הלכות ציצית ועטיפתו - שולחן ערוך אורח חיים סימן ח׳

יתעטף וכו'. מיד אחר נט"י [טור]:

מעומד. פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה וצ"ע דבי"ד ר"ס שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב והוא משנה שלימה וי"ל דהפרשת חלה אינו מצו' כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיט' כנ"ל עמ"ש סי' תקפ"ה ואותן המניחין הטלית המקופל ומשלשלין אותו סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח [מ"ב] ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד"א ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור וכ"כ בל"ח שעיקר העיטוף בגוף עסי' י' ס"י:

בטלית. וכתוב בכוונות שהאר"י היה מכסה הטלית על התפילין ש"ר ועססי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי: משמע בקדושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח, ובדף ח' איתא דמי שאינו ת"ח אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו ע"ש:

ויעמוד. די"א דבעי דוקא עיטוף ועיטוף בכל דוכתא משמע עטיפת הראש (ת"ה) ונ"ל דזהו דוקא בבגד שעושים כעין חתיכה א' מרובעת ובית הצואר באמצע וא"כ כשמתעטף בארכו כמ"ש ב"י בשם הרי"א דדוק' זהו מיקרי עיטוף ה"ל ב' ציצי' מצד זה וב' ציצי' מצד זה אבל אם הבגד תפור אז באין כל הציצית מצד א' ועסי' י' ס"ו, ומיהו אין קפידא כ"כ בזה דרוב הפוסקים ס"ל דא"צ עיטוף וכ"ש לדידן דמברכין על מצות ציצית פשיטא דא"צ עיטוף וכ"כ רמ"מ סי' ק"י:

ואחר כך. דעיקר הקפידא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ ומה"ט לא בעי מעומד אלא לבישה [ת"ה]:

וילבישנו. ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסי' שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון [של"ה], וכתוב בכתבים האר"י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד א' כמו שנוהגין הרבה ובכוונ' הגיר' האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד א' על הראש כמו שנוהגין הרבה עכ"ל ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סי' ש"א ס"ל:

בציצית. בשו"א (לבוש) וב"ח סי' י"ד כתב על פי הדקדוק לומר בפת"ח:

שלשה. כתב בהג"מ /בהג"א/ ספ"ג דר"ה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך לו ובת"ה סי' ק"מ כתב מי שקושר תפילין לחבירו בראשו מסתמא לא יברך אלא הלובש וכו' ע"כ וצ"ל דהג"מ מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה ועסי' תקפ"ה ס"ב:

והאחרים. ועפ"ז נהגו שיברך הש"ץ בקול רם להוציא רבים י"ח (ד"מ):

צריך. כתב ב"ה בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת מצד א' ולבן מצד א' ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת ע"כ אם נשתהה לבא לב"ה ובעוד שיפריד הציצי' יתבטל מלהתפלל עם הצבור א"צ לדקדק בזה:

יעיין. הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק והב"ח כ' דלא אוקמי' אחזקתי' כיון שאין החזק' בטבע ממילא אלא מכח אדם שתיקן הציצית [ורובא עדיף מחזקה] כדאמרי' ר"פ האשה בתרא [ובבכורות מסקי'] דרובא דתליא במעשה לא חשיב רוב ע"כ, ולא ידענא מאי קאמר דהתם אמרי' שמא לא בא עליה זכר ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה משא"כ כאן דנתקנו הציצי' כהלכתן אוקמיה אחזקתייהו כמו מקוה שהמשיכו לתוכה מ' סאה שא"צ לבודקה בכל עת שטובל בה אך נ"ל דמ"מ חייב לבודקן משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו כמ"ש בי"ד סי' א ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיק' אך נ"ל ט"א דלא מקרי חזקה דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש בי"ד סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן ומה"ט לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק ואף על גב דכתב הב"י סי' י"ג בשם הרא"ש דלא חייש' כ"כ דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד לשיטתיה אזיל דס"ל דלא מיפסלו עד שיפסקו כולן אבל לדידן חיישינן ועסי' י"ב ומ"מ יש לסמוך ע"ז בשעת הדחק אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול וכ"מ בב"ח כאן, ובסי' י"ז כתב דאם בדקו כשגנזו א"צ לבדוק בשעת הברכה וכמ"ש בי"ד סי' י"ח ע"ש:

ויברך להתעטף. אעפ"י שכבר לבשו תוספות סוכה דף ל"ט וכ"כ במנהגי מהרא"ק:

ויזכור. ובכתבים דטלית קטן דוקא תחת בגדיו ע"ש, ונ"ל דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ודלא כאותם שתוחבין אותן בהכנפות וזו היא מ"ש בגמ' אין ציצית אלא יוצא אך מל' התו' בברכות דף י"ח משמע דיוצא בזה בדיעבד ויש לדחות דאף אם המתים חייבים לא שייך גבייהו וראיתם אותו משא"כ בחי מיהו י"ל אם איתא דגבי חי כה"ג אינו יוצא א"כ היה לועג לרש עמ"ש סי' כ"ג ס"ב, לכן נ"ל דהאנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאין בזה אך בשעת ברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד"א עמ"ש ס"ב:

צריך. פי' אם סח ביניהם כמ"ש סי"ג עיין ב"י ונ"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל שכתב בי"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן ב' מצות ה"ה כאן אבל תקיעת שופר דהוי מצוה א' אם סח בנתיים א"צ לחזור ולברך אבל הפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן דדוקא בתפילין שהם שתי מצות של חובה צריך לברך אבל הכא רשות דאי בעי לא ישחוט הוי כמו שסח באמצע סעודה שא"צ לברך לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כמ"ש אך אם השיח בנתיים הכריעו האחרונים שם דא"צ לברך [עמ"ש סי' רט"ו ור"ס קס"ז] ואם הפסיק הפסק גדול לכ"ע צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל לכתחלה לא יפסוק דאסור לגרום ברכה שא"צ וכמ"ש:

אם לא. אף על גב דגבי שחיטה י"א דא"צ לברך היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה דרגילין להביא יותר [עמ"ש סי' ר"ו דגבי מילה נמי מה"ט צריך לברך דלא כש"כ סי' רס"ה] משא"כ בלבישה דהוי נמלך ועסי' קע"ו:

אם פשט. צ"ע דאף דהת"ה צידד לומר כן הלא סיי' אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו' ע"ש, ועוד דמ"ש משחיטה כששחט א' דמי לפשט הראשון ואפ"ה לכ"ע א"צ לברך כשהיה דעתו מתחלה על השני כדאיתא בגמרא פ"ו דחולין וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' י' דדוקא כשהסיח צריך לברך וכ"כ הלבוש, ולא דמי למ"ש סי"ד דהתם לא היה דעתו בשעת ברכ' שיפשיטנו ויחזור וילבישנו אבל הכא הי' דעתו לכך [דלא כע"ת] וגם הת"ה לא כתב מעיקר' כך אלא לפי מ"ש לעיל מיני' דברי מהר"ם דאפי' בירך על הטלית והלך לבית הכנסת וחזר ולבש טלית קטן אין צריך לברך כל שלא הסיח בנתיים דכולה חדא מצוה היא וע"ז קאמר דאם פשט הטלית גדול ודאי מקרי היסח הדעת כיון שהפסיק בתפלה וצריך לברך אבל לפי מ"ש הרב"י בסי"ג דצריך שלא יפסוק כלל אין חילוק בן פשט ולא פשט וכ"פ באגודה פ' התכלת וז"ל שעל טלית של משי נהגו שלא לברך אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע"כ וכ"כ ב"י בסי' ל"ד בשם ס"ה גבי ב' זוגות תפילין ע"ש:

חשיבה הפסק. נ"ל דאם שניהם בבית א' לא חשיב הפסק מחדר לחדר וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג ואם יצא מביתו וחזר מיד צריך לברך דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סי' קע"ח ודעת מהר"מ נ"ל דס"ל דשאני ציצית כיון שעדיין עליו לא הוי שינוי מקום הפסק דל"ד לאכילה שהראשונה אזדא ליה ואף על גב דכתב בת"ה שמסתמא פשט טליתו היינו אחר בואו לביתו וא"כ לא שינה מקומו אחר שפשט כנ"ל, ובע"ת דימה זה לברכות ק"ש ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דבאמצע מצוה א' לא שייך הפסק עסי' ק"ד:

צריך לברך. צ"ע דכתב בסי' תרל"ט בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד דא"צ לברך ומ"ש הכא דצריך דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה ובאמת דעת האחרונים כרמ"א ואם שינה מקומו לא הוי הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו כמ"ש סי' ר"ו וכ"ה בד"מ דלא כע"ת ועסי' קע"ח, מ"מ נ"ל אם לא היה בדעתו ללובשו מיד צריך לברך וכמ"ש גבי סוכה וכ"ה בטור כאן דלא כע"ת ס"ק כ"ג:

טלית קטן. משמע דעת רמ"א אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אא"כ נשאר עליו טלית קטן, והקשה ל"ח דבסי' כ"ה סי"ב פסק דא"צ לברך ותי' דמ"ש כאן והכי נוהגין קאי אדלעיל בי"א הראשון ולישנא לא משמע הכי וב"ח כ' דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה וכ"מ בד"מ וז"ל הרר"י ספ"ק דברכות התפילין והציצית כשחולצן נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן מצוה אחרת היא וצריך לברך, אבל בתורה כשקרא פעם א' לא נגמרה עדיין מצות הקריאה ולפיכך כשחוזר וקורא למצותו הוא חוזר וא"צ לברך עכ"ל וזהו ג"כ כוונת מהר"ח אבל לשון רמ"א שבש"ע א"א ליישבו אלא בדוחק, ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר וכ"כ בד"מ:

נפלה. ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה כמ"ש סימן כ"ה, ונ"ל דאם נפלה מעל כל הגוף אף על פי שנשארה בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצו' עיטוף בגוף כדאמרינן גבי תפילין שנשמטו ממקומן:

צריך לברך. דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק, וב"ח פסק דא"צ לברך וטוב לפטור אותה בטלית גדול:

מעומד. דכתיב לכם וילפי' בג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב בקמה פי' בקומה:

כדרך בני אדם. אע"ג דגבי אבל בעי' עטיפה שיכסה גם פיו היינו מדכתיב לא תעטה על שפם אבל לענין ציצית אע"ג דמברכין להתעטף מ"מ היינו כסוי דכתיב אשר תכסה בה כדרך מנהג בני אדם להתכסות:

ונכון שיכסה ראשו בטלית. בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש ופי' בו ב"י שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל וז"ל ד"מ אף כי מצוה לשמוע דברי ב"י ופירושו מ"מ נ"ל דמ"ש רבינו הוא כפשוטו שלא יהיה בגילוי הראש כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש בסי' ב' בשם הר"ם ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ"ל. ולענ"ד דאדרבה בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כ"כ בכיסוי הראש שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו כמ"ש רבינו בשם העיטור ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית ג"כ על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר אם יש איסור להיות בגלוי הראש כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ב דאין איסור מצד הדין דלא כמהרא"י וראייתו ממה שמצינו גבי ק"ש שאמר הקב"ה לישראל הרי לא הטרחתי עליכם לקרו' פרוע הראש משמע דאין איסור בדבר וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מדאמרינן פ' כל כתבי תיתי לי דלא מסגינ' ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א ומסקנתו דמ"מ אפילו בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות ובשעת הלימוד אם הבגד כבד עליו יכסה ראשו בבגד דק או משי ואפי' ירצה לברך ברכת הנהנין והוא בלילה שאין לו כובע או באמבטי די לו במה שמכסה ראשו בידיו אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד כמו שכתב מהרא"י היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו ולא ניכר שצריך לכסות הלב אבל למעלה מראשו שהוא ניכר די בכך בפרט באקראי בעלמא עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו כ"ש בחוק זה שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך וכן בקדושין דף ל"ג ההוא גברא דלא מכסי רישי' אמרו כמה חציף האי גברא כו' וכ"כ בס' המורה פנ"ב ע"ג גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת וסוככת אותן וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו' עכ"ל. ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכסוי היד על הראש ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו וכמ"ש בסימן ע"ד וצ"ע כנ"ל:

יוצאין בהם. דהאידנא כל כסות שלנו דרך כסוי הם ועטוף לא רמיזא באורייתא:

בטלית כאחד. פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם א' נעשו כל העטיפות:

אלא לובשו. והברכה דלהתעטף נוסח הברכה היא כך כמו לישב בסוכה:

על מצות ציצית. כ' ד"מ טעם המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה לפי שאין בו עיטוף ולכן לא מברכין להתעטף דהוי משמע דמקיימין המצו' כתיקונ' רק מברכין להש"י שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין עכשיו כתיקונו. ובזה מתורץ שמברכין לשון על דמשמע לשעבר עכ"ל. ועסי' ט"ז דין טלית קטן כמה שיעורו:

כדי שלא יברך לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתו שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו וע"ל סי' י"ג ס"א. וא"ל הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו כמ"ש הש"ע בי"ד סימן א' י"ל הכא שאני דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול ע"כ שפיר סומכין מדינא אחזקה. ועפ"ז מ"ש הטור וש"ע הטעם משום ברכה לבטלה מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה ע"ז א"צ לבדוק רק א' מהם כיון שברכה א' לכולם אלא דמ"מ יש לעשות כמ"ש נ"י שהוותיקין כ"ז שמתעטפים מעייני' בחוטים ומפרידי' אותה יפה ורואין אם לא נעקר חוט א' מעיקרו גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה שרגיל ג"כ להתקלקל כנ"ל ועמ"ש סי' י"ג ס"ב:

ימשמש בציצית. הקשה ב"י האבעי' עובר לעשייתן ותי' דמ"מ הוי עובר לעשייתן במה שיקיים אח"כ ומביא ראיה מדברי ר"י שכתב בתפילין דמי ששכח לברך קודם הנחת תפילין יברך כ"ז שעודן עליו ונראה דא"צ לזה דאין שייך כאן עובר לעשייתן דאותה שעה לא הוי חזי וכ"כ הר"ן ספ"ג שאכלו לענין טבילה דמברך אחר המעשה משום דאכתי גברא לא חזי:

אם לא היה בדעתו מתחלה כו'. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם אבל בירך ע"ד ללבוש בגד א' וקודם הלבישה הביאו לו עוד א' ונמלך ג"כ עלי' ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה מ"ש מפירות לקמן בסי' ר"ו דאם הביאו לפניו עור בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו דא"צ לברך וי"ל דשאני פירות שכן דרך להביא עוד לפניו משא"כ בלבישה שאין דרך כ"כ להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחלה וחילוק זה הוא ג"כ בטור בין שחיטה לפירות דבי"ד סי' י"ט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה חייב לברך עליו ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו אלא לדע' הסמ"ג שם ובש"ע פסק שם כוותי' דבעוד שהיו לפניו מן הראשון א"צ לברך על שחיטת השני ק' מ"ש שחיטה מציצית דהכא וא"כ פסקי הש"ע סותרים אהדדי דכאן פסק כהטור ובי"ד פוסק כסמ"ג ומו"ח ז"ל כתב כאן ל"ד לפירות ולשחיטה די"ל איכא קבע לשחיטה ולאכילה משא"כ בלבישה דאין קבע ע"כ ואין הבנה לדברים אלו דבהדיא כתב ב"י בי"ד סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה. אבל לענין שחיטה גמר הוי סילוק כו' עכ"ל. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצ"ע ליישב זה בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב:

דהליכה מביתו לב"ה הוי הפסק. זה כתו' בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בב"ה צריך לברך דמשום הפסק הילוך הוא. וק"ל מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דל"ט שכתבו וז"ל דהכא בנ"י תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכ' שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמס' מדות משמע שהי' כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהייה כדי אותו ההילוך דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטיל' לברכה דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ כל שלא שהה שיעור שהייה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיי' אפי' הרבה כל שלא הפסיק בדבור דאל"כ הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לב"ה וכ"מ להדיא בת"ה שהביא ב"י בסי' זה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של ד"א וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם הר"י אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל ע"כ נלע"ד דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בב"ה משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך כמ"ש בש"ע סי' כ"ה ס"ב ואח"כ מניח בב"ה ט"ג ומסתמא גם הרא"ש כ' עד"ז וא"כ ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול אבל לא ההילוך לב"ה כנלע"ד:

צריך לברך כו' כתב זה לפי שיטתו בב"י בפירוש דברי הטור כי רבינו נסתפק בדין זה אם הוא דומה למ"ש בתפילין כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך או דילמא גם בתפילין שזזו א"צ לברך רק אם לא ידע במה שזזו אבל אם ידע אה"נ דא"צ ופשט ב"י ספק זה מפ' לולב וערבה דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא ובודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפענ"ד דלא נתכוין רבינו בהבנת ב"י דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לב"ה דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא דאז צריך לברך אח"כ כי ההיא דרבא והטעם דהא אסור ליכנס לב"ה בתפילין ע"כ ה"ל הפסק גמור משא"כ בציצית דמותר ליכנס לב"ה עם ציצית ובזה דוקא הוא דמבעיא ליה אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור ומסיק דגם בתפילין א"צ לברך כשעשה מדעתו במקום שאין איסור וזה דומה לציצית שהולך לב"ה ובתרוייהו א"צ לברך וחילוק זה מצאתי בד"מ והבי' ראיה מגמ' פ' מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ע"ש ע"כ דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מב"ה ורוצה לחזור וללבוש כנלע"ד ועיין בסמוך אח"ז:

וי"א דוקא כשנשאר וכו'. באגור כתב נשאל מהרי"ל על היוצא מבה"כ ומסיר טליתו מעליו ואח"כ חוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"מ הצריך לברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחזר לא יברך עכ"ל וצידד ב"י דמיירי שיש דעתו ללובשו אחר כך ומהר"ם פליג על הטור דאי מיירי באין דעתו מ"ט דמהר"ח דס"ל א"צ אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה מה לי אם הסירו על דעת שלא החזירו מיד ע"כ: ובלבוש תמה ג"כ על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן דמה יועיל זה ונלע"ד ליישב דס"ל למהר"ח דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד דאין צריך לברך שנית כיון דעוסק עדיין בראשונות ה"נ דכוותיה דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אח"כ דא"צ לברך שנית ואע"ג דבעלמא אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית ורוצה ללבוש עוד אחר צריך לברך עליו ולא מדמי ליה לפירות כנ"ל דשאני התם דמעשה חדש הוא עושה משא"כ כאן שפושטו אדעתא להחזירו ע"כ מהני דבר זה כנ"ל טעם דיעה זו. אך ק"ל על דברי רמ"א שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן והיינו בלא דעתו לחזור דהא מביא תחלה די"א שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו' וע"ז מביא י"א בתרא דוקא בנשאר עליו טלית קטן דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו' וא"כ קשה מאי מעליות' דטלית קטן וכקושי' ב"י. וא"ל דהי"א בתרא הוא ס"ל דתרתי בעי' דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן חדא דבד"מ כתב בהדיא דהאי י"א בתרא שהוא דעת מהר"ח מיירי אפי' באין דעתו דמהני בטלית קטן ותו דהא בסי' כ"ה סי"ב כתב דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם דאין לברך וכבר נתבאר לעיל סי' ח' עכ"ל והכא כ' אפילו בדעתו לחזור דבעי' טלית קטן וא"ל דהתם כיון שהתפילין עדיין בראשו אע"ג דהזיזום ממקומם הוי כמו טלית קטן דכאן הא ודאי ליתא דכל שאין התפילין במקומן הוין כמונחים על השלחן. ולענין הלכה למעשה נלע"ד דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסי' כ"ה בתפילין וכ"ה נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפי' דבריהם:

וחוזר ומתעטף. בב"י כ' דרבי' יליף לה מתפילין שזזו ממקומן שצריך לברך וצ"ע א"כ אמאי כתב בנפלה רובה א"צ לברך והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן והמיעוט נשאר במקומן דצריך לברך כשמחזירן למקומן דהוי כמניחן מחדש א"כ גם בטלית יש לברך כשנפל רובו ועוד תמיה לי דבנ"י שלפנינו כתוב בהדיא בה"ק וז"ל אבל מורי היה אומר שחוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו דה"ל היסח הדעת ומ"ש ב"י ראיה לנפלה רובו ממ"ש הטור סי' צ"ו בענין תפילה שאם נפלה כול' דוקא אין מחזירה ג"ז לא הבנתי דהתם מטעם הפסק לענין תפלה אמרינן דוקא כשנפלה כולה שצריך עיטוף חדש הוה הפסק ולא בנפלה רובה שא"צ רק משמוש להחזירה לא הוה הפסק אבל מברכה לא איירי שם דאף ברובה צריך לברך אחר התפילה:

הלן בטליתו וכו'. תמי' לי הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא והאי מנא לא אפטר מציצית אפי' כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה ואמאי יחזור עליו לברך מ"ש מאמצע יום. וזה נ"ל טעם רבינו שפסק דא"צ לברך בבוקר והב"י תמה עליו כמ"ש הרא"ש בתשובה דיברך עליו רק שימשמש כמ"ש ב"י ונראה דס"ל לרבינו דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשו' הנ"ל היה ס"ל כהרמב"ם דסי' י"ח דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אח"כ בפסקיו שהם אחרונים דכסות יום חייב אף בלילה ודאי הדר ביה מטעם שכתבתי. ומלבד זה צ"ע תשו' הרא"ש הנ"ל ואציע לפניך שיטת התלמוד והתשו'. רב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי' ביתי' (פי' היה מטיל ציצית לבגד אשתו) ומברך עליה כל צפרא להתעטף בציצית. (פי' ועוד אחרת עשה שהיה מברך עליה כל בקר) ופרכי' מדרמי על בגד אשתו ש"מ דס"ל מ"ע שלא הז"ג היא דאל"כ הרי נשים פטורות וא"כ אמאי מברך כל צפרא ופרש"י לא היה לו לברך רק פעם ראשון כשנתעטף כשהית' חדשה הא מכאן ואילך כיומא אריכתא הוא ואין לילה מפסיקו עכ"ל ומשני כר' דאמר תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהן א"ה כל שעתא נמי פי' אפי' ביום כשפושטו והדר לובשו היה לו לברך ומשני ר"י אינש צנוע הוה ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בלילה והביא הרא"ש זה בתשוב' וז"ל ומשני כר' וכו' פי' בלילה היה פושטו ובבקר כשחוזר ולובשו מברך כו' ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת הברכה עכ"ל. ויש לתמוה לפי פירושו דעיקר החילוק בין מקשן לתרצן דהמקשן ס"ל דלא היה פושטו בלילה והתרצן השיב לו דפושטו בלילה מי הכניסו למקשן לדוחק זה ולהקשות מכח זה דהא אין מדוחק זה שום רמז בגמ' ותו דאם כן ל"ל לתרצן לאתויי כר' לא ה"ל לומר רק פושטו בלילה ותו דגם לדברי המקשן ס"ל להרא"ש דאם פושטו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אמאי קאמר אח"כ א"ה כל שעתא נמי לדידי' נמי תקשי ליה כן ע"כ נראה דודאי גם המקשן היה יודע דפושטו בלילה כסתם בני אדם אלא דהיה סובר כיון שאין זמן פטור בנתיים דהא לילה זמן ציצית אין לו לברך אלא פעם אחת וכפירש"י שזכרתי ומשני דס"ל כר' בתפילין דכל פעם שמניחן מברך אפילו ביום ואע"פ שאין זמן פטור בנתיים ומש"ה פריך שפיר אח"כ א"ה כל שעתא אפי' ביום כו' וא"כ אין ראיה משם למי שלא פשט טליתו בלילה. ונ"ל דמ"ה לא פסק רבינו כההיא תשובה דלאו דסמכא היא וראיה ברורה עוד שבסוף ה"ק מה' ציצית כתב הרא"ש הך סוגיא ופי' בו כפירש"י ש"מ דהדר ביה מאותה תשו'. ולענין הלכה נ"ל דהשומע לדברי רבינו הטור דא"צ לברך הרוויח ברכה שא"צ כנלע"ד. וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק ג"כ שא"צ לברך:

וטוב למשמש. הב"י הקשה הא חיוב למשמש כדאשכחן גבי תפילין ונ"ל דלא שייך משמוש אלא היכא שלבשן היום ולא מברך בשעת לבישה וע"כ צריך למשמש אח"כ בשעת ברכה כי היכי דלא ליתחזו כמאן דמברך על שעת לבישה שהיתה כבר וכבר הפסיק בנתיים משא"כ כאן שלא לבש היום ע"כ עיקר הברכה על קיום המצוה מכאן והלאה אלא דמ"מ טוב למשמש גם בזה כנ"ל נכון לדיעה זו אבל כבר כתבנו דלא קי"ל כי הך פיסקא אלא א"צ לברך עליו כלל בבוקר:

וכן יעשה כו'. לשון וכן אינו מדוקדק דבדין הקודם הוי המשמוש אינו חיוב רק עצהיו"ט אבל בהך דינא דקודם אור היום הוי המשמוש חיוב כמו גבי תפילין הביאו ב"י:

ביטל מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב ועמ"ש סי"ז ס"ב:

יתעטף בציצית. מיד אחר נט"י. טור:

מעומד. וה"ה העטיפה יהיה מעומד בתשובת בית יעקב סי' כ"ט פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם ע"ש והיד אהרן ובני חייא חלקו עליו. והיד אהרן העלה לאחר ששם הטלית עליו אף שלא שם ציצית בידו רק השליכו לאחוריו יוכל לברך ע"ש עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב. ובתשובת דרכי נועם סימן ג':

ונכון שיכסה. וצריך לכסות ראשו מתחלת התפלה עד סופה כדי שיתפלל באימה עיין הרדב"ז ח"א סי' קצ"ו. ובדבר שמואל סי' קכ"ג. כתב בכוונת האריז"ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש ועיין סי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות עיין הרדב"ז ח"א סי' תקע"א ובהלק"ט ח"ב סי' ס"ג וביד אהרן ואותן המניחין הטלית המקופל סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח. עיין מ"א:

ציציות. נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שנתן בצפון זכה לעולם בצפון של"ה ובכתבי האריז"ל כ' שלא היה האריז"ל מקפיד ע"ז ויש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סימן ש"א ס"ל. מ"א:

בציצית. בשו"א תחת הבי"ת. לבוש וכ"כ שכנה"ג וש"ת והב"ח סי' י"ד כ' לומר בפתח:

כאחת. ר"ל כל חד וחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם אחד נעשה כל העטיפות:

על מצות ציצית. עיין ב"י מה שמביא בשם מהר"א שהקשה איך מברכין על מצות ציצית והא קי"ל על לשעבר משמע וכו' ע"ש ובד"מ כתב טעם למנהג ומסיים לפיכך מברכין לשון על דמשמע לשעבר ע"ש לכאורה קשה דאיתא בפסחים דף ז' ע"ב דאסיקנא שם והלכתא על ביעור חמץ. פרש"י שם דלהבא נמי משמע עיין מ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים בשם ר"ח ומה שכתבו התוס' בסוף ר"א דמילה ד"ה אבי הבן וכו' ומ"ש הכ"מ סוף הלכות ברכות ובתשובות מהר"י מינץ סי' ק"י ובתשובת מהרי"ל סי' י"ד:

להפריד. ואם נשתהה לבא לבה"כ ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור אין צריך לדקדק בזה. מ"א:

לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו. עפ"ז מי שלבש הרבה בגדים של ציצית א"צ לבדוק אלא א' מהם כיון שברכה אחת לכולם. אבל לפי החשש שילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית צריך לבדוק כולם. ונכון להחמיר. וצריך לבדוק למעלה במקום הנקב הטלית עד הקשירה ט"ז. כתב הט"ז בסי' י"ג ס"ק ז' מי שקראוהו לספר תורה ולובש טלית א"צ לבדוק בעת ההוא משום טורח הציבור ע"ש. מי שהולך בדרך ומתירא לבדוק הציצית של טליתו שמא יהא פסול ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה. בית יעקב סי' פ"ד:

ימשמש בציצית. אע"ג דבעי עובר לעשייתן דאותו שעה לא הוי חזי. ט"ז:

על בגדיו. ובכתבים איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו כתב מ"א נראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ולא כאותם שתוחבין אותם בכנפות (לכן) אנשים ההולכים בין עכו"ם יוצאין בזה. אך בשעת ברכה יהיו מגולין עיין שם:

ואם מפסיק ביניהם. פירוש אם שח ביניהם. ודוקא שלא לצורך לבשה אבל אם אמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג שהוא צורך לבישה אין צריך לחזור ולברך. ע"ת ועמ"א:

על כולם. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיכוין על כולם אבל אם בירך ע"ד בגד אחד וקודם שהלבישו הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליה ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. וט"ז הניח בצ"ע עיין שם וע"ת פסק בפשיטות דאין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה לי"ד סימן י"ט עיין שם:

ולברך. מגן אברהם חולק ופסק דאין צריך לברך אם דעתו עליו:

חשיבה הפסק. שיעור ההליכה לכשיהיה חשיבה הפסק הם כ"ב אמה. והוא מדברי תוס' בפרק אלו נאמרין והביאו הרמ"א לקמן סימן קס"ו ועיין בתשובת בית יעקב סי' ט"ז ובט"ז ס"ק י'. ובתשובת חכם צבי סי' קנ"ח מה שתמה ע"ז. ועי' בספר בני חייא מה שתירץ על זה ועיין בחות יאיר רכ"ז. ובמ"א סי' קס"ו ס"ק ג'. כתב המ"א נ"ל דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר ע"ש. וט"ז פסק דאפי' הליכה מביתו לבהכ"נ לא הוי הפסק אם לא שפסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין בנתיים א"כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לגדול אבל הילוך לחוד לא הוי הפסק ע"ש ועיין בשיורי כנה"ג שהאריך:

טלית קטן. וט"ז כתב לענין מעשה ודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אפילו לא נשאר עליו טלית קטן כמו שפסק רמ"א סי' כ"ה לענין תפילין באם הי' דעתו עליו דא"צ לחזור ולברך ע"כ. ומ"א כתב דברי הב"ח עיקר שכתב דמהר"ח איירי בשהסירו סתם לכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצות ע"ש. משמע נמי באם דעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך ומינה אם לא היה דעתו ללבוש מיד לא מהני אם נשאר עליו טלית קטן וצריך לברך ואז א"צ לבדוק הציצית כשחזר ולובשו מ"א סי' י"ג ס"ק ה' ועיין מ"א סי' זה. ולכ"ע אם פשט טליתו בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש טליתו במנחה אע"פ שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה אפי' הכי צריך לברך משום דשהה כ"כ. ע"ת וכ"כ בשכנה"ג בהגהת ב"י ס"ה ע"ש שהאריך:

אם נפלה טליתו. ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה אפי' נשאר עליו טלית קטן לא מהני כמ"ש בס"ק שלפני זה ואם נפלה מעל כל הגוף אע"פ שנשאר בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצות עיטוף בגוף. מ"א:

שנפלה רובה. ט"ז חולק אפי' בנפלה רובה צריך לחזור ולברך דומיא דתפילין אם נשמטו רובן ממקומן דצריך לחזור ולברך ע"ש. מי שלקח הטלית להתעטף בשתי ידיו וכשהגביה הידים לעטף נשאר הטלית בידו האחת א"צ לברך שנית. שיורי כנה"ג בהגהת ב"י ס"ט. מי שנטל טלית להניחו ובירך עליו וקודם שסיים הברכה נאבד מידו ימשוך הברכה וילך למקום הטלית ויסיים הברכה הלכות קטנות ח"ב סימן קנ"ג. מי שהי' מתפלל תפלת י"ח ונפל טליתו מעליו ובעוד שהי' מתפלל הניחו אחרים עליו כשסיים תפלתו ימשמש בציצית ויברך שיורי כנה"ג סי' י'. במקום שנוהגים שמשליכין טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם צריך החתן לברך על הטלית ברכת ציצית. ע"ת וכ"כ השכנה"ג ס"ה והיינו לפי צדדי דינים המבוארים בסי' זה כמבואר שם ע"ש. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' כ"ה חלק עליו וכ' דמאחר דהטלית שמשליכין על החתנים אינו אלא להגן ולא לכבד ולרומם א"צ לברך ע"ש והמחבר יד אהרן סותר דבריו של המחבר גינת ורדים ופסק דצריך לברך. וכן בעל הלכות קטנות ח"א סי' כ"ב פסק ג"כ דצריך לברך וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ג וסיים שם דלצאת כל הדעות יטול טלית שאולה ע"ש:

בבוקר. ב"ח וט"ז חלקו ופסקו דא"צ לברך בבוקר (כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא"ש. א"כ לא הוי ליה שעת פטור כלל וכ"כ בספר זכרון להגאון מהר"י הכהן). ומ"א כתב טוב לפטור אותה בטלית גדול ועיין בשכנה"ג שהאריך. כתוב בדרשת מהר"ם מינץ הישן ביום לא יסלק מעליו הטלית קטן רק יכסה בו בשעת שינה וכשלובשו אין צריך ברכה ובזה יוצא מכל הספיקות:

מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עיין סימן י"ז:

סעי' א יתעטף. ר"ל דהעיטוף ג"כ מעומד כמ"ש בסמ"ק סי' צ"ב דתקיעה וציצית ילפינן מג"ש לכם לכם מעומר דכתיב בקמה ואמרינן אל תקרי בקמה כו' כמ"ש ברא"ש בסוף ע"פ וסימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד: ויברך. נראה ליתן טעם למה בקצת מצות אין מברכין. א' כל מצוה שאין בה מעשה כגון השמטת כספים. ב' שאינה תלויה כולה ביד עושה כגון צדקה שמא לא יקבלנו וכן משפט שמא לא יקבלו הבעלי דינים וכיוצא. ג' מצוה הבאה ע"י עבירה כגון השבת גזילה שלא צוונו לגזול כדי להשיב. וכן על מיתות ב"ד שה' חס על בריותיו ואינו חפץ כו' וכמ"ש אין מברכין על הפורעניות ומה"ט אין מברכין על מים אחרונים ומתנות כהונה דלאו איהו קיהיב דמשולחן גבוה קזכו ועל חלה וכיוצא מברכין על הפרשתה ובמה שכתבתי לעיל שמא לא יקבלו כולל מצות הרבה כגון כיבוד אב ואם דאם מחלו מחול ומיעקרא וכמ"ש בכתובות מ' ע"א היכא אמרינן כו' וכן מצוה הבאה בעבירה כמ"ש ברפ"ט דב"ק וע' באבודרהם ה' ברכות ובתשובת הרמב"ן סי' קפ"ט בשם ראב"ד ורי"פ: מעומד. כ' בא"ח בשם הירושלמי כל הברכות מעומד ופי' הוא דבברכח המצות קאמר דא"א לפרש על ברכת הנהנין דהא אמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכן דאמרינן כיצד סדר הסיבה כו' וכן בבהמ"ז וכהנה רבות. ועמ"א שהקשה ממתניתין דחלה האשה היושבת כו' והתם משום הברכה ועיי' רא"ש פ"ד דסוכה סי' ג' אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד וקודם לכן בעניין הברכה לא כ' מעומד וכן הטור ודברי מ"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו':

סעי' ב סדר כו'. ע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו' ושלא כדעת הגאונים שכ' המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים כמ"ש במ"ק ך"ד א' ואמרינן בברכות ס' ב' דמברכין להתעטף בציצית וליתא מדאמרינן גבי אבל ש"מ דבשאר מקומות א"צ ועיטוף לא כתיב בקרא אלא אשר תכסה בה כדרך ב"א שמתכסין כו' ולהתעטף היינו כסוי דדוקא שם דגלי קרא לא תעטה כו' וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמ"ש התו' בשם ר"י ט"ע: ועוסקין במלאכתם. ל"ד ולשון בע"ה שמתכסין בכסותן והולכין ועוסקין בעסקיהם: ונכון כו'. לשון הטור ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בע"ה וכ' ב"י ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר שאין זה מענין ציצית ועוד האיך הלך ע"כ לעשות צרכיו ושאר דברים אלא שאע"פ שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו' ואפשר דה"ק שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו' וז"ש ונכון כו'. אבל פירושו דחוק דזה לא מקרי גילוי הראש ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש בקדושין ח' א' וברכות ס' ב' ופ' ע"פ ופט"ז דשבת ופ"ח דשבת ובפ"ג דמ"ק לא בכומתא וסודרא וכן בפ"ח דעירובין ולפי גי' הרי"ף שם בברכות ברכת ציצית אחר מלביש ערומים ולבסוף כי פריס סודרא ארישי' כו' וגם מ"ש היאך הלך כו' מ' מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש וליתא מדאמרי' בפט"ז דשבת תיתי לי כו' וכן בפ"ק דקדושין ר"ה ברי' דר"י לא כו' ושם כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו' אלמא דמותר רק לפני ת"ח וכן במס' ד"א בההיא ב' תינוקת ושם בקדושין ברב המנונא אלא דשם בקדושין אפשר כפי' הב"י משום צניעות ועוד בנדרים למ"ד ב' וכן הא דסוף שבת כסי רישך הוא כפשטי' וכמ"ש בקדושין ל"א א' ר"ה ברי' דר"י לא הוה כו' וכמו לפני ת"ח ובפ"ג דמגילה פותח כו' ופי' במס' סופרים בראש מגולה וכן הא דקידושין ח' א' כפשטי' דאדם אחר א"צ כלל לסודר וכמ"ש בפ"ח דשבת ופ' ע"פ ובמ"ר גבי ק"ש והביאו ב"י בסי' ס"א לא הטרחתי עליכם כו' ומ"מ כוונת בע"ה וטור שיכסה ראשו בטלית כמ"ש וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו' אלא משום דעיטופו להתפלל אמר שיכסה ראשו וכמ"ש סי' צ"א ס"ג ועמ"א שם ס"ק ב' יע"ש ס"ה ואע"ג דכבר כ' הטור בסי' ב' מכסות הראש התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף וכאן כתב מדינא ולאו מדינא כמ"ש דמדינא אפי' להתפלל ולכנס לב"ה הכל מותר וכמ"ש למטה אלא דכאן יש לכ"א להחמיר משא"כ בסי' ב' אינו אלא לצנועים וכמ"ש בקדושין ח' א' וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו וכאן בטלית או בסודר אבל בר"מ ח"ג קכ"ב ב' ובגין דאיהי כו' משום תפלה ובה"כ ולשאר העם שאין להם סודרין וכ"מ בשבת קמ"ז א' בטלית המקופל' וערש"י שם וכמש"ל סי' ש"א סכ"ט דהיינו לאחר כו' וכן בפ' התכלת טלית שהקטן מתכסה כו' וע' זוהר ח"ג קכ"ב ב' וגם מ"ש במסכ' סופרים שי"א שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה ג"כ מדת חסידות הוא דבגמ' דברכות ס' ב' לא משמע כן וכמש"ל סי' מ"ז ס"א וכן ממ"ר הנ"ל לא הטרחתי עליכם כו' כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה אז נכון הדבר מצד המוסר ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:

סעי' ג טליתות כו'. אע"ג דנוסח הברכה הוא להתעטף לאו דווקא אלא לפי מנהגן ורחמנא אמר בגדיהם וכסותך וכל בגד וכסות במשמע ואמרי' טלית שהקטן מתכסה כו' ואע"פ שאין להגדול עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו ואמרינן אשר תכסה לרבות כו' ולא אמרי' דקרא אתי דוקא שמתכסה כו': וטוב להניח כו'. כי כן דרך העיטוף כמ"ש בע"ה והטור ודרך העטיפה כו': ויעמוד כו'. ואח"כ כו' כי אין קפידא רק משום הברכה כי אין מחוייב להתעטף בבגד שחייב בציצית וכמש"ל סעי' י"ז ע"ש:

סעי' ד מחזיר כו' מדרש אבכיר בפ' והמים להם חומה למים שאחריהם הזהרו כו' ועב"י ובילקוט וב"י בשם הג"מ בשם הירושלמי לא ס"ד כו' וע"ל ס"ס י"ז ובפסיקת' והובא בילקוט תהלים סי' תשכ"ג כל עצמותי כו' מאחורי ומלפני השלכתי ב' כנפות של טלית כשאני עומד בתפלה:

סעי' ה מברך כו'. ברכות ס' ב' ובתוספתא וירושלמי פ' בתרא דברכות: אם שנים כו'. משמע מדבריו דיותר נכון שיהא כ"א מברך לעצמו וליתא דדוקא א' מברך לכולם לכתחלה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם: והאחרים כו'. לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא ענה יצא כמ"ש בפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' רי"ג ס"ב ושם משמע דלכתחילה יש לענות וכן בספ"ח דברכות:

ו וי"א כו'. כיון שאין בו עיטוף וע"ל סי' ד' סכ"ב ובנדרים מ"ט ב' שעטני מעיל וער"ן ורא"ש שם וס' הראשונה ס"ל דאין קפידא דנוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וערא"ש פ"ד דסוכה וכיוצא בו וקושית מהרי"א האיך מברכין הא בעינן עובר לעשייתן וד"מ דחק עצמו בזה איני מבין קושייתו וט"ס בדבריו וערא"ש פ"ק דפסחים:

סעי' ז צריך להפריד כו'. כפרש"י וכ"כ כל הפוסקים דלא כבע"ה שכ' בתחלה להפריד תכלת לצד אחד וכ' ויפה לדקדק לעשות זכר לתכלת ולפ"ז א"צ להפרי' כל חוטי הציצית. בטוש"ע אמר זה מזה וכמ"ש הטור ונק' ציצית ע"ש חוטין הנפרדין כמ"ש ויקחני בציצית ראשי וע"כ צריך להפרידם כו' וכ"מ בגמ' דקא' אין ציצית כו' שנאמר כו' כי צוציתא דארמאי:

סעי' ח יכוין כו'. עסי"א וכמ"ש בנדרים עשה לשם פעלם כו' ולא יהא מאותן שנ' עליהן ותהי יראתם כו':

סעי' ט קודם כו'. אע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש בחולין י"ב מ"מ כיון דאפשר לברורי כמ"ש בפ"ק דפסחים חזקתו בדוק כו' למנ"מ כו' ובפ"ג די"ט לענין הבדיקה של בהמה ואע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש לענין הגבינות כמ"ש בי"ד סי' פ"א והיינו במיעוט המצוי כמ"ש בי"ד סי' א' וכ"ש כה"ג דרגיל לפסוק לא אזלינן כמ"ש מ"א אלא דראייתו ממקוה בסי' ר"א סס"ה אינו מוכרח דשם י"ל דהעמד טמא על חזקתו כמ"ש בר"ן שם אבל ראייתו מקדושין ע"ט ב' עתוס' שם בד"ה מי ור"י פי' כו' ואמרי' שם ע"כ ל"ק ר"נ כו' ור' יעקב ס"ל דלא הוי חזקה כיון דהחולי מצוי אף לרב דאל"כ ליפרך אדרבה העמד הגוף על חזקתו כמו שפריך שם א' וגם לר' נתן אלימא חזקת הגוף מממון וקי"ל כר' יעקב כמ"ש בח"מ סי' רנ"א ס"ב בהג"ה וכן קי"ל כרב שם:

סעי' י אם לובש כו'. מהא דברכות י"ד ב' וכמ"ש תוס' סד"ה ומנח כו' ומהא דספ"ג דמנחות ל"ו א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה וכשיגיע כו' וז"ש ימשמש כו': ויברך. עתו' דסוכה ל"ט א' שהביאו בשם הירושלמי דאף לאחר שנתעטף יכול לברך כיון דהמצוה נמשכת דדוקא בגמר אמרו ספ"ז דברכות לא יברך ואין כוונתם דלכתחלה יעש' כן דהא אמרי' בירושלמי פ' בתרא דברכות מצות מאימתי מברך עליהן ר' אחא אמר עובר לעשייתן ר"ה אמר בשעת עשייתן וקי"ל כרב אחא וכן בתפלין אמרי' בפ"ג דמנחות משעת הנחה כו' אלא במקו' דא"א בענין אחר כמ"ש בלולב וכן כאן ובלא"ה כה"ג אפי' גמר המצוה כמ"ש בברכות שם כיון דלא חזי וכן בפ"ק דפסחי' ובירושל' לענין ברקים הביאו הרא"ש פ"ט דברכות: או כו' וא"צ כו'. כמ"ש בסי"ב:

סעי' יא עיקר כו'. במ"ש וראית' כו' ובמנחות מ"ג ב' ראי' מביאה כו' ועתוס' דמנחות מ"ג ב' ד"ה חותם כו' ובשבת נ"א א' ד"ה במאי כו' אבל בדיעבד כו' שצריך להראות בחותם שהוא עבד וגם ממ"ש בסרבלי חתימי שהוא בגד העליון ועוד בתחתון לא היה ניכר אם מופסק ולא היה צריך לקבל:

סעי' יב אם יש כו'. במנחות מ"ג א' ר"י רמא כו' כי משני כו' והקשה הרא"ש א"כ בלילה נמי יברך וכ' צ"ל דטלית של לילה לא הי' פושטו ביום ומכאן ראיה כו' וע"ש ל"ד א': ואם לבשם כו'. בתוספתא פ' בתרא דברכות יחיד שהי' עושה עשר מצות מברך על כ"א ואחת הי' עושה מצוה א' כל היום אינו מברך אלא אחת הי' מפסיק ועוש' מפסיק ועושה מברך על כל א' וא' וכן בחנו' של בשם בפ"ח דברכות וברעמי' ירושלמי בטרודין ומופסקין והביאו הרא"ש שם ובשחיטה פ"ו דחולין שחט מאה כו' וכן בברכת הנהנין בירך על היין שלפני המזון והרבה כיוצא: וה"ה כו'. כמ"ש בתלמידי דרב בפ' ע"פ ושם באמימר נמלך כו' ופריך מינה לשחיטה בפ"ו דחולין ובפ"ח דחולין מברך על כל כוס וכוס כו' ועסי"ג וסי"ד: וכן אם פשט כו'. כ"כ בתה"ד בתחלה אבל במסקנא כ' דא"צ ע"ש ובמ"א וכ"מ מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"ם שפשט טלית גדול והסיח בדברי' אחרים כדי לברך על טלית קטן ועב"י וע' מהרי"ל סי' יוד ובתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה אחת כל היום כו' אע"פ שנגמר מצו' הראשונה וכמ"ש בי"ד סי' רס"ה ס"ה וכן בשחיטה כנ"ל וע"ל סי' ל"ד ס"ב:

סעי' יג הלובש כו'. כ"כ הרא"ש סוף ציצית ומפ' ב"י משום דהליכה הוי הפסק כמ"ש וליתא דמ"ש מפנה לפנה בטרקלין גדול כמ"ש בר"ס רע"ג וע"ל סי' ק"ד ס"ב וס"ג ועמ"א שם ס"ק ג' אלא משום שינוי מקום כמ"ש מ"א וגם זה ליתא כמש"ל סי' רי"ז ס"א ודווקא כו' וכמ"ש הג"מ פ"ו מה' סוכה הל' י"ב וכ' ונ"ל שאם יצא כו' וכמ"ש בסי"ד ע"ש אבל דעת הרא"ש הוא משום דמפסיק בתפילין בשארי דברים וכ"ה בטור אם מפסיק כו' ע"כ כו': בשיחה. דעתו דשיחה הוי הפסק וכדעת בה"ג וראב"ד ורא"ש בפ"ו דחולין בשם ר"ת בין שחיטה לשחיטה וכמש"ש דווקא בתקיעת שופר וקריאת הלל כיון דבאמצע המצוה כיון דלא סגי דלא גמיר אין השיחה הפסק משא"כ שם כיון דאי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה והפסק וכ"מ ברי"ף סוף ר"ה שם בענין התקיעות וכ"כ בי"ד סי' רס"ה ס"ה אבל בתוס' דחולין שם נסתפקו בזה והרמב"ן במלחמות בפ' ע"פ כ' דוקא ששתי מצות שחובה נינהו כמו תפילין אז שיחה מפסקת בהן אבל כל שאין א' חובה לחבירו אין שיחה מפסקת בהן אלא דוקא דבר שחובה כמו אגדתא בין הכוסות וכסוי בין השחיטות בחולין שם משא"כ במה שאין חובה להן לכן בירך על היין לפני המזון פטר כו' וכן התפלל באמצע הסעודה בפ' ע"פ וכן במצוה א' כמו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל ומגילה ע"ש וער"ן שם ובפ"ו דחולין ועי"ד סימן י"ט:

סעי' יד אם פשט כו'. כמסקנא דפ"ד דסוכה בסוכה ותפילין וכן אמרו בפ"ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כר' כו': וי"א כו'. שמפרש ההיא דשם באין דעתו וכ"כ ב"י בסי' תרל"ט בשם המ"מ וכ"כ הג"מ בשם ראבי"ה בפ"ו דסוכה הלכה י"ב וכ"מ בתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה א' כל היום כו' וכמש"ל ר"ס רי"ז וכבר נתב' שאין הפשיטה הפסק אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק הש"ע אבל כבר תירץ בד"מ דתפילין בהכ"ס שאני כיון שצריך לחלצן בע"כ הוי הפסק ועוד דשם מפסיק ממש ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד כמ"ש בסי' רע"ג אבל העיקר כדעת הש"ע: וי"א כו'. כ"כ אגור בשם מהר"ח אבל מהר"ח מיירי בסתם וכמ"ש בי"ד סי' י"ט ס"ז וע"ל סי' ר"ו ס"ה ובמ"א שם:

סעי' טו אם נפלה כו'. כמ"ש בפ"ד דסוכה רבנן דר"א כל אימת דממשמשי כו' ופי' הרא"ש בשם תוס' וה"ר יונה וש"פ דבנשמטו ממקומן איירי: והוא שנפלו כו'. למד ב"י ממש"ל סי' צ"ז ס"ד אבל בנ"י שלפנינו כ' אפי' נפלה מרוב הגוף ועט"ז:

סעי' טז הלן כו'. כן למד הרא"ש מעובדא דר' יהודה במנחות דמשני כר' כו' עט"ז שהקשה עליו וכן ב"ח. ולי נראה דראייתו מהא דס"ד דס"ל כרבנן ולרבנן לעולם אינו מברך אלא אחת כמ"ש בסוכה כל שבעה אינו מברך אלא יום ראשון ואעפ"כ בצפרא מברך אי לאו דס"ל דלילה זמן ציצית וכן בלולב אמר שם כיון דמפסקי לילות מימים מברך כל שבעה אף לרבנן ואף מאן דפליג אינו אלא משום שהוא מצות זקני' וה"ה לרבי אף בלא פשט דהא לרבנן הפשיטה אינה מעלה כלום: וכן יעשה כו'. תוס' במנחות ל"ו א' ד"ה וכשיגיע כו' ע"ש:

סעי' יז נתכסה כו'. ור"ל דוקא בנתכסה כמ"ש במנחות מ"א א' נהי דחייביה רחמנא כו': ביטל כו'. אע"ג דאמרינן שם מ"ה א' שעובר בה' עשה מ"מ אינו אלא מצוה א' כמו שהאריך הרמב"ם בשורש תשיעי ע"ש:

טור וסמ"ג סי' ב' והרד"א וא"ח.

טור בשם בעל העיטור

תרומת הדשן מהרי"ק קמ"ע האגור ומהרי"א:

שם בבעל העיטור וברוקח

תוספו' בפ"ב דברכות

א"ח הביאו ב"י בסי' כב ומהר"יא ואגור בשם מהר"י מולין וא"ח

מנחות מ"ב

טור

רא"ש בסוף הלכות ציצית

תו' בברכות י"ד ובמנחות ל"ו:

טור

ב"י

דברי הטור ונ"י בשם הריטב"א

טור

ב"י והאגור בשם הרשב"א:

הרא"ש מההיא דמנחות מ"ג

ב"י לדעת הרא"ש ורבי' ירוחם

ב"י ושבולי הלקט האגור בשם מהר"מ:

ב"י בשם הריטב"א בשם רבו ור"י בספ"ק דברכות

ב"י

בתשובת הרא"ש כלל ב' סי' י"ג מההיא דמנחות מ"ג

הגה' מיי' מהלכות ציצית

רמב"ם שם