דיני טבילה וחציצתה - שולחן ערוך יורה דעה סימן קצ״ח

לפעמים כו'. כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אף על פי דרוב פעמים אינה מקפדת. ב"ח:

כיון שדרך כו'. והיכא דרוב בני אדם אין מקפידים והיא מקפדת כ' ב"י בשם הרמב"ם וטור דחוצץ וכ"פ הב"ח וכ"כ בד"מ ולקמן בסי' זה כתבתי דברי המרדכי שכתב בהדיא דחוצץ עכ"ל. ונראה דהיינו המרדכי דלקמן סי"ד בהג"ה:

שאינה מהדקן. שלא תהא חונקת עצמה:

קטלא. האל"ז באנ"ד בל"א:

חלולין כו'. דרפו מרפי טובא ולא מהדקי שפיר ועייל מיא תחותייהו. הראב"ד. וק"ק דבא"ח ר"ס ש"ג כתב סתם אם הם מעשה אריגה מותר שאין צריך להתירה בשעת טבילה ולא מחלק בין עשוים חלולים מעשה רשת או לא משמע דסבר ליה כהחולקים על הראב"ד ויש ליישב:

ואם היו כו'. נראה דקאי גם אסעיף שלפני זה וכן הוא בטור ובעט"ז וכ"נ מבואר מדברי הרב בא"ח ר"ס ש"ג:

ואין חילוק כו'. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או שני שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שערה א' שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה א' אל א' או שקשורה בפני עצמה בכל ענין חוצצת וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן ועב"ח שהאריך:

והוא שתהא מקפדת כו'. וה"ה אם דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת וכדלעיל סעיף א' וכן מדמה בב"י ופשוט הוא:

אינו חוצץ. לפי שאין אדם מקפיד עליו:

באיש כו'. וכן אשה פנויה אינן מקפידין אבל אשה נשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה.

קליעות שערות. היינו מה שקורין בל"א מארצע"פ או מארלאקי"ן ובלשון פולין ורוסי"א קאלטינ"ש וכן הוא בדרישה ובמעדני מלך סוף דף שט"ו:

אינו חוצץ. ואין חילוק בכאן בין תוך שלשה ימים או לאחר ג' ימים וכ"כ ב"י והדרישה ועיקר דלא כהב"ח:

ואם הוא יבש חוצץ כו'. ודעת הראב"ד והרשב"א והרמב"ם ור"ת וסמ"ג ושאר כמה גאונים דחציצה זו וכן חציצה דבסעיף ח' ט' אינו אלא לטהרות אבל לא לבעלה ומביאם ב"י ותימה שלא הזכיר דעתם כאן ועוד דמידי דרבנן הוא דד"ת אינו חוצץ אלא רובו ומקפיד עליו ובדרבנן הלך אחר המיקל וכן נ"ל שהוא דעת רבינו ירוחם שכתב לפלוף יבש חוצץ וזהו שחוץ לעין משיתחיל להיות ירוק ככחול שבעין אינו חוצץ ואפילו שע"ג העין ואע"ג דבתוספתא איתא דחוצץ וכן בש"ס דוקא לטהרות אבל לבעלה לא וכ"כ הרמב"ם וכן עיקר וכן הסכימו רוב הפוסקים דגרסינן ולית הלכתא כו' עכ"ל והב"י כ' עליו נראה שהוא סובר דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אלפלוף שבעין כו' ואיני יודע מי הכריחו לכך כו' וליתא דקאי אלפלוף שבעין ומ"ש דלפלוף שחוץ לעין חוצץ היינו דכ"ע מודו בזה משום דבהא לא מיירי מר עוקבא ופשיטא דחוצץ לכ"ע וכ"כ הב"י גופיה בסוף ד"ה והראב"ד כ' דגליד כו' וז"ל ומיהו כ"ז בלפלוף שבתוך העין דאילו שחוץ לעין לא איירי ביה מר עוקבא ואף לבעלה חוצץ לד"ה וע"פ הפירושים דלעיל עכ"ל ומ"ש רבינו ירוחם יבש דוקא קאי בשטת הסמ"ג והמרדכי דסבירא ליה הכי ע"ש מכל מקום משמע דס"ל לרבינו ירוחם דבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכן האגודה ושאר פוסקים הביאו דעת הגאונים אלו שמתירין לבעלה מיהו כתב רא"מ והסמ"ג והמרדכי דאפילו מ"ד דוקא לטהרות מכל מקום צריך ליזהר לבעלה לכתחלה בכל דבר וכן משמע בכמה דוכתי דלבעלה לכתחלה כטהרות דמי וע"ל סימן קצ"א ס"ק ג' (ופשוט הוא דלכתחלה צריך ליזהר כדכתב הרב לעיל ס"א) ואפשר שגם הרא"ש שכתב ונכון להחמיר כפרש"י לכתחלה קאמר ומ"מ נראה דהיכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם כל הנך רבוואתה לסמוך עליהם שפסקו דלטהרה דוקא אתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט ע"ש ועיין בב"י:

כחול כו'. לשון בה"ג דף פ"ה ריש ע"ב וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כוחלת אם לרפואה הרי זה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורעת אין חוצץ. ושנו חכמים כחול שחוץ מן העין חוצץ אמר רבי יהודא כל השמנים אין חוצצים חוץ משמן המור ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר ע"כ:

כל תוך שלשה ימים כו'. וכן אם הקיזה דם תוך שלשה ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן כדאיתא בש"ס ע"פ פרש"י ושאר פוסקים:

ואם אינו נראה כו'. בב"י נסתפק בפי' אינו נראה ונראה לחומרא דהיינו כל שהוא שוה לבשר קרי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שוה לבשר אע"פ שנראה העץ מונח בבשרה פנימי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו נראה בשוה לבשר וכ"כ העט"ז:

אינו חוצץ. ואם יש עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ ע"כ לשון הטור (פירוש אפילו נראה מבחוץ תחת העור) ונ"ל כפירוש התוספתא בנראה וכמו שפירשו הסה"ת וסמ"ג והמרדכי וגם הרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם נ"ל שפירשו כן והב"י כתב דס"ל דהתוספתא מיירי באינו נראה ומתני' אתיא כרבי דהוא יחידאה ומ"ה לא מפלגא בין מתכת לשל עץ וקשה דאם כן כרבי נמי לא אתיא דהא רבי מודה דבשל עץ חוצץ ומתניתין לא מפלגה בין של עץ או מתכת (וכן לעיל כתב הב"י דא"א לפרש התוספתא באינו נראה מבחוץ דא"כ קמה לה מתני' כיחידאה דהא לא מפלגה בין של מתכות לשל עץ והיינו כרבי דבכולהו לא חייץ כשאינו נראה מבחוץ עכ"ל והוא גם כן אינו נכון דהא לרבי בשל עץ נמי חייץ וא"כ כרבי נמי לא אתיא) ועוד דאם כן הוה ליה להרמב"ם והרא"ש ורבי' ירוחם לאפלוגי בהכי ולכתוב דבשל עץ אפילו אינו נראה חוצץ אלא ודאי סבירא להו דמתניתין אתיא כחכמים ותוספתא מיירי בנרא' הלכך אין חילוק בין של עץ או מתכות אלא דבנראה אפילו של מתכות חוצץ כחכמי' דתוספתא ובאינו נראה אפי' של עץ אינו חוצץ וכמתני' דלא מפלגא בהכי ולזה לא הזכירו הפוסקים חילוק בין עץ או מתכת אלא בין נראה או אינו נראה ומה שלא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם דבקרם עליה בשר מותר משום דפשוט הוא דהתוס' לא הוצרכה לומר כן אלא משום דמיירי בנראה ולא אשמועינן דאינו נראה אינו חוצץ אבל אם אינו נראה מבחוץ אינו חוצץ פשיטא דכ"ש קרם עליה אינו חוצץ (וגם בב"י גופיה מוכח דקרם עדיף מאינו נראה דהא פי' התוספתא מיירי באינו נראה א"כ ס"ל לחכמים דחוצץ ואפ"ה קתני בסיפא דבקרם ד"ה אינו חוצץ) (או אפשר שהם מפרשים ואם אינו נראה דמתני' דהיינו שקרם עליה בשר) וכ"ז הוא דלא כב"י ואדרבה לב"י קשה למה לא הזכירו קרם לאשמועי' דאפילו בעץ דחוצץ לרבי אינו חוצץ בקרם וכדאיתא בתוספתא וכ"ז נ"ל ברור שוב מצאתי בד"מ שכתב שדברי הב"י מגומגמים בזה דא"כ ה"ל להרא"ש וסייעתו לחלק בין של מתכת או עץ ע"כ:

מלמולים כו'. פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים. טור:

מיהו אם כו'. קאי גם אסעיף שלאח"ז כדאיתא במרדכי שם:

דם שנסרך כו'. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו רש"י במנחות (דף כ"א ע"א) ומשמע דעיקר החילוק הוא בין נסרך או לא אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או בד"א וכ"מ בש"ס שם דמשני הא דסריך הא דלא סריך וע"ש ובה"ג (דף פ"ח ע"א) מצאתי אמר רב זו שאמרו חכמים דם לח אינו חוצץ לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח בין יבש חוצץ ע"כ ואף שלא נמצא כן בש"ס שלנו גם מדלא משני הכי במנחות לא משמע הכי מ"מ דברי בה"ג דברי קבלה הם:

ושער ראשן. אע"פ שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו של אדם ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לדיו שחוצץ דהתם יש ממשות הדיו כ"כ ר' ירוחם והרמב"ן והרשב"א:

צואה כו'. עיין בב"י שמתמה על הרשב"א שדבריו סותרים זא"ז וחילק בדוחק בין נטילה (בא"ח סימן קס"א ס"א) לטבילה ע"ש שהאריך ואחריו נמשך העט"ז ובספרי הוכחתי דלק"מ והוא דס"ל להרשב"א והסמ"ג וסמ"ק בשם ר"ת דצואה שאינה נדבקת אינה חוצצת כלל והנדבקת חוצצת שלא כנגד הבשר וסתם צואה אינה נדבקת אלא דקאמר דכיון דבצואה נדבקת דומיא דבצק חוצצת נהגו הנשים להחמיר ליטול צפרניהם בשעת טבילה דשמא יש שם צואה הנדבקת אבל ודאי לענין נטילה לא שייך האי חומרא ליטול צפרניו בכל נטילה ונטילה קצרתי ודוק:

נהגו הנשים ליטול כו'. ולענין נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סימן תקל"ב:

אם נפוחה כו'. כתב ב"י שזה נלמד מחץ דלעיל סי"א ולפ"ז א"צ שיהא נקרם עור ובשר על הטיט אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ:

צריכה טבילה אחרת. באמת חומרא זו לא נמצאת בשום פוסק ואדרבה מהמשנה והרבה פוסקים וט"ו נראה מבואר דכל שהצפורן נקי בודאי אינו חוצץ אלא ההגהת ש"ד כתב דטוב להחמיר ותטבול שנית משום דא"א שלא יהא בתוכו טיט וע"כ כתב הרב דנוהגין להחמיר וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' סי' פ"א דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין ראוי להחמי' שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה אותו לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל מיהו בהראב"ד סימן שכ"ו דף ס' ע"ד מצאתיו ז"ל צריכה לחתוך צפרני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא עכ"ל וזהו כעין מ"ש הרב ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים כו' צריכה טבילה אחרת כו' משמע דטעמא לאו משום דא"א שלא נשאר טיט תחת הציפורן אלא משום דהצפורן עצמו חוצצת וכ"כ הב"ח סי"ט דנ"ל דאפילו ברי לה שלא היה שום טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנית שהרי איכא למ"ד אם הצפורן עומדת ליקצץ חוצץ עכ"ל וא"כ צ"ע בפסק זה שפסק מהר"מ מלובלין ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול וכמדומה לי שכן נוהגים להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה וע"ל סימן קצ"ז ס"ק א':

חוצצת. היא עצמה משום שפירשה אפי' לא נמצא עליה דבר חוצץ. ד"מ והעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ודלא כמסקנת ב"י:

פירשה רובה אינ' חוצצת. ונראה דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הצפורן ה"ה הכא או אפשר לחלק דכיון דמן הדין אפילו נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו וכדאיתא בפוסקים אלא דנהגו להחמיר והיינו כשכל הצפורן נשאר מה שאין כן הכא ודוחק וכ"ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב:

וכן הדין באגד כו'. והב"ח פסק דבאגד וקשקשים אפילו רפויים חוצצים דלא עיילי בהוא מיא שפיר:

וקשקשי' כו'. היינו לוחות שעושים הרופאים ע"ג מכה:

שאם טבלה כו'. כתב הב"ח דמלשון זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה וכיוצא בזה כתב מהרא"י בת"ה גבי שחיטה (לעיל סימן י"ח ס"ק י"ז) ובנה יסודו על דקדוק זה עכ"ל ולא נהירא דדוקא לעיל גבי שחיטה דאמרינן השוחט בהמות רבות צריך לבדוק בין כל אחד ואחד שאם לא נעשה כן ובדק באחרונה ונמצא הסכין פגום הרי הכל ספק נבלות ע"כ דייק מהרא"י שם שפיר מלשון זה דאי איתא דאיסורא מטעמא אחרינא שמא יאכל מהן קודם בדיקה אחרונה לא הל"ל הכי ע"ש מבואר כך להדיא אבל הכא אפ"ת דחוב הוא לה היינו טעמא משום שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והלכך חיישינן שמא יהא דבר חוצץ ביניהם דהא אין צריכה לבדוק אחר הטביל' אם יש עליה שום דבר חוצץ אבל בשחיטה צריך הסכין לבדוק אחר סוף השחיטה וכן משמע בב"י דחוב הוא לה וכתב דכן הדין שהרי שיני' מצויים לימצא ביניהם שיורי מאכל ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח מנ"ל דחובה הוא דכן בדין וק"ל. וגם בעט"ז כתב ואם בוי"ו ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק וכה"ג חיישינן בדוכתי טובי ול"ד לשחיטה דהתם בלאו הכי צריך לבדוק הסכין אחר השחיטה מה שאין כן הכא:

לא עלתה כו'. דאע"ג דלא בעינן ביאת מים לבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן:

עלתה לה טבילה ואינו דומה כו'. כתב העט"ז והמעדני מלך דף שט"ו ע"א הטעם דבבית הסתרים כיון שיש לה מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה עכ"ל ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים) לכך תלינן לקולא כדלקמן סכ"ו וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בט"ו לקמן סימן קצ"ט ס"ט:

תלינן לקולא כו'. ודעת הרוקח אינו כן שכ' בסימן שי"ט וז"ל מצאתי מעשה באשה שטבלה ונמצא בשר בין שיניה והצריכו' טביל' אחרת מההוא עובדא דמייתי פ"ק דקדושין מעש' בשפחתו של רבי שטבלה ונמצא לה עצם בין שיני' והצריכה ר' טבילה אחרת ואפי' לא ידעינן מתי נכנס בין שיניה (קודם טבילה או) אחר טבילה הא אמרי' טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום כולו לא עלתה לה טבילה עכ"ל ויש להחמי':

נתנה שערה בפיה. ולא באו המי' בשערה (רש"י) [ר"ש]:

אא"כ רפתה כו'. והב"ח פסק כהרמב"ם והרמב"ן דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה ואע"ג דבעלמא לא גזרינן ברפוי הכא שאני דמתוך שהוא בהול ומתפחד פן ישמט מידיו הוא דוחק את ידיו עליו שלא במתכוין ע"כ וכ"כ הרא"ה בס' ב"ה דף ק"ן ע"ב דהכא באוחז בחבירו שחבירו נשען עליו עשוי הוא ומצוי שלא ירפה ושפיר שייך למגזר עכ"ל מיהו בה"ג דפ"ה ע"ב גורס ר"ש אומר עד שירפה כו' והיינו כפי' הרשב"א דאסיפא פליג ודוק:

ואם הדיחה כו'. כתב הדרישה מכאן יש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דחפה במים שיכולה לאחזה בידה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהם ממנה בשעת דחיפה עכ"ל ולפע"ד אין להורות קולא בדברים שנהגו איסור דהלא במשנה ופוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן ועוד דבכמה וכמה דברים מחמירים לענין נדה שלא מן הדין ואפילו דיעבד כ"ש הכא ועוד שהרי מהר"ר ישראל ברי"ן חולק ואוסר הכא אף בהדיחה ידיה ואף המשאת בנימין שחולק עליו י"ל דמודה לכתחלה מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק בתשובת משאת בנימין שם סימן פ"א דיש לטובלה ע"י שתאחזנה שתי נשים בזרועותיה וידיחו ידיהם תחילה במים עד שיהא טופח על מנת להטפיח אבל אין לה תקנה שישכיבוה על הסדין ויטבילוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א) עכ"ד ע"ש:

במים כו'. דוקא במי מקוה אבל לא במים תלושים כדלעיל סימן ק"כ ס"ב בהג"ה וכ"מ במרדכי סוף ע"א:

טופח. ע"מ להטפיח. פרישה וב"ח וכן הוא ברשב"א:

הרי זה מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר שהרי חסרו ממנו המים שטפחו בידו של זה. ב"י. אבל הריב"ש סימן רצ"ג כ' דהרמב"ם פי' דאפי' במקוה שיש בה יותר ממ' סאה הרי זה מגונה ומביאו ב"י לקמן סי' ר"א דף רמ"ו ע"ב:

אם אין שם טיט כו'. צ"ע דמשמע בשיש שם טיט צריכה להגביה רגליה ויכולה לטבול שם ובסעיף ל"ג פסק בשיש שם טיט לא תטבול כלל ואפשר דה"נ קאמר דבאין שם טיט אין צריכה להגביה רגליה אבל בשיש שם טיט לא תטבול כלל כדלקמן ולמאי דכתבתי לקמן ס"ק מ"ו דיש חילוק בין טיט לטיט אתי שפיר ע"ש:

ע"ג כלי. אפי' רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה:

ולא ע"ג נסרים. ע"ל ס"ק מ"ה:

עברה וטבלה ע"ג אלו כו'. והב"ח חלק על זה דאין נראה להקל כיון דלפרש"י ותוספות לא עלתה לה טבילה אפילו בכ"ח מגזרה דמרחצאות כו' ודבריו תמוהין לי דרש"י ותוס' לא כתבו כן אלא כדס"ד דרב כהנא אבל למסקנא משמע בש"ס דליכא גזירה דמרחצאות בכ"ח וכמ"ש כל הפוסקים ותו די"ל דאף גזרה דמרחצאות אינו אלא לכתחלה וכמש"ל סימן ר"א ס"ק ל"ז לדעת הרא"ש וטור ואפילו להפוסקים דסברי דאפי' בדיעבד שייכא גזרה דמרחצאות היינו בכלי שמקבל טומאה אבל בכלי חרס י"ל דאפילו בס"ד דש"ס לא הוי מיתסר אלא לכתחלה ודו"ק:

ולפי זה כו'. אלעיל ולא ע"ג נסרים כו' קאי:

שיש בו שליבות כו'. בעט"ז האריך מאד והתרעם על המקואות שבמדינות אלו שעושין נסרים למטה ומדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה ע"ש וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלי במעדני מלך דף שי"ז ע"א והגהת דרישה והב"ח ובעל מגדול דוד וכבר האריך בזה מהר"מ פאדוא"ה בתשו' סי' ל"א והעלה טעם ההיתר משום דפשוטי כלי עץ להרבה פוסקים אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ואפילו הרשב"א (והמחבר) לא מיירי אלא כשהיה סולם זה בשליבות קודם שקבעוה במקוה דהיה עליה שם כלי מתחלה ואח"כ קבעוה במקוה אבל אם מתחלה עשו במקוה נסרים או מדרגות לעמוד עליהן בשעת טבילה אין שם כלי עליהם אלא שם בנין נקרא עליה' ומותר לטבול עליהן וכן כתב הב"ח והמ"ד ע"ש שהאריכו בזה (אכן מה שהשיג המ"ד שם עליו וז"ל דלא אסר הרשב"א באותן שליבות אלא בשליבות דוקא שיש לחוש שמא תפול מהן כו' שגגה יצאה מלפניו וק"ל) גם בתשובת שארית יוסף סי' ס' כתב דהרשב"א (והמחבר) מיירי בנסרים ושליבות העשויים למדרס אבל כשלא נעשו רק לעמוד עליהם במים ולטבול אינם ראוי' לטמא מדרס ולכן מותר לעמוד שם בשעת טבילה ע"כ וכן נ"ל מוכרח דעת המחבר מיניה וביה שכתב בסעיף שאח"ז אם אין להם לבזבזין מותר' לעמוד עליו ומה בכך שאין להם לבזבזין הלא הרא"ש בתשו' לא כתב אלא כיון דאין להם לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' מות' ומביאו ב"י ואם איתא אם כן גם כן בסילונות אע"ג שאין להם לבזבזין ליתסר (ומה שכ' העט"ז גבי לבזבזין אינו נראה וק"ל) אלא ודאי כדאמרן ולזה מותר בסילונות לפי שלא היה עליהם שם כלי מתחלה שהרי אינו ראוי למדרס רק פשוטי כלי עץ לצורך המקוה וכן כ' בב"ה וז"ל ונראה דאפי' להראב"ד והרשב"א דפסלי בפשוטי כלי עץ שקבע בקרקע התם בנסרים וכיוצא בהן שראויים למדרס אבל סילונות אינן ראויים למדרס שרי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב המחבר כאן לא עלתה להן טביל' דפשוטי כלי' הם קודם שנקבעו במקוה ודוק ועיין (בס"ק שאח"ז יש עוד צד היתר ודוק) ומהר"מ מלובלין בתשו' סי' נ"ז כ' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים איזה מקוה או בונים חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראויים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל וע"ש וע"ל סי' ר"א סי"ב:

אם אין לו לבזבז כו'. הטור לא הזכיר תנאי זה והיינו משום דסבירא ליה דהרא"ש בתשובה שם התיר מתרי טעמי חדא דל"ד למעיין שהעביר ע"ג ספסל דהתם מיירי שהעביר המעיין למקוה ע"ג הספסל ופירש ר"ש שגזרו בכלים הקבועים כו' עד והך גזרה לא שייכא הכא ועוד דסתם סילונות אין להם לבזבזין כו' עכ"ל וס"ל לטור דשנויא קמא עיקר כדמשמע פשט לשונו ושנויא בתרא לא כתבו אלא לרווחא דמילתא ולכך אפי' יש להן לבזבזין שרי מיהו היינו דוקא לשיטת ר"ש והרא"ש אבל הראב"ד והרשב"א והר"ן שאסרו אפילו בכלים תלושים שנתנום למקוה א"כ לא שרי הכא מטעמא קמא ולזה התיר המחבר מטעם שאין לו לבזבזין ודו"ק:

י"א. ואע"ג דלעיל סי"ד פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון ויוצרים ודרכים ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי הוא נמחה במים י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש טיט עבה כמו טיט היון וכ"כ ב"י לדעת רש"י ע"ש (ועד"ר סל"ד) ואפשר ע"ז סמכו עכשיו וטובלין במקוה שיש טיט משום דסתם טיט אינו כמו טיט היון וכמ"ש ב"י בשם הר"ן וגם רוב הפוסקים מתירים לטבול בנמל דהיינו במקום טיט כדאיתא בטור ופוסקים:

אלא שוחה כו'. דבכל אלו שיערו חז"ל כשעושה כן יכולים המים לבא בכל מקומות גופה הגלויים הצריכים לביאת מים ושאר מקומות נקראו בית הסתרים שאין צריכין לביאת מים אלא בעינן שיהו ראויים לביאת מים:

עלתה לה טבילה בו'. צ"ע בזה וכן הא דעצמה עיניה ביותר לקמן סל"ט די"א דעלתה לה טבילה אינו אלא למאן דגריס בש"ס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' אבל המחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי פסק לעיל ס"ח גבי כחול וסעיף ט' גבי דם שבמכה שחוצץ וזה אינו אלא למאן דלא גרס הכי בש"ס דהא בהא תליא וכדמוכח בכל הפוסקים ובב"י ע"ש וצל"ע:

שפיר דמי. לשון בה"ג דף כ"ה ע"ב ובדלא נפישי מיא למירמי בהו איתתא כולה קומתה מיגנדרא כביניתא ושפיר דמי וכן כתבו שאר פוסקים:

י"א כו'. במעדני מלך דף שי"ח ע"א תמה מ"ש מקפצה פיה דסתם וכתב דלא עלתה לה טבילה ולא קשה מידי דאפ' מאן דפליג כאן מודה בקרצה שפתותיה דמתני' היא וכדאיתא בכל הפוסקים והחילוק כתב הר"ן וז"ל מ"ש מקרצה שפתותיה דתנן כאילו לא טבלה י"ל דכי עצמה עיניה לא מעכבי קמטים כולי האי שיהיו מעכבים מלבא בהן מים עכ"ל ומביאו ב"י לעיל גבי דין דגלד שעל המכה דף רכ"א ע"ב וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף קכ"ט ע"א ועצמה עיניה ביותר או פתחה ביותר אין לחוש לה אלא בקריצת שפתיה לבד עכ"ל וכן מבואר בשאר פוסקים:

חלולות. עשויים מעשה רשת כדלעיל סעיף ג':

לא עלתה לה טבילה כו'. והב"ח פסק בס"ס קצ"ט דעלתה לה טבילה: איתא בש"ס נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה וכתבו הט"ו לקמן ס"ס קצ"ט:

חוצצין. דאע"ג דבית הסתרים א"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעינן:

י"א שהאשה כו'. מיהו כל זה אינו מעכב בדיעבד וכן משמע בב"ח:

בבגדיה כו'. נראה דוקא באותן הבגדים שהן רפויין עליה אבל לא באותן שהן מהודקים. שוב מצאתי כן ברמב"ן ס"ס שכ"ו דף ס"א ע"א וז"ל דוקא אשה בבגדיה שהם רחבות שכך היה מנהג נשים שלהן כמו שעדיין נהגו הנשי' של ארץ כנען אבל איש בבגדיו שהן קצרי' ודבוקי' לבשר ולא מצי מיא עייל בהו או אשה בזמן הזה בבגדים קצרים לא ע"כ:

ונדבקין בחוזק בבשר. והם בל"א פיל"ץ ליי"ז עט"ז:

צריך להסירן כו'. משמע כל שלא הסירן אפי' דיעבד חוצצין כיון שיכול להסירן:

ומצריכין כו'. מיהו אין לה לברך כשתחזור ותטבול. ב"ח:

ויש להחמיר כו'. כלומר יש להחמיר לכתחלה שתחזור ותטבול בכוונה אם אפשר וכ"כ הב"ח מיהו אם אנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא לכולי עלמא הכי אמרינן פ"ב דחולין סוף דף ל"א:

ואם פגעו בה דברים אלו כו'. כגון כלב או חמור או עם הארץ או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כן הוא בש"ד סי' כ"ג אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדין נאה בדבורן שומעים ומבינים לומדי' תורה ואינם משכחין וממעטי' בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות כו': גרסינן בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"א ע"א) האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה אם איהו קדים ומשמש אחדה ליה לדידי' רוח זנונית אי איהי קדמה ומשמשה אחדה לה לדידה רוח זנונית מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך ע"כ והוא בתהלים ק"ז והכי מייתי לה ברוקח אבל בעל תולדות אהרן לא ציין מקרא דשופך בוז על נדיבים אלא ומזיח אפיקים רפה באיוב י"ב פסחים קי"א ובתהלים לא ציין כלום נראה שלא היה גורס בש"ס שופך בוז על נדיבים וגו' ובילקוט מייתי ש"ס זה בתהלים ובאיוב הלכך נמרינהו לתרווייהו:

רוב. והיכא דרוב בני אדם אין מקפידין והיא מקפדת כתב ב"י בשם הרמב"ם דחוצץ וכ"פ הב"ח וד"מ וכתב הט"ז אבל אם היא אינה מקפדת לעולם ורק מקצת בני אדם מקפידין אז לא הוי חציצה:

צמר. לפי שמקפדת להסירן בשעת חפיפה או רחיצה שיכנסו שם המים וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם. ט"ז:

מהדקן. שלא תהא חונקת עצמה וקטלא הוא שקורין האל"ז באנ"ד בל"א:

חלולין. כתב הש"ך ק"ק דבא"ח סי' ש"ג ס"א כ' סתם אם הם מעשה אריגה מותר שא"צ להסירם בשעת טבילה ולא מחלק בין עשוים חלולין מעשה רשת או לאו ויש ליישב עכ"ל:

שער. פי' שכרוכים סביב השערות ולא מהודקין בהם ע"כ אינם חוצצין. ט"ז:

מוזהבות. או מטונפים דאז מקפדת עליהן להסירן וכתב הש"ך דהג"ה זו קאי גם אסעיף הקודם וכן הוא בטור ולבוש וכ"נ מבואר מדברי הרב בא"ח סי' ש"ג עכ"ל:

חילוק. כלומר בין אם ב' שערות קשורות עם ב' שערות אחרות או ב' שערות קשורות בפני עצמן בכל ענין אין חוצצין וכן שערה אחת שנקשרה אין חילוק בין שהיא קשורה עם חברתה אחת אל אחת או שקשורה בפ"ע בכל ענין חוצצת כדאיתא בב"י בשם הרשב"א והר"ן:

מקפדת. וה"ה אם דרך רוב בני אדם מקפידין אע"פ שהיא אינה מקפדת כבס"א וכן מדמה בב"י ופשוט הוא. ש"ך:

שבראש. לפי שאין אדם מקפיד עליו:

בנשואה. שמקפדת שלא תתגנה על בעלה אבל איש ופנויה אינן מקפידין וכתב הב"ח ודוקא פנויה גמורה אבל אם היתה נשואה דומיא דפנויה כגון שאין בעלה מקפיד ע"ז אפ"ה חוצץ דאזלינן בתר רוב נשואות עכ"ל:

שבעין. ואין חילוק בכאן בין תוך ג' ימים או לאחר ג' ימים. כ"כ ב"י והדרישה ודלא כב"ח עכ"ל הש"ך:

חוצץ. כתב הש"ך ונראה דהיינו היכא דאפשר שתטבול שנית יש להחמיר אבל היכא דלא אפשר ודאי כדאי הם רוב גדולי הפוסקים לסמוך עליהם שפסקו דלטהרות דוקא איתמר ולא לבעלה וגם המחבר גופיה הביא סברתם לקמן סל"ד ול"ט וע"ש ועיין בב"י עכ"ל:

תדיר. פי' שמנהגה כך וכתב בה"ג ונהגו בנות ישראל בעצמן שאין סכות שמן בשעת טבילה כל עיקר:

וריר. פי' שהוסר הגליד מעליה וכתב הש"ך וכן אם הקיזה דם בתוך ג' ימים אינו חוצץ מכאן ואילך חוצץ כל זמן שהגלד עליו עד שיתרפא כהוגן:

אינו חוצץ. בטור סיים ואם עלה עליו קרום של בשר בכל ענין אינו חוצץ פי' אפילו אם נראה תחת הקרום ט"ז וכתב הש"ך דבב"י נסתפק בפי' אינו נראה ונ"ל לחומרא דהיינו כל שהוא שוה לבשר קרוי נראה וכשהוא משוקע הוי אינו נראה ומשמע אם הוא משוקע אע"פ שנראה העץ מונח בבשר הפנימי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו בשוה לבשר וכ"כ הלבוש עכ"ל:

מלמולין. פי' כשאדם מגבל טיט או לש עיסה ומשפשף ידיו זו בזו נופל מהן כמו חוטין אם נופלים על בשרה חוצצים. טור:

שנסרך. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת שכשתולים בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו רש"י ומשמע דעיקר החילוק הוא בין נסרך או לא אבל אין חילוק בין נסרך בבשר או בד"א ובה"ג מצאתי וז"ל אמר רב זו שאמרו חכמים דם לח אינו חוצץ לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח ובין יבש חוצץ ע"כ ואף שלא נמצא כן בש"ס שלנו מ"מ דברי בה"ג דברי קבלה הם עכ"ל הש"ך:

ושער. אע"פ שחופה רוב השער או כולו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לדיו שחוצץ דהתם יש ממשות הדיו. כ"כ רבינו ירוחם והרמב"ן והרשב"א:

שאומנותו. כתב הב"י בשם הרוקח נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא אע"פ שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שא"צ טבילה שנית עכ"ל הט"ז (וכתב בה"י ונראה דאם אדם אחד יש לו שתי אומנות דהיינו שהוא צובע וסופר ודבק על ידו צבע ודיו אזלינן לחומרא ע"ש ועי' בש"י שאלה ס"ט):

צפרניהם. ולענין נטילת הצפרנים בחול המועד עיין בא"ח סי' תקל"ב:

הטיט. כתב הש"ך וא"צ שיהא נקרם עור ובשר על הטיט אלא כל שהטיט כך בעומק שאינו נראה בשוה לבשר אינו חוצץ כדלעיל גבי חץ וכתב הט"ז בשם רבינו תם דאפילו צואה ובצק אם יש ממנו כ"כ מיעוט שאין מקפידין מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ:

צריכה. וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה פ"א עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה ואפילו לא נזקקה עם בעלה באותו לילה מכוער הדבר וא"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל וכתב הש"ך ע"ז ונראה היכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר ואפילו אומרת ברי לי שלא היה שום לכלוך תחתיו יש לה לחזור ולטבול משום דהצפורן עצמו חוצץ אף בלא שום טיט וכמדומה לי שכן נוהגין להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה והט"ז כתב שאם כבר שמשה אין לה לטבול שנית דאפשר שנתעברה ואם באת להחמיר עליה בטבילה שנית אתה מוציא לעז על אותו הולד (וכל זה כשאין צואה או בצק תחתיו אבל אם יש תחתיו אפילו נזקקה לבעלה צריכה טבילה אחרת לד"ה) וכתב עוד דאם אירע טבילתה בחול המועד כתב המרדכי דלא תחתכם בעצמה אלא ע"י שפחה עובדת כוכבים אבל אנן קי"ל בא"ח סי' תקל"ב דמותרת לחתכם בלי שום שינוי (והמרדכי החמיר ע"י עצמו כ"א ע"י עובדת כוכבים) אבל בשבת ויום טוב נ"ל (אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים בשבת וביו"ט לא תאמר לעובד כוכבים שיחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת הצפרנים דהא אפשר בניקור תחתם למה נבטל בזה שבות דשבת דאמירה לעובד כוכבים ועוד שאשה מסייעת ע"י שמטה לה את ידיה וכאלו היא עושה מלאכה בשבת ויו"ט ע"כ) לא תחתכם כלל אף ע"י עובד כוכבים אלא תנקרם היטב וראיתי מי ששגג בזה וצוה לחתוך ביו"ט ע"י עובד כוכבים ולא כוון נכונה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו באריכות וסוף דבריו דמותר לומר לעובד כוכבים ליטלם דלא גזרו משום שבות במקום מצוה וכן פסק מ"א סי' ש"מ דמותר לומר לעובד כוכבים לחתכם דמסייע אין בו ממש ובתשו' ח"צ שאלה פ"ב משיג על הש"ך שבנה"כ והסכים עם הט"ז מאחר שהוא לחומרא) מיהו כיון דאפשר ליטלן שלא בכלי למה נקיל בכדי אבל שלא בכלי הדבר פשוט דמותר ולית דין צריך בשש עכ"ל וע"ש):

חוצצת. כתב הש"ך היינו היא עצמה משום שפירשה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ ובפירשה רובה נראה דלדידן יש להחמיר ג"כ ולהצריכה טבילה שנית ע"ש:

מהודקים. לפי שמקפדת להסירם בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר. הראב"ד:

וקשקשים. היינו לוחות שעושים הרופאים ע"ג מכה והב"ח פסק דבאגד וקשקשים אפילו רפוים חוצצים דלא עיילי בהו מיא שפיר:

טבלה. כתב הב"ח דמל' זה משמע שאינו חוב עליה אלא צריכה לחוש לטובתה שאם טבלה ונמצא דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה והש"ך חולק עליו וס"ל דחוב הוא עליה לחצוץ שיניה ואפי' אמרה אבדוק אחר הטבילה בין השינים חיישינן שמא תשכח מלבדוק:

ומנהג. כ' הט"ז פשוט שאם לא נהגה כן א"צ לעכב הטבילה בשביל זה ובשבת ויו"ט המנהג שאוכלים בשר רק שתזהר לנקר ביותר אח"כ עכ"ל:

עלתה. דהכא לא בעינן ביאת מים אלא ראוי לביאת מים לכך תלי' לקולא כדלקמן סכ"ו:

לקולא. כתב הש"ך דבעל הרוקח חולק ע"ז ופסק דצריכה טבילה אחרת ויש להחמיר:

רפתה. והב"ח פסק דאפי' ברפתה לא עלתה לה טבילה גזרה אטו לא רפתה אבל הט"ז פוסק דהעיקר כדעת המחבר ע"ש:

במים. כתב הש"ך דוקא במי מקוה אבל לא במים תלושין אבל הט"ז כתב דיכולה להדיח ידיה אפילו במים תלושין (שעכשיו שמחוברין למקוה יהיו גם הם כשרים דמשקה טופח הוא חיבור) ודלא כמ"ש הרמ"א בסי' ק"כ ס"ב וכתב עוד דמה שכתב המחבר דמהני רפתה ואח"כ כתב דמהני אם הדיחה ידיה אפי' בלא רפתה מ"מ צריך שלא תאחוז בה בכח דאל"כ לא מהני הדחה תחלה אלא דלא חיישינן לזה עכ"ל וכתב הדרישה דיש היתר גמור שבשעה שהאשה טובלת וחברתה דוחפה במים שיכולה לאחזה בידיה בשעת דחיפה אם הדיחה ידיה במים תחלה וא"צ להפריד ידיה ממנה ולא כמו שנוהגין נשי דידן שמפרידין ידיהן ממנה בשעת דחיפה וכתב הש"ך שלפע"ד אין להורות קולא בדברים שנהגו איסור דהלא במשנה ובפוסקים אינו אלא דבדיעבד שרי אבל לכתחלה מאן לימא לן מיהו באשה שאינה יכולה לעמוד על רגליה פסק בתשו' מ"ב סי' פ"א דיש לטבלה ע"י שתאחזנה ב' נשים בזרועותיה וידיחו ידיהם תחלה במים עד שיהא טופח ע"מ להטפיח אבל אין לה תקנה שישכבוה על הסדין ויטבלוה דסדין מקבל טומאה ואסור (כדלקמן סעיף ל"א) עכ"ל:

מגונה. דחיישינן שמא יוציאנה קודם שיטבול זה ונמצא טובל במקוה חסר מה שחסרו המים שטפחה בידו של זה. ב"י:

שהמים. כתב הט"ז דלרמב"ם ורמב"ן דס"ל לעיל דאפי' באוחז בכח אינו חוצץ כל שהדיח ידיו תחלה א"כ אין חילוק בכאן אם הם מלוחלחות ממי מקוה או משאר מים תלושין ע"ש והש"ך כתב דצ"ע דכאן משמע ביש שם טיט צריכה להגביה רגליה ויכולה לטבול שם ובסל"ג פסק כשיש שם טיט לא תטבול כלל ולמאי שכתבתי לקמן דיש חילוק בין טיט לטיט אתי שפיר עכ"ל:

כלי. אפילו רחב וקבוע בענין שאין לחוש שמא תפול ממנה. ש"ך:

נסרים. כ' הט"ז ויש לתמוה טובא על מנהג מדינתנו שעושים נסרים במקוה שתעמוד האשה הטובלת עליה ובלבוש האריך בתמיה זו מאד וכבר קדמוהו בתשובה מוהר"מ פדאוו"ה ששאל ממנו מוהר"ר דוד ויטל למה עושין כן והשיב לו בארוכה ועיקר בנינו דהנסרים שלנו במקוה אינם חשובים מיוחדים למדרס הואיל ואין עשויין לעמוד עליהם לטבול כי אדרבה בזה יוצאין מתורת כלי וחשובין כתקרת הבית ובפרט מאחר שנקבעו במסמורות כיון שלא היה מתחלה שם כלי עליהם ע"כ ועוד נראה למצוא היתר אפי' באינם קבועים במסמורות וכו' ע"ש שמאריך בזה וסיים וכל זה שכתבתי בהיתר הנסרים שייך ג"כ לשליבות של עץ במקוה שיש בכל מדינתינו דזכרון א' עולה לכאן ולכאן עכ"ל וכ' מוהר"מ מלובלין בתשו' דודאי אין לשנות המנהג שלא להוציא לעז על הראשונים ואעפ"כ בכל זמן שמזדמן לידי שמתקנים או בונין מקוה חדשה אני מצוה תמיד לתקנה בדברים שאינם ראוים למדרס כדי שתהא כשרה אליבא דכ"ע עכ"ל:

טבילה. והב"ח כ' דאין נראה להקל כיון דלרש"י ותוס' לא עלתה לה טבילה כו' וכ' הש"ך דדבריו הם תמוהין ודברי המחבר עיקר:

השליבות. כתב הט"ז לפי מה שנתבאר לא קי"ל כן אלא גם הם מותרים אע"ג שעשה כבר השליבה וקבעה אח"כ במקוה אך שבזה ראיתי הרבה נכשלים שאין עושין אותן רחבים ד' ויש לחוש לפחד שמא תפול ואסור לכתחלה ע"כ כל מורה ישים לבו על זה:

בקרקעית. שמשם זוחלין המים לחוץ וטעם היתר בזה לפי שאין שם פחד לפי שקבוע הוא בקרקע וג"כ אין שם כלי עליה לפסול בשאיבה דאין לו לבזבז ואינה מקבלת מים ע"כ לא הוה רק פשוטי כלי עץ. ט"ז:

שלא. כ' הש"ך אע"ג דלעיל סי"ד פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון וכו' י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש בה טיט עבה כמו טיט היון ואפשר ע"ז סמכו עכשיו שטובלין במקוה שיש טיט משום דסתם טיט אינו כמו טיט היון:

עלתה. כ' הש"ך צ"ע בזה וכן הא דעצמה עיניה ביותר בסל"ט די"א דעלתה לה טבילה וזה אינו לפי מ"ש המחבר לעיל גבי כחול וגבי דם שבמכה שחוצץ והא בהא תליא לפי הגירסא בש"ס וכדמוכח מכל הפוסקים עכ"ל והט"ז כ' וקשה לי למה יפסול בדיעבד מ"ש מס"ל דאמרי' מפני שהמים מקדימין ה"נ נימא הכי וי"ל דהכא יש חשש שידבקו הקמטים שהם בגוף למעלה מן המים נמצא שבביאתם למים כבר הם מדובקים ולפ"ז אם הכניסה עצמה עד צוארה במים תחלה הוי טבילה בדיעבד בכל גוונא ונ"ל שנכון לכל אשה שתעשה כן שעכ"פ יש בזה צד מעליותא אם תשהה הרבה ולאו אדעתה עכ"ל (ובנה"כ מתרץ דהתם כשתחבה רגליה במים כבר נגעו רגליה במים קודם שהגיעו לטיט ואותן המים מחוברים למקוה והלכך לא הוי חציצה אבל הכא ע"י הקמטין לא יהיו המים שבתוך הקמטין מחוברים למקוה כלל ודו"ק עכ"ל):

לא. והב"ח פסק דעלתה לה טבילה ואיתא בש"ס נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה וכתבו הט"ז לקמן ס"ס קצ"ט:

חוצצים. דאע"ג דבית הסתרים א"צ ביאת מים ראוי לביאת מים בעינן. ש"ך:

צריכה. כ' הש"ך מיהו כל זה אינו מעכב בדיעבד וכ"מ בב"ח:

בבגדיה. כ' הש"ך נראה דוקא באותן הבגדים שהן רפויים עליה אבל לא באותן שהן מהודקים שוב מצאתי כן בהרמב"ן כו' ע"ש:

להסירן. משמע כל שיכול להסירן אפילו דיעבד חוצצין. ש"ך: (מה*) [ טבילה אחרת. בלא ברכה. ב"ח וש"ך]:

להחמיר. מיהו אם אנסה חברתה ואטבלה כונה דחברתה כונה מעליותא היא לכ"ע הכי אמרי' בש"ס חולין דף ל"א:

אלו. כגון כלב או חמור או ע"ה או עובד כוכבים או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן כ"כ בש"ד אבל ברוקח וכל בו איתא שאם פגע בה סוס תעלה ותשמש שבניה עומדים נאה בדבורן שומעין ומבינין לומדים תורה ואינם משכחין וממעטין בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות כו' עכ"ל וגרסינן בפסחים האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לדידיה רוח זנונית ואי איהי קדמה ומשמשה אחדא לה לדידה רוח זנונית מאי תקנתיה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך והוא בתהלים ק"ז והכי מייתי לה ברוקח אבל בתולדות אהרן לא ציין מקרא דשופך בוז על נדיבים אלא ומזיח אפיקים רפה באיוב י"ב נראה שלא היה גורס בש"ס שופך בוז וכו' ובילקוט מייתי ש"ס זה בתהלים ובאיוב הלכך נמרינהו לתרווייהו עכ"ל הש"ך:

לפיכך כו'. בפרק קמא דעירובין (ד' ב') וסוכה (ו' א') חציצין כו' את בשרו שלא כו':

אם כו' אפי' כו'. ממ"ש בתוספתא והביאו הר"ש פ"ט דמקואות השירים כו' והטבעות כו' והקשה הראב"ד דהא מיעוטו שא"מ הוא ותי' כיון דמקפדת בשעת לישה וערא"ש פ"י סי' כ"ו וכן חוטי צמר ופשתן כתב הרא"ש שם סכ"ה דמקפדת בשעת רחיצה וכ"כ בסוף ת"ה ע"ש:

או אפי' כו'. בפ"ט דמקוואות במתני' ב' ובה"ס באשה ובמתני' ג' ובה"ס באיש רא"א אחד כו' מכלל דלת"ק ל"פ בין מקפיד אלא דרך רוב הנשים כו' דזה פלוגתייהו וכ"כ בת"ה:

ולכתחלה כו'. עבספ"ז דב"ק פ"ב א' ובתוס' שם ד"ה ושתהא כו':

ואם הם בתוך כו'. הרא"ש רפ"ו דשבת ס"א וכ"מ לישנא דמתני' כו':

ואם הם כו'. גמ' שם השתא רך כו' ודוקא בצואר שאינה חונקת כו':

ומתוך כו'. רש"י שם:

אם החוטין כו'. כן פי' הראב"ד ועבא"ח סי' ש"ג ומש"ש:

ואם היו כו'. כפי' רבותינו ברש"י שם ועב"י וכפי' הרא"ש בשם י"מ דטניפן כו'. ורש"י פי' דטניפן כפשטו וז"ש וכן כו':

והוא כו' עד שיהא כו'. כנ"ל ס"א וערש"י בעירובין ד' ב' ד"ה רובו כו' וש"מ ואע"ג דרש"י אזיל לשיטתו שפי' דאין חציצה בבשר אבל תוס' חולקים עליו כמש"ש בד"ה ד"ת כו' וש"מ מ"מ בזה מודים רוב הפוסקים לרש"י דרוב שער בלחוד חוצץ:

(ליקוט) רוב שערה. כ"כ הרמב"ם בשם הגאונים והוא חלק עליהם וכתב דראש נחשב עם הגוף וברוב הגוף דוקא והראב"ד הסכים בהשגות לדברי הגאונים וכן דעת ש"פ ונ"ל ראיה לדבריהם ממ"ש בב"ק פ"ב א' דאורייתא לעיוני דלמא מקטר כו' ומקטר אינו אלא בראש ודאורייתא בעינן רוב ומקפיד וא"א לומר בהצטרפות הגוף דהא קאמר א"נ מאוס כו' מכלל דרישא מיקטר לחוד (ע"כ):

בנשואה כו'. כרש"ש בתוספתא הביאה הר"ש ורא"ש שם וש"פ וצ"ע למה פסק כרש"ש והלא קי"ל דאין הלכה כמותו אלא בב' דברים כמ"ש בפ"ד דחולין (ע"ה ב') ואפשר שמפרש דרש"ש מפרש דברי חכמים וצ"ע:

ואותן שי"ל כו'. כנ"ל ס"ה דשתי שערות אינן חוצצות ועוד כיון דא"א להסירן היינו רביתיה כמ"ש בפ"ח דיבמות (ע"ח) בעובר וכן בכלים תניא בתוספתא והביאה הר"ש בפ"י דמקואות מתני' א' כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן כו' שלא כדרכן וטעמא דשלא כדרכן עתיד להסירן. מרדכי בסוף הלכות נדה ע"ש:

לפלוף כו'. עתוס' ס"ז א' ד"ה לפלוף כו':

דם יבש כו'. תוספתא הביאה הר"ש (בפ"ט) מתני' ד' סם יבש כו' וט"ס הוא וצ"ל דם יבש וכ"ה ברא"ש שם סכ"ו:

מיהו אם כו'. ממ"ש בספ"ק דחולין מיא יקירי ושכני תתאי כו' ובזבחים ע"ח ב' דלי שהוא מלא רוקין כו' וערש"י שם ותוס' ד"ה דלי כו' ועש"ך:

דם כו'. מנחות כ"א א':

צבע כו'. וראיה מפרכת שהיה צבוע תכלת וארגמן כו' ומטבילין אותו כמ"ש בסוף שקלים ועבה"ג:

דוקא בצק כו'. מסי"ח הנ"ל צואה שתחת כו' דוקא הצואה:

רובה. בתוספתא והביאה הר"ש שם וש"פ וכר' יונתן בן יוסף וס"ל דמפרש דברי רבנן אבל הרמב"ם פסק כמתני' ולא חילק ועב"י שהאריך בזה:

אבל יבלת כו'. בסמ"ג הביא ראיה מהנ"ל אבר ובשר המדולדלים שאין חוצצין כגי' שלו בתוספתא וכ"ה גי' הר"ש ות"ה אבל הרא"ש וטור גורס חוצצין:

(ליקוט) ויש נוהגות שלא כו'. כמ"ש בפ"ח דחולין (ק"ה א') אכל בשר אסור כו' ופי' הרמב"ם משום שנשאר בשר בין השינים וכמ"ש בטוש"ע לעיל סי' פ"ט ע"ש (ע"כ):

ואם לא כו'. מהא דשפחת רבי הנ"ל טעמא דנמצא עצם הלא"ה לא. שם:

ואינו דומה כו'. ע"ל סי' קצ"ט ס"ח:

אם לא כו'. עסי' קצ"ט סי"ב:

אא"כ רפתה כו' ואם כו'. כת"ק ועבה"ג וכ' בת"ה אבל הרמב"ן כ' להיפך דת"ק מחמיר כו'. ול"ג ממ"ש בפ"ד דיבמות (מ"ו א') ארפו ליה כו' ובתוספתא השירים כו' כנ"ל סכ"ג אלא דר"ש מחמיר כו':

הטובל כו'. תוספתא הביאה הר"ש פ"ז מתני' ו' וש"פ ופי' הרא"ש והרמב"ם בכה"ג וע"ל סי' ר"א סעיף ס"ב ובמס' ד"א זוטא בד"א במים מועטים אבל במים מרובים ה"ז משובח:

א"צ כו'. כמ"ש במתני' ספ"ז הטביל בו את המטה כו' ומסכ"ח הנ"ל:

אין טובלין כו'. כמ"ש בפסחים י"ז ב' רש"א בכלים טמאין כו' ועתוס' שם ד"ה אלא כו' וי"ל דגזרו כו' ועוד במקומות הרבה וכמש"ו לפיכך כו':

לפיכך כו'. דלא כפירש"י בשבת ס"ה א' ד"ה ומפצי כו' דהא מפץ מקבל טומאה כמש"ש בפ"ט (פ"ד) וש"מ אלא כפי' תוס' שם. ראב"ד וע"ל סל"ג וסל"ד אבל רש"י בנדה ס"ז א' ד"ה ומפצי כ' שעוברות עליהן (וע"ל סוף ס"ק מ"ד):

לא תעמוד כו'. ממתני' פ"ה דמקואות מתני' ב' ובלבד כו' וער"ש שם לכך צ"ל מטעם גזירה כו' וכתב הראב"ד דלהכי קאמר בנדה שם ע"ג כלי חרס כו' משום דלא מטמא מגבו וגם אינו מטמא מדרס כמ"ש בפ"ט דשבת (פ"ד) וכן סילתא אינו מטמא כלל אבל כלי עץ אפילו מגבו (או דבר) דחזי למדרס איכא משום גזירת מרחצאות כמו ספסל דמתני' הנ"ל וה"ה לנסרים וכיוצא דמתני' הנ"ל א"א לאוקמי משום ביעתותא דהא בכלים משתעי וע"כ צ"ל משום מרחצאות ונ"מ גם באדם דאלו משום ביעתותא דוקא לכתחלה אבל משום מרחצאות אפילו בדיעבד לא מהני וכ"ד הרשב"א והר"ן אבל דעת הרא"ש והרמב"ם דטעמא דמרחצאות ליתא כלל למסקנא ומתני' הנ"ל דוקא באחורי כלים דגזרינן אטו תוכו ועברא"ש סוף ס"ט ובלבד שלא כו' וי"מ כו':

ואפילו הם מחוברין כו'. דלא מבטלי ליה הבנין כמ"ש בב"ב ס"ה ב' ת"ר צינור כו':

דפשוטי כ"ע הם. ור"ל דחזי למדרסות כנ"ל משא"כ באבנים וכ"ח אבל בלא"ה אע"ג דאמרינן שם ס"ו א' דמטמא מדרבנן כבר פי' בתוס' שם בד"ה ושאני כו' ובפ"ק דסוכה (ה' א') וש"מ דוקא במשמש אדם ומשמשי אדם לאפוקי סולם וכמ"ש בת"כ הביאו תוס' שם ושם:

ותהיה המדרגה כו'. עתוס' דעירובין צ"ח ב' ד"ה אי כו':

סילון כו'. אפילו להראב"ד דאינו חזי למדרס. בד"ה:

תתן עליו זמורות. כנ"ל סל"א:

י"א כו'. רש"י אבל הפוסקים חולקים כנ"ל סי"ד דאינו חוצץ וב"י תי' דכאן בטיט עבה כמו טיט היון ועב"י:

לא תטבול כו'. כן פי' בת"ה מש"ש דרך גדילתה: (ליקוט) לא תטבול כו'. לשון ת"ה וכשיטתו (ע"ל ס"ק מ"ד) ושיטת הראב"ד דר"ל לאחמורי אתא וסייעתא לר' יוחנן (ע"כ):

בשעה כו'. עתוס' שם ד"ה ומניקה כו' וכ"כ הר"ש במתני' שם וש"פ ופ' כת"ק:

וא"צ כו'. כן פי' הרא"ש מ"ש דרך גדילתה וערש"י שם ד"ה לא תטבול כו': (ליקוט) וא"צ להרחיק כו'. לשון הרא"ש וכשיטתו דר"ל לאקולי אתא ולמידחי להני מימרות וכנ"ל (בליקוט שבס"ק מ"ד) ורש"י פי' שם ד"ה לא תטבול לחומרא וכשיטתו דל"ג ולית הלכתא כו' ומיהו לדינא אין נ"מ בכל זה (ע"כ):

ואם שינתה כו' וי"א כו'. עמ"ש בסל"ט:

צריך שיהיה כו'. דאל"כ תשחה הרבה וצריך כדרך גדילתה כנ"ל בסל"ה. וע' ביומא ע"ח א' וצ"ל דעד צוארה דוקא א"צ וכ' הרשב"א דז"ש בספ"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין כו':

יש מי כו'. דכה"ג נמי יכולה לטבול דרך גדילתה ובתוספתא הביאה הר"ש פ"י מתני' ד' הכופת ידיו ורגליו כו' וכ"כ הרמב"ם:

י"א שלא כו'. עתוס' ס"ז א' ד"ה פתחה כו' וכ' סמ"ג ומרדכי דאפי' לדעת תוס' ה"מ דיעבד אבל לכתחלה אפי' לבעלה ולדעת רש"י אפי' דיעבד נמי לא כמש"ש לא עלתה כו' ובזה תליא נמי פלוגתא דסל"ה ועב"י קע"ב ב' שכתב בזה כמה שיטות לגירסת תוס' אהי קאי האי ולית הלכתא וע"ל ס"ח וס"ט ועש"ך ס"ק מ"ט: (ליקוט) י"א שלא כו'. עתוס' שם ד"ה פתחה כו' אבל ר"ת פירש כו' וכ"כ ברי"ף ופי' ראב"ד שלא קאי אלא מריבדא דכוסילתא ולמטה ועל הג' שמעתא ריבדא וליפלוף וכחול ולית הלכתא אלא מילתא דר' יוחנן עצמה כו' וז"ש וכדאר"ל האשה לא כו' ומביא ראיה על דר"י דהלכתא היא אבל הראשונות לא איתמר אלא לטהרות וז"ש חוצץ ואינו חוצץ ובשמעתא דר"י קאמר לא עלתה לה כו' אלמא באשה קמיירי והשומע שמע וטעה וקבעם גם לראשונות באשה וליתא אלא לפלוף ואפילו יבש וכחול אפילו ע"ג העין וריבדא אפילו לאחר ג' אינו חוצץ [ובזה מתורץ כל קושיות רש"י בתוס' הנ"ל חדא כו' ועוד כו' ועוד כו' ועוד כו'] וטעמו של הראב"ד שפי' דוקא על הנך שלשה שלא הוזכר בהן לשון נקבה משא"כ בהנך כ"ש במילתיה דר' יוחנן דמילתיה דר"ל לסיועיה קאתי כמ"ש הראב"ד דמ"ש כי הא דר"ל כו' אין לו שחר למידחייה הנך מימרות דהא ר"ל לאחמורי קאתי אלא לסיועיה לר"י וכ"ד הרשב"א. אבל הרמב"ם פי' דקאי מנתנה תבשיל לבנה ואילך ואף אמילתא דר' יוהחנן וחסר שם (בדברי הרמב"ם) תיבת לפלוף וכצ"ל שם שרטישן או לפלוף או כו' וכן סידר שם הנך כולהו ביחד נדה כו' שרטה כו' וכן לפלוף כו' כוחל כו' פתחה כו' בד"א כו' והנך דלעיל לא סידר שם וגירסת הרמב"ם ההיא דמפשלת קודם כלי חרס אחר טבלה ועלתה כו' ששם שייך מימרא זו ולכן פי' מנתנה תבשיל כי מנמל ולמעלה א"א דהא דנמל ודאי הילכתא מאבוה דשמואל כמו שהקשה רש"י הביאו בתוס' שם. ודעת תוס' דקאי מכלי חרס ואילך וקאי נמי אף אר' יוחנן כנ"ל ועתוס' ס"ו ב' ד"ה אם כו' ועוד אור"ת דההיא כו' והא דאמרינן בסוף שמעתין כו' ובד"ה פתחה כו' אבל ר"ת כו' אבל הנך חומרי דכ"ח כו' ופתחה כו' וכ"כ הרא"ש בסוף סל"ח. וסמ"ג בשם הערוך הוסיף על דברי תוס' גם להא דר"ל ופי' דה"ק כי הא דר"ל כו' דודאי מילתיה לענין טהרות דהא נלמד מטומאת וטהרת נגעים ה"ג כולהו מכ"ח ולמטה לענין טהרות. ומ"מ כתב הרא"ש שיש להחמיר כדברי רש"י וכ"ד תוס' בד"ה פתחה הנ"ל וכן סתם בכמה מקומות בסי' זה ומ"ש כאן י"א הוא ולא בהנך משום דדעתו כדעת רי"ף וש"פ אלא דסמ"ג בשם רא"מ ומרדכי והג"מ כתבו דאף לדעת רי"ף וסייעתו דווקא בדיעבד אבל לכתחלה אף לבעלה ולכן בריבדא וליפלוף וכחול כ' כלשון הגמ' חוצץ ולכל חד כדאית ליה לכתחלה או דיעבד אבל בכ"ח ונמל אף לדעת הראב"ד עלתה בדיעבד כמש"ל סל"א וסל"ד דמשום ביעתותא ובושה אם יודעת בעצמה שטבלה שפיר שפיר דמי וכ"כ בת"ה אבל כאן כ' י"א משום דעת הראב"ד הנ"ל ומ"ש בסל"ה ואם שינתה כו' הוא דעת סמ"ג והערוך אבל כל הפוסקים חולקים עליהם כנ"ל והוא ויש מי שאומר שם ומ"ש בסל"ח ואם קפצה לא כו' הוא לד"ה כי מתני' היא וכמו שחילקוה הפוסקים בין עצמה עיניה לשם אבל מה שסתם במפשלת (בסעיף מ"א) ונתנה תבשיל (בסוף סימן קצ"ט) שלא עלתה דבריו תמוהין ונמשך אחר הרמב"ם והטור בהעתקתו ולא נזכר להנ"ל ומ"ש בסל"ג י"א שלא כו' הוא ג"כ לדעת רש"י וכן לדעת ראב"ד אלא שהראב"ד אינו מסכים עמו בפי' אלא פי' כפי' תוס' וכן פירשו כל הגאונים והפוסקים וכמש"ל סל"א אלא דמ"מ הסכים עמו לדינא כמ"ש בספרו והביאו ב"י שחילק בין ההיא דהטביל את המטה לההיא דנמל דאדם שאני דנכנס לו בין אצבעותיו וכ"כ הר"נ [וכ"כ בת"ה ועוד כ' שי"א שה"ה לאדם וההיא דהכא בטיט שעל שפת הנהר ואפשר שז"ש רש"י בנדה שעוברות עליהן וע"ל סל"א ומש"ש]. וכ"כ הרא"ש בסל"ג ויש מחלקין בין אדם לכלים כו' אלא שחלק עליהם וכ' ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמים אין לחלק והסכים לפי' תוס' הנ"ל וז"ש שם י"א כו' (ע"כ):

יהודית גדולה כו'. דבדבר דאתחזק איסורא אינו נאמן הקטן אפילו בדרבנן כמש"ל סי' קכ"ז סס"ג וכל שכן עובד כוכבים דלא מהימן כלל:

בחוטי כו' או כו'. ע"ל ס"ב וס"ג:

(ליקוט) או קושרת בגד כו'. כמש"ל סמ"ו נדה שטבלה כו' (ע"כ):

המפשלת כו'. עתוס' שם ד"ה נתנה כו':

נכנסו כו'. בתוספתא פ"ח נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו מלמטה רע"א אינו חוצץ מפני שהוא כבית הסתרים ושם אספלנית מלוגמא ורטיה שעל בית הסתרים ר' אומר חוצץ ר"י בר' יהודה אומר אינו חוצץ ומשמע דר"ע אזיל בשיטת ריב"י אבל אנן קי"ל כרבי וכמ"ש בנדה ס"ו ב' נהי דביאת כו' וכמ"ש בסמ"ג:

(ליקוט) י"א כו'. כמ"ש מ"ג א' בעי רבא זבה שנעקרו כו'. ש"ד. ובהג"ה שם כתב דאין ראיה משם דבעיא דשם הוא משום מעיינות הזבה ולטהרות ואי משום שצריכה לעצור ואין ראוי לביאת מים אין ראיה משם אלא מקמצה שפתותיה. ומ"מ משמע מדבריו שמסכים עמו לדינא וצ"ע להא מגמ' הנ"ל מוכח להיפך דוקא לטהרות כנ"ל (ע"כ):

(ליקוט) לא תטבול כו'. מתני' ב' פ"ט:

ואם טבלה יש כו'. כגי' שלנו בתוספתא רפ"ח היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טהור שפשף או שנפל בחמין טמא אבל זו היא תמוה דלהיפך מיבעיא ליה וכן קאמר בסיפא קומקום שהוא מלא פחמין והטביל טמא שפשפו או שהטבילו בחמין טהור וכצ"ל ברישא וכן העתיקו הר"ש פ"י מתני' ד' וכן מדמי להו שניהם במתני' הנ"ל והרמב"ם לא העתיק הא דשפשף כו' באדם ובקומקום לא העתיקו כלל להא דתוספתא וצ"ע (ע"כ):

ואם כו'. כיון דרביתיה הוא ואינה מקפדת:

נדה כו'. חולין ל"א א' וכרב דרב נחמן ס"ל שם כוותיה וכן הסוגיא דפ"ב דחגיגה. רמב"ם וסמ"ג ור"ן:

כגון כו'. כר' נתן דקי"ל כוותיה כמש"ש א' הלכה כר"נ:

או כו'. זהו כ"ש דאפילו לרבנן כמש"ש (ל"א ב'):

ויש כו'. הג"א שם וש"פ דרב ור"י הלכה כר"י ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר:

יש שכתבו כו'. כמ"ש ברפ"ה דעירובין (נ"ה ב') ועהג"א שם ד"ה יושבי כו':

ויש כו'. כמ"ש בהגדה (הובאה ברוקח ובשערי דורא) על אמיה דר"י כ"ג:

לפעמים. עי' בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד שכתב דמ"מ בעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות כאותה שכתב הט"ז ס"ק כ"ג דטבעת מהודקת באצבע חוצץ משום דמסירתו בשעת לישה דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פ"א לזמן מרובה לא ומ"ש בש"ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה כו' אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף לזמן רחוק אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מ"מ מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה ע"ש ועמש"ל ס"ק י"ב בשמו:

ולכתחלה לא תטבול. עי' מ"ש לקמן ס"ק י"א בשם שיבת ציון:

שחוצצין. עי' בתשו' פני אריה סי' י"ב שנשאל על אשה שנושאת ספוג באזנה לשאוב הזוהמא ששכחה ליטול הספוג בשעת טבילה וכתב שלא ידע בזה הלכה ברורה ע"כ תטבול שנית בלא ברכה ע"ש:

חוצצין דמקפדת עליהם. [כתב בספר לבושי שרד אות קצ"ו וז"ל ואע"ג דמיא עיילי בהו ומה יזיק מה שמקפדת להסירם כבר כתב הב"י דהטור פסק כרבותיו של רש"י דהנהו דינים דסעיף א' דרוב אם מקפיד חוצץ מיירי אף דעיילי מיא כו' ולפ"ז הני דינים דסעיף ג' ד' דאין חוצץ מיירי דוקא במיעוט אבל כשמכסה רוב השערות אע"ג דאינה מקפדת ומיא עייל אפ"ה חוצץ ולפי זה קצת קשה מההיא דסעיף ה' דמבואר דבב' שערות או יותר אין חוצץ אף במקפיד או רוב משום דלא מיהדק וצ"ל דדוקא בדבר שאינה מגופה כהך דסעיף ג' ד' אמרינן במקפיד או רוב חוצץ אף אי עיילי מיא משא"כ שערות דעצמה דהוה גופה אין מקום לומר שחוצץ אלא אי לא עיילי מיא. אך כ"ז הוא לדעת הב"י אכן הדרישה ופרישה חולק דדעת רש"י עיקר והך דינא דמוזהבות אין הטעם משום חציצה אלא משום דמירתתא ולא טבלה שפיר ע"ש ולדבריו הך דסעיף ג' ד' אין חוצץ אף ברוב כיון דמיא עיילי. ונ"ל עיקר כהדרישה ופרישה ולא כהב"י דהכי מוכח מהמרדכי ברבדא דכוסילתא כו' ועוד ראיה מדין דסעיף כ"ג השירים והנזמים כו' ועוד ראיה ברורה מסעיף מ' או קושרת בגד רפוי כו' (ועוד ראיה ברורה מסעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה מותרת אף דהוא רוב ואפשר נמי מקפיד וחידוש בעיני על הרב שלא הזכיר זה) לכן העיקר כדעת הדרו"פ והכי נקטינן להלכה דכל היכא דעיילי מיא אפילו רוב ומקפיד שרי. ומדינא אפילו לכתחלה טובלת בהם ולא גזרינן רפויין אטו שאין רפויין אלא מקום שמצינו בו כגון אחזה חברתה וכן בנזמי האוזן כיון דטריחא לה להסירן אבל בשאר דוכתי לא גזרינן אך מאחר דיש מי שמחמיר בכל הרפויין להסירם יש לנהוג לכתחלה להחמיר בכולם ולהסירם אבל אם כבר טבלה ודאי דאין להחמיר כלל ודלא כספר בה"י (הובא לקמן סק"י ע"ש) וכתב עוד מאחר דהוכחתי דטעמא דמוזהבות אינו רק משום דמירתתא א"כ י"ל דהוא רק לכתחלה כמבואר בסעיף ל"א דטעמא דמירתתא אינו פוסל הטבילה בדיעבד כו' וצ"ע בזה להלכה עכ"ד ע"ש. שוב ראיתי בס"ט ס"ק י"ג האריך ג"כ בזה ושם הקשה ג"כ מהא דסעיף מ"ו הנ"ל אך בלשון אחר שהוא ז"ל לא הזכיר דהא שם הוי רובא רק דהא שם הוי מקפיד ותירץ די"ל דמיירי בבגדים הגרועים ופחותים דלא קפדי עליהן ע"ש כנראה שדעתו דגם לדעת רבותיו של רש"י לא אסור היכא דעיילי מיא אלא במקפיד אבל באינו מקפיד אף ברובא שרי. ומש"ה נמי עזב להקשות מהא דסעיף מ' הנ"ל ולע"ד תימה לומר כן דודאי אין חילוק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד אחרי דס"ל לרבותיו של רש"י דהלכתא דרובא ומקפיד חוצץ אתמר נמי במידי דלא מיהדק ולישנא דחוצץ לאו דוקא א"כ גם הא דגזרו רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד הוא נמי בכה"ג אף דלא מיהדק ואף למה שרוצה לומר בס"ט שם דס"ל לדעה זו דמדאורייתא ליכא חציצה אלא במידי דמיהדק אלא שחכמים גזרו כו' ג"כ אין שום סברא לחלק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד (עב"י ודו"ק) ומסיק דהיכא דאיכא עוד צד להקל יש להקל אם הם רפויין אע"ג דקפיד עלייהו. ע"ש ועיין עוד בספר תפארת למשה מזה]:

דבוקות זו בזו. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ז שכתב דהכא מיירי אפי' אם רוב שערות דבוקות ולהכי הוצרך המרדכי לאהדורי אטעמא אחרינא ולא כתב טעם מפני שאין מקפדת וכתב עוד באשה שחלתה ואמרו הרופאים שאין תקנה אא"כ תעשה מארלאקי"ן וא"א לעשות אם לא שמפזרים בראשה סמים כתושים כמו קמח ועי"ז השערות מסתבכים וכשמדיחים במים הסמים הנ"ל אי אפשר לשערות להסתבך והחולי חוזר וניעור דיש לפקפק אם תוכל לטבול כן דשני טעמים הראשונים שבמרדכי לא שייכי אלא באותן קליעות הנעשים מן השערות עצמן אבל לא בזה שנעשים ע"י דבר אחר וגם הב' טעמים אחרים יש לפקפק בנדון שלפנינו והעלה דאין להקל אא"כ נשאר רוב שערותיה שלא נקלעו דאז הוי מיעוט שאינו מקפיד ולא חייצי אלא מדרבנן סמכינן שפיר ארופא מומחה שאומר שיעלה לה רפואה ע"י זה והוי רביתה אבל לעשות לה כל הראש או רוב שערה דיש כאן ספק דאורייתא אין בידנו להתירה ע"ש. [ועי' בס"ט ס"ק י"ט שהביאו ג"כ וכתב שדבריו נכונים לדינא ומסיים ועכ"פ בכל השערות או ברוב השערות שלה ודאי דאסור לעשות כן לכתחלה ע"י תחבושת וסמים ואם עשתה כן הוא חוצץ בטבילה ע"ש. ועי' בתשו' ח"ס חלק ששי ס"ס פ"ב שכתב אודות האשה שרוצים לדבק שערותיה בשעוה לצורך רפואה פשיטא שחוצץ וע"כ לא שקלי וטרי בתשו' פמ"א וס"ט אלא ע"י סמים ותחבושת שהם עצמם אינם חוצצים אלא שדיבוק השערות חוצץ ואהא שקלי וטרי אי שייך לומר דהכי רביתא ומ"מ הסכימו לאיסור אבל ע"י שעוה שהשעוה בעצמו חוצץ ולא שייך לומר הכי רביתא פשיטא שחוצץ וחלילה להקל כלל עכ"ל]:

לא חייצי. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהיא צריכה להשהות במים עד שיכנס בהם המים היטב:

תוך ג' ימים. [עי' בתשו' ח"ס סי' ק"צ שכ' דהדעת נותנת דבעינן מעל"ע ולא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וזכר לדבר מבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה (לעיל סי' ס"ט סי"ב) וכיון דמיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן המקיל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה ע"ש ועי' מה שכתבתי לעיל סי' פ"א סק"ה]:

בעלת חטטין. עט"ז ס"ק י"ד שהביא מעשה דאשתו של מהרר"ק היתה צריכה לעמוד לפניו ערומה כו' ואף דאסור להסתכל במקומות המכוסים שבה כדלעיל סי' קצ"ה ס"ז כבר תירץ ע"ז בתשו' נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ב וע"ש בהגה"ה מבן המחבר שכתב דהכא מיירי לאחר טבילה וכן הוא הלשון שלא היה גרב עליה ולא חיישינן שמא נפל במים כיון שדבוק כ"כ עד שכואב לה להסירו ע"ש:

צואה שתחת הצפורן. עי' במ"א סי' קס"א סק"ה שכתב וז"ל אע"פ שטיט חוצץ אפילו כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז. אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפילו בצואה וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד וכמ"ש ביו"ד סי' קצ"ח. [והט"ז כתב דבנט"י יש לסמוך על הר"ת דאין חוצץ רק טיט היוצרים שדומה לבצק שנדבק מאד אבל לא בטיט אחר]:

נשאר בידה. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שדעתו להקל בצפרני הרגלים שאינה צריכה טבילה אחרת הגם שאינה יודעת אם היה נקי וכתב שאפשר אפילו יודעת שלא היה נקי א"צ טבילה אחרת שברגלים אין דרכן של הנשים להקפיד:

צריכה. עבה"ט ומ"ש אם אירע ששכחה בשבת כו' עי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סוס"י ח' שכתב דנראה לו עיקר למעשה כמסקנת בעל נקודות הכסף ליטול ע"י עובד כוכבים בידו או בשיניו אף שבתשו' ח"צ השיג עליו היינו דוקא ליטול בכלי אבל בכה"ג מודה וגם הנה"כ עצמו למעשה לא התיר אלא ביד או בשיניו ולרווחא דמלתא כתב דאפילו בכלי אפשר להתיר למקצת פוסקים אבל אין לסמוך למעשה כ"א ביד או בשיניו ע"ש:

מיעוטה חוצצת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קצ"ה אודות כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה ופקפק רב אחד לחוש שיחוצו כיון שסופן להתגלת והוא ז"ל כתב דאין כאן בית מיחוש ומנהג ישראל תורה היא משום דהא דאמרי' בכ"מ כל העומד כו' היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו והכא אין השערות עומדות להתגלח עד אחר בעילת מצוה והבעילה מפסקת בין הטבילה לגילוח לא שייך עומד לקוץ כקצוץ ועוד ראיה ברורה מנזיר דמ"ד ע"ב ע"ש]:

רפוים. עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דחוצץ אפילו בדיעבד [רק דאם שמשה כבר אחר הטבילה בטבעת רפויה אין צריכה טבילה אחרת] ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ה שחולק עליו ופסק כהש"ע ע"ש ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שמחמיר בזה מאד דאפילו אם עברה לילה אחד אחר טבילה זו בטבעת רפוי יש להחמיר להצריכה טבילה אחרת רק אם היה רפוי הרבה יש להקל ועי' בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"א [דשם כתב שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה ולא אמר הרמב"ם אלא באוחז באדם וכלים כו' (עי' סכ"ח בט"ז וש"ך) אבל זו"ז אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן כיון דטריחא לה מילתא להסירם. וכל כה"ג במה דטריחא לה יש לגזור מטעם חומרא לכתחלה וכן בחוטין שבצואר שתולין בהן הקמיעין כו' ע"ש והביא ג"כ בס' לבושי שרד אות קצ"ג ועמש"ל ס"ג בד"ה מקפדת גם בס"ט ס"ק ו' ומ"ג דעתו דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש]:

ואם הן מהודקין. [עבה"ט ועיין בספר שיורי טהרה ס"ק מ"ד שכתב דמדברי ס' גן המלך סי' קכ"ג מבואר דאשה שאין דרכה ללוש בעצמה אין הטבעת שעל ידה חוצץ אפילו מיהדק טובא וכה"ג כתב בא"ר בא"ח סי' קס"א בשם רש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין. אם לא בטבעת שיש בו אבן טוב והוא ג"כ מה"ט לפי שאין דרכם של אנשים לעשות מלאכות כאלו ומ"מ אין להקל כיון דבש"ע כאן ובא"ח כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ ולא מפליג מידי משמע שאין לחלק בזה ול"ד למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנת ידוע בכך משא"כ הכא י"ל דלא פלוג מיהו אפשר בדיעבד ושימשה יש להקל בנדון זה ע"ש].

וכן הדין באגד. עי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ב באשה אשר לה כאב עינים ר"ל וצוה עליה רופא מומחה שלא יבואו מים כלל על עיניה אפילו מחוץ לעינים פן תאבד מאור עיניה איך תנהג האשה ההיא בחפיפה וטבילה ודעת השואל להמציא לה תחבולה לעשות לה אגד רפוי על עיניה בעת טבילה ואף שכתב הב"ח בשם ש"ד דגבי שירים ונזמים יש לגזור לכתחלה רפוי אטו אין רפוי וכ"כ הרמ"א לעיל ס"א בהגה"ה דוקא בשירים ונזמים שהם עליה תמיד כו' והרב המחבר נר"ו אין דעתו מסכמת להך תקנה דאדרבה אפילו מאן דסובר בשירים ונזמים דלא גזרינן אטו אינו רפוי היינו דשם ליכא תועלת והנאה לאשה אם טובלת במהודקין משא"כ בנ"ד שעיקר פעולת האגד להגין שלא יבואו מים על העינים יש לחוש שתהדק מפני הפחד אך יש לה תקנה אחרת שתתן ידיה על עיניה ותדיח הידים תחלה שתהיינה טופח ע"מ להטפיח וכמ"ש לקמן סעיף כ"ח אך הנחת ידים לא תהיה מהאשה עצמה דאם תכוף את הידים למעלה נעשו קמטים ונתכסה הבשר שבתוך הפרק במקום חיבור היד והזרוע וכמש"ל סעיף ל"ה דהטבילה צריך להיות כמו שהיא הולכת רק אשה אחרת תרד עם האשה לתוך המקוה ותעמוד לאחוריה בריחוק קצת שלא תגע גופה בגוף האשה הטובלת ותדיח ידיה במים ותכסה עיני האשה הזאת ברפיון קצת ותטבול ולענין החפיפה העלה להקל אשר די לה שתרחץ ותחוף כל גופה וראשה חוץ מהעינים וסגי לה בעיון לראות במראה או בבדיקה ע"י אשה אחרת שלא יהיה לפלוף וגם שלא יהיה ריסי עיניה דבוקות ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד מרוטענבורג סי' י"ח:

בית הסתרים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ס"ד ע"ד האשה אשר הושם טבעת של שעוה תוך עומק הפרוזדור לצורך רפואה אם חוצץ בטבילה וכתב דזה ודאי קרוי מקפיד שהרי הוא מתלכלך תמיד בימי נדתה וצריכה להסירה בעת שתפסוק בטהרה לנקותה וכן בימי לידה ואולי מעכב גם הבדיקה תמיד בשבעה נקיים וצריכה להסירה וא"כ הוא דבר שמקפיד וחוצץ אמנם אף שאמרו בה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים דוקא בבית הסתרים אמרו כן אבל במקום הנקרא בלוע א"צ אפילו ראוי לביאת מים ולכן אם אשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק עד שאין השמש מגיע שם אפילו בשעת גמר ביאה אז מקרי בלוע וא"צ להיות ראוי לביאת מים וא"צ להסירה בשעת טבילה ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמו עוד שני רבנים [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ב חולק על ראשית דברי הנו"ב מ"ש דקרוי מקפיד משום שצריכה להסירו בשעת הפסק טהרה וכן בימי לידה וכתב דההסרה שבעת לידה לא מקרי מקפיד שאין אותה ההסרה מטעם ההקפדה לא על הטבעות ולא על לכלוך גופה אלא לפנות מקום לולד וראיה לזה מטבעת של איש שאין בו אבן שאין חוצץ כמ"ש מג"א סי' קס"א אף דמסירו בשעת הנחת תפלין ונטילת לולב רק אם היתה צריכה להסירו בשעת פרישת טהרה זה ודאי קרוי מקפיד וגם מ"ש הנו"ב אם האשה זאת אומרת שהוא כ"כ בעומק כו' הוסיף הוא ז"ל בסי' קצ"ג דאף אם מסופקים בכך ואפשר הוי ספק חסרון ידיעה דאשה בקיאה יכולה לברר מ"מ כיון דהוי סכנה וחולשה רבה להוציא הו"ל מיעוטו ואינו מקפיד כו' ויש להקל ע"ש]. ועי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קל"ה שרב אחד רצה לחלק בבית הסתרים גופא דבמקום שהמים יכולים לבוא בעצמם כמו הפה אם הוא פתוח וכן נקבי החוטם והאזנים אלא שהכתוב גילה לנו שא"צ לביאת מים אלו צריכים עכ"פ ראוי לב"מ אבל אותו מקום של אשה אפילו בית החיצון כיון שאף אם תרחיק ירכותיה לא יכנסו המים רק קצת בהתחלת המקום ולכן כל שהוא לפנים ממקום שהתינוקת יושבת ונראית אין צריכה אפילו ראוי לב"מ והוא ז"ל דחה ראיותיו (גם מדברי הרמ"א בסעיף מ"ג בהגה"ה מבואר דלא כוותיה) וע"ש שהעלה לענין בדיקת הנקיים אם הוא באופן שפי הרחם מכוון נגד חלל הטבעת וכל פה המקור מכוון ג"כ כנגד חלל הטבעת א"כ בשעת הפסק טהרה תתן צמר גפן תוך מטלית של פשתן נקי באופן שיהא עב קצת עכ"פ כמו רוחב חלל הטבעת ותכניס העד הזה עמוק דרך חלל הטבעת עד נגד פי המקור ויהא אצלה מקודם בה"ש עד אחר צה"כ וגם ביום א' תעשה כן ובשאר ששת ימים תבדוק כפי האפשר לה ע"ש. ועי' בתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י' שמסכים ג"כ להנו"ב הנ"ל גם הביא מתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ט שכתב בפי' דלענין מיעוט המקפיד אמרי' ספק דרבנן לקולא (וצריך עיון כעת דהא באיתחזק איסורא לא אמרי' ס' דרבנן כדלעיל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות כ' והכא איתחזק איסור דטומאת נדה וצ"ל דס"ל כדעת הפר"ח שהבאתי שם וכבר כתבתי שם דאין כן הלכה וכעת אין ס' ה"ל לפני) ועוד לפי שהאשה אמרה שאינה יכולה לקחת הטבעת משם משום סכנת נפשות זולת בבוא חבלי לידה בהכרח נוטלתו כדי שלא ימנע יציאת העובר מרחמה א"כ מקרי אינה מקפדת (עמש"ל סק"א בשמו) ולענין בדיקה העלה שיכולה לבדוק א"ע כשאר נשים במוך שתכניס לאמצע פרוזדור עד קרוב למקום שהשמש דש ותניחהו שם כל בין השמשות בשעת הפרשתה לטהרה וכן תעשה גם באחד מימי הספירה בשחרית או ערבית וגם תבדוק צד שמאל רחמה ואף שצד הימין ומקום הטבעת א"י לבדוק אין בכך כלום רק תעשה מה שביכולתה לבדוק בכל המקומות שתוכל להגיע שם ובשאר ימים די לה בבדיקה קלה ע"ש באריכות ועי' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ס' שהאריך מאד בענין הנ"ל והסכים ג"כ להקל לענין החציצה דאינה חוצצת וגם הגאון מליסא ז"ל הסכים להיתרא אולם במה שמקיל בתשו' זכרון יוסף הנ"ל לענין הבדיקה חולק עליו מאחר שרבו דעת רבותינו המחמירים דבעינן דוקא בדיקת חורין וסדקין ומשמע דאינה בדיקה כלל בלא חו"ס. אולם אחת היא שיש בזה לדון ולהקל די"ל דמאי דצריך בדיקת חו"ס היינו כיון דע"פ הרוב אינה יכולה להכניס העד בעומק עד מקום שהשמש דש ממש כמ"ש הב"י ואף במקום גמר דישת השמש אינו ממש במקור חיישינן דזב לצדדים לחו"ס ואינו פוגע בעד א"כ יש תקנה לאחותנו לבדוק בשפופרת (דע"י זה יכולה לדחוק המוך יותר) ומוך בתוכו ולדחוק הרבה המוך עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דזה הוי הוכחה דאם המקור זב היה נוטף על המוך ולא בעי בדיקת חו"ס ככה יהיה בדיקה דפסיקת טהרה ויום א' דז"נ וסיים דיש להקל ע"י בדיקה הנ"ל באופן אם יסכימו גדולי הדור ואף אם יקילו ביותר שיהיה רק בדיקה דהפסק טהרה כפי הנ"ל ולסמוך על הרמב"ן דבדיקת שבעה נקיים לא בעי חו"ס מסכים ג"כ לזה ע"ש. ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קנ"ו בהגהת כס"ד שם מה שהאריך בזה הן על ענין הבדיקה והן על ענין החציצה ע"ש ועי' עוד בשאלות ותשובות תשובה מאהבה ח"א מסי' ל"ו עד סי' מ"ב [ובתשובות חתם סופר סי' קצ"ב וקצ"ג] מה שכתב בזה:

שפתותיה. כתב בס' חמודי דניאל כתב יד אבל אם קרצה שיניה לא הוי חציצה ע"כ:

אין טובלין בכלים. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ב שנשאל אם מותר לחבר טסין של נחושת בקרקעות המקוה ובכתלים כדי שיחזקו מימיו והשיב להתיר לפי דהני טסין לא מקבלי טומאה קודם שנתחברו למקוה דה"ל כגולמי כלי מתכות ע"ש באורך:

נסרים. עיין באר היטב בשם מהר"ם מלובלין. ועס"ט שכתב דבמקום שאין אבנים מצויין אפשר לתקן בנסרים שאין כל אחת רחב כ"כ שיהא ראוי למדרס הרגל כ"א ע"י חיבור הרבה נסרים ואז לא הוי ראוי למדרס קודם שחיברו למקוה כו' ע"ש עוד. (ועי' בתשו' חתם סופר ס"ס ר"א אודות שבקרקע המקוה העשוי מבנין לבנים נתנו עליו נסרים עבים כדי שלא יזובו המים בין הלבנים ויבלעו בו והנסרים משולבות אשה אל אחותה ע"י ברזלים וצוה המורה לעשות בהם נקבים כשפופרת הנוד כדי לצאת דברי האמור בש"ע ומהר"ם לובלין והוא ז"ל כתב לו דאינו נכון ואם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל מה הועיל בעשותו נקבים וכי מפני זה אינם ראוים למדרס שהנקבים מועילים לבטל מתורת כלי קיבול אבל לא לבטל מתורת מדרס ואדרבה מגרע גרעי השתא שהרי מכיון שמונחים על רצפת אבנים הרי הנקבים עשוים לקבלה וה"ל כלי קיבול ממש (לע"ד אינו מובן לפמ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' רי"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א סק"ה וע"ש בס"ק י"ח) ועוד דאיכא למיחש שהמים שנכנסים לתוך הנקבים ונמשכים למטה בין הנסרים ולבינים ואולי יעשו עי"ז כזוחלין ויפסלו המקוה כולו מדינא כמבואר בש"ע סי' ר"א ס"נ. (וגם זה אינו מובן קצת עי' בש"ע שם סנ"א ומ"ש שם בשמו בסי' רי"א ואפשר לישב) ועוד אני תמה אם בא לחוש לחומרת מהרמ"ל איך יקבעו בו ברזלים והם מקבלים טומאה ועי"ז גם העץ מקבל טומאה מפני שהברזל מעמיד אותם כו' (גם ע"ז קשה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בסי' ר"ו ויובא קצת לקמן סי' ר"א ססק"ח) לכן נ"ל דודאי הרוצה לחוש לחומרא הנ"ל יעשה רצפת אבנים בלא נסרים כלל וכלל והמקיל לא הפסיד אפילו עם הברזלים מטעם כיון שעשויים מתחלה לשם בנין אבל עכ"פ יש לסתום הנקבים שצוה לעשות בהם משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא עכ"ד ע"ש) ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קל"ח במקוה שהיתה עמוקה והנשים מתפחדות לירד שם לטבול ולקחו כסא והעמידו לתוך המקוה וקשרוהו בחבלים כדי שיעמדו על הכסא בשעה שטובלת יש לגעור בהם ואף דע"פ סברא אחת שנשען הט"ז לענין היתר נסרים יש למצוא היתר גם בזה מ"מ הבו דלא לוסיף דשם יש כמה סברות להתיר משא"כ ספסל דמפורש במשנה פ"ח דמקואות לאיסור לא נסמוך על סברא חיצונה להתיר ע"ש:

שלא עלתה. עבה"ט מ"ש ואפשר כו' ומ"מ צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה כדמשמע בש"ך סק"מ בסופו. דגמ"ר. וכ"כ בספרו תשובות נו"ב תניינא ס"ס קל"ו וכתב שם דמה"ט אם יש מקוה אחרת אין לטבול במקוה שיש רפש וטיט אף שאינו כמו טיט היון שעכ"פ צריכה בשעת טבילה להזדקר לקפוץ באויר בעודה תחת המים קרוב לודאי שאין הנשים נזהרות בזה ע"ש:

זרת לפחות. [עי' באר הגולה שכתב שהוא חצי אמה של ו' טפחים ועי' בספר לבושי שרד שכתב דזה אינו ברור כ"כ כי מבואר בירושלמי דיש שני מיני זרת כו' לכן בעת תיקון המקוה ראוי לדקדק שיהא דוקא י"ב גודלין שהוא חצי אמה ואח"כ בהזדמן שמתמעטין המים לא יפחות עכ"פ מי' גודלין וכתב עוד דראוי לכל מורה להשגיח ע"ז כי לדעת הש"ך ס"ק מ"ט יש בזה חשש פסול דיעבד ע"כ ראוי שיתן לאשה העומדת על הנשים בעת טבילה מדה של עשרה גודלין למען תדע ליזהר בדבר ויזהירנה שאם לא יהיה כ"כ ממעל לטבורה של הטובלת לא תטבול אא"כ תוכל לשכב לארץ בתוך המים כמו דף לא שתקפל קצתה על קצתה ויהיו המים עולין למעלה מכל גופה. וגם בכל דיני הטבילה החיוב מוטל על כל מורה להזהיר תמיד להאשה העומדת על הטבילה ולא יסמוך במה שהזהירה פ"א רק יהיה רגיל בכך ע"ש]:

תכרוך שערה. [עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ד (הובא קצת באורך בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו ס"ד) דאם לא עשתה תיקון זה וטבלה בינה לבין עצמה לא עלתה הטבילה ע"ש ועי' בס"ט מ"ש בשם מהרש"ק]:

באבק של רגליה. עי' בתשו' פני אריה סי' ו' שנשאל ע"ד האנשים אשר קווצותם תלתלים ונפזר על ראשיהם אבק לבן שקורין פוד"ר אם חוצץ בתפלין והעלה דכיון שעשוי לנוי הרי כגופו של שער ואינו חוצץ בתפלין של ראש וכתב שאין ללמוד מזה שתהא אשה מותרת לטבול עם האבק זה שעל ראשה דמיד כשיבואו השערות במים אזיל ליה הנוי ולא עדיף תו מאבק שעל רגלים ואפילו לדעת הרמב"ם דאבק של רגלים שאינו חוצץ בדיעבד מ"מ בהא הרמב"ם מודה דזה גרע יותר מאבק של רגלים ע"ש:

שטבלה בבגדיה. [עבה"ט ועמש"ל ס"ג בד"ה דמקפדת עליהם]:

אינו חוצץ. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דאותן כנים קטנים מתים הדבוקים בשער צריך להסירן דהוי חציצה:

בלא כוונה. כתב בספר חמ"ד כ"י אם היה בעלה חולה ר"ל וספרה שבעה נקיים וטבלה בכדי שתוכל ליגע בו ולא כוונה לתשמיש נראה דאותה טבילה מהני אף לתשמיש:

מותרת לבעלה. עי' מה שהקשה ע"ז בספר יום תרועה דף ח' ע"א ועי' בתשו' רדב"ז החדשות סימן ל"ד שתירץ קושייתו וע"ש עוד. ועי' במג"א סי' קנ"ח ס"ק י"ג שכתב דבזה לא שייך לברך:

ויש להחמיר. עבה"ט מ"ש מיהו אם אנסה חברתה כו' ובספר חמודי דניאל כ"י כתב לכאורה נראה דוקא חברתה אבל איש לא מהני ע"כ [ועי' בס' לבושי שרד סי' צ' שכתב דיש להסתפק אם נכנסה להקר ואח"כ נתכוונה ולא הגביה רגליה בשעת טבילה אי מהני שלא להצריכה טבילה אחרת ויש להקל ע"ש]:

דברים אלו. עבה"ט מ"ש או עם הארץ. ובספר חמ"ד כ"י כתב דהכא מיירי בע"ה גמור שאינו יודע לקרות ק"ש כיון שמנאוהו עם דברים טמאים ע"כ: