דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש - שולחן ערוך יורה דעה סימן קפ״ז

מיד בכדי כו'. כלומר דאם ראתה מיד בשיעור זה אף על גב די"ל דאחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת אשם תלוי מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל קודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש כן משמע בפוסקים אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש וכל זה פשוט וכן ביאר הגאון אמ"ו ז"ל בתשובה בארוכה עיין שם ואני מוסיף דכן משמע להדיא מדברי הראב"ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב"י וז"ל הרואה דם מחמת תשמיש כו' אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כדי שתושיט ידה לתחת הכר כלומר בכדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אחר כך הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה בועלה ואינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש כו' עכ"ל מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ועוד דהא קאמר הרי הוא כמעל"ע שבנדה כו' והתם מיירי שלא בדקה עדיין דאם בדקה אינה מטמאה למפרע מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ולפי זה לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל בתשובתו שם דאף אם תשמש אשה זו עוד פעם אחרת או ב' ותמצא מיד בשעת תשמיש מותרת ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא וכל זה ברור לא הוצרכתי לכתבו אלא להוציא מלב הקורא בדברי הרב שחלק על תשובת הגאון אמ"ו ז"ל בענין זה והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכן הוא בדברי האחרונים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש:

ג"פ. עם הראשון. דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ בפרישה וכן הוא מוכח בטור ר"ס קפ"ז:

רצופים כו'. כלומר בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים אבל א"צ ג' לילות רצופים כדלקמן ס"י בהג"ה:

על עד שלו. דבכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דע"כ מחמת תשמיש הוא וכן מוכח בפ' כל היד (נדה דף י"ד ע"א) ובפוסקים:

אלא תתגרש כו'. ולענין כתובה עיין בא"ע סימן קי"ו:

תתגרש ותנשא לג' כו'. עיין באה"ע סימן ט' מ"ש בזה:

ונאסרה על בעלה כו'. צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאים לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בשלשה אנשים כן:

ואין חילוק כו' מיד שנשאה כו'. ע"ל סעיף י"ג דין בתולה:

של אבר כו'. כתוב בתשו' משאת בנימין ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:

עד מקום שהשמש דש. כתב בתשובת משאת בנימין שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל וע"ש שהאריך:

ואם לאו כו'. משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ הב"ח סוף סעיף ב' וכתב הטעם דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול וכן הוא בתשובת מיימו' פ"ד מהל' א"ב בשם ריצב"א נ"ל דאפילו בדקה עצמה על ידי שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אחר כך דלמא נתרפאה שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע כו' ופשוט הוא:

ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' וכן משמע לעיל סוף סעיף א' בדברי המחבר וכן נראה מבואר מק"ו לקמן סעיף ג' וכן הסכמת הפוסקים:

הרשות בידה כו'. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. כן כתבו הפוסקים:

ויש לסמוך אסברא כו'. ולפעד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרים ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התוספות (דף ס"ו ע"א) בתימ' אבל אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב ע"ש ותו דהרי הראב"ד והרמב"ן אוסרים בדיקה בזמן הזה וגם הרשב"א ורבינו ירוחם כתבו דנכון להחמיר כדבריהם גם אם ימצא שם על המוך תהא אסורה לכל העולם ומ"מ הב"ח ומהר"מ מלובלין בתשובות סימן נ"ב ושאר אחרונים מקילין:

ואם הרגישה כו'. נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה כו':

סמוך לוסתה כו'. כ' הפרישה סעיף י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים תולה בוסתה ודו"ק:

באותו מקום כו'. כתב הב"ח דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה לשם מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרה בסתם מכה יש לי אין תולין הדם במכה שיש לה ע"כ:

תולין בדם מכתה כו'. כתב הגאון אמ"ו ז"ל בתשו' דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאו על המוך תולין במכה והביא ראיות ע"ש וכ"כ הב"ח ס"ס ז':

ואם דם מכתה כו'. כתב הרב המגיד והר"ן והרשב"א דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכן דעת הרא"ש וכ"פ האחרונים דלא כהרמב"ן ומשמע מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י והאחרונים:

וכ"ז כו'. עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"מ דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל אמרינן שזהו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שם שגם מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו תולין בלא זה מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אע"פ שאינה מוציאה דם דטהורה ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים כיון דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב והב"ח הבין פשט המרדכי דותולה במכתה כו' נקשר אתולה בוסתה והאריך בקושיות ופירוקים וכבר סתרתי שם כל דבריו בארוכה ע"ש אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים והוא פשוט ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י נראה שחולק וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים שפירשו ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה תולין בוסתה אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י' ואשר נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש:

אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פירוש אפילו אינה יודעת כלל שדרכה של המכה להוציא דם וע"ל ס"ק כ"ו:

וכן אם אין כו'. דין זה הוציא הרב בד"מ מדברי הש"ד סימן ו' וז"ל אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אע"פ שיודעת שבא מן המכה טמאה דאל"כ אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהורים שתולים במכה אע"פ שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכין להקל עכ"ל וכתב בד"מ שכן משמע מדבריו וכתב אח"כ וכן משמע מהג"ה מיי' פי"א מהל' א"ב בשם ס"ה והמרדכי דלעיל (שהביא ב"י דבריהם בסימן זה בד"ה אבל הגמי"י כתבו כו') עכ"ל ולפעד"נ דמשמע ליה להרב הכי מדכתב הש"ד אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה כו' משמע דוקא כשיודעת שבא מן הרחם דהיינו מן המקור הא לא"ה טהורה אע"פ שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם משמע ליה נמי מדכתב סתמא מיירי בין באשה שיש לה וסת קבוע או שאין לה וסת קבוע וע"פ זה כתב וכן משמע בהג"מ ומרדכי דלעיל שדבריהם כדברי הש"ד אבל באמת לא משמע מידי דלא קאמר אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם כו' אלא לאפוקי סיפא דכל כתמי' תולה במכתה תדע דהרי הגמי"י כתבו בשם ס"ה אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אי לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם כו' עד מיהו כל כתמיה תולין להקל עכ"ל וכן הוא בס"הת סימן צ"ב א"כ אדרבה מוכח להדיא מהגמי"י וס"הת איפכא דאפילו אינה מרגשת כשהדם נופל מהרחם אלא שבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וזה ברור והכי משמע פשט דברי הפוסקים דאפילו בסתמא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ותו קשיא לי על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה כה"ג לא מיקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"א וי"ג ע"ש שוב מצאתי בתשובת מהר"מ מלובלין סוף סימן קי"א שכתב על הגהות הרב שיש לפקפק על חלוקי דיניו וכולי האי ואולי כוון למה שכתבתי:

אם אין לה כו' אא"כ יודעת שמכתה מוציאה דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' כן נראה דעת הרב:

אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת ומצאה דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה דסמכינן בהא אהמרדכי וכמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (נדה דף ט"ז ע"א) ומדברי האגור פרק כל היד ופ' תינוקת ומדברי הגהמי"י פי"א מה' א"ב בשם ס"ה והמרדכי ומביאם ב"י ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת מהרי"ל סימן ר"ג הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז' וכן כתב בדרישה שי"ד והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והבית יוסף וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג:

ומ"מ בשעת וסתה כו'. הרב העתיק זה מהפוסקים הנ"ל ואינן ענין לכאן דהם מדברים שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכה לישב ז' נקיים כמו שנראה מדבריהם בביאור וכמו שכתבתי בספרי אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה לא הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מ"מ תלינן בוסתה וצריך לומר דגם הרב אלעלמא קאי לומר שהיא טמאה וצריכה לישב ז' נקיים:

אינה תולה במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ועוד דאם כן תקשי הוכחה זו לרשב"ג פרק כל היד (נדה דף ט"ו ע"א) וכן למאי דמסיק ש"ס התם דכ"ע וסתות דרבנן ואם זו טהורה אפילו בשעת וסתה היכי משכחת לה אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי ובית יוסף וד"מ והגהת דרישה כתבו דהרמב"ם והרשב"א חולקים וז"א דאע"ג דהרשב"א חולק ומתיר אפילו בשעת וסתה אע"פ שאינה מרגשת שמכתה עתה מוציאה דם מ"מ הרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס פרק כל היד וכמו שפירשו התוספות והפוסקים הש"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה כך יש לפרש דברי הרמב"ם אלא דהרשב"א חולק בביאור ויחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל:

וכתמים תולה במכתה בכל ענין. אפילו בשעת וסתה אפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כן משמע בדברי הפוסקים ועיין לקמן סימן ק"ץ סוף סימן י"א וסימן קצ"ו ס"י ומ"ש שם:

יש מסתפקים כו'. כתב הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה א' קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בשלש פעמים ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה עכ"ל:

אין מתירין כו'. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה על ידי כך אי נמי שאם נתגרשה ואחר כך עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה:

כאלו ראתה כו'. כלומר כאלו עברה וראתה ג' פעמים רצופין בלא טבילה דודאי בלאו הכי א"א למצוא שלש פעמים רצופים שהרי צריכה לטבול בכל פעם וק"ל:

ואם אירע לה כו'. כלומר ואם אירע לה שראתה תכף אחר לידתה ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה בינתים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה שלש פעמים רצופים ולא שמשה שוב מותרת וכן אפילו ראתה אחר כל לידה ולידה שלש פעמים רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בינתים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אחר כך לכתחלה דאין מתירין אלא כשאחר כך עברה ושמשה דהוחזקה ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אחר כך וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שמשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג' פעמים רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב וכן משמע בעט"ז כדפי' עיין שם והכי מוכח להדיא בתשוב' הר' יוחנן שם שכתב לכאורה משמע מדקאמר בלידה ג' בענין זה בלא שינוי משמע שגם בלידה ג' כו' משמע שהיו כל הלידות שוות ממש ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה ג' ובלידה ג' ע"כ היו רצופים דאל"כ פשיטא דבלא"ה שרי לכ"ע אפילו בלא לידה דהא רצופים דוקא בעינן וכדאיתא בתשובה שם וכדלעיל סעיף א' ולא היה צריך המשיב שם למצוא טעם היתר לידה ואם כן משמע שגם הג"פ הראשונות היו רצופים ע"ש ודוק והב"ח פירש דעת הרב שראתה אחר הלידה שלש פעמים אבל לא היו רצופים כו' וכתב שכן משמע מתשוב' הר"ר יוחנן לשם ונהפוך הוא וכדפירש' ובלאו הכי נמי אין סברא לומר כן דהא כיון דשרי אחר לידה האחרונה אפילו היו רצופים א"כ מה לי שהיו הביאות הראשונות רצופים או לא וכ"ז נראה לי ברור:

אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה כו'. נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא וכדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וכה"ג כתבו הט"ו והפוסקים לקמן סימן ק"צ סמ"ב גבי כתם דאם השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה אפילו בזמן הזה דאף על פי שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו עכ"ל ונראה דכ"ש הכא ועוד דהכא איכא נמי צד היתר דמחמת חולשת הלידה ראתה דם מחמת תשמיש. נ"ל:

מיהו כל מקום כו'. ובספר אפי רברבי דף צ"ג ע"א כ' ולי נראה דדוקא שעברה ושמשה ג' פעמים ולפעד"נ דדברי הרב ברורים בטעמא דתשמיש זה שלא ראתה עדיף מבדיקת שפופרת וכן משמע בתשוב' מיימוני שהבאתי לעיל ס"ק י"א דאצבע הוי כשפופרת ע"ש:

מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו'. פי' והלכך כשהגיע חצי שנה אחר ראיית פעם האחרון ולא ראתה אז תו לא חיישא כלל וכן הוא בתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף וז"ל ותו לא חיישא דכל מידי דלא מיקבע בג' זימנין מיעקר בחדא זימנא לאפוקי אם היתה קובעת היתה צריכה ליעקר ג"פ כדבסמוך אבל ודאי דאפילו קבעה בשלשה וסתות שוים או בדילוג מותרת לבעלה בין וסת לוסת כדבסמוך וע"ל סימן קפ"ט מדין קביעות הוסתות בשוה או בדילוג:

מיהו חוששת לאחרון כו'. ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר, ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחודש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"א בלא ראיה שניה והכי אמרינן לקמן סימן קפ"ט סי"ט וסכ"ב גבי וסתות הגוף ואף ע"ג דהתם צריכה למיחש לוסתות הגוף אפילו שלא בשעת וסת החדש כגון שפיהקה פעם אחת וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל בוסת הגוף שבא על ידי אונס כגון קפיצה קי"ל התם בסעיף י"ז דאינה חוששת אלא בשקבעה אותו ביום ידוע ולא כל פעם שתקפוץ ותשמיש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וע"ל סימן קפ"ט ס"ק מ"ד:

ולא ילך כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ פדווא"ה סימן י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקים הן עיין שם ועיין בא"ע סי' קי"ט ס"ז וכ' עוד שם דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קנ"ד ס"י:

ואפילו אם כו'. והב"ח חולק ופסק דאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים אבל בתשובת משאת בנימין סימן מ"ז האריך ופסק כהרב ע"ש וגם הב"י גופיה כתב בסוף דבריו מסתפינא להקל אלא אם כן יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים:

משמשת ג' פעמים. פי' עם אותו תשמיש שראתה כבר דם מחמתו:

ותנשא לאחר. לפי שאין כל אצבעו' שוו':

ותנשא לג'. שלא הוחזקה לראות מחמת כל האצבעות אלא עד השלישי והא דלא נאסרה לג' אחר ביאת הראשון לפי שאין כל הכחות שוות ושמא בעילת ראשון היתה בכח מרובה ולא הוחזקה אלא בג' ביאו' לכל א' וא':

עד שתבדוק. פי' בבדיקת שפופרת הנזכר בסעיף ב':

מכחול. פירוש קיסם ואי הכניסה הקיסם לבד לא היתה יודעת אם מהמקור אם מהצדדין ע"כ תכניסנו בשפופרת שמפסיק בין הקיסם לצדדין והמוך הוא בשביל שיהא הדם ניכר בו ועוד שלא יסרט ויוצא דם:

מן הצדדין ומותרת. ולא אמרינן הא אין האצבעות שוות מכ"ש שאין שפופרת שוה לאצבע דלחומרא לא אמרינן כן וכתב רמ"א בסי' קע"ז סעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקה דשפופרת ומהני:

תחת הראשון וכו'. שלא אמרו שתתגרש מהראשון אלא להקל עליה דהיינו אם תבדוק תחת הראשון שמא תמצא דם בראש המכחול ותהי' אסורה לכל אדם על כן התירו לה שתנשא לאחר בלא בדיקה אלא אחר הג' שבלאו הכי אין לה תקנה אז תכניס עצמה בספק זה אם תמצא דם בראש המכחול:

אם שמשה סמוך לוסתה כו'. הב"י הביא בשם רש"י אם יש וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ. וכתב עוד בשם המרדכי וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיתה רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל. וזה דבר שאין לו ביאור כלל. ובמרדכי עצמו כתוב אחר זה ותולה במכתה כו' והב"י הבין שמלתא באנפי נפשה היא ובאמת חדא מילתא היא ור"ל שאם יש לה מכה אע"פ שאין ראוי לתלות בה כ"כ אילו לא היה לה ווסת מ"מ עכשיו שיש לה ווסת תלינן בה וכן מבואר להדיא בפסק מהר"ר איסרלן שהביא ב"י ס"ס זה ע"ש:

ואם דם מכתה משונה. הטור בשם הרא"ש דמן הסתם תולין לומר שאינה משונה עד שיוודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם להבחין אם דומין זה לזה כו' והקשה בית יוסף דדברי הטור סותרים זא"ז דתחלה כתב שא"צ לדמותן כלל. ותירץ בפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יוכל לברר אותו ונכון הוא שכן מצינו ג"כ בסימן א' דכל היכא שהשוחט לפנינו לא אמרינן רוב מצויין מומחין הן:

