דיני התבלין בי״ט - שולחן ערוך אורח חיים סימן תק״ד

התבלין. וה"ה כל הנידוכין כגון שום ושחליים (יש"ש מ"מ תוספתא) וה"ה כרכום (ב"י מ"מ) אבל היש"ש וב"ח ומוהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלים שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי:

ואין שוחקים הפלפלים. אפי' א' א' (הג"מ):

כעובדין דחול. וב"ח כתב בשם המרדכי משום דהוי כמכביר (פי' מפני שיש כברה בתוכו) וביש"ש כתב שמדינ' שרי לשחוק חרדל אלא שטוב להחמיר עיין במרדכי:

לשנות קצת. שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט (סמ"ג) וביש"ש כתוב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:

אין כותשין. משמע בגמר' דף י"ד אם כתש בגדולה לא יאכל ממנה ואפשר דדוקא אדם חשוב צריך להחמיר עיי' רסי' שי"ח:

ובא"י וכו'. וה"ה בכל מקום שיש פריצותא דעבדי דגזרינן שיעשו בגדולה (יש"ש) ובב"י כתב הטעם דבא"י לא שכיחא דייסא:

ומותר לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו ברחיים דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל כאן אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (ריב"ש) ולפ"ז התמכא שקורין קרי"ן אסור לגרדו בי"ט (בלי שינוי כמו גבי מלח) שדרך לגרד הרב' לשני או לג' ימים וכ"מ סי' תק"י ס"ג ע"ש מ"ש:

צריך שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין (ריב"ש ב"י יש"ש) מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמש"ל:

והוא הדין מצות. כ' מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצו' הגדולי' מתוך הטחוני' ובד"מ כתוב דשרי דהא אפי' פסולת מתוך אוכל שרי כמ"ש סי' תק"י וכ"כ היש"ש ול"נ דמהרי"ל סבר דאסור ליטול קיסם בידו מקמח וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב בהג"ה ולכן אסור ג"כ ליטול המצות ואף על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות גדולות מקטנות במין א' דוקא בחתיכות אבל הכא מה שנטחן הוי כקמח ולכן יש להחמיר כמ"ש מהרי"ל:

מותר למדוד. וי"א דוקא לנחתום שרי ולכן נ"ל דהאידנא דאף בחול לוקחי' באומד הדעת אסור למדוד בי"ט ערסי' תק"ו:

דכין את התבלין כו'. ז"ד הרמב"ם ע"פ פי' הרי"ף שמביא ב"י ל' הגמ' והרי"ף מ"ש שמביא דברי הר"ן על הרי"ף ומה שסיים הר"ן אבל נ"ל דמאי דאמר רב אצלי ודוך חומרא בעלמא כו' סבר ב"י שבזה פי' הר"ן דברי הרי"ף וע"כ הקשה עליו לא ה"ל להרי"ף להביא מימרא דא"ר יהודה כו' ול"נ דהר"ן כתב זה דרך פלוגתא על הרי"ף וכ"מ ל' אבל נ"ל וקושיית הר"ן למה לא הביא רי"ף דברי ר"ה ור"ח נ"ל דלק"מ דכיון דיש נ"מ בין ר"ה ובין ר"ח דלמר אסור ביודע כמה צריך ולמר אסור במוריקא והרי"ף דפסק כתנא דברייתא מותר בכל גווני ע"כ לא הביאם כנ"ל והטור הביא שיטת התו' דפסקו כר"ה ור"ח דהיינו כחומרא של כל אחד והקשה ב"י דא"כ למה לא הביא הטור דמוריקא אסור אפילו ביודע כמה צריך כחומרא דלישנא בתרא ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז ונ"ל שהטור דקדק לשונו בהתחלת הסי' שכ' תבלין או פלפלין דקשה לכאורה למה לא הזכי' תבלין לחוד והלא פלפלין בכלל תבלין אלא דהראה לנו דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן מ"ה לרי"ף מותר בכל גווני ולשיטת התו' חזר ונקט פלפלין ותבלין בזה דוקא יש היתר אם אינו יודע כו' משמע אבל בשאר תבלין שאינם דומין לפלפלין והיינו מוריק' ושאר דברים כיוצא בהם שאין מפיגים טעמן אסור אפי' אם אין יודע כנ"ל דעת הטור וכן הלכה וע"כ כתב רמ"א וכן ראוי להורות אלא דקשה דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע דשרי בלא שינוי אלא משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע ואתי להתיר בכל גוונא ע"כ החמירו בכל גווני להצריך שינוי כנ"ל כוונת רמ"א שכ' וכן ראוי להורות ולא כ' שכן עיקר אלא שנתכוין למ"ש דראוי להורות כן בפני המון עם ועוד יש טעם דשמא ידוך בי"ט יותר ממה שצריך לאותו יום כנ"ל וכן כוונת התוס' שכתבו בדין זה והמחמיר לדוכן בעי"ט הרבה ביחד יתבר' באלהים ובשם המיוחד: כ' מהרי"ל בשם מהר"ש שאסור לדוך שקדי' בי"ט להוציא מהם חלב שאפשר לעשות בעי"ט גם אם מפיג קצת בלינה עכ"ל וכתב רש"ל למה לא התיר מכח הפגת טעם דמשמע בסוגיא אפי' קצת מפיג טעם מותר אלא טעם האיסור דהוי כסחיטת פירות. קשה לי ע"ד הרי"ף דלא הביא דברי ר"ה ור"ח משמע דלא ס"ל דמוריק' צריך שינוי דהא הרי"ף מבי' דברי רב ששת להלכ' ולר"ש מוכח דס"ל מוריקא צריך שינוי דאי' בגמ' רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוואי דביתי הוא (יודע אני שאין זה בביתי כי אסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי) ודלמא אצלוי אצלי על צידה ומשני דשמע דהוה צליל קלי' (ואלו הי' מכה באלכסון כשמטה לא היה קולו צליל) ודלמא תבלין הוי (שא"צ שינוי) תבלין נבוחי מנבח קליה (כשהן משתברין הגרעין נשמע קולן במדוכה) ואי ס"ד דמוריקא מותר בלא שינוי אכתי תקשי שמא תבלין של מוריק' הי' דבזה אין קולו מנבח טפי מן מלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסור לבני ביתו וגם על שיטת התוספות והרא"ש קשה מזה דהם כתבו שיש ספק להלכה כטעם דלא ידע או כטעם דמפיג טעם הא מרב ששת מוכח כמ"ד משום מפיג טעם ומוריק' אסור אלא דעל הרי"ף קשה טפי כיון שהביא הא דרב ששת להלכה וצ"ע:

התבלין. וה"ה כל הנדוכין כגון שום ושחליים. וה"ה כרכום ב"י מ"מ. אבל היש"ש וב"ח ומהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלין שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי. מ"א. (ובס' אליה רבה הסכים להתיר כדעת הלבוש) ע"ש:

לשנות. שמתוך כך יהיה זכור שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט סמ"ג. וביש"ש כתב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:

לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד. ולפ"ז התמכ' שקורין קרי"ן אסור לגורדו בי"ט שדרך לגרוד הרבה לב' או לג' ימים מ"א ע"ש לפ"ז נ"ל דאסור לטחון בי"ט האקווי"א וכן נוהגין (אבל בס' אליה רבה מתיר לגרוד תמכ' דלא הוי עובדא דחול אלא ברחיים שטוחן הרבה מאוד). גם נראה לי המגיה טעם להתיר דמפיג ודאי הטעם כשעושה מעי"ט. ולפ"ז גם בקאווי"א אפשר להקל אם שכח מעי"ט:

שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין ריב"ש ב"י יש"ש. מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמ"ש בסעיף קטן ב'. מ"א:

מצות. ובשבת אסור עטרת זקנים ע' סי' תצ"ה ס"ק ד' שכתבתי שם בשם מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקטנים דבורר אסור גם בי"ט וכ"כ הט"ז ומ"א:

למדוד. והאידנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת אסור למדוד בי"ט. מ"א:

ס"א שאם ידוך כו'. כשיטתו בכ"מ שאומרים ח"א וח"א כלישנא בתרא ועבפי' לסוטה שם על הקנקנתו': אבל מלח כו'. כשמואל שם אלא דגם שמואל סבר דמלח בעי שינוי וכמש"ש רב אחא ורב ששת: או שידוך כו'. כמו שכתב שם במתני' והמלח בפך שאף לב"ש מותר בכה"ג וכ"ש לב"ה שמתיר אף במדוך של עץ: ולא את החרדל כו'. ר"ל אף על גב שאמרו בירושלמי השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן מ"מ בריחים אסור משום עובדא דחול דהא פלפלין נידוכין נמי כדרכן כמ"ש בתוספתא והפלפלין כתבלין והביאו הרא"ש שם ותו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ואפ"ה ברחיים אסור משום עובדין דחול וה"ה לחרדל ועתוס' שם ושם והרא"ש שם: מיהו נוהגין כו'. עמ"א בשם סמ"ג וזה כ' לתוספת טעם אליבא דכ"ע אבל העיקר משום ס' התוס' דפ' כמתניתין ופ' בפלוגתא דר"ה ור"ח לחומרא וכמ"ש הרא"ש שם וצריך ליזהר כו' וא"ל בשל סופרים כו' וע' הג"א שם ואין לדוך כו' ר"ל משום ס' התו' וכ"כ התו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ומיהו היכא דידע כו' ובסמ"ג והגהת סמ"ק כ' בתחלה דעת תוס' ואח"כ דעת רב אלפס וכת' זה הטעם שמביא מ"א משום ס' רב אלפס ע"ש:

ס"ב אפי' כו' אע"פ כו'. דהוצאה בא"נ כא"נ עצמו וכמש"ל בסי' תצ"ח ס"כ:

ס"ג ומותר לגרוד. כמו תבלין ומלח בס"א ול"ד לחרדל ברחיים ועמ"א: מיהו כו'. שאין מפיג טעם וכנ"ל גבי מלח: וה"ה מצות כו'. עסי' שכ"א סי"ב בהג"ה ומש"ש:

משנה ביצה יד וכב"ה

שם בגמ' כרב כפירוש הרי"ף וכן כ' רמב"ם בפ"ג

משנה שם כ"ג וכחכמים הסכמת הפו'

ה"ה בפ"ג בשם רשב"א וכן כ' הר"ן

משנה שם י"א

ב"י כמ"ש הר"ן בדין הולכת הסכין

ברייתא וגמרא שם י"ד

ה"ה בפ"ד ושכן כראה מדברי קצת הגאונים דנחתום שאמרו שם בגמרא כ"ט ל"ד וה"ה לכל אדם: