דיני האש ביום טוב - שולחן ערוך אורח חיים סימן תק״ב

אין מוציאין. שהרי אפשר להמציאה בערב, וכ' הראב"ד הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה כדאיתא בגמ' והמ"מ כ' ואין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לאפות או לבשל בו ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו עכ"ל:

מן העפר. צעיפי הבקר (ר"ן):

מן המים. שנותנין זכוכית מלאה מים נגד השמש ונותן בו נעורת של פשתן ותדלק (הר"ן ורש"י):

פחמין. משום דעושה כלי לצורפי זהב (רש"י) ור"ן פי' משום דהו' מכבה:

אם אינו מכבהו. ויש"ש כ' דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא וגם מלאכ' שא"צ לגופה עכ"ל ע' בתוס' דף כ"ב וסי' תק"ז ס"ד ועמ"ש ססי' תק"ט:

לצורך י"ט שני. כגון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב ערסי' תק"ג:

שנראה כבונה. דוקא כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה ואח"כ נותן עצים עליהם אבל בלא"ה א"צ שינוי (טור ורא"ש וכ"ד הרמב"ם ב"י כ"מ) ומ"מ כשנותנין ב' אבני' ועצים עליה' צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם כדאי' גבי קדיר':

שורה ע"ג שורה. הקש' הכ"מ דהרי א"צ לאויר שתחתיו ולא זכר מ"ש:

המגיעות לארץ. והב"י כ' כשמגיע פחו' מג' לארץ כלבוד דמי ואין נראה דלא אמרי' לבוד להחמי' כמ"ש הטור ססי' תרל"ב והרא"ש שם וכ"ה בגמ' פ"ק דסוכ' עכ"ל ד"מ וכ"כ בי"ד סי' שע"א סס"ד בהג"א ונלקחה ממהרי"ו אבל לא נזכר שם ה"ט דאין לבוד להחמיר רק רמ"א כתבו מדעתיה דנפשיה ולי צ"ע דאדרב' בסוכה דף י"ח אמרי' שאני הל' טומאה דהלכתא גמירא לה ולכן לא אמרי' לבוד וכ"כ התו' בעירובין ד' י' וכתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב טפח ש"מ דיש לבוד להחמיר אך מ"ש שם ולה"נ קא' בסמוך דבעי אצבעי' מכאן ואצבעי' מכאן ואצבעי' חלל באמצע דה"ל טפח ואי אמרי' לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל, ובד' ק"ב כתבו אבל לא מסתבר שיחשב בכה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך ג' משום עשיית אהל עכ"ל א"כ ש"מ דאפי' במקום דאמרי' לבוד לא אמרי' דהוי אהל וי"ל דבאמת הוי אוהל לענין שבת דהא מותר לפרוס עליהם סדין אח"כ כדאיתא שם אלא שמ"מ מותר לנטותו בשבת דאיהו לא עביד מידי תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אוהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמ"ש גבי כילת חתנים אבל מחיצה ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ מחיצה מעלי' היא ואסור להניח (ע"כ) עליה השלחן וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצ' ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ אם בא להתיר דבר וכמ"ש סי' שט"ו דהא לר"י אסור להעמיד מחיצה תלויה כדאי' בסוכה דף ט"ז ע"ב וכ"מ בעירובין דף ט' ע"ב דאמרי' לבוד להחמיר גבי לחיים ע"ש ונ"ל דנדון דידן דשלחן תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים דבשבת דף ח' פירש"י דאפי' כלי שאינו רחב ד' על ד' אמרי' בו לבוד אם לא בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כגון כוורת וכ"כ המאור והתו' כתבו דלא אמרי' לבוד אלא כשהמחיצות גבוהות ז' ומשהו בלא השוליי' ורחב ד' אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרי' בהו לבוד והרמב"ן במלחמו' כ' לא אמרי' לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגוד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהא בשבת דף ק"א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרי' לבוד וכ"מ בעירובין דף ל"ג גבי כלכלה וכ"כ הטור סי' פ"ז דאמרי' במטה לבוד לכן נ"ל להחמיר ומ"ש הטור סי' תרל"ב עמ"ש שם פי':

אגודה כו'. משמע דאם אין אגודין יחד אפי' אותן שאחזה בהם האור מותר לסלקן ודוקא אם העצים גסים אבל אם העצים דקים אסור (ב"י) וז"ל הג"מ ומרדכי מותר ליקח אוד להאיר שאינו אלא גרם כיבוי ואינו מכוין לכך ופעמי' שאינו מכבה אך העולם רגילי' ליזהר ונכון להחמיר וכ"כ הרוקח עסי' תקי"ד ס"ב וצ"ע ולכן דקדק רמ"א וכתב להניחו בצד אחר אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:

אין סומכין. דעצים הן מוקצים בי"ט כמו בשבת אפי' למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ז דבעצים ואבנים לכ"ע אסור והע"ש לא ע"ש ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה:

לצלות בו. היינו בעץ יבש דאמרי' מה לי לצלות בו דהיינו שתוחב בו הבשר מה לי לצלות בגחלתו אבל בעץ לח אסור לצלות בשר כ"ה בגמרא ובפוסקים:

וכ"ש שמותר כו'. אינו מדוקדק דהא בריש' מיירי דוקא בעץ יבש ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דהא סתם עצים עומדים להסק' והיש"ש פסק כהטור דמות' להשתמש ביבשים בכל תשמיש:

וכן המנהג. ז"ל ד"מ כמדומ' לי שנהגו במקומנו איסור שהרי מנהג פשוט בכל הקדירות שקונין לפסח מבשלין בהם מים קודם פסח עכ"ל ובמהרי"ל ה' פסח כ' שאסור להטמין בקדירה חדשה ע"כ ובאמת בשאר י"ט אין העולם נזהרים ומבשלין בקדירה חדשה ונ"ל טעם שכ' הרא"ש דחסומי קא מחסם להו דחזינ' להו דמדייתי ואין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם א' עכ"ל וידוע דכלים המצופים שקורין גלזיר"ט מחזיקין מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה שרוב תשמישן בגלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט כנ"ל הטע' אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט:

ע"י הדחק. שאין לו מה לאכול (הג"מ ב"י יש"ש):

אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת.

כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז:

הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש וכתב ב"י בשם המרדכי אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא עכ"ל ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר:

אין סומכין כו'. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראוי' להסק' מותרת לכל דבר כ"כ הטור וכ"כ רש"ל:

לדידן מותר לבשל בקדירות כו'. דבגמ' איתא אין מלבנין הרעפים לצלות מאי קא עביד א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקי' שצריך לחסמן פי' להקשותן ונעשה כלי ואמרי' תו דשופת הקדירה בשבת חייב משום ליבון רעפים פי' משום הך גזירה דנעש' כלי ע"י היסק הראשון וכתבו התוס' ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בי"ט בקדירה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפי' ורי"ו כתב ט"א וז"ל ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר וכתב ב"י המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות בי"ט ואין מפקפק בדבר עכ"ל ועפ"ז נ"ל אע"ג דכתב רמ"א שמנהגנו לבשל בחדשות קודם י"ט מ"מ אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירים לבשל בי"ט בחדשות:

מוציאין. וכ' הרב המגיד ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו ע"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דאסור להשתמש בו ואפי' בדיעבד אסור תבשיל שנתבשל בו ע"ש. והיד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש:

מכבהו. ויש"ש כתב דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא ע"ש:

בצד. אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:

בבקעת. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שהיא ראויה להסקה מותרת לכל דבר טור ורש"ל ט"ז וע' מ"א. (ובספר אליה רבה פסק להחמיר יען שכל גדולי פוסקים הראשונים החמירו):

אוסרים. וכלים המצופין שקורין גלזיר"ט מחזיקים מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה:

הדחק. שאין לו מה לאכול הג"מ ב"י יש"ש וט"ז כתב דאם שכח לבשלה קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירי' לבשל בי"ט בחדשות:

בפסח. דבשאר י"ט רוב תשמישן בכלי גלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט. אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט מ"א. והעולם אין נזהרין להבעיר בי"ט הטובא"ק בשפופרת חדשה ולאו שפיר עבדי:

ס"א ונהגו כו'. כמו שפופרת דמותר משום שינוי אבל בלא שינוי אסור מדלא פליג במפוח עצמו. תוס' שם: ומותר כו'. אגודה בשם סדר עולם: אם כו'. תוס' כ"ב א' ד"ה אין וצ"ל דהוי פסיק רישיה: ודוקא כו'. משום הכנה: וכן כו' אבל מותר כו'. דאוהל בלא דפנות ע"כ מותר דאל"כ אפי' ממעלה למטה יהא אסור: וי"א דאפי'. ובזה מתורץ קושית תוס' מ"ש בספ"ד דשבת מניחין קדירה ע"ג קדירה כו' וש"מ מדקאמר וכן פוריא וכן כו' ל"ל למיחשב כולהו אלא דחשיב אותן שצריך לאויר שתחתיו וע' תוס' בשם ר"ח מ"ש על ביעתא:

ס"ב אגודה כו'. וכן פי' הרי"ף וכן פי' הרא"ש פי' שני בשם הערוך: ומותר. כו'. אע"ג דפסיק רישיה הוא כיון שאינו כיבוי גמור רק דומה לכיבוי וע"ש במרדכי שמתיר אפי' ליקח להאיר רק שכ' שנכון ליזהר: הואיל ואינו כו'. הא מכוין אסור דלא כרמב"ם וש"ע שכ' דוקא אגודה וע' במרדכי:

ס"ג אין סומכין כו'. דלא כסוגיא דפרק כל הכלים דאמר ב"ש היא אלא כמ"ש כאן משום דלא ניתנו עצים כו' ומוקצה הוא לכ"ד. ר"ן. ואסור אפי' ביבישתא דלא כתוס' ורא"ש בשם ר"ת ע"ש וז"ש אבל מותר כו' דלר"ת יבשתא מותר לכ"ד ולח אסור לכ"ד: אבל מותר. ביבשתא שם: וכ"ש כו' אע"ג. שם חזי להיסק גדול ול"ק אלא אלהסיק בו אבל לא אלצלות ועמ"א:

ס"ד לדידן. אע"פ שאמרו ל"ד א' הכא בקדירה חדשה כו' מ"מ בשלנו מותר דכבר נגמר תיקונם. רי"ו: ויש אוסרין. הרא"ש שם וכנ"ל: ואם לא כו'. ירושלמי דמ"ק ר"י בר' ישמעאל אורי מדוחק כו'. והביאו הרא"ש בי"ט שם:

משנה ביצה ל'

משנה שם לב

ברייתא שם לד

תוספות שם

מימרא דרב יהודה שם לב לג ל' רמב"ם בפ"ד

מימרא דרב יהודה קינס' שרי כ"ב וכפי' הרמב"ם בפ"ד

משנה שם ל"ב וסיים הרמב"ם שם בפ"ד דלא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד

פירוש קדרות שלנו שכל תיקונם נגמר בתנור של יוצרים ולא דמי לקדר' חדשה דאמר ריש לקיש שם ל"ד סמ"ג והמרדכי ור"י ובית יוסף