אע"פ שאינה יודעת כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בפסקו לכוונו להפוסקים אחרונים שהוא נמשך אחריהם. בגמרא איתא בפרק תינוקת ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והוא מ"ש בש"ע בסעיף ו' והביא ב"י פלוגתא בפי' דבר זה הרשב"א מפרש אפי' אם אינה מרגשת ממש הדם שותת מן המכה דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לדעת אלא בבדיקת שפופרת כו' אלא הכי קאמר היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד כו' אבל מרדכי והג"ה מיימונית ס"ל דבעינן שתדע בודאי שיש לה מכה שמוציאה דם ואז מותר שלא בשעת וסתה דוקא ובפסקי מהרא"י סי' מ"ו הביאו ב"י סוף סי' זה כ' להיתר באשה אחת שבודקת בחורין וסדקין ואינה מוציאה דם רק במקום אחד בצדדין והוא מה שהעתיק בש"ע כאן בסעיף ז' היינו ביש לה וסת קבוע אז יש לה היתר זה כל שלא הגיע וסתה אבל בענין אחר לא התיר אפילו שלא בשעת וסתה כיון דלהמרדכי בעינן שתדע שוודאי מכתה מוציאה דם ואותה האשה לא היתה יודעת כן בודאי ובהג"ה ש"ד העתיק תשובת מהר"י סג"ל באשה שהיתה רואה דם אחר מי רגליה ונצטערה בשעת הטלת מי רגליה והביאה רמ"א בסי' קצ"א וכתב שם להתירה בבדיקה שתכניס מוך נקי בפנים העתיקו רמ"א בסימן קצ"א ובמסקנא כתב שם מהר"י סג"ל וז"ל אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה מיקל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן כו' עכ"ל הרי שלא היקל אלא בהיתרות דלעיל ע"י בדיקה שזכרנו ונראה שלא רצה להקל בלאו הכי כמו אותה תשובה שהביא שמיקל אפילו אינה מרגשת כו' לפי שההיא תשובה סבירא ליה וסתות דרבנן אבל הוא בעצמו חש למ"ד וסתות דאורייתא כמבואר שם בההיא הג"ה לעיל מיניה ע"ש וא"כ לפי מה דקי"ל להלכה דוסתות דרבנן כמבואר בסימן קפ"ד ובכמה דוכתין יש לנו להקל ג"כ כאן בלא שום בדיקה במוך נקי אפילו באינה מרגשת דדם יוצא ממכתה וזהו שכתב רמ"א כאן להקל ביש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה והוא שלא כדעת מהרא"י שזכרנו שהיה חש לדברי המרדכי דלעיל וקשה תרתי חדא שהרי הש"ע כתב בסעיף ז' אם כל זמן שהיא בודקת כו' והיינו פסק דמהרא"י דלעיל משמע כל שאין מבורר לה במקום אחד מהצדדין אזלינן לחומרא כל שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכדעת מהרא"י דלעיל ומהרא"י מיירי ביש לה וסת קבוע כמו שהביא ב"י סוף סי' זה ורמ"א היה לו לכתוב על זה דלא קיימא לן כן לפי פסק שלו אלא בכל גווני שיש לה מכה והוא שלא בשעת וסתה טהורה ותו קשה דכיון שראה רמ"א דעת מהרא"י וב"י שמחמירין באינה יודעת שמכתה מוציאה דם וכן פסק מהר"י ווייל בתשוב' סימן כ"ה כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל שצריכה בדיקה דוקא מנא ליה להקל נגדם ותו קשה דבד"מ הביא דבריהם דהיינו תחילה העתיק פסק מהרא"י ואח"כ כתב וז"ל וכ"כ הג"ה ש"ד בשם מהר"י סג"ל דכשיש לה וסת תלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם עכ"ל והוא נגד עיני המעיין בהג"ה ש"ד שהעתקנו שהצריך דוקא להיתרות דלעיל דהיינו בדיקה במוך נקי כו' וע"כ שכתב כן רמ"א לדידן שקי"ל וסתות דרבנן כמו שזכרנו בסמוך א"כ לא היה לו להסכים דברי מהר"י סג"ל עם דברי מהרא"י לפי דבריו שהרי מבואר שמהרא"י אינו מיקל כי אם ע"י בירור שמוצאה דוקא באחד מהצדדין ולא במקום אחר ותו תמיה לי מאד שהרי בסי' קצ"א כתב רמ"א עצמו כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל להחמיר באשה שרואה דם במי רגלים וכתב שהכי נהוג להצריכה בדיקה במוך נקי כו' אבל לא בלאו הכי וכאן הוא מיקל שלא בשעת וסתה בכל ענין אע"פ שאין יודעת שמכתה מוציאה דם וא"ל דדין דהכא באשה שיש לה מכה עדיף מההיא דינא דמוצאת במי רגלים זה אינו דבהדיא כתב מהרי"ו בתשו' שם סימן כ"ה במי רגלים וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת במי רגליה מוכחא מילתא שבא הדם עם מי הרגלים כו' הרי דכאן חמיר טפי ואם כן דברי רמ"א סותרים זה את זה דכיון שהוא חמיר התיר בלא שום בדיקה שלא בשעת וסתה ובסי' קצ"א במי רגלים דקיל טפי כתב דהכי נהוג להתירה ע"י בדיקה דוקא ומו"ח ז"ל כתב שיש לפסוק כדברי הג"ה זאת אע"פ שהוא דלא כדעת מהרא"י כיון שהרשב"א מיקל בכל ענין ותמיה לי דמה נעשה לדברי מהרא"י והג"ה ש"ד ומהרי"ו דלעיל וב"י בסעיף ז' כאן ודברי רמ"א עצמו בסי' קצ"א שזכרנו כי לכל אלו ראוי להחמיר שלא להתיר באשה שיש לה מכה ואינה יודעת שמוציאה דם אם לא בדרך שכתב הש"ע סעיף ז' דוקא והם אחרונים שאנו שותים מימיהם תמיד ועוד נראה לע"ד שאם בשעת הכאב מוצאה דם מוכחא מילתא דממנו הוא בא ועל כן מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם נראה דמתמצית אותו הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה כמ"ש רמ"א בסי' קצ"א ועיין מה שכתבתי שם בתשובה שאלה. ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. כן נראה לע"ד:

שהדם יוצא ממנה. זה נתבאר בסעיף ה' שיש מחלוקת בפירושו:

אם כל זמן כו'. גם זה נתבאר בסעיף ה' מה שקשה מזה על רמ"א שם:

אין מתירין אותה ע"י רפואה. פירוש אם נתגרשה אבל אין מוציאין אותה מבעלה:

בביאה הראשונה שאחר טבילתה. זה אינה דומה למה שכתב הש"ע בסמוך בענין חשש ראיית ליל טבילה דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא ואח"כ מותרת אבל כאן איכא החשש מחמת ביאה ראשונה שאחר הטבילה אע"פ שהוא זמן רב אחר הטבילה אלא דקשה בזה פשיטא שאסורה ככל אשה שראתה ג"פ רצופים ע"כ צ"ל דמיירי אע"פ שבינתיים היו ביאות של היתר וזה מהני בדין שאח"כ מ"מ כאן לא מהני דגם שם לא מהני אלא דאמרינן מכח זה דדם הראשון שאחר לידה היה מחמת הלידה כמבואר שם וזה לא שייך בליל טבילה ועיין מה שכתבתי בסעיף י"א:

או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו'. דברי רמ"א א"א ליישבן אם לא נאמר שיש כאן ט"ס. תחילה נעתיק דעת מהר"ר יוחנן בהגהת ש"ד שמשם לוקח דין זה דעת מהר"ר יוחנן באשה שראתה פעם אחת שאחר לידתה ואח"כ שמשה ולא ראתה וכן מנהגה עד ג' לידות ופסק שם כיון שהוחזקה בביאות של היתר בינתיים איכא למימר דמה שראתה פעם אחת אחר הלידה הוא מחמת שהוכו הצדדין מחמת הלידה והוי ליה כמכה דלעיל סעיף ה' זהו כלל דבריו שם משמע דאם לא הוחזקו ביאות היתר בינתיים אלא לא היו רק שלש ביאות לחוד דהיינו ביאה אחת אחר הלידה וראתה ותו לא שמשה כלל עד אחר לידה ג' וראתה דפשיטא שאסורה ולא אמרינן בזה דכל ראייתה הוה מחמת מכת הצדדין אע"ג שכל אחת תכופה ללידה ואם כן ק"ו הוא אם שמשה וראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה אחת דאסורה עד בדיקתה בשפופרת דהא כאן חמיר טפי בשתי ביאות שאחר ביאה הראשונה שהם אינם תכופים ללידה ותו משמע אם אירע לה כך ג"פ אחר לידה דהיינו שבכל פעם אחר לידה ראתה ג' רצופים והיא נאסרה כמו שאמרנו ועברה ושמשה אחר אותן הג"פ אחר כל לידה דלא מהני לה וכ"ש דבדיקת שפופרת לא מהני דלא מהני תיקון שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה על ידי שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת צדדין כדלעיל משא"כ כאן אף את"ל שניתקנה והותרה אח"כ היינו עד לידה רביעית אבל אחר שנתחזקה לראות ג"פ אחר כל לידה לראות ג"פ רצופים ובזה לא מהני לומר הוכו הצדדין לא מהני לה אף אם יבוא עליה באיסור אחר אותן הג"פ להתירה אחר לידה רביעית דהא אתחזקה באיסור ג"פ אחר כל לידה בג"פ רצופים ובודאי תראה גם בפעם הרביעית אחר הלידה ג"פ ויהיה ודאי איסור לפנינו וכאן לא שייך לומר כיון שיש בינתיים ביאות של היתר דהא ג"פ רצופים ראת' אחר כל לידה והוא עכשיו אחר לידתה כמו ליל טבילתה דלעיל אלא אם עבר ובא עליה באיסור אחר לידתה ולא ראתה אז מהני ואזלה חזקת איסור לראות אחר לידתה. כל זה נראה ברור ופשוט וגם פסקי רמ"א יורו על זה אלא שקשה בדבריו דמה שכתב או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו' דמשמע רצופין דאם לא כן מה זה שכתב אח"כ וכל זה אם כבר עברה ושמשה כו' למה כתב עברה והלא בהיתר שמשה דלא נאסרה כיון שלא ראתה ג"פ רצופין אחר שום לידה אלא ע"כ שראתה שלש פעמים רצופין אחר כל לידה ועל זה קאי אם עברה כו' ואם כן קשה מאי מסיים אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה דהא גם ברישא מיירי מרצופין ובלבוש הוסיף כאן תיבה וזה לשונו אבל לכתחלה אם ראתה שלש פעמים רצופים כו' ורצונו לומר דקא משמע לן דלא מצינו תשמיש בינתיים שלא ראתה אלא כשעברה ועשתה כן אבל באמת אינו מותר והג"ה זאת אינה נכונה דא"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב אלא אבל באמת אסורה היא ומה לו להזכיר כאן לא תלינן בלידה גם למה לו להזכיר אבל אם ראתה ג"פ רצופים והא לעיל ג"כ מיירי ממנו ותו דלמה לא כ' לעיל בעיקר הדין תיבת רצופים והיותר קשה מן הכל דלפי זה משמע אם כבר ראתה רצופין ג"פ אחר כל לידה מהני לה מה שעברה ושמשה אח"כ ולא ראתה בין לידה ללידה שתהיה מותרת אפילו אחר לידה רביעית וחלילה לומר כן שהרי הוחזקה בביאות איסור ג"פ אחר כל לידה בלי החזקת ביאות היתר ביניהם ומהר"ר יוחנן לא התיר לעיל אלא שראת' פעם א' אחר כל לידה ממילא הופסקו ביאות היתר בין אותן ביאות שרוצים לעשות האיסור דהיינו הצירוף של כל אחר לידה להדדי דהא קודם לידה השניה אין כאן איסור משא"כ כאן שיש ג"פ איסור שהרי הם רצופים אחר כל לידה ויש איסור אפי' קודם לידה השניה ולא מהני בזה הוכו הצדדים וא"כ הוחזקה בכך והוה אחר לידתה כליל טבילתה דלעיל ואסורה אחר כך אחר לידתה רביעית ומה שכתב רמ"א אח"כ בסוף דבמקום שצריך בדיקה מהני עברה ושמשה היינו בעברה ושמשה אחר לידה הרביעית וכ"כ בהדיא בד"מ אבל לא מהני לה מה ששימשה ולא ראתה קודם לידה הרביעית שזכרנו וזה ברור לכל מבין ע"כ נראה שיש כאן ט"ס וצ"ל וכ"ז אם כבר שמשה ותיבת עברה אינו נכון כאן ונמצאו דברי רמ"א ממש כדברי מהר"ר יוחנן ומ"ש או ראתה אחר כל לידה ג"פ מיירי באינם רצופין ויש ביאות היתר ביניהם ועל זה אמר אם שמשה כבר ור"ל בהיתר אז לא אמרי' שהוחזקה לראות אחר כל לידה ותלינן בהוכו הצדדין ונמצא שפיר מסיק אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופין אפי' אחר לידה אחת צריכה שפופרת ולא מהני לה אם תעבור ותשמש באיסור אח"כ אלא לענין תשמיש שמכאן ואילך עד לידה רביעית דהיינו שאחר לידה שלישית מותרת עד שתגיע לידה הרביעית ואז אסורה אע"פ ששימשה בינתיים ולא ראתה כי דרכה של אשה זו לראות דוקא אחר לידתה והוה לה וסת בזה. גם מו"ח ז"ל כתב דהג"ה זאת מיירי ברישא באינן רצופים ולא ידעתי למה לא הרגיש לפרש מ"ש וכל זה אם עברה דהא אין כאן עברה וע"כ כמו שהגהתי כן צריך להיות ועיקר הדין נתבאר בסייעתא דשמיא בכל פרטיו. ומ"ש מיהו כל מקום כו' פי' הן כאן בראתה ג"פ דהיינו אחר כל לידה פעם אחת ולא הוחזקה בביאות היתר בינתיים שלא ראתה ממילא היא כשאר אשה שראתה ג"פ רצופים ועברה ושמשה אח"כ ולא ראתה מהני לה שלא תחשוש עוד אבל אי הוחזקה בביאות היתר בינתיים אין כאן חשש וכן אם ראתה ג"פ אחר לידה בשלש לידות ועברה ושמש' אחר לידה הרביעית מהני לה אבל לא מהני לה מה שעברה ושמשה באיסור בין לידה ללידה כיון דהוקבע לה וסתות ללידות צריכה תיקון אחר לידה הרביעית דוקא וכן בכל אשה שראתה דם מחמת תשמיש ג"פ שצריכה שפופרת כמ"ש סימן קפ"ו כ"ש שמהני לה אם עברה ושמשה באיסור והוא סברת רמ"א בד"מ ונכונה היא:

מיהו חוששת לאחרון כו'. א"ל אמאי אמר בסעיף י' בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בשתי פעמים צריכה ג"כ לפרש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומכח חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרינן לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חוששת כיון שיהיה לה אח"כ היתר כנ"ל וכעין זה זכרתי בסמוך כמ"ש רמ"א:

הבועל את הבתולה. בב"י למד דין זה מתוספתא דאיתא כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים ויש לדקדק בזה דהא בתולה נקט בתוספתא ושמא היינו כל זמן שהיא בתולה והיינו לפי מה שאמרו בריש פרק תינוקת כל אחת לפי דינה לא הגיע זמנה לראות עד שתחי' המכה והיינו לשמואל כל זמן שהרוק מצוי בפה שרואה מחמת תשמיש וכ"פ הרמב"ם כשמואל פ"ה מהלכות איסורי ביאה ובהגיע זמנה לראות ארבעה לילות ובראתה בבית אביה קודם נשואין בעילת מצוה לחוד ותו לא הוה בתולה ואמאי מיקל ב"י בכל הבתולו' ועוד מביא ראיה מההיא דפ' תינוקת שמותרת עד שתחי' המכה וכ' אע"פ שלדידן קיימא לן בכולן אין לה אלא בעילת מצוה מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש מחזקינן להדם שהוא מבתולים כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ומסיים אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים ונראה הא דכתב דמסתפינא היינו מכח מה שזכרתי ולפיכך הצריך ידים מוכיחות כו' והיינו שיש לה קצת צער בביאה וכן כתב מהר"ם מפדואה שאם אין לה צער כלל בביאה הרי היא ככל הנשים ואחריו נמשך רמ"א כאן ומו"ח ז"ל כתב שאין לשמוע לחומרא זו כיון שאין לה ראיה דבגמרא אמרינן עד שתחיה המכה והיינו לשמואל כל זמן שרואה מחמת תשמיש וכבר כתבנו שאין משם ראיה להגיע זמנה לראות וכ"ש אם ראתה בבית אביה קודם הנשואין שאין שיעורה אפי' לדין המשנה רק בעילת מצוה ממילא אחר כך כלו בתוליה וא"כ מנא לן שתהיה עוד אח"כ בתולה כל שאין ידים מוכיחות לזה גם הרמב"ם פרק ה' מהלכות איסורי ביאה כתב הך דרואה מחמת תשמיש דתלינן בבתולים באותה שדינה עד שתחיה המכה דוקא:

ג"פ. פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ וכתב הש"ך אבל אחר השיעור זה טהורה אע"ג די"ל קודם לזה ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש ולפ"ז לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם דמותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל דאף אם תשמש אשה זו עוד פ"א או ב"פ ותמצא מיד בשעת תשמיש דמותרת ול"א דאיגלאי מלתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים ראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא. והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפי' ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכ"כ בת' מהר"ם מלובלין סי' ק"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש עכ"ל:

עד. ובכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש (ואם בעלה שותת דם מפי האמה עיין מהר"י טראני י"ד סי' למ"ד):

תתגרש. ולענין כתובה עי' בא"ע סי' קט"ז:

שתבדוק. בבדיקת השפופרת הנזכר בסעיף ב' ועיין בא"ע סימן ט':

בקיאין. כ' הש"ך וצ"ע אי מחמרינן מהאי טעמא דאין אנו בקיאין לאוסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בג' אנשים כן עכ"ל:

אבר. כתב בת' מ"ב ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט וכ' הש"ך ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:

מכחול. פי' קיסם וכ' בת' מ"ב שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודחוק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל:

ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' ואם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת. וכתב הט"ז ול"א דאין האצבעות שוות מכ"ש שאין השפופרת שוה לאצבע משום דלחומרא ל"א כן וכתב רמ"א בסעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקת השפופרת ומהני:

הרשות. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. ש"ך:

לסמוך. והש"ך כתב נ"ל דאין להורות בדיקה בבעל הראשון ומ"מ הב"ח ומהר"ם מלובלין ושאר אחרונים מקילין עכ"ל:

צער. דנראה קצת כי חולי ומכה יש לה באותו מקום ע"כ יש לסמוך אבדיקה:

לוסתה. ואע"ג דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ מיירי כאן בעברה ושמשה. והפרישה כתב דמשכחת לה אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל סי' קפ"ד. וש"ך השיג עליו ע"ש:

מקום. פי' באותו מקום עצמו שמשם יצא הדם שם יש לה מכה אבל שאר מקום באותו מקום לא מהני. ב"ח:

מכתה. אפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכה. ב"ח וש"ך בשם אביו הגאון ז"ל:

משונה. דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכתב ב"י והאחרונים שא"צ להראות לחכם אם היא משונה. והפרישה כתב אם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי והסכים עמו הט"ז:

דם. היינו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים כ"מ מש"ך. והב"ח מתיר בכל ענין:

דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך למ"ד אפילו שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה. וכן באשה שיש לה וסת ומצא דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציא דם כששמשה שלא בשעת וסתה כמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם דבעי' שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכת' להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה. ש"ך. וה"ה אם רגילים הנשים לראות דם ממכה כזה אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. ט"ז. אשה שיש לה וסת קבוע ונתחדש לה מקרה רעה שרואה דם דרך שפיכה איזה ימים אחר טבילתה והרופאים עובדי כוכבים אומרים שבא לה מכאב האם יש לסמוך על הרופאים שלא בשעת וסתה. ואין לסמוך ע"ז עד שיסכים עוד אחד מבעלי הוראה למעשה. תשובת ש"י שאלה ס"ה ע"ש ועיין בתשו' פ"י סי' ל"ב וסל"ד שפסק ג"כ על כיוצא בהן דסמכינן ארופאים ומותרת לבעלה ע"ש:

וסתה. זה איירי שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכים לישב ז' נקיים אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מכל מקום תלינן בוסתה ש"ך:

במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם. אבל אם מרגשת עכשיו שדם זה בא מן המכה אפי' בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ש"ך:

ענין. אפי' בשעת וסתה אפי' אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם. פוסקים. ותוך ג"י הראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן במכה. ועש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ב:

הרפואה. כ' הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחרת קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג' פעמים ומותרת לשמש בפעם ד' לאחר הרפואה עכ"ל:

מתירין. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה ע"י כך א"נ שאם נתגרשה ואח"כ עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא (אבל בדיעבד שעשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה) ש"ך:

פעם. ומיירי שלא היו רצופים ובינתיים היו ביאות של היתר אפ"ה לא מהני כאן. ט"ז:

רצופין. כתב הש"ך כלומר דאם אירע לה שראתה תיכף אחר לידתה ג' פעמים רצופים ואח"כ עברה ושמשה בנתיים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה ג' פעמים רצופים ולא שימשה שוב מותרת וכן אפי' ראתה אחר כל לידה ולידה ג"פ רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בנתיים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אח"כ לכתחלה דאין מתירין אלא כשאח"כ עברה ושמשה דהוחזק ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אח"כ וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שימשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג"פ רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב עכ"ל והט"ז השיב על רמ"א ומגיה בדבריו ע"ש אבל בנה"כ סותר כל דבריו באריכות וכתב עוד הש"ך דהאי ג"פ רצופים אחר הלידה נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא כדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וע"ל סי' ק"ץ סמ"ב. ובת' א"ש שאלה א' כתב הואיל ושגו האחרונים בביאור הג"ה זו לכן אפרשנה דמיירי שאחר כל לידה ראתה ג"פ מחמת תשמיש ראשון שאחר הטבילה דהיינו סמוך לאחר לידתה כששמשה ראתה מחמת תשמיש ושוב לא ראתה שום ראיה עד שטבלה אחר ראיית תשמיש וטבלה וראתה שנית מחמת תשמיש וכן פעם ג'. ואח"כ פירסה נדה וראתה מעצמה כדרך נשים וטבלה ולא ראתה יותר מחמת תשמיש וכן אירע לג' ולדות שאחר כל לידה ראתה ג' פעמים מתחת תשמיש א' שאחר הטבילה והראיות היו רצופין אלא שאחר הראיות ג"פ רצופין שסמוך לכל לידה ראתה אח"כ כשאר נשים שלא מחמת תשמיש וטבלה ושמשה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתטבול אחר ראיות הג' שראתה ג"פ מחמת תשמיש דיש לתלות מחמת לידה ובספר הרמ"א הוא ט"ס וכצ"ל ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה הראשונה שאחר לידתה וראתה אחר כל לידה ג' פעמים כו' ותיבת או הוא ט"ס וא"ל היאך יוכל למשכח ביאת היתר בנתיים דכתב רמ"א דאיירי ששמשה אחר טבילתה באותו לילה כמה פעמים ובכל תשמיש קנחה עצמה בעד מיוחד ובשחרית בדקה העדים ומצאה על עד אחד דם ובשאר לא מצאה וכך עשתה ג"פ בכל טבילות וז"ש רמ"א ואם ראתה ג"פ וכו' כאלו ראתה ג' פעמים רצופים כו' היינו שקנחה עצמה בג' עדים ושמשה ג' פעמים בלילה אחד ולמחר בדקה עצמה ומצאה דם על עד ראשון וע"ז כתב רמ"א דג"פ אחר כל טבילה הוי רצופים כמו רצופים בג' תשמישים בליל א' דלא כש"ך ס"ק למ"ד. ועיין עוד שם שאלה כ"ג שכתב שיש מקום לטעות בדברי ש"ע סי' קפ"ז שכתב הרואה דם מחמת תשמיש כו' כגון אם ראתה פ"א או ב"פ בליל טבילתה כשהגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילה ומשמע אפי' בג' פעמים אינה חוששת כ"א ליל של טבילה ומותר לשמש בליל ב' שאחר טבילתה כיון דלא קבעה אלא בליל טבילה וכן הבין הט"ז ס"ק י"ד והוא טעות גדול שתיחוש לילה ראשונה דוקא ולא לביאה ראשונה יהיה באיזה לילה שיהיה כיון דהוחזקה לראות ג' ראיות אין בידינו להתיר לשמש עמה אפי' שלא בליל טבילתה הא ודאי אם לא הוחזקה יוכל לשמש אפי' בליל טבילתה כיון שהוסת אינו ליום ידוע אלא מחמת תשמיש ובדברי ש"ע יש ט"ס וכצ"ל הרואה דם כו' כגון אם ראתה פ"א או ב' פעמים בליל ב' של טבילה וכו' וכ"מ הלשון של טבילה. דלגירסת הש"ע שלפנינו הל"ל בליל טבילה א"ו דאיירי שאחר הטבילה בלילה אינה רואה ובליל ב' רואה וא"כ כיון דקבוע פ"א צריכה לחוש לליל שני בטבילה ב' עכ"ל:

ושמשה. ובס' אפי רברבי כתב דדוקא שעברה ושמשה ג"פ ואין כן דעת הש"ך אלא כפשט דברי הרב דבפעם א' סגי לפי טעמו דעדיף מבדיקת שפופרת וק"ל:

חוששת. כתב הש"ך ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו בחדש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"ל בלא ראיה שניה ועי"ל סי' קפ"ט סי"ט וסכ"ב וכ' הט"ז וא"ל למה אמר בס"י בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בב' פעמים צריכה ג"כ לפרוש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומשום חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרי' לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חושש כיון שיהיה לה אח"כ היתר עכ"ל:

להשהותה. וכ' בתשו' מהר"ם פדוואה סי' י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקין הם. ואם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קי"ט ס"ז וסי' קנ"ד ס"י:

צער. והב"ח רוצה להתיר אפי' אין לה צער כלל בשעת תשמיש ואין כן דעת הט"ז והש"ך אלא דס"ל דדברי הרמ"א להלכה עיקר המה ע"ש:

מיד כו'. דאח"כ כיון שפטורים מחטאת ואשם ואין הבעל טמא ע"כ לאו מחמת תשמיש קחשיב:

בכדי כו'. שזהו שיעור אשם ובעלה טמא כמש"ש י"ד ב':

וכ"ש אם כו'. דהוא טמא ודאי ובחטאת כמש"ש במתני' א':

ואלו ג"פ כו'. גמ' שם ס"ו א' ואם יש לה ווסת כו' וערש"י שם ולקמן סי"א וכ"ש בלא קבעה ווסת דאינה חוששת רק כמו לווסת שאינו קבוע וכמ"ש בסי"א וערשב"א סי' תתל"ח ותתל"ט:

ואין חילוק כו'. כמ"ש בתוספתא הרי שהיתה נשאת כו'. שם ברשב"א:

וכ"ז כו'. כנ"ל:

עד מקום כו'. רמב"ם וכמש"ש אין כל האצבעות כו':

אם רוצה כו'. כן הוכיחו תוס' שם ד"ה ותבדוק מתוספתא וירושלמי:

וי"א כו'. רש"י שם:

ויש כו'. שכל הפוסקים מסכימים עם תוס':

ואם הרגישה כו'. כן הכריע ריצב"א. הג"מ:

אם שמשה כו'. כן פי' הרמב"ם וש"פ:

אם יש כו'. כדעת הרא"ש וש"פ דאפילו בזה"ז סומכין ע"ז דלא כהרמב"ן ע"ש:

וכ"ז כו' וכן כו'. עתוס' שם ט"ז א' ד"ה ומ"ס כו' ע"ש דדעת תוס' דבש"פ א"צ שמרגשת שממכה באו אבל כשמרגשת אף בשעת ווסתה טהורה כמש"ש בגמ' לא דכ"ע כו' והרשב"א מיקל אף בשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם אף בשעת ווסתה וראיה מתוספתא בברייתא הנ"ל ונאמנת כו' לא הוזכר שממנה מוצא דם זה ותימ' ביאר לפי' בעלמא ומ"מ רוב הפוסקים מסכימין לדעת תוס' ומיהו כ' בש"ד דאף שלא בשעת ווסתה דוקא שידוע שהמכה מוציא דם אף שאינה מרגשת שממנו יוצא דם זה ועפ"ז הכריע הרב כאן וכ"ז כו' ועט"ז וש"ך: (ליקוט) וכ"ז כו'. ז"ל המרדכי נאמנת אשה לומר כו' דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת ודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אמנם כתמיה שתמצא בבגדים טהורה ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציא דם דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן ומשמע מדבריו אפילו ידוע שדם זה יוצא מהמכה טמאה בשעת ווסתה וכן משמע מדברי הרב וצע"ג שהוא נגד הגמ' ועוד משמע מדברי המרדכי דאף שלא בשעת ווסתה צריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה אבל לשון סה"ת סי' צ"ב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו כו' טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דוקא יודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל וסתם מכה לפעמים היא מוציאה דם והעתיקו הנ"מ פי"א בקוצר ומשמע מדבריו שכל החילוקים הוא בסתם שהמכה מוציא ולא דם זה ונראה שט"ס הוא במרדכי שהרי כל דבריו הוא דברי סה"ת וכ"ה לשון הרב ומ"ש באשה שי"ל ווסת כו' אע"פ כו' אע"ג שלא משמע כן מדברי הפוסקים סמך בזה על דברי המרדכי שפי' מ"ש בגמ' ואם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם י"ל ווסת קבוע תולה שלא בשעת ווסתה במכה אפילו אין לה מכה כלל ואף שאין הלכה כדבריו מ"מ יש להצטרף בזה דעת הרשב"א שאין מצריך כלל לידע שהמכה מוציאה דם אפילו בשעת ווסתה כן י"ל דעת הרב אבל טעמו של הרב שהבין דברי המרדכי כך דשלא בשעת ווסתה א"צ לידע שהמכה מוציא דם וז"ל המרדכי ואם י"ל ווסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בווסתה שיכולה לומר זה הדם שרואה טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה היא וטהורה אם היה דם מכתה משונה כו' ומפרש ותולה במכתה קאי אדלעיל מיניה וכן הבין מהרי"א בסי' מ"ז שכתב עוד כ' במרדכי כו' ואם י"ל ווסת תולה בווסתה פי' כו' דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בל"ז והיינו אע"ג שאין ידוע שהמכה מוציא דם וכנ"ל אבל העיקר שתולה במכתה הוא פיסקא בפ"ע ועתשו' מהר"ם סי' תרכ"ה וכ"כ ש"ך. ועיינתי בב"י סד"ה ואם שמשה כו' ובד"מ ס"ק ג' שגם הם הבינו כן שהוא בפ"ע ע"ש ושם וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל שצירף דעת הרשב"א עמו:

וכן אם אין לה ווסת קבוע והוא ספק כו'. דין זה צ"ע הא בסה"ת וכל הפוסקים הנ"ל כתבו דוקא שיודעת שיוצא דם כו' בסתמא ונראה שמדברי סה"ת הוציא זה שכתב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת כו' משמע דוקא יודעת כו' כנ"ל מדכתב דוקא שבודקת או מרגשת שבא ממקור אז טמאה בספק וכ"כ בהג"מ אבל במרדכי השמיט זה (ע"כ):

ומ"מ כו'. היינו אם אינה יודעת שממנו יוצא דם זה כנ"ל ועש"ך:

וכתמים כו'. בש"ד שם וכמש"ש במתני' נ"ט ב' אם יש בה מכה כו' שלא אמרו חכמים כו':

אם כו'. כמו בבדיקת השפופרת הנ"ל:

וכ"ש כו'. כמ"ש במכה אף לדעת המרדכי שמצריך שתדע שמכתה מוציא דם זה מוכיח כמו מכה הידוע כו'. שם:

ויש מי כו'. ירושלמי פ"ו דשבת נאמן הרופא כו' והביאו הרי"ף ורא"ש וש"פ שם וכן ה"נ. הג"מ:

ואם תראה כו'. כמו בהפחידוה דס"ט:

מיהו מיחש כו'. כמו בכל ווסת שאינו קבוע:

כי תלינן כו'. כיון שחזינן שאח"כ אינה רואה ולא גרע מאם י"ל ווסת לזה כמ"ש בפי"א ועש"ך:

מיהו כו'. ע"ל ס"ב עד מקום כו':

אשה כו' ואם כו'. כפירש"י שם ואם י"ל ווסת כו':

הרואה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ז ב' תנא ואף על פי כן כו' וע"ש סוף פרק ז' וכן כאן דוקא אם קיים פריה ורביה וכן בההיא דסי"ד:

מי שיוצא כו'. כמ"ש נ"ח ב' ותולה בבנה ובבעלה: