דין ספק טריפות שאירע בבשר - שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״י

שהוא. כתב הש"ך ואפילו בכמה אלפים אינו בטל ודע דאיתא בש"ס דדברים החשובים דאסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה מיהו כתבו התוספות דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל מיהו מ"ש הראב"ד דסגי ג"כ בתקנתא דהולכת הנאה לים המלח בכל האיסורים אין כן דעת הפוסקים אלא דדוקא בעבודת כוכבים שתופס' דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים דלא כלבוש בא"ח סימן תמ"ה שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דסגי בהולכת הנאה וכו' דליתא ולא קי"ל הכי ועי' בא"ח ס' תמ"ז ולקמן סימן קמ"ב. וצ"ע על רמ"א שלא הגיה כאן דדבר חשוב אפי' שלא במינו אוסר בכ"ש כמ"ש בסי' ק"א סס"ו עכ"ל וע"ל סי' ק"ט ס"א:

בדן. כ' הש"ך דרש"י פי' פרך ובדן מקומות הן ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד עכ"ל. וחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטל ואם הם פתוחות אפילו של יי"נ בטילי דלא חשיבי. ש"ך:

הבית. לאפוקי של נחתום דלא חשיבי ודוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים ובעלי חיים אע"ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה"ג לא בטילי מחמת חשיבותן. ש"ך:

לימנות. כ' הש"ך אע"פ שדרכן למנותן לעולם ואינן נמכרין כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים:

תמיד. [וחולק על המחבר בזה במה שדרכו למנותו תמיד] כתב הת"ח אבל דבר שמוכרים לפעמים ג"כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים בטל ומהרש"ל פסק דדבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ' האו"ה והב"ח דהכי נוהגין וסיים מהרש"ל וכ"ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל וע"ל סי' פ"ו:

בספיקו. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי ש"ך וכתב רש"ל דכרכשתא אע"פ שאין מוכרין אותה האידנא אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע"י מילוי עכ"ל:

בשוגג. דוקא אם נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג ואפילו אחר שנודע התערובת אבל נשחטו קודם שנתערבו אפילו במזיד בטלים. ש"ך:

להתכבד. כתב הב"ח יש לתמוה דבסימן ק"א ס"ג פסק דאפילו תרנגולת בנוצתה וכ"ש כבש בעורו וצמרו דבטלים וכנראה דדבריו סותרים זא"ז עכ"ל וכ' הש"ך דלק"מ דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה"ל כיון דצריך תקון גדול ומחוסר מעשה אבל מ"מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין ונ"מ אם הוא במקום שאין מוכרין אותו במנין בטל ומ"מ לענין דינא ע"ל סי' ק"א שנתבאר שם דגם בדבר שבמנין בטלה ע"ש והט"ז כתב [לתרץ קושית הרמ"א] וז"ל ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפ"ע דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חה"ל כשנשחט רק כל זמן שהוא חי יש לו חשיבות מצד בעל חי וע"ז אמר הטור כאן שהוא חשוב מצד בעל חי כשנשחט בטל חשיבותו אבל אם יש לו חשיבות מצד חה"ל זה כתבו כבר בסימן ק"א עכ"ל:

קבוע. כ' הש"ך ודע דהא דקי"ל כל קבוע כמחצה וכו' הוא בין לקולא בין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבלה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא וכתב הרא"ה דה"ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבלה דאסור ול"ד לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות וא"כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וגם הרשב"א מודה לזה אלא שביאר דבריו שהעתיק המחבר בס"ה דדוקא כשנולד ספק טריפה במקולין ולא נודע עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הטרפה במקולין זה שלקח ומ"מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח וא"כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא רק בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי אבל הר"ן לא כ"כ ע"ש שמאריך בזה:

מותר. כ' רש"ל אפילו הוא חה"ל ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ"ע אבל היכא דיודע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע באיזה חנות הוא אסור דכיון דאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב"ח (ודע הא דקי"ל בשר הנמצא מותר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. פר"ח) וכתב הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים וטעם דכל דפריש וכו' דכיון דניידי הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועי' בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ט [ואם נמצא ביד קטן חריף מקרי נולד הספק במקום קביעותו כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר"ח]:

אסרוהו. משום בשר שנתעלם מן העין:

לפנינו. משום דהספק נולד במקום הקביעות ופשוט הוא דבקבוע אפילו מין במינו ה"ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש עכ"ל הש"ך:

בטלה. כ' הש"ך מיהו אסורין לאכול בבת אחת דאז ליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא אלא שצ"ע הא כתב המחבר בס"ח דלא שרי אלא בג' תערובות וצ"ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח"כ ודוחק עכ"ל והט"ז כ' דבאמת יש להחמיר בזה להצריך ג' תערובת אם לא באיסור דרבנן דהיינו כגון ט' חנויות ופירש א' שלא בפנינו שמותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו משום בשר שנתעלם מן העין בזה דוקא מהני אם נתערב אח"כ ומותר אפי' היא חה"ל וא"ל דבזה ל"ל ב' ספיקות הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא י"ל כיון שיש כאן איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאלו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע"כ צריך תרי ספיקות להתיר:

בכה"ג. כ' הש"ך ואפילו פירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ"מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהא בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה"ג כיון דיש פוסקים ס"ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דווקא כשאינו אוכלן כא' דאל"ה ליכא ס"ס ומ"ש הרמ"א הואיל וספק ראשון מן התורה לאו דוקא אלא אף אם היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח"כ בתערובות כדלקמן ס"ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק אסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובת א"נ קמ"ל דל"ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ"ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוא לדעת הרמ"א אבל הש"ך חולק ע"ז כמ"ש בס"ח ע"ש:

חתיכות. היינו שנתערבו חתיכות דטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו לעיל ס"ג:

ואילך. כ' הש"ך משמע אפילו אם לקחו אסור ובס"א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא"כ לא משמע מידי עכ"ל:

ויטעו. כתב מהרש"ל וב"ח דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא"כ נתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו והט"ז חולק ע"ז מטעם דמצינו בש"ס דברבים יש להקל טפי משום דמדכרי אהדדי וביחיד גזרו יותר [ובנה"כ השיג על זה דלא שייך לומר רבים מדכרי אהדדי אלא כשהם במעמד א' אבל הכא יש לחוש שיקחו זה אחר זה ע"ש]:

ממילא. כתב הש"ך אפילו למ"ד פירש ממילא אסור והטעם דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בש"ס ועוד בהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו וכל זה כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ודוקא אם המיעוט פירשו דאז אמרינן כל דפריש וכו' ואיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים מיהו רוב הפוסקים חולקים וס"ל דאפילו פירשו ממילא שלא בפנינו יש לאסור ומסקנת הט"ז וש"ך דיש להחמיר (ול"ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר במקומו משא"כ הכא דהכל מעורב ביחד חיישינן). ואין חילוק בין בעלי חיים לשאר דברים דלא כהב"ח. וכתב הש"ך אם הפרישו אף על פי שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון ופר"ח חולק:

ביצה. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפילו למ"ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בט' חנויות שרי בפירש ממילא אפי' חה"ל מטעם זה ה"נ לא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולי' מן הקבוע עכ"ל הש"ך:

מעצמו. אפילו לאחר שנודע התערובת או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות שאנו תולין וכו' משום דמן התורה כבר בטל ברוב ודוקא אם הוא בענין שנאבד מן העולם אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר ואם נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסי' ק"א ס"ז וע"ש ובמה שהתיר המחבר אם נאכל בשוגג חולקים הש"ך וט"ז וס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ואין היתר אלא דוקא בנאכל מעצמו ע"י כלב וכ' עוד הש"ך ונראה דוקא אם נאכל או נפל א' מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות אם נפל אח"כ לים התערובות נשאר באיסורו:

חדא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש ודוק עכ"ל הש"ך:

אחד. ואע"ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאדם א' לאכלה לעיל ר"ס ק"ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס"ס משא"כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס"ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור ש"ך:

ב'. וש"ך וט"ז סתרו דברי הרב בזה מכח כמה ראיות וסיים הט"ז וז"ל אלא ע"כ דכאן לא גזרו על ב' בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע"ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש"ע עכ"ל:

מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס"ו וכ' הש"ך ונראה דבהפסד מרובה וכה"ג ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד. (גם הט"ז חוכך בזה והעלה לבסוף דלכתחלה יש להחמיר עד שיהיה ג' תערובות):

ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא והט"ז וש"ך פוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה ותערובות הג' מותר אפילו בודאי איסור לאוכלו כולו כא' וכן ספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' אפילו לאוכלו כא' דספק איסור וב' תערובות הוי כג' תערובות בודאי איסור:

מתירין. כ' הש"ך דאפילו בג' תערובות יש לאסור בדבר שיל"מ (וכ"ש שאין להתיר בדשיל"מ שנפל א' מהם לים) מיהו קשה דבא"ח סי' תצ"ז ס"ד סתם הרב דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוי ס"ס אע"ג דהוא דשיל"מ ואפשר לומר דשאני התם כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו א"נ והוא העיקר דהא דס"ס אסור בדשיל"מ היינו דוקא בתערובות דמאי נ"מ להתיר בביטול בלא"ה יש לו היתר אבל ס"ס דאתי מעלמא אפילו בדבר שיל"מ מותר והשתא ניחא הא דכ' הר"ב בסימן רצ"ג דסתם תבואה מותר מטעם ס"ס מיהו בלא"ה י"ל דהתם ודאי לצורך הוא:

בגופו. פי' הש"ך דל"ד לב' תערובות דתערובות הב' מותר מכח ס"ס דהתם הספק הא' לא היה בגופו רק בתערובות משא"כ כאן דהספק הא' היה בגופו (ר"ל בגוף האיסור שמא לאו טריפה וספק הב' הוא שמא לא זהו שאכל) אבל קשה דהטור והרשב"א והפוסקים לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם דס"ל דתערובות הב' מותר אבל המחבר דס"ל בס"ח דתערובות הב' אסור א"כ אפילו לא היה ספק הראשון בגופו אסור ס"ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וצ"ע (ולי נראה דל"ק מידי דלעיל בס"ח מיירי מדבר חשוב שאינו בטל לכך פסק המחבר דבעינן ג' תערובות דבתערובות הראשון לא שייך לומר חד בתרי בטל וכאן מיירי מדברים שאינם חשובים ובטלים לכך א"צ אלא ב' תערובות ודוק) והט"ז כ' דבאמת צריך שיהא ס"ס בגוף א' מענין א' כמו ב' תערובות או ס"ס אם יש כאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ולמ"ש המחבר כאן דאין מתירין מכח ס"ס מיירי אפי' לא נודע בנתיים עכ"ל:

ס"ס. כתבו הט"ז וש"ך אפילו לא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח"כ נודע ספק טריפה בתרנגולת וא"כ ב' הספיקות באין כא' מ"מ כיון שהספק הראשון מן התורה לא הוי ס"ס ואם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת עובד כוכבים דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולחומרא כדלקמן להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהר"ב בהג"ה בטל כיון שהספק הראשון אינו מן התורה א"כ הוי ס"ס מיהו אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הר"ב אלא להוסיף דבס"ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשובת ן' לב ח"ג סי' ק' עכ"ל:

ביחד. כתב הט"ז דדברים אלו תמוהין דמשמע שאפשר דלפעמים לא יבואו הספיקות בפעם א' וזה א"א למצוא שיהא נודע בין ספק א' לספק ב' בס"ס שהם בגוף א' וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דאין שייך לומר דנודע הספק הא' קודם שנודע הב' ובדברי רמ"א יש קצת לדחוק ולפרש דה"ק כל שנודע ב' הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לס"ס שהוא כראוי דאלו בס"ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים וכן ראיתי בתשובה למהר"ר בנימין ז"ל שכ' שאין להשגיח בהג"ה זאת כי פשוט הוא שבס"ס שע"י שני תערובות מותר אפילו נודע בנתיים ממילא ה"ה בס"ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס"ס הוא כן. דכל שהספק הא' הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע"פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין א' אלא בעינן שיהיו ב' הספיקות ע"י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס"ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס"ס שע"י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן ג' תערובות וכמ"ש בס"ח אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוא ס"ס ולהקל עכ"ל:

וע"ל. ושם מחמיר בנשמט וכ' הט"ז מדברי הרב משמע אפי' אם שחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערבה אח"כ בין בהמות אחרות דיש להתיר מכח ס"ס שמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיט' בחזקת איסור כן משמעות הרמ"א והוא חולק ע"ז ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון שהספק הוא אח"כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצאה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת ד"א דהיינו שהיה לו חזקת אמ"ה ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחלה ואח"כ נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ס"ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות מותר מכח ס"ס. כלל העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה הס"ס תסתור החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה אלא אמ"ה בזה אמרינן דלא מועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפילו הוי כמה ספיקות לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מחזקת א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר כגון מצד התערובות ודאי מועילים ס"ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא"ז וע"כ בספק דרוסה אם היה ס"ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאמ"ה דמעיקרא כנ"ל ברור ונכון בזה עכ"ל:

תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש:

בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש:

בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה:

מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]:

אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה:

בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש:

ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב:

או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]:

הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות.

[ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]:

לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש:

היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה:

בדיני ס"ס אות טז אם יש כאן ס"ס כו'. עיין בשער המלך בכללי ספיקא דרבנן כלל ח' שהביא ראיה ברורה לזה מש"ס פ"ק דפסחים בההיא דחבר שמת ותמה על הש"ך ופר"ח שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך הוא ע"ש. כתב המשנה למלך פ"א מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כגון הא דקיי"ל דאיסור דנפל לתוך היתר מין במינו (מיהו לפמ"ש הש"ך לעיל ר"ס צ"ח דהרמב"ם אפשר סובר כרש"י וסייעתו ע"ש גם בשא"מ הדין כך אך אנן לא קיי"ל כן) ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ס' דאזלינן לקולא (ר"ל בנשפך וכדלעיל סי' צ"ח סעיף ב' וג') משום דשיעור ששים הוא רק מדרבנן ואם יש כאן חתיכה שהיא ספק אם אסורה מדרבנן ונפל חתיכה איסור לתוך חתיכה זו המסופקת וידעינן דיש בה רוב אלא לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס"ס להחמיר שמא אין בו ששים ואת"ל יש ששים שמא החתיכה עצמה היא אסורה וכה"ג אזלינן לחומרא וכן כתב עוד בפ"כ מהלכות בכורות דין א' בסוף הפרק ובפ"י מהלכות מקואות דין ז' ע"ש שהאריך בזה וע' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ד שכתב דדוקא באין חזקת היתר אבל היכא שיש חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס להחמיר ואמרינן ס' דרבנן לקולא ע"ש וע' בשער המלך שם כלל ה' שהאריך בדין הנזכר והוכיח שדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים דאפילו היכא דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לקולא ולא נמצא חולק עליהם בפירוש רק הטור ע"ש:

שם אות יט אין אומרים כו'. וכיוצא בזה כתב בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע"י גלגול בא לדרבנן ע"ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע וע' פמ"ג אות א' בד"ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפ"מ וכמו בס"א בגוף וס"א בתערובות ולא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ ע"ש וכ"כ בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט דאם שהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ"מ וכתב אף דאפשר דיש חילוק דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק דהשתא הס' הוא רק על הכלים שאב"י אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא ממילא גם הכלים אסורים מ"מ כבר כתבתי בתשובה לסתור זה (כוונתו על תשובה סי' ס"ד ע"ש היטב) ועוד בנ"ד כיון דאפשר דהמחט לא ניקב לאברים פנימים עד סמוך לשחיטה ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר שפיר יש לדון על הכלים שנתבשל בהם החלב ששהו מעל"ע להתירן מטעם ס' דרבנן עכ"ד ע"ש [וע' בס' לבושי שרד סי' י"ב מ"ש בזה ומבואר שם כמה חלוקי דיניה ע"ש]. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' מ"ט שנשאל בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם יב"ח ואינו ידוע אם הם כלי בשר או חלב מה דינם. והביא דברי מהריב"ל הנ"ל וכתב דיש להתבונן בטעמא דמלתא לכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ס' דאורייתא והוי ודאי דאורייתא אף דהוא אב"י אסור וכמו בספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב. ואף דיש לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריכה ביטול כמו ודאי איסור משא"כ בדינא דמהריב"ל דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע כו' מ"מ מאחר דפסקינן בסי' ק"ג מהבליעה בעצמה אף דאב"י לא הותרה כיון דראויה לגר אלא דאינו אוסר לתבשיל ולהכי בעי ביטול ברוב א"כ גם כאן יש מקום לדון על ספק דאורייתא היינו על הבליעה בעצמה דאף דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובת בתבשיל וא"כ לעולם לא יהיה כאן איסור דאורייתא מ"מ י"ל דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובת תבשיל בדבר חריף (וצ"ל דסבירא ליה דהא דחורפא מחליא הוא דאורייתא עמש"ל סי' צ"ה ס"ק ד') וא"כ דמי ממש לביטול בדבר חשוב הנ"ל אולם מפשיטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י. ויש נ"מ בין ב' טעמים אלו שכל אחד קולא וחומרא דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאח"כ כשנעשה אב"י נשכח ממנו דבזה לטעם א' ספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשדנין על הבליעה בעצמה הוא ספק מדאורייתא אבל לטעם הב' י"ל לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ס' בעולם ועתה כשנעשה אב"י נולד הספק כו' וכן בהיפך אם היה ספק אם בשלו בו בשר או ירק ושהה הכלי מעל"ע דבזה לטעם הב' לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיו דנין להחמיר שאסור לבשל בו חלב קיימא באיסוריה כאילו הוא ודאי של בשר אבל לטעם א' יש לדון להקל דל"ש בזה לדון על הבליעה שהרי עדיין הוא היתר ודנין רק באם יתערב הבליעה בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהיה איסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע ולא על התחברו בחלב (לפי אופן הב' שכתב לעיל דצריכים לדון על הבליעה. באם יתערב בד"ח לא זכיתי להבין הרי גם כאן משכחת לה באם היה הרבה תבלין בחלב ע"ל סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה ולעיל סי' ק"ג בט"ז סק"ט) והוי רק ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב והספק מכח השכחה והספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל. ושוב פקפק בזה דהוי כמו ס"ס דסתרי אהדדי (ע' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בדיני ס"ס המחודשים אות ז') וכיון דהכלי ודאי אסורה לחד מלתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו והאריך בזה והעלה להתיר הכלים ע"י הגעלה ג' פעמים (עיין בלוח הטעות שם) אף שהם כ"ח מ"מ כיון דיש הרבה סניפים להקל מהני להו הגעלה ע"ש.

שם אות כ' וכל זה כו'. הנה הפר"ח ס"ק ט"ו השיג על הש"ך והעלה דאפילו בשיש לו עיקר מה"ת ואיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא ע"ש ועיין בשער המלך שם כלל א' שהאריך לדחות דברי הפר"ח ולקיים דברי הש"ך דגם באין לו עיקר מן התורה לא אמרינן סד"ר לקולא באיתחזק איסורא ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ה מ"ש בזה. כתב המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות דין א' דלא אמרינן סד"ר לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ספק אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי הא ספיקו לחומרא ודמי לספק הניח עירוב ע"ש והביאו גם הפמ"ג בכאן ועיין בשער המלך שם שחולק על כלל זה מפני אותה שכתב הט"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק ל"ג) באשה ששכחה אם מלחה כו' וגם הכנה"ג הביא דברי ט"ז הללו להלכה אלמא דלא ס"ל חילוק זה ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ב סק"כ שכתב בשם הש"ד ובשם ת"ח ושאר אחרונים דאם הוא מסופק אם מכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ג סעיף י"א בהג"ה דכל ספק בישולי נכרים מותר ופי' הט"ז שיש ספק אם חתה ישראל באור או לא ע"ש מבואר ג"כ דלא כהמל"מ ואף שי"ל דשאני התם דקיל איסורייהו מ"מ כיון דתלו טעמא דהוי ספיקא דרבנן משמע דבכל ספק דרבנן הדין כן דאף שיש ספק אם נעשה דבר המתירו אזלינן לקולא ע"ש ועיין במג"א בא"ח סי' תקפ"ה סק"ג בענין אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב כו' ע"ש משמע ג"כ דלא כהמל"מ ועיין עוד בשעה"מ שם סוף כלל ז' מ"ש עוד בזה:

שם אות כא אם נתערב כו'. עיין פר"ח שחולק עליו וכתב להלכה דאם נפל אחד מהם תלינן לקולא וזה ברור ע"ש ועיין בשעה"מ שם כלל ז' שכתב שדין זה במחלוקת שנוי דלדעת הטור בא"ח סי' תל"ח כפי מה שפירש המל"מ בפ"ב מהלכות חמץ דין ח' דאפי' בדרבנן לא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ודוקא אם אעיקרא דדינא הספק אם מה שנכנס לבית הוא חמץ אמרינן סד"ר לקולא אבל אם ודאי חמץ וספק אכלתה אין ספק מוציא וכו' וכן דעת התוספות פ"ק דפסחים לחד תירוצא א"כ ה"נ דכוותה כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת אלא שיש בה ס' אם זה שנאכל או נפל לים הוא של איסור אין ספק מוציא כו' ושוב כתב די"ל דאפילו לאידך תירוצא שבתוס' דוקא באימור אכלתה דהוי ס' הקרוב לודאי וכן נמי ספק דמעושרין לפי שרוב חברים כו' אבל גבי נפל אחד מהם מודו דלא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש:

שם אות ל"ה במקום שיש ס"ס כו'. ע' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז שכתב דאף הרשב"א דמצריך בירור היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא בזה אין צריך לברר ובזה נדחה ראיית הש"ך מהסמ"ג ע"ש וכ"כ הח"ד. וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכתב ג"כ סברא הנ"ל והובא דבריו בקיצור בתשובת בית יעקב סימן פ"ד ע"ש. עוד כתב בנו"ב שם דבר חדש דאף הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור ובהא כ"ע מודו אבל במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא כלל גם הרשב"א מתיר ולא נחלקו אלא בס"ס של טריפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש ועיין בנ"צ שהארכתי בפלפול בדין זה. עוד העלתי שם דדוקא היכא דיכול לברר שני הצדדים דלאחר הבדיקה יתוודע בבירור אם הוא אסור בודאי או אם הוא מותר בודאי בזה צריך לברר אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד אם הוא איסור בוודאי אבל צד הב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר א"צ לברר כלל דהא גם עכשיו הוא מותר מטעם ס"ס אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול בודאי בהיתר וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי א"צ לבדוק ובזה דחיתי ראיית הנו"ב לסברתו הנ"ל ע"ש. ועי' בשער המלך שם כלל ג' שהאריך מאד בענין זה והעלה דהסכמת כל הפוסקים דס"ס בדאורייתא או ספק דרבנן אף דאפשר לברורי אזלינן לקולא זולתי דעת הרשב"א בחידושיו ואף הוא עצמו ז"ל חזר בו בת"ה ובפסקיו סי' ת"א וכן ראוי להורות ע"ש. ועיין במפרשים האחרונים שכתבו עוד דברים מחודשים בעניני ס"ס. והנה מה שכתבו בענין לעשות ס"ס בידים עיין בתשובת שיבת ציון סי' מ"ה [ובת' נ"ב סי' מ"ג בד"ה ולפ"ז. בתשו' ח"ס סי' קנ"ח בד"ה והנה נביא ע"ש] ומ"ש לענין היכא דאיכא שני ס"ם דסתרי אהדדי כו' עיין בשער המלך שם סוף כלל א' וכלל ד' שכתב דה"ה ספק דרבנן לקולא לא אמרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא דאזלינן לחומרא בתרוייהו ע"ש ועיין פמ"ג במחודשים אות א'. ומ"ש לענין ספק בדבר שעיקר הל"מ עיין בזה בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב בסופו ובס' באר יעקב סי' כ"ט וסי' רצ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' קמ"ו ובתשובת שיבת ציון סי' מ"ח שהאריכו הרבה בזה: