אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו - שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ז

אבל בשאר איסורים לא מהני כו'. כי יש חולקין וס"ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך:

אלא להתיישב ולחשוב בלבי כו'. משמע לי באם לא אמר כך אלא אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראייה לזה מח"מ סימן כ' שהביא רמ"א שאם הביא ראיה שלא ידע תחילה מאלו עדים כו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר תחלה שתקתי שלא חשתי להשיבך אינו נאמן אע"פ שבח"מ סי' פ"א מצינו שיכול לומר כן לענין הודאות ממון שאני התם דיכול לומר אני ידעתי האמת שלא יזיק לי דבריך שאתה אומר שיש לך מנה בידי כיון שאין אני מוציא מפי שום דבר אבל כאן אין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור וע"פ דרך זה נ"ל ליישב מה שכתב ב"י בשם הרשב"א הא דמחלקינן כאן בין פעם הא' או לא דוקא בפועל או שומר אבל עד דעלמא נאמן אפילו לא אמר ליה בפעם הראשון שמצאו שמא לא נזכר בפעם הראשון דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר ליה עכ"ל. והקשה עליו בד"מ דע"כ הא דעד דעלמא נאמן היינו כשבעלים שותקין ואם כן פשיטא שאין לחלק בין פעם הראשון לפעם השני דמ"מ שתיקתו כהודאה בשלמא בשומר יש לחלק שפיר דפעם הראשון הוי שומר שלא במקצת ולא בפעם השני אבל במקום שהאיסור משום שתיקת הבעלים מה לי פעם הראשון ומה לי פעם שני עכ"ל ולי נראה דלא קשה מידי דהוי אמינא שיכול הבעל לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול ועל כן לא חששתי להשיבך קמ"ל דלא אמרינן כן אלא נאמן אף בזה כיון שהוא אינו שומר שלו ובאמת רבותא גדולה היא:

טבח שעשה סי' בו'. בסי' א' סעיף י"ג כתבתי שאין לפסוק כן וכאן מצאתי בד"מ שגם הוא הקשה כן וכתב בסוף ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל:

שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו. לאו כל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי והוא מוכח מהגמרא פרק הניזקין בההוא סופר שטעה וסבר שדמי כל השמות שכתב בס"ת לא ישלמו לו ולא איכפת ליה בזה דאפ"ה אומר שקר ועיין סימן רפ"א מה שכתבתי שם. וקשה לי ממה דאמרינן כאן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת מאי שנא מפרק האומר בקידושין (דף ס"ה) אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומתסר נפשה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל ולמה לא אמרינן באמת גם שם מתוך שהיא אוסרת נפשה תהא נאמנת ג"כ על אחרים דהיינו קרובותיה כי הכא ואין לומר דהתם שאני שהוא מכחישה ואמר לא קדשתיך משא"כ כאן שאומר איני יודע דהא קי"ל בזה דאומר איני יודע הוה כמו הכחשה ונראה לתרץ דשאני התם דאע"פ שיש ספק לקרובותיה אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנויה דמעיקרא ע"כ מוקמינן לה אחזקתה דלא נתקדשה מה שאין כן בס"ת שאין לה חזקה תחילה להתיר בבירור כן נראה לי נכון לחלק בזה דיש חילוק בין אם יש חזקה מעיקרא או לאו:

בא ואראך כו'. פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט:

או חתיכת בשר שאינה מנוקדת. זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן דהא חזינן ליה שהוא מנוקר ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויין אצל ניקור בקיאין הם וכמו שכתב רמ"א סי' ס"ה ואע"ג דכתב שם שטוב להחמיר היינו לכתחלה וג"כ א"ל שמא לא השלים הניקור דדוקא כשהלך לו ואפשר שהיה בדעתו לחזור ולהשלים הניקור חיישינן לזה בסימן ס"ה אבל כאן אין כאן ריעותא לומר שמא היה כך אלא כדפרישית ומ"מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן עליה כיון שהיא שלו כמ"ש בסמוך ואח"כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח"כ כל זה כתבתי לדעת רמ"א שהגיה כך מילתא דחתיכת בשר שאינה מנוקרת אבל באמת ליתא במרדכי פרק האשה רבה ובאשר"י פרק הניזקין אלא טבל לחוד איתא בריש פרק האשה רבה רק בר"ן פרק האשה רבה איתא. ותמהתי על פה קדוש שאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון ולא היה שום היתר התיקון בכל הכרי בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא בודאי אין עד אחד נאמן להוציאו מחזקתו להתירא אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו דבר זה ואסור מחמת ספק ודאי דומה למ"ש אח"כ דאם היו כאן שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור עד אחד נאמן לומר זהו של היתר וזהו פשוט דאפילו היו ההיתר והאיסור מחוברים שייך דין זה והיינו ממש הדין שזכרתי בבשר שאינו מנוקר דאסור מכח ספק שמא יפגע באיסור ומה שהוא מותר אחר התיקון היה מותר גם קודם התיקון אלא שלא היה מבורר ואין שייך כאן לומר דאיתחזק האיסור בודאי בהאי חתיכה. ועוד ראייה מדברי הרא"ש פ' גיד הנשה שכ' וז"ל אבל ירך כולה בחזקת היתר קיימא חוץ מן הגיד כו' עכ"ל וכן מבואר עוד מדברי הר"ן פרק הניזקין דאם היו במקולין טרפה וכשרה ואמר עד אחד חתיכה זו כשרה נאמן אע"ג דאתחזק איסורא כאן מ"מ כיון דלא אתחזק בחתיכה זו נאמן עכ"ל ה"נ הא הבשר לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובת איסור שבו מחובר ועל זה פשיטא נאמן עד אחד לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי. וכן יראה מדברי התוספות פרק ג' דקידושין (דף ס"ה) דיבור המתחיל נטמאו כו' וז"ל עד אחד נאמן היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן כו' וזהו ע"כ אפי' אין בידו לתקן כמו גבי שומן וע"כ לומר דאלו נקראו בכלל שלא היתה חזקה לא להיתר ולא לאיסור מתחלה מ"ה נאמן בכל גווני להיתר בזה.) וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע"פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר ולפי הג"ה זו היה לן לאסור דכיון שאין בידו אינו נאמן אלא ודאי כדפרישית:

פלוני החכם הכשיר לי. בד"מ כתב וז"ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצתה והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים המתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נראה לי שהוא אסור דדמי להא דפלוני תיקן לי את הכרי שאם אמר לא תקנתיו דאסור ואין לחלק דוקא בדאתחזק איסורא כזה דאם כן היה לו למנות ט"ו דינים ולא י"ד אלא דאין לחלק בזה עכ"ל של ד"מ. ובדרישה העתיק לשון ד"מ שסידר י"ד דינים עפ"י המרדכי ואשר"י והעתיק גם מעשה זה כאלו הוא מן המרדכי ואשר"י ובאמת הוא דברי ד"מ. ולע"ד נראה דאין להקל בזה דהא אמרינן בסעיף א' בדבר שהיה כבר בידו שוב אינו יכול להכחיש אם אמר בפעם הראשון והרי זה פעם הראשון וכל שכן בזה דהאי ודאי שיקרא אמר כיון שתולה התיקון בראובן וראובן מכחישו וכמ"ש הרא"ש בפרק הניזקין דכאן אין שייך שהאמינה התורה עד אחד כשנים כיון שמודה בעצמו שפלוני תיקנו והוא מכחישו אם כן אין כאן אלא תערובת חמאה של עובד כוכבים בחמאה של ישראל ואף על גב דבסימן קט"ו סעיף א' כתב רמ"א דתערובת חמאה מותר היינו ברוב היתר דוקא כמו שהוכחנו שם וכאן לא מיירי ברוב היתר בבירור דאם כן אפילו היה שמעון מודה לראובן היה לו להתיר כאן ומכל מקום נראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר והוא משקר בדבריו על כן יש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דזה גרע ממבטל איסור לכתחלה שמוזכר סי' צ"ט סעיף ה' כן נראה לע"ד. אחר זה נדפסו תשובת רמ"א וכתב שם בסימן ס"ו דין דחמאה והרגיש בקושיא זאת מדברי הרא"ש פרק הניזקין וכתב על זה דשאני התם דהכרי בחזקת איסור טבל אבל היכא דלא אתחזק איסורא מהימן והוא תמוה מאד כיון דאין נאמנות לזה כיון שאותו פלוני מכחישו מה יועיל כאן לא אתחזק איסורא סוף סוף אזיל ליה נאמנות של זה בעל החמאה והוי ליה כחמאה של מי שאין לו נאמנות ותו דהרי הרא"ש זכר שם שאר דינים וחילק בם בין אתחזק איסורא או לא ובזה לא זכר כלום ועוד כתב שם רמ"א ראייה מפרק החולץ נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' עד אמר ליה לדבריך עובד כוכבים אתה ואין אתה נאמן לפסול בניך הרי קמן אע"ג דאין לבנים חזקת כשרות אלא מצד אביהם מכל מקום הואיל ולדבריו עובד כוכבים הוא אינו נאמן לפסול בניו הכי נמי בחמאה זאת הואיל ולדבריו אינו אלא כאחר ולא כשומר חמאה זאת אינו נאמן הואיל ובעלים מכחישים אותו עכ"ל ותמה אני אם יצאה זה מפה קדוש דהא בהדיא פרש"י פרק החולץ (יבמות דף מ"ו) וז"ל ואין עדות לעובד כוכבים הואיל ובניך מוחזקין בכשרו' אין אתה נאמן לפוסלן עכ"ל. ש"מ שבלאו אבוהון היה להם חזקת כשרות ע"כ נ"ל דכאן בחמאה הוי ליה כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו. אחי הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל השיב בתשובה על חמאה שנשלחה על ידי עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפה בשלו:

נאמן. כתב הש"ך ואפילו לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והטעם דנאמן משום מגו דבידו לנסכו וע"פ זה יש לדון במי שאומר לחבירו על (*) [אבל ז"א דע"כ מיירי כאן בגוונא דלא מקרי הפ"מ דאם לא כן למה צריך ס' נגד הקילוח]. יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבשול אינו נאמן אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו עד כאן לשונו:

מכחישו. והש"ך חולק על זה וס"ל דדוקא אם הבעלים שותקים הוא נאמן אבל אם הבעלים מכחישים אותו אינו נאמן כדאי' בח"מ סי' ק"ח סי"ד וכ' הר"ב בתשובה סי' ס"ו דאם הבעל מכחישו בזה שלא א"ל בפעם הראשון שמצאו ודאי הבעל נאמן ע"ש:

אינו. ואז מותר לכל העולם דאפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כ"כ בד"מ וכ' המרדכי דאם א"ל שמא לא דקדקת חשוב כאילו הכחישו:

כהודאה. פי' אפילו אמר שלא היה בידו מעולם ולא א"ל בפעם הא' לעולם כיון דשתיקה כהודאה דמיא ואין חילוק בין פועל לשומר בין א"ל מיד או לא הוי שתיקה כהודאה ולאו כהודאה ממש אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ"כ התוס' עכ"ל הש"ך:

ומלמדים. פי' מלמדים אותו קודם שא"ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדים אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר (ובנה"כ פי' דמלמדין אותו לומר איני יודע ע"ש):

אחר. והש"ך חולק ע"ז ופסק דמ"מ איסורא איכא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו:

מהני. כתב הש"ך הל' קשה דמאי מהני הא אפילו לא יכחיש אין עדותו כלום כיון דאין הבע"ד לפנינו דהא צ"ל בפניך או ידעת כו' וי"ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אחר כך גם כן בפני הבע"ד ושותק אינו נאמן דכיון דטעמא דשתיקה וכו' דסומך על דברי העד כמ"ש לעיל הילכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ"ע לדינא עד כאן לשונו (ובנה"כ מתרץ דהא דכתב המחבר דצריך לומר בפניך וכו' מיירי דוקא כשהבעלים בכאן רק לענין שתיקה כהודאה בזה קאמר דצ"ל בפניך משא"כ אם הבעלים מתו או הלכו למה"י ועד א' אומר שיין זה נתנסך ולית מאן דמכחיש ליה פשיטא דנאמן לזה כתב דאם אחר מכחישו האחר נאמן ע"ש):

תרי. כתב הש"ך דזה תמוה אם נאמן לו כבי תרי היאך יוצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך אלא ה"ק דאפילו אי מהימן ליה כתרי יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כבי תרי ואי א"ל הבע"ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע"ד יכול לומר איני מאמינך דה"ל כאלו באו ב' עדים וא"ל נתנסך יינך אלא כיון דא"ל איני מאמינך בטליה לנאמנותיה אע"פ שהוא דוחק קצת בלשון ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס"ל לר"ת דאע"ג דמאמין ליה בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ"כ בשם ר"ת או שיסבור כן אלא שצ"ע דמשמע דלדעה זו אפי' אין הבע"ד שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ודין זה הוא תמוה וחולק הש"ך ע"ז ופסק כשאין הבע"ד לפנינו אפי' בלא עד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל ומכ"ש אם האחר מכחישו דשרי לכ"ע (וכבר כתבתי לעיל בס"ק ז' דבנה"ך חזר בו ולכך פי' דהאי ויש מי שכתב קאי אם הבעלים לפנינו ושתקו ויש כאן עד א' המכחיש עד הנכחש לאו כלום הוא) מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזה אחר זה כיון שכבר נתקבל עדות הא' בב"ד ונפסק הדין על פי עדותו הוה ליה כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים וע"ל סי' א' מה שפסק המחבר גבי שוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחיש שהשחיטה כשרה וכו' מיהו היכא דבאו בבת א' לא אמרינן דראשון ה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דהשוחט הוי בבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו להשוחט משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר וכן בכ"מ היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי קרא אלא דמסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב וע"א אמר דהוא שומן או היכא דאמר ליה עד א' נתנסך יינך והוא שותק וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד א' נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא לא חשיב כב' אלא דבעדות אשה הקילו והאמינו לחד כב' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל:

ידעת. כתב הש"ך דאל"ה לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר מיהו תימא שהרי כמה פוסקים פסקו דאף ששותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר אפ"ה העד נאמן ומאריך עוד בכמה ראיות מש"ס ותוס' המוכיחין כך וסיים מיהו ודאי בפועל אף הרשב"א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע"ד שותק מחמת הודאה וטעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן:

הכחישו. נ"ל דוקא אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר ליה אחר כך איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי וכו' העד נאמן לכ"ע ש"ך וכתב רבינו ירוחם ואם אמר ליה בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דע"א נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני וכתב הט"ז וז"ל משמע לי אם אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראיה לזה ממ"ש רמ"א בח"מ סי' כ' שאם הביא ראיה שלא ידע תחלה מאלו עדים וכו' וה"נ דכוותיה אבל אם אמר מה ששתקתי תחלה שלא חששתי להשיבך אינו נאמן ואפילו לא אמר ליה העד בפעם הא' ואין הבע"ד יכול לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול וע"כ לא חששתי להשיבך דאין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור עכ"ל:

שאומר. כתב הש"ך ולעיל בס"ס א' סי"ג כ' המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הר"ב כוותיה וכאן כתב הר"ב בשם יש מי שאומר משום שכתב ע"ז בד"מ וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע וגם הט"ז כ' בסי' א' דאין לפסוק כן ע"ש:

שחשוד. כ' הש"ך דוקא אם הוא מומר לאותו דבר אבל אם הוא רק חשוד כתב לעיל סי' קי"ט ס"ז דנאמן ואע"ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסימן קכ"ד ס"ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ולענין עדות העובד כוכבים כתבו הפוסקים דאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים מיהו היכא דמסל"ת כבר נתבאר דינו בסי' צ"ח ס"א וסי' שי"ג ס"ב בהג"ה עכ"ל:

ראשון. רבינו ירוחם כתב ואפילו הבעלים מכחישים ופי' הש"ך דר"ל לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר"ל שא"ל איני מאמינך וכה"ג אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן וע"ל סי' רפ"א ומיהו היכא דאתחזק איסורא כגון טבל וכה"ג אין הבעלים נאמנים אלא היכא דבידו לתקנו:

שטעה. ולאו דוקא שטעה בכל שכרו אלא ה"ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג"כ דינא הכי. ט"ז:

להתיר. כלומר תמצא דעד אחר נאמן באיסורים להתיר אפילו בלא שתיקת הבע"ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דממ"נ היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאתחזק היתירא אין העד נאמן לאסור כדלעיל ס"א עכ"ל הש"ך:

ואראך. כתב הט"ז פי' שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כנ"ל פשוט והש"ך כתב דאפילו הבע"ד או אף עד א' מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי כן מוכח בש"ס ותוס':

לאסרו. באשר"י ומרדכי איתא אפילו להתירו ודאי להתיר איכא רבותא (ולא לאסרו) דהא אפילו בלא העדאתו אסור מספק מ"מ חשיב עדותו לודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס גם נאמן אפילו בלא שתיקת הבע"ד כגון שאינו לפנינו או שאומר אינו יודע עכ"ל הש"ך:

מנוקרת. כתב הט"ז זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויים אצל ניקור בקיאין הם כמ"ש בסי' ס"ה ומ"מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן כיון שהוא שלו ואח"כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח"כ וכל זה כתבתי לדעת רמ"א אבל תמהתי על פה קדוש שיאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו וא"כ לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובות איסור שבו מחובר פשיטא דנאמן ע"א לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי והביא כמה ראיות לדבריו וסיים וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע"פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' שדברי רמ"א עיקר ודחה כל ראיותיו ומה שהביא ראיה ממעשה בכל יום כבר ידוע דבדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וגם אפשר דאם אירע לפעמים שהאמינו לאדם כך ולא היה שלו היינו פשוט שהיה המנקר בעיר והיה אפשר לשואלו ע"ש):

היתר. דאף ע"ג דאתחזק איסורא במקום הזה מ"מ בהאי חתיכא לא אתחזק איסורא ש"ך ועל שלו נאמן אפילו אתחזק הואיל ובידו לתקנו הרא"ש וכתב הט"ז בשם הד"מ וז"ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצת והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים מתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נ"ל שהוא אסור עד כאן לשון ד"מ ולע"ד נראה דאין להקל בזה וכו' ונראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר ויש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דה"ל כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק על הט"ז ופוסק כדברי הד"מ ע"ש) וכ' עוד הט"ז בשם אחיו הגאון על חמאה שנשלחה ע"י עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפם בשלו:

נאמנת. אפילו בדבר איסור דאורייתא והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה [דאל"כ לא עדיפא מע"א דאין נאמן הואיל ואתחזק איסורא] ש"ך:

צדדים. וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הם וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחורים ומה שכתב המחבר שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמרי' דהיינו הפנים וע"ל סי' פ"ד סי"א עכ"ל הש"ך:

קטן. כתב הש"ך ונ"מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר או אם אחד מכחישו ואין הבעלים שם או בדבר דאיכא לברורי וכשאומר בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך או בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר או בב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה אין הקטן נאמן מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפי' להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור ועיין בא"ח ס"ס תל"ו ולעיל ס"ס מ"ח:

אם הוא כו'. כתי' דאביי דרבא ל"פ עליה וכהנך עובדי רשם. ורש"י פי' שבידו לטמאו ולהפסידו ונאמן מחמת מינו. והרא"ש שם ומרדכי ר"פ האשה רבה כתבו משום שהוא כבעליו וראיה ממש"ש אזכרות שבו כו' אע"ג שכבר נכתבו ואין בידו וכן בטהרות ג"כ ל"ל מינו דהא חייב לשלם וביבמות שם אלא דאחר כו' משום דבידו לתקנו אטו בשופטני עסקינן שיתרום על של חבירו וע' מרדכי שם:

ואפילו כו'. דקי"ל הלכה כרבא ואע"ג דהנך עובדי שם כאביי כבר תירץ הרא"ש שם ע"ש:

אפילו כו'. דבשותק אפילו לא היה בידו מעולם נאמן כמ"ש בקדושין ס"ה ב' אכלת חלב כו' ועתוס' שם ד"ה נטמאו כו' ובגטין שם ר"ה אמר כו' והביאו ראיה ממש"ש וצריכא כו' אי לאו דקים כו' וביבמות שם במסקנא אלא לאו משום דאשתיק כו':

אבל אם כו'. אם היה בידו פ"א דבלא"ה בכ"ע אינו נאמן:

תוך כדי דיבור. דאל"כ הרי כבר הודה ועבפ"ק דב"מ ו' א' ובב"ב קל"ח א':

או אומר כו'. ממש"ש וא"ל זבחים כו' והתם אינו יכול להכחישו מרדכי בקדושין שם:

אבל אם שתק כו'. אפילו לא היה בידו מעולם כמו בקדושין שם:

ומלמדין כו'. טור וע"ל בהג"ה ואם הבעלים כו' אע"ג דבלבו כו' וע"ש בהגמ"ר שהקשה דא"כ הל"ל לשמואל לומר לסמיא אמור איני מאמינך וכ"כ תוס' בקדושין שם דאי מהימן כבי תרי אפילו מכחישו נאמן מכה ההיא ראיה ועש"ך ס"ק ט"ו:

ואז לכ"ע כו'. הוא ענין בפ"ע וכמו בשורך נרבע דמותר לגבוה וכיוצא:

ויש מי כו'. כמש"ש בקדושין ע"א בהכחשה כו' וער"ן בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה כו' ועח"מ סי' פ"ב סי"ב וסי' מ"ו סל"ז ועבה"ג שם ס"ק כ' בשם הריטב"א. וסברא הראשוגה ס"ל מאחר שהבעלים שם ושותקין הוי כהודאה ועש"ך:

והוא שיאמר כו'. תוס' שם וש"פ וראיה מב"מ ל"ז ב' וע' במרדכי דקדושין שם:

ואם שתק כו'. ג"כ מגמ' דב"מ הנ"ל. שם ושם. וכ"ז שיטת התוס' ורא"ש ומרדכי וש"פ הנמשכין אחריהם אבל הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין שם הקשו על שיטתם חדא דלא הל"ל בקדושין שם ע"א כו' נאמן דהא לאו משום נאמנותו אלא משום שהבעלים שותקים והל"ל א"ל ע"א אכלת חלב חייב נטמאו טהרותיך כו' טמאות כלישנא דמתני' וכמ"ש ביבמות שם ממאי דנאמן דלמא כו' ועוד דכולה שמעתא דקדושין איפכא משמע דהא אשתו זינתה דפליג רבא ואמר הוי דבר כו' ואי משום הודאתו ל"ל שנים הא שויה עלי' חתיכה דאיסורא והא רבא מודה בהנך לאביי ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ופירשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלנא כו' ועובדא דינאי הא צווח וקטיל. אלא דכל אדם נאמן לעולם אפי' לא היה בידו מעולם בשותק אפילו לא היה לו לידע או שאומר איני יודע ובכה"ג ההיא דקדושין וההיא דגטין איירי בפועל דעליה רמיא לאודועיה ולכן אינו נאמן אלא דוקא בידו או בפעם ראשון אבל במכחישו לעולם אינו נאמן בכ"ע וכ"כ הר"ן בגטין שם בקיצור וכ' הרשב"א וא"ת מנ"ל לאביי דקאמר ותנא תונא כו' דלמא משום דשתיקה כהודאה כמ"ש ביבמות שם י"ל דה"ק טעמא כו' דוקא לא הא אמר א"י (מהימן) דאל"כ ליתני א"י ומ"ש ביבמות שם וממאי דמשום דמהימן כו' קאי אמש"ש מדאורייתא מנ"ל כו' ואכתי מדאורייתא מנ"ל ומש"ש תדע דקתני כו' סוגיא דשם כההוא סברא שאמרו בכריתות י"ב א' טעמא דרבנן משום דאדם נאמן כו' אבל אביי סבר דטעמא משום מיגו מתרצינן לדיבוריה ולההוא לישנא רישא משום דנאמן הוא דכי קפטרי רבנן משום דלא מהימני במכחישין משום מיגו א"נ כההיא לישנא דמוקים שם מתני' כר"מ. והא דקאמר וצריכא כו' ה"ק דסד"א דטעמא לאו משום נאמנות אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ע"ש שהאריך והר"ן הביאו אבל כ' דשיטת תוס' עיקר כי כן מוכיחין סוגיות הנ"ל אלא דטעם שתיקה כהודאה הוא משום העדאת העד דגזירת הכתוב הוא דכל דשתיק העד נאמן ולכן כל שאין העד נאמן דהיינו גזלן וכיוצא אינו נאמן. ובזה מתורץ מה שהקשה דלמה קאמר נאמן וכן מה שהקשה ממש"ש דלאו גזלנא כו' וז"ש רבא אין דבר שבערוה כו' ר"ל בערוה ע"א אין נאמן כלל והוי כגזלן או פסול ומ"ש ביבמות שם וממאי משום כו' ה"ק ממאי דנאמן אפילו באומר אני יודע דלמא אינו יודע כמכחישו אלא דוקא היכא דאשתיק ועובדא דינאי דלמא פ"א שתק וכנ"ל דודאי תוך כ"ד ע"ש:

ואם לא כו'. כמ"ש בכתובות כ"ב א' ועבא"ע סי' קנ"ב ס"ו:

וכל מי שנאמן כו'. כמ"ש מנו במקום עדים לא אמרינן בפ"ו דב"מ (פ"א ב') ופ"ג דב"ב וש"מ:

מ"מ לדידיה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ג ב' ועתוס' דיבמות מ"ז א' ד"ה נאמן כו' וד"ה ואין כו':

טבח כו'. עמ"ש בס"ס א':

וכל הפסולי כו'. אבל הר"ן כתב דאינן נאמנין דלה"ק אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא כו' כנ"ל וצ"ע וכן מ"ש אם לא שחשוד כו' הא אמרינן לעיל סי' קי"ט ס"ז ובשל אחרים כו' דקי"ל בפ"ח דיומא ובבכורות ל"ה ב' כרשב"ג דאמר נאמן על של חבירו כו' אלא דלהתיר נאמן אף החשוד אבל לאסור דנאמן מכח עדותו כל הפסולין אינן נאמנין כנ"ל וכן הקשה בש"ך וצ"ע: (ליקוט) וכל הפסולי עדות כו'. דקי"ל החשוד לדבר אחד אינו חשוד כו' [ועתוס' דבכורות ל"ו א' ד"ה אימור כו'] כמ"ש בסי' קי"ט ס"ד וס"ז: אם לא כו'. ע"ש ס"ז דלא כ"כ שכ' ובשל אחרים כו' אבל כדברי הרב כן עיקר כמש"ש (בס"ק י"ח) (ע"כ):

שנתנסך באונס. כמש"ש במתני' נ"ב ב':

ודוקא כו'. שם נ"ד ב':

ע"א כו'. שם ב' ב' יבמות שם:

אבל לא כו'. כמש"ש בגטין שם דדוקא שהוא בידו או ששותק כמ"ש בקדושין שם וכנ"ל והיינו בדבר דאתחזק להיתירא כמ"ש למטה. ועברא"ש שם ומרדכי שם: (ליקוט) ע"א כו' אבל כו'. כ"כ הרא"ש בפ"ג דמ"ק סע"ט ור' מאיר גמגם כו' והא דע"א נאמן באיסורין ה"מ כו' וכ"כ רי"ו והביאו ב"י וכ"כ תוס' בקידושין ס"ה ב' בד"ה נטמאו. וצ"ל דהא דאמר בכל דוכתין כו' אבל צ"ע (עש"ך) דהיכא דלא אתחזק נאמן על שניהם כמ"ש בהג"ה וכ"ה ברא"ש דגטין שם א' כ"ד שהוא ספק ולא אתחזק לא איסור ולא היתר ע"א נאמן לומר שהוא מותר כו' וכ"ש אם אומר שהוא חלב כו' ואם אתחזק לצד אחד אינו נאמן להיפך בין לאיסור בין להיתר כמ"ש הרא"ש שם ב' היכא דאתחזק התירא כו' ג' היכא דאתחזק איסורא כו' וכמ"ש בהג"ה וכל היכא דאתחזק כו' (ע"כ):

מיהו י"א כו'. תוס' בקדושין שם ממש"ש ב' שלח ואחוי:

וכ"ד שלא כו'. כמ"ש ביבמות וגטין שם דע"א נאמן בכה"ג אף להתיר וכ"ש לאסור. הרא"ש ומרדכי:

וכל היכא כו'. גמ' שם ושם:

אא"כ כו' ואם היו כו' ואדם נאמן כו'. יבמות שם: (ליקוט) אא"כ בידו לתקנו. אפילו אין עכשיו בידו לתקנו. תוס' דגטין ב' ב' ד"ה ע"א כו' ובעירובין נ"ט א' ד"ה ותחומין כו' דלא כרא"מ שכתב דוקא שעתה בידו והביאו המרדכי ריש חולין סי' תתמ"ד ושיטה אחרת לו ע"ש (ע"כ):

וע"ל סי' קפ"ה. כמ"ש בכתובות ע"ב א':

ועבא"ה כו'. שם במתני' י"ח ב':

ואשה נאמנת כו'. עתוס' דפסחים ד' ב' ד"ה הימנוהו כו' וז"ש ודוקא כו' ור"ל באיסור דאורייתא דבדרבנן מהימנא אף כה"ג כמש"ש וכן בקטן כמ"ש למטה: (ליקוט) ואשה נאמנת בדבר כו'. בירושלמי פ"ק דפסחים אההיא דהכל נאמנים כו' לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בדקות כל שהן ופי' בת"ה דה"ק לית כאן נשים דאפילו בדאורייתא מהימני ומשני מתוך שהן כו' ולכן כה"ג לא מהימני בדאורייתא ודוקא בדרבנן ועברא"ש שם שמפרש לית כאן כו' שאינן נאמנות אפילו בדרבנן ע"ש (ע"כ): (ליקוט) ואשה נאמנת כו'. ר"ל במה שבידה לתקנו כמו באיש וראיה משחיטה דמהימנא ובכתובות ע"ב א' מאכילתו שאינו מעושר משמע דסומך עליה. תוס' בגטין ב' ב' ד"ה ע"א כו' ופסחים ד' ב' ד"ה הימנוהו כו'. ודוקא כו' אבל כו'. ר"ל בדאורייתא אבל בדרבנן נאמנת וכמ"ש בפסחים שם [דלא כאית דאמרי בירושלמי שם (ר"ל לפי' הבא"ב וכנ"ל בליקוט א') והביאו הרא"ש וכמ"ש בא"ח סי' תל"ז ס"ד] וראיה דאינה נאמנת ממש"ש מ"ד כו' קמ"ל כו' ועתוס' שם ד"ה הנ"ל (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' דפסחים הנ"ל שכ' דבר שיש בו טורח אבל במרדכי כ' שם בשם תוס' משום ספק כמ"ש כאן וכ"כ בסמ"ג וכ"כ בהג"א שם ד"ה אע"ג כו': כגון שצריכה כו'. הג"א שם (ע"כ):

קטן כו'. בספ"ג דסוכה וריש חולין והוא שגדול עע"ג אבל הוא אינו נאמן לומר ששחט כראוי. ריטב"א בסוכה שם. והא דאמרינן שם היודע לשמור ידיו כו' תי' בריב"ש סי' רמ"ה דכל שבידו נאמן אבל הריטב"א שם תי' דדוקא מה שכבר אתחזק איסורא אינו נאמן כמו בשחיטה דבהמה בחייה בחזקת כו' אבל לשמור כו' וכ' וממנה יש ללמוד דברים שאין כו' וכמ"ש בס"ד:

מ"מ כו'. יש ללמוד מהנ"ל:

ואם כו'. פסחים שם:

אבל אם כו'. כמו בשחיטה כנ"ל: (ליקוט) קטן כו' ואם מעיד כו'. אבל בתוס' (דפסחים) הנ"ל כ' דטעמא דהימנוהו שם משום דבידו לתקנו ולכן לא הימנוהו בספ"ב דכתובות בתחומין דדבנן אלא דוקא בגודלן אבל בקוטנן לא משום דאין בידו וכ"כ בעירובין נ"ט א' ד"ה ותחומין כו' ומשם מוכח דאשה נאמנת בדרבנן אף בדבר שאינו בידה. הכלל כי בדבר שבידם לתקנו אפילו אשה וקטן נאמנים אפילו בדאורייתא כמו שחיטה באשה וקטן היודע לשמור גופו כו' ודוקא שאין טורח כמ"ש תוס' שם או ספק וצד להקל מהא דפסחים שם דאמרינן שם דוקא בדרבנן ובדרבנן אשה נאמנת אפילו אין בידה כמו תחומין וכן עבד אבל קטן לא כנ"ל ואין בידם ודאורייתא אפילו אשה אינה נאמנת ממ"ש בעירובין משום דתחומין דרבנן אבל יש בידם ובדרבנן אפילו טורח וספק בין אשה בין קטן נאמנים כמ"ש בחמץ כנ"ל. והכלל בקיצור בידם ואין ספק בין אשה בין קטן נאמנים אפי' בדאורייתא (ע"ל סי' ק"כ ס"ק ל"ו) ואם חסר אחד מאלו ב' תנאים שניהם אינן נאמנים בדאוריי'. ובדרבנן בספק שניהם נאמנים ואין בידם אשה נאמנת ולא קטן. ועבד כאשה:

דברים כו'. כנ"ל: (ליקוט) דברים שאין כו'. בע"ז ל"ח א' מניח ישראל בשר ע"ג גחלים כו' וכתב המרדכי שם סי' אלף רע"ג פי' ראבי"ה דמיירי כדמפרש בירושלמי שהתינוק יושב ומשמר דל"ל לאחלופי וכמש"ל סי' קט"ו ס"א בהג"ה (ע"כ):

נאמן. עבה"ט מ"ש ועפ"ז כו' אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו. ועי' בדגמ"ר שכתב אם כונתו שגם קודם הבישול היה בידו אך עתה לא מקרי בידו שכבר נתבשל א"כ מיירי דלא א"ל כן בפעם ראשון אבל אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י עדיין וא"א לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון ולכן נראה דכוונתו שקודם הבישול לא היה בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ד ובזה מתורץ הקושיא שהביא הבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם אא"ז הגאון מהר"ם א"ש ז"ל ע"ש ודו"ק:

הבעל מכחישו. עיין בתשובת בית יעקב סו"ס ק"נ שכתב דאם אמר ע"א לקטן נתנסך יינך והקטן שותק או מכחישו דינו כמו גדול אף שאינו נאמן להעיד באיסורין מ"מ כה"ג נאמן וה"ה באשה כה"ג ואפילו בדבר שיש לו חזקת איסור נאמן הקטן או האשה להכחיש העד ע"ש: [ומ"ש הבה"ט סק"ג ואז מותר לכל העולם כו' עי' בתשובת חתם סופר סי' קכ"א מ"ש בזה]:

אבל אם שתק. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם בי"ע סי' ק"נ באחד שאמר לשנים נתנסך יינו של א' מכם ואיני יודע איזהו והם שותקים יש להקל כו'. ע' בבי"ע שם דנהפוך הוא דמתחלה רצה לומר כן מצד הסברא דשתיקתן לא הוי כהודאה ושוב הביא ראיה מדברי התוספות ר"פ שני נזירים דאף בכה"ג שתיקתן כהודאה (אלא דשם הקשה על התוס' צ"ע מנ"ל הא דלמא מתני' מיירי במאמינים לדבריו ע"ש ומ"מ אינו חולק מחמת זה על התוס' ועי' בתשובת שבו"י מה שהקשה על קושייתו זאת ועי' בס' מצמיח ישועה על המרדכי בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ז' מה שנדחק ליישב דעת זקנו הרב בי"ע בזה) וכ"כ שם בסימנים. וכתב עוד דאם אמר לאחד כמדומה שראיתי שנתנסך יינך ושכחתי והוא שותק נמי הוי שתיקתו כהודאה אף דמשמעות הפוסקים אינו כן מ"מ כן מוכח בש"ס ר"פ שני נזירים וגם מוכח דאפילו אומר שלא היה אצל הניסוך אלא עמד מרחוק הדין כן ע"ש:

שמכחישו אחר ל"מ. עש"ך מה שהקשה ע"ז ועיין בתשובת בי"ע סי' ק"נ מ"ש בזה:

ויש מי שכתב. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' מ"ב ס"ק יו"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ט מ"ש בביאור דברי הש"ך הנ"ל. ושם נשאל בעובדא דנכנס גנב למרתף של יין כשר ופתח חביתא באופן שאם היה הגנב עובד כוכבים נאסר בלי פקפוק. ואמנם ב' ישראלים הסמוכים למרתף הרגישו ונכנסו להציל וברח הגנב. ועתה הני תרי סהדי מכחישים זא"ז זה אומר שהכיר את הגנב שישראל היה וזה אומר בבטח שהגנב היה עובד כוכבים. מה דין היין. והשיב באריכות והעלה דאם הדבר ידוע בלא העדאתן של עדים שנפתחו החביות א"כ דל הני סהדי מהכא ונידון היין כאילו לוכא סהדי כלל ואי רוב גנבי ישראל מותר ואי רוב גנבי עובדי כוכבים אסור. ואי לא נודע פתיחתו כ"א עפ"י הני סהדי כגון שהחביות והמרתף סתומים עתה לפנינו אזי אם רוב ישראל א"כ העד המעיד להכשיר מהימן במגו דאי בעי שתיק אך אם רוב עובדי כוכבים ותרוייהו בפתיחת החבית קמסהדי אי ליכא למיתלי בטעות הדמיון שטעו בין ישראל לעובד כוכבים א"כ הני סהדי לאו סהדי שקרי נינהו ותרוויהו במרתף וחביות פתוחות במקום שרוב עובדי כוכבים קמסהדי ואידך אוקי גברא להדי גברא והיין אסור וכל זה פשוט ומתבאר מדברי הר"ן בכתובות כ"ג ע"ש]:

ואמר אמתלא. עי' בת' חו"י סי' ע"ז בראובן שהיה לו משרת נאמן והגיד לרבו בימי התשובה דרך וידוי איך יום א' בתחלת החודש כשהיה במרתף היין עם אומן עובד כוכבים שמע קול צעקה ברחוב משריפה ויצא והלך לו לראות והניח את העובד כוכבים שם וכשבא מצאו שכור וכעס על העובד כוכבים וכחש שלא נגע אך כשבדק החביות מצא ב' מהגדולות חסרות כמו שיעור מדה ומה שלא הגיד עד עתה היה מחמת פחד ומורא שלא יכעוס עליו אך עתה כי קרוב יום הדין לא רצה להכשיל את הרבים והנה חבית א' מב' חביות הנ"ל מכר בעה"ב לאיש אחד מקהלה רחוקה והשני עדיין במרתף מה דינם. וכתב שאותו חבית אשר עדיין במרתף ודאי אסור שהרי היין היה גם בשעה שאמר שנתנסך היין ברשותו ובידו ונאמן. ובאשר הדברים ניכרים מאד שהאמת אתו והבעלים מאמינים לו נראה דכ"ע מודים שאין מלמדים לבעל היין לומר איני מאמינך או שיאמר איני מאמינך אע"פ דבלבו מאמין לו. ואע"פ שלא הגיד לו כמה ימים אחר המעשה הלא נתן אמתלא נכונה ומקובלת על בלי הגיד לו תיכף. וכ"ז באותו חבית שעדיין במרתף שהוא ביד המשרת ואי בעי היה מרשה להעובד כוכבים לשתות ממנו אבל אותו חבית שכבר מכר לפי שהגיד המשרת ודאי אינו נאמן לאוסרו על בעליו שאיננו בידו ושפיר פלגינן דבוריה. וכ' עוד דאף אם המעשה היה בחבית א' ומכר חציו והניח חציו אע"ג דלא שייך בכה"ג פלגינן דבוריה שהרי א"א לתת אפשרי לחלק דממ"נ או נגע ונאסר הכל או לא נגע והכל שרי מ"מ היין שכבר מכר שרי דהשני יכול לומר אינו מאמינו ואין זה ענין כלל לפלגינן דבוריה אלא דאם בעל נפש הוא יחמיר עכת"ד. ודבריו צריכין ביאור והנה מ"ש ובאשר הדברים ניכרים כו' נראה דר"ל דאף אם לא היה עתה בידו כגון שעתה אינו משרת עוד לראובן מ"מ אסור מאחר דמאמין לו והדברים ניכרים. ומ"ש ואע"פ שלא הגיד לו כו' הלא נתן אמתלא לדבריו ר"ל דלפ"ז אפילו לא היה מאמין לו וגם לא היה בידו מ"מ אסור כמ"ש הרמ"א כאן וא"כ יש בזה תלתא לריעותא שהוא בידו. וגם הבעל מאמין. והדברים ניכרים וגם נתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אך מה שכתב דהחבית שכבר מכר שרי שאינו בידו. צל"ע דמה בכך מאחר שנתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אפילו הבעל מכחישו [לדעת הש"ע והרבה פוסקים ולדעת הש"ך סק"ג עכ"פ בששתק] וצ"ע כעת:

דשויה אנפשיה חד"א. עי' בס' בכור שור בחידושיו למס' יבמות ד' פ"ז ע"ב שנסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעה בל יודע איש אע"ג דבפרהסיא ודאי אסור ולאוכל כמיניה וב"ד מצוים עליו להפרישו מ"מ בצנעה י"ל דשרי וכתב דמדברי הראב"ד פי"א מהל' שגגות נראה להתיר אבל דעת הרמב"ם שם לאסור וצ"ל הטעם כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא אסור אפילו בצנעה ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ת אחור. ולכן אין להתיר כ"א לצורך גדול. ומינה נמי בדין האומר דבר זה אסור הוא ועדים הכחישוהו דקי"ל דשויא אנפשיה חד"א כמ"ש ביו"ד סימן א' וקכ"ז לא יאכל אפי' בינו לבין עצמו כ"א לצורך גדול עכ"ד (ועמ"ש בזה לעיל סי' ב' סק"ד בשם תשובת חות יאיר) ונראה לי דדוקא אם העדים אמרו על הדבר שאסור מן התורה וכן בדין דשויא חד"א מיירי שאמר שאסור מה"ת אבל אם אמרו שאסור מדרבנן אפשר להתיר אף בלא צורך גדול לפי הטעם שכתב הוא ז"ל דכ"מ שאסרו חכמים כו' וא"כ הרי כתבו התוס' בכתובות ד' ס' ד"ה ממעכן וכן הוא בפסקי תוס' פ"ק דעבודת כוכבים סי' י"ד דלא אמרינן דאפילו בח"ח אסור רק במידי דאיכא חשדא שעובר אדאורייתא אבל אם לא יחשדוהו רק שעובר על איסור דרבנן שרי בחדרי חדרים ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סימן פ"ז:

אבל אם שכרו הרבה. עיין בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן ע"א שנשאל ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרויח בו הרבה ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים ר"ט אי נאמן לאסור היין והשיב דאף דפשוט בש"ע דאם שכרו הרבה כו' מ"מ דוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו עפ"י עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו והביא ראיה לזה מהש"ס וסיים לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר כיון שלא נמצא חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזה"ז אין להחמיר כולי האי ע"ש ועמש"ל סי' רפ"א ס"ק י"ב:[

שאפשר לומר שטעה. עט"ז סק"ד מה שהקשה מפ' האומר כו' ועי' בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח מ"ש בזה]:

לא להחמיר. ע' בתשו' חות יאיר סי' ק"ט שכתב דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי' שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו עי' שם:

מיהו י"א. עש"ך מה שהקשה על הרמ"א ועי' בתשובת שיבת ציון סי' ל"ח מה שתמה בזה:

דאיתהזק. ע' בתשובת נו"ב סי"ד היכא דאיתרע חזקה ע"א נאמן ושכ"כ בס' פני יהושע ע"ש וע' בס' חומות ירושלים סוס"י ע"א שכתב דה"ה בדבר העשוי להשתנות י"א דע"א נאמן דהוי כאין לו חזקה ע"ש:

ב' חתיכות כו'. ע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוס"י ס"ט שכתב דזה דוקא אם נתערב חד בחד אבל אם נתערב חד של היתר בתרי דאיסור ובא ע"א להעיד שמכיר איזה מהם של היתר הדבר צריך תלמוד אם נאמן דהרי עד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורא ורובא עדיף מחזקה ואף דמעשים בכל יום לקנות בשר מקצב ששחטו לו כמה בהמות ורובם נטרפו היינו משום דהרי אף באיתחזק איסורא במה שבידו נאמן והרי ביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו אבל בנ"ד כיון שכבר נתערבו הו"ל אין בידו ע"ש:

פלוני חכם. עט"ז ועיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קט"ז:

הכשיר לי. ע' בתשובת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ע"ב באשה שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחיש מי נאמן:

כגון בדיקת חמץ. ע' במגן אברהם סי' תל"ז סק"ס שהניח דברי רמ"א אלו בצ"ע ע"ש: