דין צואה יבישה - שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ב

תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני [כ"מ הר"מ]:

וי"א דלא וכו'. וסברא קמייתא ס"ל דיותר בקל נפרכת ע"י גלילה מע"י זריקה וזה וזה דעתם לחומרא, ונ"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אף על פי שתחזור אח"כ לקדמות' בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות פ"ג ומ"מ צ"ע דמשמע צואה כחרס אף על פי שאין בה ריח אסורה דעדיין שם צואה עליה עד שתזרק' ונפרכת אם כן הכא נמי אף ע"פ שנקרשה עדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה מידי דהוה אב"ה ישן אף על פי שאין בה צואה אסור כיון שהיה מתחלה אסור' מן התור' כמ"ש הרב"י בשם תר"י עסי' פ"ג וצ"ע:

בטופח על מנת להטפיח. פי' כשמניחין דבר אחר עליה אותו דבר הוא טופח ויכול להטפיח אחרים:

בטופח ע"מ להטפיח. כגון שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על ד"א מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:

תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני כ"מ. ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן צ"ע אי שרי לקרות כנגדה אי בתר השתא אזלינן או שיש לאסור דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום. עיין מ"א ובבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל ראיה לאיסור ממשנה ב' פרק ג' דטהרות ע"ש ודו"ק עכ"ל. ואני עיינתי שם ודקדקתי ולא אוכל להבין כוונתו שיהא משם ראיה לאיסור לדין זה. ואדרבא יותר להתיר כמ"ש המ"א ע"ש:

להטפיח. פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יתננה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כל כך מותר:

ס"א צואה כו'. הרמב"ם ותר"י דלישנא קמא הוא חומרא ובדאורייתא לחומרא וצ"ע דשיטת הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא אף באיסור דאורייתא: וי"א כו'. כפירש"י דלישנא בתרא לחומרא ועבדינן לחומרא כנ"ל הרא"ש:

ס"ב מי רגלים כו'. דהא דאמר כתנאי לא קאי אמילתא דרבא דא"כ מאי קא' דכ"ע כו' דמ"מ הוא כתנאי וכ"ש לפי' הרמב"ם דרבא כר"י ומעיקרא נמי כר"י אלא אפלוגתא דרשומן ניכר ומטפיחין ומילתא דרבא כר"י וכלשונו: וי"א כו'. כנ"ל דרבא לא הכריע אלא דרישומן ניכר ובפלוגתא דתנאי הלכה כת"ק וכ"ש במילתא דרבנן כמש"ל בסי' ע"ו ועב"י וב"ח:

ברכות כ"ה

רבי מנוח

שם בגמ' לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש