דין הנודר בתורה - שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ב

לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום:

ע"ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר"ה דבזמן הזה לכ"ע כע"ה דיינינן להו:

שהרי כתוב בה איסור כו'. והראב"ד בהשגות פי"ב מה"ש והר"ן פ"ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור שע"י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות ולפ"ז כ"ש אם אמר בפירוש אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אעפ"י שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע"פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן קרבנות או אזכרות הוי נדר:

פירות אלו עלי כזו. דדעתו אגוילים שבה:

אבל הנשבע בתורה כו'. זה לדעת הרמב"ם שבסעיף זה הוא דבריו אבל לפירוש התוספות והרא"ש וטור גם בנשבע י"ל דעתיה אגוילים כמבואר בטור וב"י ומ"מ בב"י קרא תגר על שראה בבני דורו איזה אנשים הנשבעים בתורה לשוא לשקר ומתנצלי' מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתיה אגוילים וקרא עליהם חכמים המה להרע ונ"ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים אא"כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי:

כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום:

עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי' ר"ה דבזה"ז לכ"ע כע"ה דיינינן להו. ש"ך:

שכתוב. הראב"ד והר"ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור שע"י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות ולפ"ז כ"ש אם אמר בפי' אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אע"פ שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע"פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן אזכרות או קרבנות הוי נדר וכ' הט"ז ונ"ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים אא"כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו:

הנודר כו'. לשון הרמב"ם ומפרש דקאי אנודר ממש והביא הראב"ד ראיה לזה בפי"ב מה"ש מהירושלמי שמביא הרא"ש שם בתורה מותר כקדושת תורה ר"ל כמ"ש דאדעתיה אגוילים שנתקדשו ע"י האותיות ואין כאן דבר הנדור במה שכתוב בה אסור כקרבנות הכתובים בה:

שהרי כו'. בירושלמי אמר משום קרבנות כנ"ל אבל בגמ' אמר משום הזכרות וכן גירסת הראב"ד בירושלמי:

אבל הנשבע כו'. כ"ד הראב"ד דגמ' לא איירי אלא בנודר כנ"ל אבל דעת הרמב"ם דה"ה לנשבע כמש"ש וראיה דבתוספתא תני לה בשבועה. כ"מ. ובתוספתא שלנו בפ"א דנדרים תני לה בנדרים ודעת הר"נ ורא"ש דוקא בשבועות ומ"מ כתב ב"י דאין להקל בשבועה שהרי הגאונים החמירו מאד בשבועה כמש"ל סי' ר"ג ס"ג. וע"ל סי' ר"ה ס"א בהג"ה י"א כו' ולפ"ז אף בנדרים אין להקל ואף לפי' הר"נ ורא"ש בחילוק בין ת"ח לע"ה מודי דאין חילוק דהא גמ' מייתי לה אנדרים דמתני' ואין חילוק אלא לענין בה ובמה שכתוב בה לת"ח. ומ"מ דין של הרמב"ם אמת דקאי אנדרים דהירושלמי א"א לומר אלא בנדרים אלא דקשה להרמב"ם דגמ' נקט מטעם דגוילין ואזכרות וע"כ גמ' מיירי בשבועה וירושלמי בנדרים וכן הרמב"ם בשבועות כתב לשון הגמ' וכאן כתב טעם של הירושלמי ולאו דוקא קרבנות אלא ה"ה לכ"ד איסור הנדור כגון תרומת הלשכה וכיוצא וז"ש ש"כ איסור ר"ל איסור הנדור ועכ"ז בר"נ והראב"ד דחק עצמו לפרש גם הגמ' בנודר כנ"ל:

הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' כ"א לענין מי שפסקו לו שבועה בס"ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס"ת וגם אם רשאי לעשות כך לכתחלה לחסר בה יריעה או תיבה או אותיות וכתב דאף אי מהני מעשיו מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ"ש לחסר יריעה בס"ת אך באמת לא מהני דמ"מ מקרי שפיר שבועה בס"ת וגם אין סמיכת היתר במה שנשבעין בהפטרות כיון שכתובה אשורית ובדיו אפילו מזכיר בפיו הריני נשבע בס"ת זו נמי שפיר אומר כי דברי נביא מקרי ספר ומקרי תורה ומכ"ש כשאוחז ס"ת ממש אלא שחסר יריעה או פסוק דנקרא ס"ת ואפילו אם מסלק עשרת הדברות מתוכה ונשבע ואומר הריני נשבע בעשרת הדברות ג"כ שבועה מקרי ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ע"א שנשאל ג"כ ע"ז מאדון אחד להודיע דעתו ע"פ דין תוה"ק אם מותר לישבע על שקר אם הס"ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה והשיב ע"ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ"כ ומגמרא ורמב"ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה ולאו דוקא ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות וא"כ פשיטא דלא גרע ספר תורה אף שיש בו איזה פסול אכתי חמור קדושתו מכל שאר ספרים עיין שם באורך: