שלא יקבל צאן ברזל מישראל וכמה - שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ז

דהיינו כו'. ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה דחשבינן ליה כאלו יצאה מרשו' בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא:

ה"ז אסור. והוי א"ר וכתב בה"ת בשם הראב"ד אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא (לעיל סימן קע"ב) ומביאו ב"י וכתב דהיינו כסברת רבי' אפרים וסייעתו (דלעיל סי' קס"ג ס"ג):

אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן סעיף ב' דהכא כוליה מלוה היא. ב"י בשם הר"ן ושאר פוסקים:

אין כאן הלואה כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:

כפועל בטל כו'. ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל כדפי' טור וכן דעת יש פוסקים אבל הב"י מפרש דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים ועד"ר וב"ח ובמעדני מלך שהאריכו בזה ורש"י ויש פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו. ותלמידי הרשב"א ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וע"ל סי' שי"ב ובדרישה שם שהאריך:

עסק אחר כל שהוא. משמע דאפי' העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה והוא דעת רוב הפוסקים:

כל שהוא כו'. אפי' דינר לאלף כ"כ ב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה:

שלישו כו'. היינו הרמב"ם והמחבר סעיף ד' אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם לוקח המקבל שני שלישי הריוח אפי' משלם לו חצי ההפסד מותר אם כן אפי' אין לו עסק אחר שרי ודוק:

הואיל ויש לו עסק אחר כו'. אבל אין לו עסק אחר צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא ישלם רק שליש כדלקמן סעיף ד' דכיון שלא פסק עמו תחלה אלא שהמקבל אינו מתרצה לכך הלכך כשאין לו עסק אחר סגי בדינר אבל אם מתרצה מתחלה ליקח בעד שכר טרחו אפי' דינר או מותר שליש או עשירית (כלומר מה שיהיה ריוח יותר מחלק שליש או עשירית יהיה שלך והב"ח ס"ג כ' דבא"ל שליש השכר יהיה שלך אסור אפי' פסק עמו תחלה הואיל ולא קצץ לו דינר ידוע ול"נ שאין לחלק בזה) ע"כ דבריו בקצרה ע"ש שהאריך ודוק ואף כי דבריו נכונים מ"מ הדבר ברור דלענין הדין הכל עולה בקנה אחד דגם מ"ש המחבר בס"ג דאם פסק עמו מתחלה אפי' בדינר מותר היינו שנתרצה המקבל למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקא דידיה וק"ל:

וצריך להיות כו'. משמע דאעיסקא (דשייך ביה יוקרא וזולא וגם עומד בעין) נמי קאי והיינו כדעת ר"י שבטור ופוסקים וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפילו המקילים מודים כדאיתא במהרי"ק שורש קי"ט מביאו ב"י וד"מ ובש"ע נרשם על וצ"ל כו' מהרי"ק שורש קי"ט ועל היש מקילין ב"י לדעת ר"י נ"ל שהמרשים טעה לפי שהבין שהרב בא לומר דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ולא סגי באחריות של חצי פלגא הפקדון דלא כב"י שכ' לדעת ר"י דשרי אם אחריות אונסים וזול על שניהם בשוה והדבר פשוט דגם הב"י מודה דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ומ"ש שיהא אחריות האונסין על שניהם בשוה היינו כל העסק קאמר וזהו פשוט ומ"ש הרב דצריך לקבל כל האחריות כו' בא לאפוקי סברת ריב"ן בטור ופוסקים דס"ל דסגי כשהנותן מקבל עליו אחריות הזול אע"פ שאחריות האונסים על המקבל והיינו היש מקילין ומתירין במקצת אחריות דהיינו אחריות הזול לחוד וזה ברור:

אפילו אחריות דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החמוץ דהתם מכר הוא. ב"ח ופשוט הוא:

בד"א. דכשאין לו עסק אחר צריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק כו':

הוי כשותפות בעלמא. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית:

ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש כו'. זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד ומביאם ב"י ותימה על הרב (והעט"ז) שלא הביאם וגם על המחבר יש לתמוה דהא כללא נקיט בידיה דכל היכא דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת א' הכי נקטינן ובב"י כ' דהרי"ף והרא"ש סוברים דחולקים בהפסד וכ"ש שכתב שכן גם כן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ונ"י וסמ"ג וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר כמ"ש בה"ת בשם הראב"ד ומביאו ב"י:

כשהוא כו'. כתב המרדכי פרק החובל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסין כמו שהיה חייב מתחלה ומביאו ב"י וד"מ וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סימן ע' וע"ל ס"ק ל"ח:

ה"ה כש"ש. עיין בח"מ בהלכות פקדון וש"ש:

שיהיה כל האחריות כו'. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבי' דאוריי' כדכתב בת"ה שהבאתי בס"ק י"ז:

כל האחריות כו'. ומהרי"ק וסייעתו דמתירין (בס"ק שאח"ז) כשמקבל עליו אחריות דאונסין וגניבה ואבידה מפרשים כל אחריות דהכא היינו אפי' בחצי דמלוה אבל מ"מ גניבה ואבידה לא קביל עליה וכן משמע בב"י:

כל האחריות כו'. כלומר בין דאונסין בין דגניבה ואבידה:

בכל רבית דרבנן כו'. צ"ע דאדרבה בת"ה שם מוכח להדיא דאפי' ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות דמייתי מעיקרא הגליון בתוס' שכתב בשם ר"ת וגם הא"ז ומרדכי וגם תשוב' מהר"מ על א' שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה כו' דסברי דמותר להלוות אפי' בר"ק כשהנותן מקבל עליו כל אחריות המעות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה ואחר כך כתב דיש תקנה לעשות שהמלוה יהא בטוח על הקרן דהיינו שהמלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' על פי עדים שלא הזיקן בידים אם לא ע"י הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים וכה"ג אשכחן שכתבו הפוסקים בעיסקא דמותר להתנות עמו שלא ילוהרק על משכנות כסף וזהב ויטמינם בקרקע ואם ישנה יהא אחריות על המקבל ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן שיתקיימו התנאים כו' וה"ה הכא אמנם אין ראיה מזה רק להתיר רבית דרבנן כגון עיסקא דמחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלא שום תנאי האחריו' לא היה אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריוח יפול לאמצע אבל היכא דקוצץ עמו להדיא ואם לא היו התנאים ביניהם היה רבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה כו' עכ"ל הרי שלא אסר רבית דאורייתא אלא כשהלוה מבטיחו על הקרן ע"פ תנאי שלא יהיו נאמנים כל העדים רק הרב והש"ץ אבל כשהמלוה מקבל עליו כל האחריות בסתם בלי שום תנאי דאז הלוה נאמן ע"פ שבועה או בעדים אפי' ברבית דאורייתא שרי וכ"כ בד"מ וז"ל ומשמע דוקא באיסור דאורייתא החמיר אבל ברבית דרבנן מותר לעשות מעשה ועוד משמע דוקא בכה"ג אסור ברבית דאורייתא אבל אם היה בענין שאפשר שהמלוה יבא לידי הפסד קרן שלו כגון שכל העדים או הלוה יהיו נאמנים אפי' ברבית דאורייתא שרי עכ"ל אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כ' נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרין אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' (והבאתיו לעיל ס"ס קע"ג) וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש קי"ט דמלוה למחצית שכר ואח"כ קצב עם המלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו הריוח מהן אע"ג דחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אע"ג דמתחלה באו לידו בהיתר כ"ש להלוות מתחלה שאסור במקום רבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן מתיר מהרי"ק כמ"ש עכ"ל ד"מ ולפעד"נ דהמעיין במהרי"ק שם יראה דס"ל איפכא שהרי הביא שם תשובת מהר"מ שבמרדכי על הבחור שהלוה לך מעות מבואר שם בתשובת מהר"ם דאם קבל המלוה כל האחריות בין דגניבה ואבידה ובין דאונסים שרי אפי' בהלואת ר"ק וכן מסיים מהרי"ק עלה וז"ל הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה דה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסים מאחר דלא קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה כו' ומ"ש שם דאם קצב עם הלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו ריוח דבר קצוב אסור שאני התם כיון דלא קבל עליו רק חצי האחריות נמצא המעות הלואה הוא אבל היכא שמקבל אחריות דאונסים וגניבה ואבידה על כל המעות פשיטא דשרי ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ"ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' בת"ה שם דבריהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבדה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקי' דברי גליון התוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר"מ ות"ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש ואדרבה מדברי התוס' והסמ"ג ופוסקים שכ' דרב אחא מיירי שקבל עליו אחריות דאונסין משמע דאם קבל עליו כל האחריות שרי דאל"כ הל"ל בפשיטות דמיירי שמקבל עליו אחריות ומדדייק למימר אחריות דאונסים אלמא דוקא קאמרי וכן בתשו' ריב"ש שם הביא כן דברי התו' וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"ב ד' צ' סי' ו' ע"ש (וע"ל סי' קס"ז):

רק קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:

הוי רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק שורש קי"ט ומביאו ב"י וד"מ:

אם חצי כו'. שאומרים לו אם דומה לך שחצי הריוח עלה למה שנתת ואין משביעין אותו על הספק אלא א"ל זכור דאנאמונתך סמכינן הגמ"ר שם וכתוב בבדק הבית הטעם פשוט מפני שאינו טוענו ודאי ומיהו אם רוצה להחרים סתם רשאי עכ"ל ול"נ דאפי' טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט ס"ק ע"ג:

הלוה כו'. ע"ל ס"ס קע"ב ומ"ש שם:

ועיין בסי' קס"ג. צ"ל קע"ג. כי שם ס"ד כתב הרב מזה:

ויש חולקין. והסברא הראשונה עיקר כמ"ש לעיל סימן קס"ט ס"ק ע"ד ע"ש:

שמלוה ברבית היא. אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ לשון סמ"ג ומשמע דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן מה"ט וע"ל ס"ס קס"ט ס"ק ע"ז:

נותן לו הוצאה כו'. אף על גב דהיה נותן ההוצאה בלא"ה אסור כדלעיל ס"ס קס"ו בהג"ה ע"ש:

במתנה כו'. קמ"ל אע"ג דמחזי כהערמה שודאי לא יעכב ב"ה מעותיו אפ"ה שרי. ב"י:

ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסיעתו מודים לזה כדאיתא בריב"ש וב"י ולקמן סי"ח:

אם נותן לו מעות כו'. וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סעיף י"ח:

סי' קע"ו. סעיף ו':

בכל שבוע ושבוע כו'. ול"ד לדלעיל סעיף י"ד באם אומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו כך דינרין דלא הוי רבית גמור דלא מחזי כרבית כולי האי ב"י ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ג האריך בזה והעלה ג"כ שהוא רבית דאורייתא ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א דף כ"ו ע"ג חלק עליו שאינו אלא רבית דרבנן ע"ש באריכות ומדברי המחבר והרב נראה שהוא רבית דאוריי' וכ"נ ג"כ מתשובות ר"א ששון ס"ס קס"ב מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אע"ג שאינו משלם לו אלא לאחר זמן כגון שכתב בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ו סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח דף קמ"ט ע"ב ע"ש:

המלוה כו'. ובב"ה כתב בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש:

יש מי כו'. צ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקים כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ודוחק לו' דכיון שהמשכון היה מתחלה ברשותו גרע טפי דהא בריב"ש שם מתיר מה"ט בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה פודהו לזמן פלוני יהא שלי אע"פ שהשדה שוה יותר מהחוב כיון דלא שקיל מעות לבסוף ואולי יש לחלק בין משכון דשדה למטלטלי:

שיתן בעבורה כו'. כ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר בתשובת ריב"ש סי' של"ה והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור עכ"ל ועיינתי שם בריב"ש ולא די שלא מצאתי שם כן מבואר אלא אפי' שום משמעות כן לא מצאתי שם וכמדומה לי שכוון למ"ש הריב"ש שם וברגע בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר כו' דסבר דהחיוב לשלם מיד חל בבת אחת ואינו מוכרח די"ל דחיוב הקנס חל מיד ומ"ה אם עשו ביניהם שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו ק' זהובים ככלות השנה והמלוה מחויב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין זה צריך בשש:

וקנו מידו כו'. בענין דלא הוי אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ר"ז:

חייב כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא לסברת ר"ת דלעיל סי' קע"ה ס"ו ואין נראה כן דעת המחבר שהרי הביא שם סברת רשב"ם בתחלה בסתם ואח"כ סברת ר"ת בשם יש מי שאומר אלמא דס"ל דסברת רשב"ם עיקר אלא נראה דהכא כ"ע מודו כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפילו הערמת רבית ליכא וכן משמע בריב"ש שם:

וקנה כפי השער כו'. כתב הב"ח אבל לא בפחות משווייה כפי השער ופשוט הוא וכן נתבאר לעיל סי' קע"ג ס"ז ס"ק י"ח:

או היתה לו הסחורה ההיא. כנגד מעותיו ואז יכול למכרה בזול כדלעיל סימן קע"ג וקע"ה. ב"ח. ופשוט הוא וע"ל סימן קס"ז ס"ק א':

אם כו'. וכתב מהרש"ל פרק החובל סימן ע' מלשונות הפוסקים דמי שהלוה לחבירו ואחר כך אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסין) ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה מתחלה בכך ע"ש באורך:

אין בו משום רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי שם. וכה"ג כתב הבית יוסף לעיל ס"ס ק"ס ובב"ה בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ע"ש באורך:

סימן רצ"ב. סעיף ד' תשלום דינים אלו:

סימן פ"א. סעיף ל' שם נתבארו חלוקי דין זה:

אם דרך כו'. וכן כל דבר שנותנים אותו בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל דאל"כ יהיה רבית. טור. ועיין במפרשים האחרונים:

בפני ג' כו'. עיין בח"מ סימן קע"ז סי"ח:

הנותן כו'. כתב בב"ה בשם הריטב"א דמסתברא אי מניח שטר ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:

לא יצרף הריוח כו'. אפילו שיכתוב בלשון עיסקא אסור. דרישה. והקשה עוד בדרישה סל"ג דהא בלא"ה אסור משום שקצץ וכדלעיל ס"ו וע"ש תירוצו ול"נ דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח מה שאין כן הכא. שוב מצאתי כן בקונטרס אחרון:

ויכתוב אותם מלוה. אפילו הקרן לחוד) וכ' הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עיסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפורש העיסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ עכ"ד ועיין בח"מ בטור סימן י"ח ובמפרשים לשם:

אדם גדול כו'. כתב ב"י ובה"ת דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עיסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה ומביאה ב"י וד"מ:

דנין כו'. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד:

לא יקבל כלום כו'. ואין לומר יתן לו שכרו כפועל בטל (כדלעיל סעיף ב' ד') דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית. הגהת פרישה וכן מוכח בב"י לעיל ריש סימן קע"ו גבי מה שכ' יש לומר שהרא"ש כ"כ לומר שאם לא היה כתוב בשטר ה"ל לרבא לומר שיתן שכר טרחו כפועל בטל ודברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן כפועל בטל כו' ע"ש:

נוטל המתעסק חצי שכרו כפועל בטל. שם וה"ה אם התנה מתחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב:

לא יהיה כו'. שלא יתבטל מן העסק:

ואם עשה כן. שלקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות כאילו התעסק במעות החנות:

אינו יכול כו'. בב"י בשם ר' ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים ע"כ וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סי' קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:

נוטלן כו'. וכתב המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למישקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהם כדאיתא בסוף קמא (ובח"מ סי' ק"י) עכ"ל ב"י. ותמהני על דבריו דהא אפשר כשנתקבל העדות בחיי אביהם דבכה"ג נפרעין מהן כדאיתא בח"מ סי' ק"ח עכ"ל ד"מ וכן כתב הב"ח ע"ש:

סימן קע"ו. סעיף י"ט:

נתן כו'. דוקא נתן דלא ה"ל לקבל מתנה ממנו כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. פרישה:

חייב לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנאו ממנו או קבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו שלא ידע דמשל עסק הוא. פרישה. והב"ח בקונטרס אחרון כ' פי' אף על פי שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בדבר אחר או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהיקפו שצריך להחזירו בחנם (וכמבואר בח"מ סי' שנ"ו ס"ו) וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם כנ"ל ומדברי הפרישה נראה שלא הבין כך ולא ידעתי טעמו עכ"ל ולפענ"ד גם הפרישה סובר כן ומה שכתב דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו כו' אהשני קאי ודוק:

לא אעסוק כו'. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו וכן הוא הפי' בדברי תלמידי רשב"א וק"ל. והב"ח כתב שאין הבנה לדברים אלו ושט"ס הוא ולפעד"נ כמ"ש:

לזמן כו'. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי כו' אע"ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועי' בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:

רק הריוח אין שומעין לו. דמזלא דבי תרי עדיף. ש"ס):

כדין פועל כו'. כמ"ש בח"מ סי' של"ג:

בשלו כו'. כלומר בחלק מלוה שלו ושל חבירו היינו חלק פקדון של חבירו וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה:

לא כסות כו'. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים הרא"ש וכ"כ האחרונים וע"ל סי' רי"ז סכ"ב ס"ק ל' וסי' רל"ב ס"ק ח' הטעם אבל הרמב"ם פ"ז משלוחין דין ז' כתב לוקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל משמע דס"ל הטעם דכסות ועצים אינם סחורה טובה ולפ"ז במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח אבל הכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם ונ"ל הטעם דדוקא פירות שהזכיר רשאי ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות ועצים עכ"ל ולדבריו צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה ר"ל כיוצא בזה שאינו בכלל פירות או כל כיוצא בזה שאינו בכלל הלשון שאמר לו והשתא ניחא מה שתלה הטעם בנ"ל שהרי הוא מפורש בהרא"ש אלא בא לומר דצ"ל אף להרמב"ם טעם זה:

גם לעצמו כו'. ממעות אחרים שאינו דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר. ב"י והאחרונים. ול"ד לדלעיל סעיף כ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא לבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:

שלא ימכרם ביחד. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. ב"י והאחרונים: היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר כתוב בתשו' ר' אהרן ששון בסי' קס"ב בשם מהר"ש די מודינא דאזלי' לחומרא משום דהוי ספק איסור דאורייתא והוא חלק עליו דהוי ספק ממונא ולקולא דהמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלי' בתר רובא וכן נראה מדברי שאר אחרונים ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סעיף כ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט ס"ק י"ד:

אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן ס"ב דהכא כולו מלוה הוא ב"י בשם הר"ן וכ' הראב"ד אפילו יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא לעיל סי' קע"ב ואם פוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה הוי ר"ק וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא וכתב הטור דל"ד צאן ברזל אלא ה"ה סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלים היו נוהגין כן בצאן נקרא צאן ברזל:

כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:

בטל. כתב הש"ך ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל. טור. אבל הב"י מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל א' כדי לבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו ורש"י ושאר פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו והט"ז כתב דפי' הטור ופי' הב"י שניהם אמת אלא דהטור מיירי מבעל מלאכה דידענו שיעור שכר טרחו בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא איך נשער שכר טרחו ע"כ צריך לשער כפי מה שאדם רוצה לעשות עסק זה כשהוא בטל עכ"ל:

שהוא. אפילו דינר לאלף ואפילו העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה. ש"ך:

שלישו. פי' הריוח נחלוק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן לך שליש מכל הריוח מותרות שרי הואיל ויש לו עסק אחר משמע אבל אם אין לו עסק אחר אסור אלא צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא משלם רק שליש כיון שלא פסק עמו תחלה (וכתב ש"ך אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם הלוקח מקבל שליש הריוח אפילו משלם לו חצי ההפסד מותר א"כ אפילו אין לו עסק אחר שרי) והב"ח כתב דאף אם פסק עמו בדינר מתחלה לא מהני אא"כ כשהמקבל מרוצה למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקה דידיה:

דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החומץ דהתם מכר הוא ב"ח וכתב הש"ך דמשמע דגם בעיסקא צריך לקבל כל האחריות דשייך ביה יוקרא וזולא וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפי' המקילים מודים וכתבו הגהמ"יי אע"פ שנותן עסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מהריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא עכ"ל:

כשותפות. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית. ש"ך:

שליש. כתב הש"ך זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד וכ"נ עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר וכתב הט"ז ונ"ל דאם כבר נתן המקבל לנותן קרן וריוח שלו (ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה דדבר זה א"ר הוא ואין מוציאין בדיינים אבל כ"ז שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יוכל לעכב עצמו מן הקרן כדי שכר טרחו אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טרחו) ואח"כ תבע ממנו שכר טירחא והמקבל נשאר חייב לו מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאינו יכול לנכות כיון דבשעת פרעון הקרן לא בקש כלום והוי מחילה גמורה עכ"ל (ועיין בס' פרח מטה אהרן סימן כ"א וסי' קט"ז):

כשומר. כתב המרדכי שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסים כמו שהיה חייב מתחלה וכ"כ מהרש"ל וכתב הט"ז ונראה אם העסקא היא באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יוכל לקנות סחורה טובה מה שלא יכול לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו וע"כ הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טרחו כי זה עדיף מתרי תילתי באגר והביא כמה ראיות לדבריו ע"ש:

ישנה. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבית דאורייתא. ש"ך:

כגזלן. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה. הגה' אשר"י:

לעצמי. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי עכ"ל הט"ז ובנה"כ כתב וז"ל לא ידעתי למה וכי אין אדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו ע"כ ולא אוכל להבין דבריו שהרי הט"ז כתב זה על מ"ש רמ"א דמה שעשה עשה לעצמו דהוה כגזלן ע"ז כתב אם לא אמר כלום בשעת השינוי אינו נאמן וצ"ע:

וקצץ. כ' הט"ז נ"ל פי' דבר זה דאסור למקבל עסקא לומר לנותן העסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנו"ת וכותבים עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח ע"צ היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע ע"ז רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם עכ"ל:

האחריות. פי' בין דאונסים בין דגנבה ואבדה:

קצוצה. פי' שאין שם עסקא רק הלואה וכ' הש"ך דדין זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות ע"ש שמאריך בזה:

קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:

רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק:

עלה. וכ' המרדכי דנותנין להמקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן וכתב בבד"ה ע"ז הטעם פשוט דאין משביעין אוחו מפני שאינו טוענו ודאי והש"ך כתב דאפילו טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט סכ"ה וכתב הט"ז ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יוכל לומר איני נותן לך ריוח אחר זמן הנ"ל כיון דמתחלה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפירוש מלוה עכ"ל:

אסור. ויש פלוגתא בין הפוסקים אי הוי ר"ק או רק א"ר וע"ל סי' ק"ע וס"ס קע"ב:

נאמן. כתב הט"ז איני יודע לפרש מה הוא נאמנות של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו (ובנה"כ כתב דבסימן ק"ס ס"ק כ"ט בש"ך תמצא ישוב לזה ע"ש וגם י"ל דאנן טענינן ליה שום טענה דבהיתר לקח וכן יש לכוין דעת הלבוש עכ"ל):

המלך. כתב הט"ז הכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק עכ"ל:

חולקין. והסברא ראשונה עיקר כמ"ש סי' קס"ט. ש"ך:

אינו. כתב הש"ך אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאפילו במלוה ע"פ אינו נאמן:

מתירין. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסייעתו מודים לזה וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סי"ח עכ"ל הש"ך:

גמור. כתב הש"ך דנראה מדברי המחבר והרב דהוי רבית דאורייתא מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אלא שכ' בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ז סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן (ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח ובתשו' ר"א ששון סי' קס"ב) וכתב הט"ז מכאן משמע שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע (וע"ל סי' קע"ו ס"ק ו' מש"ש) (ובנה"כ כתב שנ"ל דהיכא דיש היתר מותר להזכיר שבוע ושאני הכא דאין כאן היתר אבל כשכותב שטר עסקא כמו בזמנינו מותר להזכיר שבוע וכן המנהג עכ"ל):

שאוסר. כ' בב"ה בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש וכ' הש"ך דצ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקין כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ואולי יש לחלק בין משכון שהיה תחלה ברשותו גרע טפי:

וקנו. בענין דלא הוי אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז והכא כ"ע מודו דמותר כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפי' הערמת רבית ליכא עכ"ל הש"ך וכ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תיכף מאה זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו עבורה אחר כלות השנה מאה זהובים רבית גמור הוא והש"ך כתב שאינו מוכרח רק אם התנה בפירוש שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו מאה זהובים ככלות השנה והמלוה מחוייב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין צריך בשש וכן נוטה דעת הט"ז ע"ש:

היתה. פי' כנגד כל המעות ולא סגי במקצת ממנה כדלעיל סי' קע"ג ס"ו. ט"ז וש"ך:

הפקיד. כתב מהרש"ל מי שהלוה לחבירו ואח"כ אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסים ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה תחלה בכך:

רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי:

בכלל. פירוש והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אוחו וכ' הב"י בשם תשובת הרא"ש אם היה תחילת העסקא באיסור שמכר לו חטים פחות מהשער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח דאילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא בא' מן הדרכים שנזכרו לעיל סי' ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוי שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:

שקנאה. דזה מקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:

מעכב. הטעם דבשנה ראשונה יש טפול מרובה לפי שהיא דקה וצריך להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טפול מרובה לפי שצריך מזונות הרבה ע"כ כל א' יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העסקא עד כלות ב' הזמנים האלו ט"ז וכתב עוד וז"ל שאלה המקבל עסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אמר שאחז"פ היו המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואחר כך היה רבית מה שיתן לו. עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעסקא ולתת ריוח למוציא שטר מעסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קיבל החתום עליו מעכשיו להחעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רוחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מר"ח ניסן ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לא. תשובה על השאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר ז"פ וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעסקא אותן המעות והביא ראיות לדבריו ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן נראה דהדין עמו דאע"פ שהמנהג שאין לוקחין ריוח מן הריוח מ"מ מאחר שנזכר בשטר בפירוש שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שהוא מעוכב בידו אפילו מקצת מהפרעון נראה ברור דבכה"ג ליכא מנהגא עכ"ל:

יצרף. כ' הש"ך וא"ל הא בלא"ה אסור משום שקצץ כדלעיל ס"ו דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח משא"כ הכא ומיירי כאן אפילו כתב בלשון עסקא נמי אסור מיהו כתב הריטב"א דמסתברא אם מניח השטר ביד השליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:

מלוה. אפי' הקרן לחוד וכתב הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפרש העסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ ועיין בטור ח"מ סי' י"ח:

דנין. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד וכתב בהגהת פרישה וא"ל יתן לו שכרו כפועל בטל כדלעיל ס"ב ד' דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית וכתב ב"י דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה וע"ל סכ"א:

שלישי. כ' הט"ז דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרי' אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל המקבל עליו ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביע יבוא היזק על המקבל י"ב עכ"ל:

כלום. הטעם שהרי שכרו היה תחילה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל אם התנה למחצית שכר והפסד נוטל שכרו כפועל בטל (א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואלו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצעי והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלים חלק ההפסד שלו בקרן ע"כ לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד) כ"כ הראב"ד וה"ה אם התנה תחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב. ש"ך:

אחרים. שלא יתבטל מן העסק:

להוציא. כ' רבינו ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפ' לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סימן קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:

נוטלן. כ' המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ומיירי כשנתקבל העדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן כמ"ש בח"מ סימן ק"ח עכ"ל ד"מ:

לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו מתנה ולא זה שקנאו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו דלא ידע דמשל עסק הוא כ"כ הפרישה והב"ח כ' אע"פ שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בד"א או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהקיפו שצריך להחזירו בחנם כמ"ש בח"מ סי' שכ"ו ס"ו וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם עכ"ל:

תנאם. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שהגיע בהריוח כדלעיל:

הודיעו. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו. ש"ך:

לזמן. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל אי לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' ועיין בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:

פועל. כמ"ש בח"מ סימן של"ג:

בשלו. כלומר בחלק מלוה של חטים ובחלק פקדון של חבירו שעורים וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה. ש"ך:

כסות. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים כ"כ הרא"ש:

לעצמו. ממעות אחרים שאינן דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר ול"ד לדלעיל סכ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא יבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:

עצמן. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. והיכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר נראה דהוי ספק ממונא ולקולא והמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלינן בתר רובא ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרי' גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סכ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט עכ"ל הש"ך (איסור הרבית הוי בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית. תורת אמת סי' קס"ב. אסור להלוות ברבית לישראל ע"מ ליתן לעניים או לשאר מצות ג"ת דף ר"ג. לוה עשיר ומלוה עני אסור ללוות ממנו לתועלת העני שם דף רמ"ה. אחד שלוה מחבירו על משכון ובשביל איסור רבית עשה לו כעין מכר גמור אף שהיו שוין יותר והבטיחו המלוה שאם יעשה אחר כך רצונו שיחזור וימכרנה לו כנהוג באותן שרגילין ליתן רווחים והנה המלוה אינו רוצה להחזירו כל עיקר וטען שקנה ק"ג וזה טוען שנעשה מפני האיסור פסק צ"צ סי' כ' כיון שנותן לו הלוה דבר הרגיל מתוספת מעותיו הרי זה נקרא שעשה רצונו וחייב להחזיר משכונו ועי' מהר"מ מטראני סי' קכ"ג. עוד כ' שם סי' כ"א אחד שלוה על המשכון כנזכר לעיל אך כאשר ארכו הימים ולא בא הלוה לפדותו בא המלוה לעשות חשבון עם הלוה כדי שיפרענו המעות הקרן עם הרווחים ויקח את שלו והנה לפי החשבון נמצא חייב לו יותר ממה ששוה המשכון וזה אומר אני לא אחזיר המשכון אם לא שתפרע לי משלם כי לדידי שוה כ"כ כמו שאתה חייב לי וזה אומר דוקא אתן לך דמי שווי המשכון ואקחנו. העלה דהדין עם הלוה מאחר שמתחלה המלוה לא הלוהו אלא פחות מכדי שווי המשכון גלי דעתיה שרצונו היה להיות בטוח על הקרן וגם על העודף שיגיע ע"פ היתר ולא באיסור ואם יקח יותר ודאי אסור ע"ש ועי' בק"א של לה"פ שהעתיק מסמ"ע התקנות מפנקס הארצות בענין הרבית):

כשומר שכר. עבה"ט מ"ש בשם המרדכי וכבר הביא הרמ"א דין זה בח"מ סוס"י ק"כ ובסימן קע"ו:

כיון דמעיקרא. עבה"ט ס"ק י"ח בשם ט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו'. ועיין בס' לבושי שרד שכתב די"א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה. ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט"ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו ע"ש:

ויש להקל בזה. וכן דעת הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תצ"ז ע"ש:

הרי זה רבית גמור. עי' בתשובת הר"א מזרחי סי' כ"ג שכתב דמ"מ פשיטא דלית ביה משום רבית קצוצה ומשום הכי מותר במעות של יתומים להלוות בכה"ג ע"ש:

הפקיד מעות. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דהיינו שכן התנו בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או עשו שטר עיסקא משתעבד אפילו אחר הלואה ע"ש:

ויכתוב אותם מלוה. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שכתב דדברי הב"ח כאן שכתב אם המקבל רוצה כו' סתרי לדבריו בח"מ כו' ומסיק לכן נלע"ד שאף אם היה כתוב בתשובת הרא"ש שאסור ליקח ריוח כמו שהעתיק שם הב"ח מ"מ לא קאי רק על תחלת דברי הרא"ש היכא שצירף הרבית עם הקרן אבל היכא שכתב רק הקרן ועל העיסקא התנה בע"פ לא אסור אלא לעשות כן בתחלה אבל עבר ועשה לא מיבעיא שמותר לקבל אם הלוה נותן מרצון טוב אלא שאפילו חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי ותדע כו' ע"ש. והנה פ"א נזדמנתי עם כבוד ידידי הרב החריף המופלג מוהר"ר שמואל נר"ו דיין מצויין דקהלתנו הראני בכתביו שהשיג על דברי דגמ"ר הנ"ל דבתשו' הרא"ש כלל פ"ח דין ז' מפורש שאף אם כתב הקרן לבדו ועל העיסקא היה תנאי בע"פ אסור להנותן שיקח שום רבית וגם הרא"ש לא הזכיר שם כלל בתחלה דין דצירוף הרבית עם הקרן. והאריך בזה והעלה דאיסור גמור הוא ליקח רבית אם כתב בשטר רק הקרן אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל בכלל פ"ח ופ"ט ע"ש [ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"ז שהשיג ג"כ על הדגמ"ר בזה וע"ש עוד]:

שני שלישי החלק. עט"ז ס"ק ל"ה ועיין בס' מרכבת המשנה פ"ו מהל' שלוחין ושותפין דין ה' שהרבה להשיב עליו:

בפני עצמן. עבה"ט מ"ש והיכא דאיכא ספיקא דדינא כו' [ועי' בתשו' חתם סופר סי' רמ"א מ"ש בזה] ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' מ"ט אות א' בהגה"ה שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר"ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו אבל בספק אי הוי ר"ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע"ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע: