דיני דברים החוצצים בטבילת כלים - שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ב

הזפת והמור בכלי זכוכית כו'. כתב הסמ"ג בשם ר"י דה"ק אפילו זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזפתן בכלי זכוכית חוצצין וכ"ש שאר דברים דחוצצין בכל הכלים דפשיטא דחוצצין בכלי זכוכית ומביאה ב"י וכתב הב"ח דהכי נהיגי עלמא להחמיר ולא כהעט"ז שהעתיק לשון הטור:

בגמי או במשיחה כו'. שאין זה תיקון יפה אלא תיקון עראי ובודאי אין דעתו להניחו שם אבל אם דבקה בשרף שהוא דיבוק ותיקון טוב על דעת להניחו שם תיקנה לפיכך אינה חוצצת עכ"ל עט"ז:

צר קצת כו'. והב"ח כתב דאפילו פיו רחב לא עלתה לו טבילה:

אם יש כו'. היינו כשהחיצון טהור אבל כשהחיצון צריך גם כן טבילה אפי' אין בפיו כשפ"ה מותר דמיגו דסלקא טבילה לחיצון סלקא נמי לפנימי כדלעיל סי' ר"א סעיף ט':

לא יתחוב סכינים כו'. אלא יקשרם בחוט וכה"ג בדבר הרפוי. או"ה כלל נ"ח דין צ"ז:

הוא כבד כו'. לשון האו"ה שם דין צ"ה דוקא כלים שמלאו מקודם דמתוך שהוא מלא מכביד על דופניו וחוצץ אבל כלי רק אין לחוש דאי אפשר שלא יבוא שמה מים אך יזהר שלא יושיב כלים הרבה בכלי להטבילם יחד אפי' הם רקים אא"כ שלא ישבו זה ע"ג זה ככלי העומד על שוליו או על פיו אבל להניח זה אצל זה בדלי אפי' כלים הרבה יחד מותר לכתחלה אפי' יפלו זה ע"ג זה בבאר ואין לחוש דמתוך שמתגלגלין הנה והנה נוגעים המים ע"פ כולם עד כאן:

כל כלי שפיו צר יותר משפ"ה כו'. כצ"ל וכן הוא בעט"ז ואשמעינן דאע"ג דאין בפיו כשפ"ה מהני כשממלאו או משההו במים דאע"ג דבעלמא לא הוי חבור רק כשפ"ה לכלי גופא סגי בכל שהוא כדלעיל סי' ר"א ס"ט וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין צ"ג מיהו אפי' רחב יותר משפ"ה אם הוא בענין שאין המים נכנסין לו מיד צריך להשהותו או למלאותו תחלה ופשוט הוא. עיין לעיל סי' ק"כ מטבילת כלים:

אלו חוצצין בכלים. תלוי בקפידא של אדם כדלעיל סי' קצ"ח סעיף א' והוא מדרבנן והיינו או ברובו של כלי אע"ג דאין מקפיד עליו או במיעוטו המקפיד כ"פ הר"ש פ"ט דמקואות וכמ"ש בסעיף ב':

והמור. פי' בערוך ל' מור ואהלות:

שחרורית הדבוק ביורה. מבחוץ כו'. זה כתב הב"י בסי' ק"ך בשם הרא"ש ומשמע דבפנים הוה חציצה ומ"מ דוקא אם הוא בדרך שמקפידין עליו וכמ"ש בש"ע סימן ק"ך סעיף י"ג לענין חלודה:

שהכניסם שלא כדרכן. הטעם כיון שלא ישאירו כן שצריך לחלצן משם ולתקנן כראוי ע"כ הוי היד כמילי אחרינא לגבי הכלי וחוצץ:

ונשברו כו'. בטור כתוב שנשבר לתוך הקתא ונראה פירושו שהקתא הוא משל מתכות כמו הכלי עצמו והקתא הוא חלול ומכניס בתוכה היד של עץ או מין אחר ונשבר היד בתוך הקתא בחללו נמצא שיצטרך להוציאו ולתקנו מחדש על כן הוה היד חציצה לטבילת הכלי:

אם פיו צר קצת כו'. במשנה כתוב סתם שאין מטבילין כלי דרך פיו ופירש הר"ש כל כלי שבתחילת הכנסתו במים כופהו על פיו אין המים נכנסים לתוכו לעולם ואפילו מכניסו לתוכו כולו עכ"ל וב"י חידש מסברא דנפשיה שבכלי רחב נכנסין המים לתוכו ועל כן חילק כאן בש"ע בין צר. ומו"ח ז"ל חלק עליו ואמר שבדוק ומנוסה הוא שכל כלי אפילו רחב אין המים נכנסין עד שולי הכלי מבפנים מחמת האויר שבתוכו והאמת הוא כן אלא שבכלי רחב ואין בו חלל גדול כמו קערות וכיוצא בהם נכנסים לתוכן ובזה צדקו דברי הב"י ולפי זה אתי שפיר מ"ש בסימן ר"א סעיף ס"ג דאם מטביל במקוה מצומצם את היורה ושאר כלים מטבילן דרך פיו וכאן כתב שבדרך פיו אין כאן טבילה ולפי מ"ש ניחא דהיורה אפשר שהוא רחב מאד ועוד י"ל דלעיל לא אמר ממש דרך פיו אלא בתוך המים מהפכו קצת:

ולכן לא יתחוב הסכינים כו'. זהו מדברי המרדכי סוף עבודת כוכבים והבאתיו בסי' ק"ך סעיף ב' ובסי' קצ"ח סעיף כ"ח ושם ביארתי דין חציצה מחמת כובד הכלי:

כל כלי שפיו צר יותר משפופרת כו'. כן צ"ל:

עד מקום שעתיד לקוץ כו'. ולא הוה מקום חתך חציצה לפי שהוא בית הסתרים ואינו חוצץ:

זכוכית. כתב הסמ"ג דכ"ש שאר דברים דחוצצין בכל הכלים פשיטא דחוצצין בכלי זכוכית וכתב הב"ח דהכי נהיגא עלמא להחמיר ודלא כלבוש:

מבחוץ. ומשמע דבפנים הוי חציצה ומ"מ דוקא אם הוא בדרך שמקפידין עליו כמ"ש בסי' ק"כ סי"ג. ט"ז:

ונשברו. בטור כתב שנשבר לתוך הקתא ופי' הט"ז שהקתא הוא משל מתכות כמו הכלי עצמו והקתא הוא חלול ומכניס בתוכו היד של עץ או מין אחר ונשבר היד בתוך הקתא בחללו נמצא שיצטרך להוציאו לתקנו מחדש ע"כ הוי היד חציצה לטבילת הכלי עכ"ל:

בשרף. שהוא דיבוק ותיקון טוב על דעת להניחו שם תקנה לפיכך אינה חוצצת משא"כ בגמי או במשיחה. כ"כ הלבוש:

צר. והב"ח כ' דאפי' פיו רחב לא עלתה לו טבילה אבל אם הוא כלי רחב ואין בו חלל גדול כמו קערות וכיוצא בהם כתב הט"ז דלכ"ע מהני טבילה:

החיצון. כ' הש"ך היינו כשהחיצון טהור אבל כשהחיצון צריך ג"כ טבילה אפילו אין בפיו כשפ"ה מותר דמגו דסלקא טבילה לחיצון סלקא נמי לפנימי כדלעיל סימן ר"א ס"ט:

יתחוב. אלא יקשרם בחוט וכה"ג בדבר הרפוי כ"כ או"ה וכתב עוד דוקא כלים שמלאו מקודם דמתוך שהוא מלא מכביד על דופניו וחוצץ אבל כלי רק אין לחוש דא"א שלא יבאו שם מים אך יזהר שלא יושיב כלים הרבה בכלי להטבילם יחד אפילו הם רקים אא"כ שלא ישבו זה ע"ג זה ככלי העומד על שוליו או על פיו אבל להניח זה אצל זה בדלי אפילו כלים הרבה יחד מותר לכתחלה אפילו יפלו זה ע"ג זה בבאר ואין לחוש דמתוך שמתגלגלין הנה והנה נוגעים המים ע"פ כולה עכ"ל:

שפיו צר. ואפי' רחב יותר משפ"ה אם הוא בענין שאין המים נכנסין לו מיד צריך להשהותו או למלאותו תחלה ופשוט הוא וע"ל סי' ק"כ מטבילת כלים עכ"ל הש"ך:

מטביל. כתב הט"ז ולא הוה מקום חתך חציצה לפי שהוא בית הסתרים ואינו חוצץ:

י"מ החמר כו'. ערמב"ם בפי' שם בקצת הנוס' כו' וז"ל הערוך בערך מר בפ"ט דמקואות ואלו חוצצין כו' א"ד החמר כמו והחמר היה להם לחומר וא"ד המור כמו מור ואהלות וא"ד מור מסתכי כמ"ש בתוספתא המור והקומוס והביאה הר"ש שם מתני' ז' תניא בתוספתא טבעת שנתונה כו' חמור והקומוס כו':

כ"ד שדרך כו'. מתני' ספ"ט וכמו באדם דמשם ילפינן את בשרו כו':

שחרורית כו'. הרא"ש במתני' ב' פ"ט לא יטבול את הקומקום כו' וערמב"ם בפי' שם וכתב הרא"ש בפי' שם פי' הרמב"ם כו' וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית כו' כמ"ש כאן ופשטא דמתני' לא משמע כפי' הרמב"ם וכן דברי התוספתא והביאה הר"ש פ"י מתני' ד' היו רגליו מלאים אבק כו' קומקום כו' ואין להקל:

כל ידות כו' מגל כו'. תוספתא והביאה הר"ש פרק י' מתני' א' תניא בתוספתא כו':

כלי כו'. שם מתני' א' ועד"ש שם:

אם פיו צר קצת. כ"כ ב"י ונראה שקשה לו ההיא דתוספתא והביאה הר"ש מתני' ו' פ"ז הטביל בו כו' כיצד כו' וכנ"ל סי' ר"א סעיף ס"ג וליתא דשם מיירי במטהו לצדדין מעט וידוע הוא דאפי' רחב אינו נכנס כו המים ועט"ז:

מותר כו'. רפ"ג דחגיגה דדוקא לקדש גזרו רבנן אבל לא לתרומה וכ"ש לחולין:

ויזהר כו'. לשון המרדכי סוף ע"ז גם הורו שיש לאדם ליזהר אם יטביל לזכוכית מלא מים ויתנהו בדלי מלא מים והדלי שקוע בבור שלא יושיבהו על שוליו פן יהיה חציצה מפני כובדו של כלי וחוצץ כדאמרינן פ' חומר בקדש אלא כו'. ואע"ג דאמרינן שם דדוקא לקדש אבל לתרומה לא וכ"ש לחולין ולרבא דקי"ל כוותיה אפי' לקדש לא כמש"ש מאי איכא בין דרבא כו' ה"מ בכלים שהם קלים וערש"י שם ד"ה לחבר. ולענין כבידו כו' וע"ל סי' ק"כ ס"ב ובט"ז שם (ועמ"ש רבינו שם בס"ק ז'):

ולכן לא כו'. זהו פשוט דזה גרע מידות הכלים שאינן עומדין כו' דס"ג:

יותר משפ"ה. ל"ד ועש"ך וכמ"ש בחגיגה שם מגו דסלקא כו':

ידות כו'. מתני' ה' פ"י וכת"ק: