דין הנודר בלא קביעות זמן - שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ט

מי שנדר כו'. ר"ל שהתפיס בדבר אחד שאמר דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה דאל"כ הוי לשון שבועה ואינו נדר כלל. פרישה. מיהו נראה דהאידנא בכל ענין הוי נדר כדלעיל ס"ס ר"ו (ע"ל סי' רי"ח ס"ק ב') וע"ש די"א ג"כ דמהני מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה:

ולא קבע זמן כו'. ל"ד אלא ה"ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה"ג אין מחייבים אותו אלא לישא אשה ההגונה לו כ"כ בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ק"ד דף נ' ע"ג:

כל זמן כו'. שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב וכיון שבתחילת הלמוד כ"כ ראוי והגון אף שלא הגיע למדרגות הרבנות כמו א' מגדולי הרבנים דלא נתכוין זה אלא לראוי לו. שם:

אסור בו לעולם כו'. כתוב בד"מ שנראה מהגמ"ר דשבועות דדוקא בנדר אמרינן הכי כיון דאסר חפצים עליו אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתמא ל' יום מיהו מסיק שם בשם הרא"ש ס"פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם וכן מבואר בהרא"ש שם והשתא ניחא דל"ק מה שכתב הב"ח כ"כ הרא"ש ס"פ שבועות שתים מסברא ולפע"ד דין זה מבואר פ"ק דנדרים דף ד' כו'. דבש"ס אין מבואר רק בנדרים והרא"ש מיירי בשבועות וכ"כ הרב לקמן סי' רל"ז ס"ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם:

אסור בו לעולם. ואע"ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל' יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה"נ בנדרי איסור כן כתב הר"ן בנדרים דף ד' ובהגהות מרדכי דשבועות כתב וז"ל דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר עכ"ל. וכתוב בד"מ וצ"ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל' יום עכ"ל וספיקא דרמ"א הוה גם לפי טעם הר"ן דהא בשבועה לא שייך טעם דהר"ן דהקדש אינו כלול בשבועה.) ומ"מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני' סוף פ"ק דנדרים חומר בנדרים מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא"כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד:

זמן. לאו דוקא אלא ה"ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה"ג אין מחייבין אוחו אלא לישא אשה ההוגנת לו כ"כ בתשובת מבי"ט (רשד"ם וכנה"ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע"ש):

שאסר. כתבו הט"ז והש"ך דגם בשבועה הדין כן דאסור לעולם משא"כ בנזירות דאינו אלא ל' יום (מי שאסר על עצמו להתפלל בבהכ"נ של פלוני ולא קבע זמן אסור להתפלל בו לעולם הרש"ך ח"א סימן ל"ו. וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם הרש"ך ח"ג סי' ק"ה):

מי כו'. שבועות כ"ט א' באומר יאסרו כו' וכתב הרא"ש שם ומש"ש כ"ה א' הכא דלא כו' ר"ל דאמר בהדיא יום א' ועיין סי' רל"ו ס"ד בהג"ה בנדרים ט"ו א' ואי דלא כו' ושם כ"ד ב' באומר כו' ושם כ"ה א' באומר יאסרו כו' כיון כו' ועיין ר"ג שם ד"ה היכי כו':

עד שימצא. [ע' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ח הביא בשם מהרי"ט סימן קל"א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא"י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן והשתא בנ"ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו"מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה"ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א"כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל' יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת"ד ע"ש. (והנה מ"ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ"ד צ"ע מכמה מקומות וגם מדברי הש"ע כאן שלא הזכיר בא"י גבי בית ויש לעיין) ועמ"ש לקמן סימן רכ"ח ס"כ בד"ה לישא זא"ז]:

שאסר. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סוף סימן ב' בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח"כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע"ש: