' עם הרב ובפרט דיש לחוש לדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות דין ה' דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים ומצאתי בתשובת חות יאיר סי' קכ"ט שהאריך בזה להוכיח דגם במקום שיש מומחה יכולים ג' הדיוטות להתיר ובסוף הביא דברי הר"ן בנדרים דף כ"ג שכתב בהדיא דלכתחלה אין יכולין משום כבודו של חכם אבל בדיעבד אישתרי ליה נדרא ע"ש:

ובקרובים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ו' דבן י"ג שנה ולא הביא ב' שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:

וכיון שצריך ישוב. עש"ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ל"א שכתב דדין זה שצריך השואל לעמוד נמצא ג"כ בתוספתא דסנהדרין. עוד כתב שם דאם הוא ת"ח מושיבין אותו ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ג]:

ולא בההיא דכל המקיימו. בטור כתוב עוד ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה והוא מגמרא נדרים דף כ"ב דאיתא שם והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ונראה דכן צ"ל גם כן בדברי המחבר וכמדומה ששמעתי כן בשם הגאון מוהר"ר זלמן מווילנא זצ"ל:

ההוה ורגיל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן רצ"א:

וכן מיתה. עיין במגן אברהם סימן תר"ל ס"ק י"ח ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובתשובת מהריב"ל כלל ב' ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"א ובס' שער המלך פ"ד מהלכות סוכה:

מעיקרו. עיין מה שהקשה ע"ז בספר נופת צופים פ' שמות:

כגון לשחוק. עיין בתשובת נחלה ליהושע סימן ל"ז:

על נדרו. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בב"י דרבו המתירין ע"י כתב זולת הריב"ש כתב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ע"י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע"ש. לפ"ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ"ש דאל"כ בת יפתח כו' אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע' בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' קס"א) . [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ שדחה ראיה זו וכתב דמ"מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א' מהם לפני ב"ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ע"ש] ועיין במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות בד"ה אך נ"ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ"ש לקמן סימן ש"כ ס"ו בשמו:

דעתו בשביל שום טובה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ו שכתב דגם ר"מ אלשקר לא פליג על התשב"ץ רק אם חוזר תוך זמנו כגון פועל באמצע היום שכבר הרויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ"פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו אבל אם טרם התחיל בפעולה או בדירת הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו גם הר"מ אלשקר מודה דיכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה ע"ש. וכתב שם בנידון רב א' אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי עיר אחת עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח"ז נתחרט וביותר בהוודע לו שהם אנשי ריב ומצה וגם הגיע לידו מכתב מאביו שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו אם יש היתר לת"כ שנתן או לא דהוי נודר לתועלת חבירו שאין מתירים אלא מרצונו והאריך ביה דמטעם לצורך מצוה (שהזכיר הרמ"א בהגה ג' ועמ"ש שם) קשה לסמוך להתיר. וגם מטעם מאיס ואמתלא שהזכיר הרמ"א בסוף הג"ה הנ"ל קשה להתיר דהמעיין במהרי"ו סי' קפ"ו יראה דשם הטעם כיון דאיכא איסורא להנשא לו משום בני שנואה אבל היכא דליכא איסור בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מספקת דמעשה הקהלה בוודאי ידועים וה"ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר. חך יש להתיר בנ"ד מטעם אחר דרוב הפוסקים ס"ל דבעי שעשה לו טובה וכתב התשב"ץ דפועל יכול לחזור בו ובנ"ד שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל אפי' מהר"ם אלשקר מודה ובפרט כי מתחלה ועד סוף לא היה לרצון לפני הרב הנ"ל רק הם פיתוהו ודאי דלא מיקרי טובה. וגם דעכ"פ יש לצרף שני טעמים הנ"ל דאיכא מצוה וטענת מאיס ואמתלא ע"כ יש להתיר בשלשה בידיעתם בלי רבונם וסיים שם בכל זאת לבי דוי מפני ח"ה הגדול פן יאמרו הני רבנן לדידהו שרי להו עורבא ולדידן אסרו אפילו יונה ע"כ יתאמץ לדבר על לב בני הקהלה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ע"ש]:

והשבועה היתה לתועלת יתרו. עש"ך ס"ק מ"ג שחולק עליו ודעתו דבהטבה אף שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר. וע' בתשובת זרע אברהם חי"ד סי' ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת שכל מה שהיה מרויח היה מאבד בתרבות אנשים חטאים. ויהי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויחל פני שמעון שיקרבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגדי משי עד עשרה שנים ונשאל הרב הנ"ל אם יש לו התרה ע"פ חכם שלא מדעת רבו והעלה מאחר שאין שום הנאה מגעת לרבו יכול להתיר שלא בפניו ע"ש ותימא שלא זכר כלל דברי הש"ך בכאן דאף שאין השבועה לתועלת חבירו כל שקיבל טובה ממנו אין יכול להתיר בלא דעתו. ומצאתי בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה ז' שתמהו עליו בזה ושוב העלה דאדרבה דברי הש"ך תמוהים והוכיח מדברי הרשב"א והר"ן בההיא דנודרת ליתומים להיפך והביא ג"כ בשם מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הר"ב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתניא המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקיבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא לדמשה ולא לדצקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' וע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקיבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו בלא דעתו הפך ממ"ש הש"ך ע"ש. [וע' בתשובת חתם סופר ס"ס יו"ד]:

בדיעבד התירו. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ח' מ"ש בזה:

דלצורך מצוה. עבה"ט [ועיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ו מבואר שם דהיכא שתקע כפו דהוא חמור טפי אפשר דכ"ע מודו דאפי' לצורך מצוה אין מתירין ובהכי מסולק קושית הט"ז ע"ש עוד] ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סי' קי"ז שכתב דאף להחולקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירים דוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר זה דומיא דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי היה רועה צאנו אבל אל"כ כ"ע מודים דמתירים לו. אף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלי דעת חבירו דעת הש"ך בס"ק מ"ג שאף שאין השבועה לתועלת חבירו מ"מ לענין להתיר לדבר מצוה כ"ע מודי אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו ע"ש:

לישא זה את זו. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ח שהאריך מאוד בנדון בחור ובתולה שנשבעו זל"ז שישאו זא"ז ושלא ינשאו לאחר ותורף דבריו דזה פשוט שאין לחייב האב לתת להזווג שום נדן ופרנסה והביא תשובת חו"י סי' ס' בעשיר מופלג שתקע כפו לנער קצב שאם ישמש בתו בחליה במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר העשיר ואחרי שביאר שם כל החילוקים שאפשר שיפלו בענין זה כתב שראוי לחייב לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב שיקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת"כ היה שיקחנה כדרך העולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ"מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם כו' ועוד אפי' אמר שבלבו היה לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין לכוף על דברים שבלב וכ"ש אם היא נתנה ת"כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק על צד היושר והטוב עכ"ד החו"י. וק"ו הדברים התם לא היה שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו ועליה הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה אפ"ה אין לחייב האב רק עצהיו"ט. מכ"ש בנ"ד דאדרבה מצוה לשלחה ריקם ויוסרו כל הנשים והבחורים המתיחדים עם הבתולות ובאים לידי כך שישבע זה לזו. ע"כ אין שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי' עצהיו"ט. כי ההיפך הוא הישר והטוב. אמנם עכ"ז מחייבין אותם לקיים שבועתם ויכנסנה ערומה כי לא התנו ע"מ שיותן לה נדן וגם הדעת היה נותן מעיקרא שלא יתן להם האב ויקצוף עליהם ואפ"ה נשבעו זל"ז אמנם אם היא תאמר בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואים ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהיה אונס שלא יניחו ראשי הקהל או ע"י שום דבר הרי גם הוא פטור משבועתו וזה נלמד מתשובת רמב"ן שהובא לקמן סי' רל"ב סעיף ט"ז בהג"ה ועש"ך שם. ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנשואים אך תאמר היא עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתנו אין זה טענה כי בכל דבר מצוה הוי כדמפרש ליקח מיד ולאלתר כמו שביאר מהרי"ט סי' קצ"ח (הובא לעיל סי' רי"ט סק"א) ואז שולחים לה התראה שהוא תבעה להנשא לו אפי' ערטילאי בעירה וקובעים לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה ואז בעבור הזמן הוא פטור והשבועה כרוך על עקבה אך יש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכתב הרשד"ם סי' ק"ד (יובא לקמן סי' רל"ב ס"י בד"ה בטעות) באם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור ומ"מ טוב שיעמדו באמונתם כעין מעשה חולדה ובור אך אם ירצו וימחלו זל"ז שיתירו שבועתם ע"י שלשה אין אנו צריכים לחוש שמא א' מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חבירו שוב דברים שבלב אינם דברים וזהו הדרך היותר מחוור ע"ש]:

אמתלא טובה. עיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סי' ס"ח ובנו"ב תניינא סי' ר"ד מה שכתב בזה:

יש מצוה. עבה"ט ומ"ש בשם הראנ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהיה עוד חכם בקהל מצוה איכא. ע"ש שכתב דאפי' אם נמצא חכם אחר כזה אפ"ה מצוה מיקרי ע"ש. ומ"ש לכבוד אביו ואמו עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיין עוד בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרל"ה: [ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ דלהיות להקהל בית ועד ועצה מצוה איכא. ושם בסי' רכ"א במי שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בעירו ועתה נדחקים הצבור בבהכ"נ הקטנה ואין להם שום מתפלל ביוה"כ אף שיכולים כולם לילך לגדולה אם עי"ז יהיה דוחק מקום להעומדים הוי מצוה. וגם אם לא ימצא לו להנודר מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש ג"כ מיקרי דבר מצוה. אך צריך להתיר מג' אנשים שחוץ לקהלה כיון שאפי' בני הכנסת הגדולה מרויחין עי"ז שאינם נדחקים כולם נגעו בדבר ע"ש]:

לעשות שלום בין איש לאשתו. עיין בתשובת שמן רוקח ח"א סי' מ"ח אות ז' ובהג"ה שם:

אבל אם אמר. [כתב בס' לבושי שרד סי' צ"ו נראה לכאורה דאפי' נדר סתם רק דמחשבתו היה על דעת רבים נמי דינא הכי דכן משמע קצת בהרא"ש פ' השולח בסוף סוגיא דניסת אין מדירין וצריך להתיישב בזה ע"ש]:

אמר סתם. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בזה בתשובת שער אפרים סי' ע"ב דף נ"ג ע"ב ובתשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד ריש סי' כ"ג:

בשעת הדחק. עש"ך מה שהקשה על הר"ר אביגדור ומתוך כך כתב דאין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ט שהאריך לתרץ דברי הר"ר אביגדור בטוב טעם ע"ש גם בשער המלך פ"ו מהל' שבועות הל' ז' כתב ליישב דעת הר"ר אביגדור הנ"ל ע"ש:

בעל מפר. [עבה"ט ולענין אם חכם יכול להתיר לה לדבר הרשות עיין בספר לבושי שרד סי' צ"ז דיש להסתפק ע"ש]:

ומתירין הם בעצמם. עי' בתשו' גבעת שאול סי' פ"ד שכתב דאם התנו שאם ירצו להתיר יהיה א' מהקהל יכול לעכב ואח"כ מת אחד יכולים להתיר בלי שאלה כיון שלא התנו שאם ירצו להתיר לא יועיל עד שירצו כולם ע"ש ועיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד סי' י"ד:

דאפי' התנו בפירוש. עיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ז במעשה שהיה אז בהסכמת הקהל לקנוס פלוני מאה ר"ט וביקש אח"כ להקל על הקנס ונתפייסו בשמונים ר"ט ואחר ימים חזר והציע דבריו ובא בתחנה להקל מעליו עוד סך הזה ובאשר שהיה זה לטורח רב בעיני המנהיגים נמנו וגמרו שטרם ידברו עוד מזה יתן פלוני ת"כ שכל היוצא מפי המנהיגים יעשה וכן עשה והסכימו שלא יתן רק חמשים ר"ט ואחר ימים בא עוד פלוני לבקש על הרחבת זמני פרעון כי על זה לא תקע כפו רק על גוף הקנס אם יכול לעשות כן או לא גם אם יכול לבקש שימחלו לו הת"כ וכתב דאם בשעה שביקשו הקהל ת"כ מפלוני אמרו לו דברים של טעם הנ"ל באשר כבר היה להם טורח רב אזי ודאי מובן כוונתם כי ע"ז היה בא בת"כ שלא יטריח עוד אותם ואסור לו לבקש בין להקל הסך בין להרחיב הזמן ואפילו בנתן ת"כ סתם לקיים דברי הקהל שהיה מקום לומר שאף שהקהל עשו זה להקל הטורח מ"מ הוא סבור שעשו זה למען יעשה ויקיים בלא כפיה ורוצה לחזור ולבקש אין שומעין לו כי אחר שכבר הטריח כמה פעמים אומדנא דמוכח היה לו דכוונת הקהל לבל יחזור להטריח ולבקש אמנם אם רוצה לבקש שימחלו לו הת"כ ויתירו לו לבקש על נפשו נראה דזה וודאי מותר אפי' נשבע בפירוש שלא יבקש עוד וראיה מנשבע וחזר ונשבע שלא ישאל חל שבועתו בסי' רכ"ט ס"ד ומ"מ אע"ג דאין איסור לא צייתינן ליה כי היכא דלא ליהוי מילי דצבורא כחוכא ואטלולא ע"ש:

בנדר של שחוק. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ה מ"ש בזה.

הולכים אחר הרוב. עי' בתשב"ץ ח"א סימן קכ"ג שדעתו לחלק דאם רוצים לעקור התקנות והסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהן שיוכל לעבור עליהן בזה אין מועיל מחאת יחיד אבל מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתירו כל אותן שהיו בעת החרם ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם דכיון שכולם נידוהו א"א להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו והסכמתו ע"ש עוד. ועיין בתשובת חות יאיר סוף סימן קכ"ז שכתב דאם כבר הסכימו הקהל שיחיד יכול לעכב ביטול ההסכמה ולבסוף רוצים רוב הקהל לבעל חיזוק זה עצמו שמעתה לא יוכל יחיד לעכב נראה דאין יכולים דמצי כל יחיד לומר אחר שהסכמתם שיחיד יכול לעכב כבר ניתן לכל יחיד מהם כח הרוב כו' ע"ש:

אם נתנו רשות. עיין בתשו' שבו"י ח"א סימן ע"ד:

שלא נהגו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ד שכתב דאם הכריזו עליו צריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם דטעם המנהג הוא כדי שלא יכשלו רבים בלי ידיעה ואחר הכרזה נסתלק טעם זה ע"ש וכ"כ המחבר להדיא לקמן סימן של"ד סעיף כ"ב:

שלא ליכנס בתקנת הקהל. ע' בתשב"ץ ח"ב סוס"י קכ"ג:

להשביע הנולדים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קמ"ו שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם אי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היו שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים ע"ש:

על דורות הבאים. עיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד שכתב דהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכא דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם שקיבלו עליהם בחרם בלי פתח וחרטה כדלעיל סעיף כ"ה ה"נ בניהם והבאים מכחם מצו שרי להו וע"ש עוד מ"ש על דברי תשובת חו"י סי' קכ"ו. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חלק חו"מ סוס"י נ"א שכתב דבתורת חרם כאדם המקבל על עצמו אינם יכולים לקבל על זרעם רק הצבור יכולים לתקן דבר בחרם לדורי דורות כו' ע"ש וכתב שכן מבואר בנו"ב קמא חי"ד סימן ס"ד. והוא ט"ס וצ"ל סי' ס"ח והוא בד"ה ומעתה ניחזי אנן ע"ש עוד:

ויש מחמירין. עש"ך ס"ק צ"ו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן קכ"ט אות ג' מה שהקשה עליו ומ"ש הוא בדברי תשובת הרא"ש ז"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ו' מ"ש בזה]:(

שנדר לעלות לא"י. עי' בתשובת הרשב"ש סי' ב' שכתב שטעמו של הרא"ש ז"ל משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה כמ"ש הרמב"ן וא"א הרשב"ץ ז"ל א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאל עליו אבל אם נשבע שידור בא"י ורוצה לשאל אז אין מתירין לו עכ"ד ע"ש ועבה"ט של רי"ט ז"ל לעיל סי' ר"ג סק"ב:

התרה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' הראנ"ח בחלק ב' סימן מ"ד מה שכתב בזה:

שיאמר הריני כאלו. עיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ב לענין החרם שיש בכמה קהלות לסלק הקאראפקע מהבשר למחזיקי הקראפקע וכ' חכם א' שאין המחזיקים יכולים למחול סלוק הקראפקע לאיזה אדם המביא בשר אם לא שיסלק המעות שמגיע ממנו ליד המחזיקים והם יחזרו ויתנו לו במתנה המעות דדוקא במלוה די שיאמר הריני כו' מפני שמעות ההלואה היו שלו מתחלה משא"כ במחזיק הקראפקא דלא זכה עדיין במעות הנ"ל עד שיבא לידו וא"י להקנותו לאחר ויצא לו כן מדברי הפ"י בב"ק דף ק"י ע"ב והוא ז"ל חלק עליו דגם בנ"ד שייך למחול באופן הנ"ל שיאמר הריני כו' ואני חוזר ונותן לך במתנה דכיון שהחוב ידוע וברור שמגיע לבעלי הקראפקע ולא לאיש אחר שייך בו זכיה ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דאינו יוצא ידי שבועה במה שמוחל שכנגדו עד שיאמר הריני כו' אלא בשבועה משא"כ לענין החרם שמכריזין בעסק המסים ונתינות כו' מ"ש שהעלה דאף מי שרוצה להחמיר לחוש בספק די שיאמר הריני כאילו התקבלתי אף במקום שעונין אמן אחר ההכרזה:

להאריכו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דבזה נכשלים כו' עמ"ש לקמן סי' רל"ב ס"ק ט"ו מזה. ומה דנקט הט"ז בלשונו ואינו מוחל לו הת"כ כו' משמע מדבריו דאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ס"ז שהוכיח דאפילו מוחל לו הת"כ או השבועה לא מהני אלא אם כן מוחל לו החוב ואז ממילא נמחל התקיעת כף או השבועה ע"ש:

ברשות אחד מהם. עי' בתשובת בשמים ראש סי' שע"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם:

לזמן פלוני. עיין בספר תפארת למשה שכתב דבזה אפי' אומר ביום פלוני עובר ג"כ בכל יום כיון דמחייב עצמו נגד חבירו הוי כנשבע ע"ד חבירו כו' ע"ש:

הואיל והיה מחוייב. עט"ז סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סימן כ"ג:

מעשיו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ד שכתב דר"ל שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל ע"ש עוד ועיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סימן למ"ד ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' מ"ג:

אחות המשודך. עבה"ט ועי' בענין זה בתשובת ב"ח סימן ח' ובתשובת הר הכרמל חלק אה"ע סימן ג'. ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ט שכתב התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה שארז"ל עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכתיב ועל רבעים וגם אמרו רז"ל בן פוטי כו' ע"ש.

וא"א להנשא לו. לפ"ז נראה דאם המירה דתה אחות המשודך דאפשר להנשא לו לא נפטר משבועתו וא"כ חולק הרמ"א על עיקר דינו של המחבר באחות המשודך וכן בהמשודך עצמו דוקא אם המיר לדת אחרת שזו א"א להנשא לו אבל בשאר קלקולים לא מהני לענין השבועה ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ט שהאריך בזה וכ' דגם הרמ"א מודה בהמירה דתה אחות המשודכת א"צ התרה דאיש דרכו להקפיד והוי אומדנא דמוכח אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולהכי באה"ע סימן נו"ן סעיף ה' שתק הרמ"א ולא כתב שיש חולקין. וכתב עוד דכל זה לפי הבנת רמ"א בדברי מהר"ם אבל באמת זה אינו ע"ש שהאריך בזה והעלה שאין כאן פלוגתא בין הפוסקים כלל וגם באחות המשודך או במקולקל בשחוק הוי אומדנא דמוכח וא"צ התרה. אבל אחר התשובה שוב אין הפגם גדול כל כך וליכא אומדנא כולי האי ע"ש:

בשעת צרה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קנ"ט שכתב באשה שהיתה מקשה לילד ונדרה המלבוש שלה לבהכ"נ לעשות ממנה מעיל (עיין בתשו' חות יאיר סימן קס"א אי שרי לעשות מבגד אשה בגד קודש של בית הכנסת) [ועי' לקמן ס"ס רפ"ב בט"ז בשם מהרי"ל והובא גם בבה"ט שם] הבעל יכול להפר שהרי אפילו נדרה ע"ד רבים יכול להפר אלא שיש להסתפק אם צריך להפר כלל ואם חל הנדר כלל דאף שזה המלבוש היה לה מבית אביה מ"מ לא גרע מנכסי מלוג ועכ"פ יכול להפר שודאי שאם לא יהיה לה מלבוש זה יצטרך לעשות לה מלבוש אחר וכיון שיכול להפר אין צריך לא שום פתח ולא שום חרטה עיין שם:

אין להתיר. עיין בתשובת ר"ל בן חביב סי' ג' שכתב דנראה שיש חילוק בין מי שנדר בעת צרתו ופירש אם יצילהו השם הרי הוא נודר כך וכך אין להתיר אבל כשנדר סתם בלי שום תנאי בין יצילהו הש"י או לא יצילהו יכולים להתיר לו ע"ש ועי' בש"ך ס"ק ק"ה שמחלק כה"ג ומ"ש בשם תשובת מהר"ם מ"ץ באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י כו' צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שפירש אם יצילהו השם ילך לא"י:

כמו נדר ע"ד רבים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' יו"ד שכתב דמ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זל"ז ועיקר הטעם כתב בתשובת בנימין זאב שם דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירין לו אלא מרצונו ית"ש ע"כ אין להתיר ע"ש אלא כיון שנודר ע"ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חבירו לקצת פוסקים וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבים תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הקב"ה יסכים וע"ש עוד שכתב דמ"ש הש"ך להשיג על הרמ"א בנדר מגבינה חלילה לשווייה לרמ"א טועה בפשיטות אך ס"ל לרמ"א מלשון רמב"ן דהאי גברא אזיל בתר תאוותיו ולא היה מעצור ברוחו עד שאכל כ"כ גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ובחליו גדר בעדו כו' ע"ש]:

פעמים ושלש. עיין בתשובת הרשב"א סי' תקמ"א בענין מי שנשבע על דבר אחד פעמים הרבה ואיני יודע מספר שבועותיו עיין שם:

לפרוע לחבירו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קע"ב מה שכתב בזה:

בר"ח אדר. עיין בה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת בשמים ראש סימן י"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה:

שהיתה כוונתם. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז: