כמה צריך להרחיק בשעת ק״ש מן גרף - שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ז

אפילו הטיל בהם מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם) ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי:

מצופה. נ"ל דהיינו מה שאנו קורין גליזר"ט:

רחוצים יפה. ובלבד שלא יהא בהם ריח:

שכפאו על פיו. אבל של מתכת אפילו אינו רחוץ מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו: כתב הב"ח מטה גבוה י' ומחיצות מגיעות לארץ והגרף אחורי מטה מיקרו מחיצה ושרי לקרות עכ"ל, ונרא' לי דוק' כשהמט' חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג וכ"מ בתר"י דעיקר קושיתו על האיבעי' ע"ש דלא פריך אמאי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא ע"כ שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיב' הפסקה וידוע דקי"ל כרבנן, הניחם תחת המטה ומחיצו' המטה מגיעי' עד פחות מג' סמוך לארץ שרי (ל"ח ב"ח ב"י) ועסי' ע"ו ס"ב ועמ"ש סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומה"ט נ"ל דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרי' לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה:

אפילו הטיל כו'. בב"י כתב הטעם דדוקא במ"ר שרי בנתינת מים משום דהם צלולים ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבולע בהם אינו מתערב במים הלכך לא בטלי:

של זכוכית. דלא בלע ונראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א דלא מהני אפי' הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא כיון שזכוכית גרע מחרס:

רחוצים יפה. בתוס' ס"פ מ"ש כתב להתיר אם נתן בהם מים:

ויש אוסרים. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו: בטור והגאון מפרש כו' נתן טעם למה פסק הגאון כרשב"ג לפי שהאבעי' אזלת אליביה וא"ל הא לפירש"י אזלת האיבעי' אליב' דרשב"א ואפ"ה לא הוה הלכה כרשב"א דהא רבא פסק דלא כוותיה לק"מ דכל שאין הלכה פסוקה לפנינו בתלמוד מדברי אמוראים אנו הולכים אחר אותו תנא שהבעי' אזלא אליביה משא"כ כשיש הלכה פסוקה לפנינו דיש כח באמורא לפסוק לפי מה שנראה בעיניו ואפילו ביחיד נגד רבים וזה מצינו הרבה פעמים בפוסקים: שם בטור כאילו הוא ברשות אחרת פי' כאלו המטה ברשות אחרת נמצ' שהצואה עמו ברשותו ואין לה כיסוי ובחנם הגיה הב"י כאן ברשות אחת:

וכן אם כפה וכו'. ואם היא תחת המטה ואין מרגלי המטה לארץ ג"ט הוי ג"כ כסתומה ומכוסה במטה ומג"ט ולמעלה צריך הרחקה כשיעור שצריך להרחיק מצואה ואם הצואה לאחר המטה נמצא שאין לה היתר מצד כיסוי רק מצד חציצה שהמטה חוצצת בינו לצואה לא מהני בזה אא"כ הוי המטה גבוה י"ט כמו שאר מחיצות שדינם בי' כ"מ המסקנא בטור:

מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע. הרא"ש והרמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי עכ"ל והיד אהרן חולק עליו וכתב כיון דטעמא הוי כמ"ש הב"י הא דרביעית מים מהני למי רגלים היינו במים צלולים דמתערבין במים ומתבטלים אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל אם כן ה"ה הכא שאי אפשר שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט אם כן לא מהני הטלת מים אחר הבליעה ועיין ט"ז ובע"ת:

זכוכית. דלא בלע. וכ' הט"ז נראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א לא מהני אפילו הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא ע"ש והיד אהרן חולק עליו דאין להחמיר כאן וע"ש:

מצופה. היינו מה שקורין גליזורט:

יפה. ובלבד שלא יהא בה ריח ובתוס' ס"פ מי שמתו כתב להתיר אם נתן בהם מים:

ויש אוסרין. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו אבל של מתכות אפי' אינה רחוצה מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו. מ"א:

כלי. כתב הב"ח מטה גבוה י' והמחיצות מגיעות לארון והגרף אחורי מטה מיקרי מחיצה ושרי לקרות עכ"ל וכ' מ"א ונ"ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה עיין שם. הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ שרי. ב"י ל"ח ב"ח. ועיין סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומהאי טעמא נראה לי דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלשה אסור דבעינן שיהא מכוסה. מ"א:

ס"א של חרס כו'. תוס' שם וש"פ דבולע כמ"ש בפ' בתרא דאבות דר"נ ג' דברים ככלי חרס בולע ואינו פולט. כו': אפי' כו'. ממ"ש ומ"ר עצמן כו': או של זכוכית כו'. כמ"ש באדר"נ שם שלש דברים בכלי זכוכית אינו בולע כו' והטעם דהוא שיע וה"ה לאינך: אם הם רחוצים כו'. אבל ברישא לא מהני רחוצים הרא"ש וש"פ וכמש"ש בחזיר אע"ג דסליק מנהרא וכמש"ל סי' ע"ו ס"ג ע"ש:

ס"ב יש מתירין כו'. כמו צואה בעששית ול"ד לצואה דבוקה בסנדלו כמ"ש הרשב"א דשם מתגלת בדרך הילוכו: ויש אוסרין כו'. כיון דבלוע ברו כתוכו וכולו הוא כצואה:

מותר כו'. שם ורבא אמר אין כו' וכן כו'. שם או שיניחם תחת המטה וכמו צואה בעששית: אע"פ כו'. כמש"ש עד כו' או כו':

משמעות הגמ' דברכות כ"ה לדעת התו' ושאר פוסקים

שם בתו' ור' יונה בשם רבני צרפת

טור בשם אבי העזרי ומרדכי בשם ראבי"ה

טור ושם במרדכי

ברכו' כ"ה וכרשב"ג

הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש