מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה - שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ט

אפילו בלילה כו'. דבעי' מחניך קדוש עס"ס ע"ה:

מצדו דינו כלאחריו. כ' בכ"מ בשם הר"מ נר' דצדדין כלפניו דמי כדאי' גבי לולב עקום והרמב"ם מיירי היכא דלא אפשר עכ"ל ועס"ס פ"א ומ"ש שם ונ"ל דצדדין שלפניו כלפניו דמי כמ"ש סי' קכ"ח סכ"ד ע"ש:

בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ך י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם:

של הצואה. ובעי' דעת שומע ומשמיע (שם) ונ"ל דאם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוצי' רבים י"ח מותר הש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א:

במקום גבוה י'. ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח):

בבית אחר. פי' בחדר אחר:

בצדה. פי' אצל הפתח:

כשאינו רואה אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע:

וי"א כי היכי וכו'. צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות דלכאורה נראה דשרי להי"א וק"ו הוא מה כאן שעדיין הצואה מונחת במקומו מותר לקרות אף על פי שהריח בא לו ק"ו שהצואה חלפה ועברה, ועוד דבצואה עוברת פליגי אמוראי ואף דקי"ל לאיסור היינו כשהוא עומד ברחוב כנגדה אבל הכא היא חוץ לחדר לכ"ע שרי מיהו י"ל דשאני הכא כיון שהצואה היתה בחדר זה אסור לקרות עד שיכלה הריח וכמ"ש ס"ט וגם הרשב"א מפ' ריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עמ"ש סימן ע"ו ס"ב, ולכן יש להחמיר, מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה:

אם אין מגיע לו וכו'. ולהי"א בס"ב שרי בכל ענין:

ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח [כ"מ]:

צואת חמור הרכה. נ"ל דהני מסתמן ריחן רע ולכן אפי' יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם:

אם אין הריח בא לו. משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי וצ"ע דבס"ד כ' אם יש בהם ריח דינם כצואת אדם משמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובאמת בטור כ' לעיל נמי ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח אך שהרב"י כ' דלאו דוקא קתני אלא ר"ל ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ול"נ דדוקא קתני דכיון שאין דינם כצואה א"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכ"מ בתר"י גבי צואת תרנגולים ולפ"ד הרב"י צ"ל דה"פ אם אין ריח בא לו א"צ לבדוק אם יש לה ריח רע דמסתמא אין בהם ריח רע ומ"ש נלע"ד עיקר:

אדומה. מלשונו משמע שר"ל הצואה אדומה כמו שכתב תר"י והרשב"א פי' שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש הא"ן בל"א [ב"ח] ובתשב"ץ פי' תרנגולים של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים וכ"כ האגודה ובכתובות פ"ד אית' ששעורים אדומים רעות:

לקרות ק"ש אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (רש"י) ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסימן י"ג ע"ש:

אפילו בלילה. הרא"ש פר' מ"ש מבי' ע"ז ירושל' ר' אילי וחביריו הוו יתבין קמיה פונדק ברמש' אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוה חזי' מה קמן ברם כדין אסור. נלמד מזה דאפילו שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש ואפילו במקום שספק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:

וא"א שלא יהא וכו' של הצוא'. פי' ממקום שכלה הריח [ואיני יודע למה לא כ' שצריך הרחק' כמלא עיניו] אבל במי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א:

גבוה י"ט. כ' מו"ח ז"ל והוא דאיכ' רוחב ד"ט על ד"ט כדפי' רשב"ם ר"פ בית כור דדוקא בזה הוא רשות לעצמו עכ"ל. ובאמת מצינו בריש הזורק (גיטין דף ע"ז) לענין גט דגבוה י' אע"ג דאינו רחב ד' הוה רשות לנפשיה. ונר' דלענין צואה דכאן יש לדמות לזה דהא אי' בפ' ח"ה דף נ"ו דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפי' פיסלא כמו דמהני לענין גט דהיינו י' גובה ואין רוחב ד' כדפירש רשב"ם התם ומבואר התם דכל שחשיב רשות לחלק לענין שבת כל שכן דמהני לענין הטומאה לעשות הפסק לטומאה א"כ ודאי לא חמיר טומא' מצוא' דג"כ הוה הפסקה ודוקא בההיא דבית כור בעינן י' גובה ורוחב ד' דשם הטעם דבעינן שיהי' באותה גוב' או עומק י' גובה ורוחב ד' כי צריך שיהיה על אותו הפסק שם שדה בפ"ע כדאמרינן שם בגמ' בפ' בית כור דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בפעם א' ויראוהו בשנים וג' מקומות משא"כ לענין חילוק רשות ודאי הוה חילוק אפי' באין רוחב ד' כמו לענין שבת דאע"ג דלענין הוצאה מרשות לרשות אינו חייב אלא מרה"י לר"הר מ"מ לענין חילוק רשות א"צ לזה ההפסק להיות שיעור של ד"א וגובה י' כמו בגט וה"נ לענין צואה אם היא עמוקה י' או גבוה י' אף ע"פ שאינו רחב ד' הוי שפיר הפסק כמו בגט כנ"ל:

צואת תרנגולים כו'. פשוט שאין בכלל זה אותן תרנגולים הגדולים דשכיחי בקצת מקומות וקוראין ענגליש"י הינ"ר כי אנו רואין שצואתן מסרחת מאד וכבר כתב ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת:

אבל לק"ש אסור כו'. כיון שאפשר לו לצאת משם:

בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע"ל סימן ע"ה סעיף ו' ועיין ב"ח ודו"ק:

כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ"א:

הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ק כ' י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט"ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א ע"ש. ומ"א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י"ח מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ע"ש:

י"ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש:

אחד. ר"ל בחדר אחד:

בצדה. פי' אצל הפתח:

אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א:

שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א:

ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ"מ ולהי"א בסעיף ב' שרי בכל ענין:

הרכה. והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם. מ"א:

בא לו. אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ"ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא ר"ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ"א:

אדומה. שקורין ענגלי"ש האן. ב"ח. ובתשב"ץ פי' של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים. עמ"א:

אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרוא. עמ"א:

ס"א היתה כו'. וכן אמר בירושלמי כר"ח דת"כ ואע"ג דאדחי לא אידחי אלא מצואת כלבים וחזירים: ומלפניו כו'. שם בברייתא והיינו מלפניו כמ"ש שם כ"ו א' ל"ש כו': או כו'. מירושלמי הנ"ל: ואם הוא כו'. שם כ"ב ב':

ס"ב או שהיתה כו'. כמ"ש בפ"ט דערובין וכמ"ש בס"ג וז"ש אפילו הפתח כו': ויושב בצידה כו'. כמ"ש בהיתה גבוה כו': ורואה כו'. כמש"ל סי' ע"ו ס"א: אם אין כו'. כמ"ש למטה: להרא"ש. ממ"ש היתה גבוה כו' ואם לאו מרחיק מלא עיניו כו' אלמא דברואה עסקינן ואפ"ה בגבוה כו' מותר ועוד דצואה לא תלי רחמנא בראיה כמש"ש והרשב"א ס"ל דמיירי שיש סיבה המונע מראות אותה ובשאינו גבוה מ"מ אסור וכמ"ש בס"א: ואם יש כו'. ממש"ש ריח רע שיש לו עיקר כו' וברישא דברייתא חשיב צואה ודכוותיה שמרחיק ממנו ולכאורה היינו רישא ועוד דשם קאמר כמלא עיניו וכאן רק ד"א ועוד מאי ריח רע כו' מרחיק ממנו כו' משמע מן הריח ול"ק מן הדבר בעצמו עד שיכלה הריח אע"כ דמיירי בכה"ג שממנו עצמו א"צ להתרחק כגון שהוא בבית אחר או שהוא מכוסה וכמ"ש הרשב"א וא"צ להרחיק אלא מפני הריח וכן סתם בס"ג ובסי' פ"ג ס"א וס"ד: וי"א כו'. תוס' שם ד"ה ריח כו' וע"כ סי' פ"ג ס"ד דלא כתוס':

ס"ד כדין כו'. כמ"ש בירושלמי שם מרחיקין מגללי בהמה ד"א רשב"א אומר ברכים ובלבד של חמור רחב"א אמר ובבא מן הדרך הא שאר לא: ואם יש כו'. כן פי' דברי הרמב"ם שמצריך להרחיק מכל צואת בהמה וטעמיה דלא גרע מאשפה שר"ר וכן נבילה מסרחת וצואת חמור הרכה וכיוצא:

ס"ה צואת כו'. כנ"ל: וצואת כו' שם מרחיקין מצואת חזיר ד"א ומצואת הנמיה ד"א ואע"ג דבחזירים אין הלכה כן כנ"ל וכ' תר"י ורא"ש ודין חתול כדין נמייה ע"ש: ונבילה מסרחת כו'. שם: אם אין כו'. עמ"א:

ס"ו אדומה כו'. עמ"א:

ס"ז צואת כו' אבל כו'. עתוס' כ"ה א' ד"ה לית כו' ולפ"ז כו':

ברכות כ"ה וכרב חסדא הרי"ף ורבינו יונה ורא"ש והרשב"א

רא"ש מההיא דירו' אפי' בלילה

ירושלמי ו' ע"ד

רמב"ם פ"ו מה' ק"ש

בבבלי שם

הרא"ש שם

רמב"ם שם

ר' יונה והרא"ש בשם רבני צרפ'

עירובין צ"ב

ברכות כ"ה

טור וירושלמי לקמן

ירו' ז' ע"ד והביאו רא"ש ור' יונה

טור בשם ר' יחיאל אחיו ור' יונה

שם ברבי' יונה

שם

י"מ תרנגולים אדומים וי"מ צואה אדומה

שם בבלי בתו' ורא"ש והמרדכי שם

שם בגמ'

שם לפי' רש"י והרא"ש בתשו' כלל ד' סי' ח'

שם בגמ'