ביצה שנולדה בר״ה ודיני הקידוש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ת״ר

בגד חדש. צ"ע דבסי' רכ"ג ס"ד פסק בשעת הקנין יש לברך וי"ל דהתם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו (ס) ועסי' קכ"ב ס"ו: אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו (ד"מ מנהגים) ואף על גב דמקדשין על תירוש כמ"ש סי' ער"ב ס"ב מ"מ ישן מצוה מן המובחר ועסי' רכ"ה ס"ה ומט"מ כ' שא"צ ליקח בידו אלא יתן עיניו בו:

יאמר שהחיינו. דאף דקדושה א' היא מ"מ ב' ימים הם עיין בטור וב"ח ויש טועי' ליקח אף בשאר י"ט פרי חדש וטעות הוא:

ויש אומרים לאומרו. וטוב ללבוש בגד חדש בשופר:

אסור בשני. אע"ג דבשא' י"ט מותר בשני מכח ממ"נ הכא אסור דתרווייהו חדא קדושת' היא:

פרי חדש. דכיומא אריכתא דמי ואיך יאמר שהחיינו על הי"ט ב"פ ביום א' וזה לכתחלה אבל אם אין לו פרי חדש שפיר יאמר שהחיינו כמו בשאר י"ט דאין חילוק ביניהם לר"ה אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה אבל לא לשאר מילי וטעמא דאף בזמן ב"ד פעמים היו עושים ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' היה עיקר והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ולענין זמן אומרים ממ"נ אי ספק הוא או' זמן ואי מנהגא דב"ד סמכינן שיהא היום קודש ולמחר דהא מיום ב' מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה: שאלה קהל א' היה להם בער"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב' והיה ר"ה ביום ה"ו ובשע' שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת: תשובה נעתיק דברי המרדכי פ' ב"מ וז"ל אוקימנא מתני' דספק חשיכה מערבין ע"ח ופר"י ור"ח וכ"פ בהדיא בירושלמי וה"ה ערוב תבשילין ספק חשיכה מערבין ופסק רבינו יואל וה"ה לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם הוא יום דעניית ברכו היא כתקיעת שופר וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת ותוקעין כדי להוסיף מחול על הקדש ואפ"ה מתיר בע"ש לערב ע"ח בספק חשיכה וה"ה אחר ענית ברכו. ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן והביא ראיה ממ"ש רבינו יואל ומקצת תלמידיו אסרו ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל וחזר הרב ואסר והביא ראיה מהתוספתא בסוכה התחיל לתקוע שלישית אפי' מיחם בידו מניחו על הארץ ואלו גבי ספק חשיכה תנן מערבין וטומנן ש"מ חומר בקבלה מבספק עכ"ל. ואיני כדאי להכריע אבל תמוה לי הוכחה זו ממה דק"ל מן התוספתא דלק"מ דבמשנתינו אמרינן וטומנין את החמין דהיינו הטמנה לחוד לא בשום בישול אבל ההיא דתוספתא מיירי להשים המיחם על האש לבשל דזה אסור אחר תקיעת שופר שלישית ותדע שהרי בפ' ב"מ דף ל"ח אמרינן וקדירות מונחות על הכירה התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין הרי דהטמנה מותר אחר תקיע' ג' וכאן אמר דמניח המיחם על הארץ אחר תקיעה ג' אלא ע"כ דיש חילוק כמ"ש ובא"ח סי' שמ"ב מביא ב"י בשם הרמב"ם כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות אלא בעצמו של יום אבל בין השמשות מותרים והוא שיהא שום דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשו' לעלות באילן להביא שופר כו' אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי אע"פ שאין איסור הפרשת מעשר בשבת אלא משום שבות אבל מעשרין את הדמאי עכ"ל הרי דאמר שאין איסור שבות אלא בעצמו של יום משמע אבל לא בתוספת שמוסיף ומקבל על עצמו קדושה יתירה ולפי הנראה דאף אותן דלעיל שמחמירין בקבלה יותר מספק חשיכה מודי' כאן דקבלה קיל טפי דדוקא לעיל לענין מערבין שהוא דבר רשות חמור קבלה טפי דכיון שהוא מקבל על עצמו קדושה נוספ' ויש לו רשות ע"ז ואפי' חיוב איכא ע"כ ודאי חל עליו איסור של שבת עצמו משא"כ בספק חשיכה ולא קיבל אלא שהקדושה חלה ממילא יש סברא לקולא דשמא לא הגיע זמן הקדושה עדיין אבל כאן דלדבר מצוה כגון תקיעת שופר וכיוצא הסברא להיפך דבספק חשיכה יש לאסור דשמא לילה הוא משא"כ בקיבל עליו ואוסר על עצמו האיסורים של שבת ודאי יש סברא לומ' דאדעתא דהכי לא קיבל עליו דזה ודאי שכל אדם ניחא לקיים מצות הקב"ה ואלו היה יודע שיכול אח"כ לקיים מצוה של חובת היום לא היה מקבל עליו קדושת שבת וזה הוה כמו קבלה בטעות לענין יום המעונן דלא הוה קבל' כמ"ש בסי' רס"ג דמה לי טעות דמעונן או טעות דקיום המצו' בשניהם אלו ידע האמת לא היה מקבל עליו א"כ כיון שמותר בין השמשות בשבות לא גזרו בזה בזמן פשיטא דלא גזרו קודם בין השמשות כל שהוא לדבר מצוה ונראה עוד דאפי' היה יודע שיביא שופר אח"כ ואפ"ה קיבל עליו שבת דל"מ ליה לאפקועי החוב של שופר דקבלה שלו (לא) עדיף משבועה וקי"ל אין שבוע' חלה לעבור על המצוה והמחמיר במרדכי בקבלה היינו ברשות ואין דבר זה סותר מ"ש בא"ח לענין ש"ע דאם קבל עליו קדושת ש"ע יכול לאכול אחר כך קודם ליל' בלא ברכת סוכ' ולא כרש"ל בתשו' כמוזכר שם שאני סתם דאין חובת מצות סוכה עליו כדי שתאמר דקבל' שלו הוא נגד המצו' דהא אי בעי לא אכיל כלל ויהיה בשב ואל תעש' משא"כ כאן בשופר דחיובו בקום ועשה וקבלתו מבטלת ולאו כל כמיניה כ"ש כאן דשוגג הוה דלא ידע שיהיה שופר כאן: כל זה אני כותב לרוחא דמלתא אבל נראה ראייה מפורשת לנדון דידן מדין מילה ביו"ד סי' רס"ב שהביא ב"י שם בשם סמ"ג וז"ל אין תלוי בתפלה כלל אם קבלו שבת מבע"י לא להקל ולא להחמיר עכ"ל. וע"כ ה"פ בין להקל ולדחות שבת דהיינו שנולד בשב' אחר תפלת ערבי' כגון שיש עוד יום אחר התפל' לא אמרי' שכבר עשאו ליל' ויהי' נימול דוקא ביום א' לא בשבת קמ"ל דלא אזלי' בתר התפל' וימול בשב' ואין להחמיר כגון אם נולד בע"ש אחר קבלת שבת בתפלה לא אמרי' שעשאו ליל' וימול בשבת אלא הוי כאלו לא התפלל של שבת ולא ידחה שבת וא"כ ה"ה ממש האי דינא דאם לא היה אפשר למול ביום ו' עד סופו וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו דבזה חייב למולו ולא משגחי' בתפל' שעשאו שבת דמה לי שבת הבא לענין למולו בשבת ומה לי בלא יכול למול עד סוף היום והטעם המצו' לא תלוי' בתפלתו לדחות המצוה בשעת'. ול"ד למ"ש ביו"ד סי' ת"ב בש"ע דמי שהתפלל ערבית דלא יתחיל אז האבילות מטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי דשם הוה חומרא דמה בכך שלא יתחיל עד יום מחר וכן לענין ז' נקיי' דלא תתחיל למנות עד יום מחר אם התפללו כבר ערבית אע"פ שעדיין יום היינו ג"כ מצד החומרא ובאמת בדיעבד מהני כדאי' שם. כלל הדבר בזה שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצו' ההיא כיון שא"א בע"א לקיים המצוה כדינא נמצא בההיא דשופר ומילה שזכרנו חייב לתקוע ולימול באותו זמן שיש עוד יום אפי' אם התפלל כבר ערבית של שבת אלא דנ"ל דעכ"פ יש כאן ב' מילי דסתרי אהדדי דהכל יודעים בינינו שאין תוקעים בשבת והוא עשאו כבר שבת וכיון דברכו' אין מעכבין ע"כ יתקע בלא ברכה אבל במילה אין כאן סתרי אהדדי דהא שייכא מילה אפי' בשבת אם היא בזמנה וא"ל הא גם בשופר יש סתרי אהדדי דהא אין תוקעין בשבת הא ל"ק דודאי לא מבטלי' מצוה בזמנ' בשביל סתרי אהדדי דזה לא אמרי' אלא באינו תלוי המצו' באותו הזמן ותו דגם בשבת אין איסור לתקוע דחכמה היא ואינה מלאכ' כדאי' בגמ' אלא דאין לתקוע בשבת משום גזירה שמא יטלטלנו ברה"ר וכל שהוא תוקע דרך רשות אין חשש זה וא"כ זה התוקע בסוף לא הוי סתרי עם מה שקבל בשבת עליו דאפשר דדרך רשות הוא תוקע ואין הסתירה מוכחת משא"כ בברכת התקיעה הוי ודאי סתרי כנ"ל ברור בהאי מלתא: אח"כ ראיתי בתוספ' פ"ה שהביא המרדכי שזכרתי ויש בו נוסח אחר וז"ל שלישית להבדיל את העם כו' נטל לקרות מעבירין ממנו תבשיל מגבי כירה וטומנין לו מיחם ומדליקין הנר גמר מלקרות אפי' מיחם בידו אין טומנין אלא מניחו בארץ אפי' נר בידו עכ"ל. והך מלקרות פי' מלתקוע וכ"ה בסמ"ג בהל' שבת ונ"ל כיון שמדמה טמינת חמין להדלקת הנר (ובגמ' שלנו אמר ספק חשיכה) דאין מדליקין הנרות ואפ"ה טומנין החמין משמע שגם טמינת חמין דתוספתא הוה מלאכה חמורה והיינו שטומנים תבשיל צונן בענין שעדיין לא נתבשל וטומנין אותו שאח"כ יתבשל כדרך הטמנה שלנו נמצא דאין קושית של תלמידים הנזכרים שם קושיא כלל דמה שנזכר טומנין את החמין היינו חמין מבושלים אלא שטומנים שלא יצטננו וזה מותר דוקא בספק חשיכ' לא קודם לזה ואין שום הוכח' מזה לחלק בין קבלת שבת לספק חשיכה כנ"ל דוד הוא הקטן הלוי:

חדש. ויש טועים ליקח אף בשאר י"ט וטעות הוא דר"ה קדושה אחת היא. אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו מנהגים עמ"א. והאר"י ז"ל כתב דר"ה דינו כשאר י"ט בזה ע' כוונות:

אפי'. וטוב ללבוש בגד חדש בשופר מ"א. קהל א' היה להם בערב ר"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם שופר ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום שני והיה ר"ה ביום ה' ו' ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת העלה הט"ז בפלפולו דמותר לתקוע בלא ברכות דברכות אינן מעכבות עיין שם באורך והיד אהרן כתב עליו דיש לפקפק לדינא:

ס"א ביצה. עבה"ג ובעירובין ל"ט א': וכן מה. שם ב': וכן מה שנתלש. נלמד מהנ"ל וע' תוס' ורא"ש פ"ג דביצה:

ס"ב בקידוש כו'. להוציא נפשיה מפלוגתא משום שי"א שא"א שהחיינו משום דקדושה א' היא כנ"ל ס"א: ילבש. פ"ט דברכות: או כו'. פ"ג דעירובין ומברך על הראיה וכן מפורש בירושל': ואם אין כו' עכ"ז. שכן הכריחו שממ"נ אומרים שאם מחמת ספק ה"ה כשאר י"ט של גליות ואם מחמת מנהג ב"ד כשהיו באים מן המנחה ולמעלה מיום שני היו מונין והוא העיקר ועתוס' די"ט ה' ב' ד"ה מי. לכך נראה כפי' ר"ח כו' וי"ל דה"פ כו'. ועריב"ש ס"י וע' תוס' דמנחות ק' ב' ד"ה שני כו' ונראה כו':

ס"ג אם חל כו'. דאז אומרים לכ"ע כנ"ל ואע"ג דבס"ב כ' ואם אין כו' כ' בב"י דהעולם נהגו שלא לברך בשופר: וי"א. כנ"ל:

מימרא דרב שמואל ביצה ג' וכרבא ד'

טור בשם אביו הרא"ש והר"ם מרוטנבורג משום דאיכא פלוגתא בין גדולי הפוסקים והגאונים אם יש לברך שהחיינו

האגור כדעת רש"י ורשב"ם והעיטור

טור: