אם מותר לקרות במרחץ - שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ד

ובישן. אף על פי שעכשיו אין שם אדם (גמ' וב"י):

שאלת שלום אסור. דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום ואדם ששמו שלום אסור לקרותו בשמו אבל בלשון לעז שרי לקרותו (ב"ח): אם שאל לו אדם הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ ובבית האמצעי שרי לומר כך (גמרא ע"א):

שלא רחצו בו כו'. דבזה קיל מרחץ מב"ה דב"ה מאיס טפי מכי אזמין לב"ה:

ובישן בבית החצון כו'. בכ"מ כתב וז"ל כתב הר"ר מנוח וא"ד כיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלים בהם הנשים דאסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור מרחץ אינו אלא משום איסור זוהמ' והבל' דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שמים שלהם צוננים ליכא זוהמ' ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל וק"ל ממ"ש בברכת הטבילה בי"ד סי' ר' שכ' הרא"ש כשפושטת מלבושיה כשעומד' בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ"ל משמע דשייך לברך בבית הטביל' ונ"ל דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ דקצת' ערומי' כו' ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית שם שהיא שייכ' לטבילה ה"ל כמו אמצעי של מרחץ דאין חולצין התפילין אם הניחן כבר כמש"ל סי' מ"ה. ה"נ כדיעבד דמי' כיון שא"א בע"א אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים:

אפי' שאלת שלום אסור. כ"ה בפ"ק דשבת אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנ' ויקר' לו ה' שלום אלא מעת' הימנות' נמי אסור לומר בב"ה דכתיב האל הנאמן והאמר רב שרי למימר הימנותא בב"ה התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמי' אלהא מהימנ' הכא שם גופיה איקרי שלום משמע מזה דדוק' בענין שמכוין באמרו שלום על השלום ממש כדרך נותני שלום להבאים מן הדרך אבל אם יש אדם ששמו שלום ודאי אין איסור להזכיר שמו בבית המרחץ או ב"ה דאינו מתכוין על ענין השלום אלא הזכרת שמו של אותו אדם ע"כ לא אמרו בגמ' אסור לומר שלום במרחץ אלא אסור ליתן שלום וכן אח"כ אלא מעתה הימנות' נמי כו' לא אמר נאמן אלא הימנות' דהוא ענין נאמנות משא"כ בהזכרת התיבה דרך סי' בעלמ' לא עלה אפי' על דעת המקשן לאסור וכן הטור וש"ע לא זכרו אלא שאילת שלום ולא אמירת שלום ועוד ראיה מדכתב הרמב"ם שמותר לומר במרחץ רחום וכתב ע"ז הראב"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב"ה עכ"ל והביאו בכ"מ שהרר"י חולק ע"ז דהרי כתיב חנון ורחום וצדיק הרי לפניך דכל שיש לאדם ג"כ אותו תואר כמו שיש להש"י מותר לאמרו כ"ש מקריאת שם בלבד שאין מכוון אלא לסי' קריאת האדם שפשיט' דמותר. ומו"ח ז"ל כתב דאסור לקרות לאדם במרחץ אם שמו שלום ואינו מכוון לפע"ד:

ובישן. אעפ"י שעכשיו אין שם אדם. ש"ס וב"י. וע"ל סי' מ"ה ס"ק ג' שכתבתי שם בשם המ"א דבמקוה מותר כשאין שם אדם ע"ש. וט"ז כ' כאן דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית ששייכת לטבילה אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו בתוך המים ועיין יד אהרן ופר"ח סי' פ"ה. (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה):

אסור. דשלום שמו של הקב"ה. וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום. ואדם ששמו שלום הט"ז מתיר להזכיר שמו בבית המרחץ ובבית הכסא דאין מתכוין אלא על אותו אדם. וב"ח ומ"א ס"ל דאסור. אבל בלשון לע"ז שרי לקרותו. ופר"ח בסי' זה חולק על הב"ח וס"ל דשם שלום אסור לקרותו אפילו בלשון לע"ז ע"ש אבל מי ששמו שמשון מותר ע"ש בסי' פ"ה. אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית האמצעי שרי לומר כך. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ ע"מ לשתות בפנים:

ס"א מרחץ כו'. ול"ג בנדרים שם הזמינו למרחץ כמ"ש בשבת שם ועתוס' בנדרים ובשבת שם: ומותר להרהר כו'. בקדושין ל"ג א' ל"ק הא כו' ופי' ש"ך בי"ד סי' רמ"ד ס"ד דהיינו בבית האמצעי כיון שיש שם שאילת שלום וכ"מ מרי"ף ורא"ש וש"פ שכתבו להאי מימרא ואם איתא דבבית החיצון מאי למימרא שם מניח תפילין כו' וכן טוש"ע שכתבוהו ועלה קאמר בגמ' ה"נ מסתברא כו' משמע דמותר להרהר שם אבל הרמב"ם השמיטה שם ס"ל דבבית החיצון ממש ועמ"ש ס"ס פ"ה: ואסור כו'. ירושלמי פ"ג דשבת שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור ור"ל שאסור לומר ולהורות זה שם:

שבת י' והביאו הרי"ף והרא"ש בס"פ מי שמתו: