זמן הדלקת נר חנוכה - שולחן ערוך אורח חיים סימן תרע״ב

סוף שקיעתה. היינו צ"ה כמ"ש סי' תקס"ב (ב"ח): במ"ס פ"כ, מצות הדלקתו משתשקע החמה ואם הדליקו ביום אין נאותין ממנו ואין מברכין עליו שכך אמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו עכ"ל:

הלכך צריך ליתן וכו'. משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה א"צ ליתן שמן כ"כ רק עד שתכלה רגל מן השוק ובאגוד' כ' במיימוני משמע שיהי' דולק יותר ממיל עכ"ל:

כזה השיעור. ואף עכשיו צריך ליתן בה כשיעור הזה ודלא כיש מקילין בזה [ד"מ רש"ל בתשוב'] אבל אין מצוה בנרות ארוכות דהא לאחר שדלקו כשיעור הזה מותר להשתמש בהן ואין שייך הידור מצוה אלא בשעת מצוה ואין ראיה מנרות חנוכה של ב"ה דהתם איכא מצוה להדליק נרות בכל יום כנ"ל עכ"ל ד"מ ונ"ל דודאי בנר של שמן אין הידור מצו' בין רב למעט אבל בנרות שעוה כשהם ארוכי' הם נאים יותר כמו בנרות י"ה ולולב ואתרוג וכיוצא בו וכמדומה לי שכ"כ בכל בו: בש"ג למד השיעור לשמן על חצי שעה ממה דאמרינן חצי לוג שמן למנור' ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה:

יכול לכבותה. ורש"ל כת' דאין להשתמש לאור' אבל לכבות' שרי וב"ח כ' מאחר דנהגו איסור לכבות ולהשתמש אין להקל וכ"כ צדה לדרך עכ"ל:

א"צ ליזהר. וידליק כשהוא לילה, ובני ביתו מקובצים יחד (מ"צ) וטוב להדליק קודם אכילה (מנהגים) ורש"ל כתב דאפי' ללמוד אסור משהגיע זמנ' ואפי' התחיל פוסק כמ"ש סימן תל"א ס"ב וכ"פ ב"ח ונ"ל דמי שלא התפלל מעריב מדליק קודם דא"צ זמן כ"כ וליכא למיחש שמא ישכח מעריב וכ"כ בכ"ה שהוא נוהג כן:

כל הלילה. בב"י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כתב דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהג"מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר עכ"ל וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם:

יכול לכבותה כו'. בסי' תרע"ו פסק הטור והרא"ש והו' מדברי השאלתות דמותר השמן של נ"ח עושה לו מדורה כו' והקש' ב"י לקמן מהך דיכול לכבותה אחר השיעור של הדלקה ותי' דשם מיירי שנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוקצה למצותו לפיכך יעש' לו מדורה וכאן מיירי שנתן שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק השיעו' מותר ליהנו' ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד וכן הוא האמת כתירוץ זה ושם בב"י מביא עוד תי' בשם מהרי"א שיש לחלק שאם נתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעו' זמן הדלק' יכול אח"כ להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נ"ח וצריך לעשות מדור' ע"כ וקשה לי על תי' זה ממה דאיתא בפר' נגמר הדין לאביי דס"ל הזמנה מלתא היא פרכי' עליה ממה דתנן מותר המת ליורשיו אלמא הזמנה לאו מילתא היא ומשני דס"ל הך תנא הזמנה מילתא היא דחזי ליה תפיס ליה ודלא חזי ליה שא"צ להוציא בו לא תפיס ורבא דפליג שם וס"ל הזמנה לאו מילתא היא מ"מ לא פליג אהך מילתא דלא תפס האיסור אלא למאי דחזי ליה דהיינו לרבא אם עביד מעשה באיזה דבר דהוה מילתא מ"מ לא חמיר להתפיס האיסור יותר מלאביי בהזמנה לחוד א"כ חזינא דלא מותפס האיסור שבא ע"י האסור בהנאה למת אלא במה דחזי ליה לא במותר ואם יש לנו לומר דמה שהקצה שמן הרבה לחנוכה נאסר כו' היה לנו לומר גם במותר המת כן אלא ודאי דגם כאן אין האיסור אלא במה שצריך לחנוכה בשלמא לתי' הב"י א"ש דאין איסור רק במה שנשאר מהשיעור הצריך דהיינו שכבתה ואין זקוק לחזור ולהדליק בזה אמרי' דמ"מ נאסר שהוקצה למצות חנוכה במה שצריך לו גם תמוה הוא מהיכן יש ללמוד איסור כאן במה שא"צ לחנוכה לא מבעיא לאותו תירוצא דמשני ההיא דמצות' משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק היינו לשיעורא דפי' הרי"ף והרא"ש שצריך ליתן שמן כדי שיהא דולק כשיעור ההוא ואם היתה דולקת והולכת עד אותו שיעור ורוצ' לכבות' או להשתמש לאורה הרשות בידו דמשמע להדיא שאין איסור במותר על השיעור ואי ס"ד דזה מיירי שאו' בפי' שאינו מקצה אלא הצריך לשיעור פשיטא דאין אחר תנאי כלום אלא ודאי דמסתמא אמרי' כן ואפי' לתי הראשון דאמר דאי לא אדליק מדליק מ"מ לא מיירי כלל מהדין המותר ומהי תיתי לן לאסור אדרבא נראה לדמותו למותר המת שזכרנו אבל באם כבת' קודם זמנה אז יש לנו לומ' דהנשאר הוא אסור מטעם מוקצה למצו' ומזה מיירי השאלתות ובהדיא כת' הר"ן וז"ל אבל מקצת הגאונים אמרו דאם כבת' ונשאר שמן בנר ביום הראשון מדליק ביום שני כו' והיינו ההוא דשאלתות שזכרנו ש"מ דאכבתה דוקא קאי השאלתות והגאונים אלא דצ"ע בר"ן. שקודם לזה כתב שהרי"ף לא ס"ל כן דנראה מדבריו שאם כבת' שמותר להסתפק מהשמן וכ"ש הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אות' אלא למצות' דהיינו כל זמן שהיא דולקת והולכת בתוך זמן מצוה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה לאחר החג שמותרין עכ"ל מדעש' מחלוקת בין הרי"ף להגאונים משמע דלא מחלק כחילוק הב"י וס"ל דמאן דשרי לכבות' אחר השיעור ממילא מותר להסתפק מהם ה"ה כבתה מעצמ' תוך השיעור דשרי ליהנות דג"ז מקרי אחר השיעור כיון שאין זקוק עוד להדליקו אין עליו שום מוקצה למצו' אבל הרא"ש והטור מחלקי' בזה שפיר כמ"ש ב"י ולא הוצרכו להזכיר החילוק דמסתמ' משמע כן שהרי כאן לא כתבו היתר אלא אם נתן בו יותר מהשיעור ובסי' תרע"ז כ' הנותר מן השמן כו' משמע דהנותר מן השיעור שמסתמא הכניס שם כשיעור ע"כ יפה פסק בש"ע דמותר לכבות אחר השיעור וכ"כ רש"ל בקיצור דיני חנוכה שלו בתשובותיו רק שזכר שם שאסור להשתמש לאורה אם לא כיבה מפני הרואה פירוש שהרואה סבור שאפילו תוך השיעור מותר להשתמש לאורה אבל אחר הכיכר מותר ליהנות מהם אה כבר דלקו כשיעור והוא ג"כ חילק כמו הב"י וז"ל והא דפסקינן לעיל אחר שהדליק שיעורו שמותר לכבותה ולעשות מה שירצה היינו דאגלי מילתא למפרע שנתן בה יותר מכשיעור אבל היכא שלא נתן בה אלא כשיעור וכבה או שהפתילה רעה ומסכסכת כה"ג אסור עכ"ל וכן עיקר וחומרא דכ' ב"י בשם מהרי"א נראה דלאו הלכתא היא מטעם שאמרנו. עוד כתב שם רש"ל מיד כשהתחיל זמנו לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק ואם איחר הזמן אף שעשה המצוה שלא כתיקונ' מ"מ זמנו עד חצי הלילה שעדיין הוא פרסום הנס אבל אחר חצות עבר זמנו ולהקדים לא יתכן כלל בע"ש והש"ץ המדליק בב"ה בע"ש מדליק קודם מנחה עכ"ל:

סוף. היינו צ"ה. ב"ח מ"א:

שתכלה. כתב שכנה"ג שכל יחיד ידליק אחר תפילת ערבית ומיד כשמתחיל זמנו לא יאכל ולא ילמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק וכ"כ בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' מ' ע"ש: וכתב המ"א מי שלא התפלל מעריב מדליק קודם דא"צ זמן כ"כ למיחש שמא ישכח מעריב וכ"כ הכנה"ג שנהג כן:

לכבותה. והב"ח כתב שלא לכבותה ואף אם נכבה מעצמה אסור להנות מהם אף שדלק חצי שעה כיון שהוקצה למצוה. כתב בליקוטי מהרי"ו אין לטלטל הנרות ממקומן עד שדלקו חצי שעה:

כל הלילה. בב"י כתב דהוי ספיקא דדינא וא"כ משמע שאין לברך אבל מדסתם בש"ע משמע דעתו שיברך ורש"ל כ' דוקא עד חצות וא"כ אחר חצות אין לברך ובהגמ"נ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי' עד עמוד השחר. וכן נ"ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם. מ"א:

עבר. ומי שלא הדליק מנין הנרות של אותה הלילה ישלים וא"צ לברך פעם אחרת. ד"מ:

ס"א אין מדליקין כו' לא כו' ולא כו'. לשון הרמב"ם לבד תיבת סוף שהוסיף המחבר מדברי הטור כמ"ש למטה. וכ"נ דעת בה"ג ורשב"א ור"ן כתבו שמותר להקדים וע"ש יוכיח וע"ש ושם בארוכה: סוף שקיעה. כ"כ הטור וכ"כ הרא"ש בפ"א דתענית על מש"ש כל תענית שלא שקעה כו' וכמ"ש בברכות ואגב אורחא קמ"ל כהנים אימת כו' כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו כו'. אבל ברשב"א ור"ן משמע בהדיא שהוא תחילת השקיעה אלא דמשמע שם בשקיעה שניה עש"ו. וע' במרדכי ספ"ב דשבת שכ' דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו כו' וכן עיקר ועמש"ל בסי' רס"א ס"ב בארוכה: ויש מי. א"ח. וראיה מהבדלה:

ס"ב חצי שעה. רי"ף: הלכך. שם לשיעורה: וכן יכול. שם בפירוש הרי"ף: ומיהו ה"מ כו'. כיון דאיכא תירוץ אחר בגמרא. תוס' שם: ואם עבר כו'. כמ"ש בפ"ב דסוכה ועוד אר"א מי שלא כו' וחכ"א אין כו': ובלילות האחרות. כמ"ש עושין סוכה בחש"מ כו' וכן כאן דכל לילה נס בפני עצמה כמ"ש שם ניסא בכל יומא איתא ול"ד לספירה דכתי' תמימות:

לשון הרמב"ם בפ"ד מברייתא שבת כ"א

בשם מהר"י אבוהב

שם בגמרא לתירוצא בתרא

שם בגמרא לתירוצא קמא

כן פי' הרי"ף ורא"ש שם לתירוצא בתרא א"נ לשיעורא

תוספות שם בשם הר"י פורת וכן משמע מדברי רא"ש

טור ושכ"כ ר' יצחק בר יהודה וכן כת' המרדכי שם