עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו - שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ח
עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו. שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ח - 2 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן תל״ח
סעיף א׳
עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו. ובו ב סעיפים:עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפי' כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק הבית אחר הככר שהכניס לפי שאין דרכו של עכבר לפרר והני פרורין מעלמא אתו ולא מאותו ככר אבל אם תינוק נכנס לבית בדוק וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין אינו צריך לחזור ולבדוק שחזקתו שאכלו ואלו הפירורין שנפלו ממנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר וי"א שאם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לחזור ולבדוק: דיני עכבר נכנס ויוצא השמיט הרב הואיל ולא שכיחי:
סעיף ב׳
כזית חמץ למעלה על הקורה מחייבין אותו להביא סולם להורידו מפני שפעמים יפול מהקורה אבל אם היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו:
לחזור ולבדוק הבית. היינו החדרים הפתוחים אבל הנעולים א"צ בדיקה ולא חיישי' שהכניסה דרך חור ואם ראינו לאיזה חדר נכנס שאר החדרים א"צ בדיקה (ב"ח) ול"נ דבית פירושו חדר וא"צ בדיק' אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים היינו בעי' דגמ' בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלי' להקל וא"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול וכמ"ש סי' תל"ט ה"ה כאן ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ולא ידענא להי עייל:
ב׳
שאין דרכו. וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר (ב"ח רוקח):
ג׳
תינוק נכנס כו'. ומיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו וכמ"ש ססי' תל"ז:
ד׳
מבטלו בלבו. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת עסי' תל"ג סס"ח אבל אסור להטמין בידים (מ"מ ע' סימן תל"ו):
עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא:
ב׳
אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר:
ג׳
דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח:
ד׳
כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד:
ס"א אפי' כדי. הרא"ש והר"ן וכמש"ו לפי כו' והני כו': שהזקתו שאכלו ואלו כו'. לשון הרמב"ם וכ"מ: ברי"ף ע"ש: וי"א שאם. תוס' שם דאל"כ דלמא שייר וכמ"ש שם גבי עכבר בלחם משיירא וס' ראשונה ס"ל דכיון דנפלו פירורין חזקתו שאכלו וכשיטתו דס"ל כתי' דרבא דאמר האי מאי כו' אבל כאן שודאי אכלו כיון שיש פרורין ורבא לא ס"ל דמשיירא ותוס' וטור כשיטתם דס"ל כר"ז אפי' ודאי אכל אמרי' משיירא וכמ"ש בסי' תל"ט: דיני עכבר כו'. הרמב"ם פסק כשיטתו לפסוק כאת"ל אבל הטור פסק דכולהו ספיקא נינהו ובכולא תליא אם בטלו או לא וע' ב"י שנסתפק בפי' דברי הטור אם בטלו אם דוקא שכבר בטלו או שיכול עדיין לבטלו ואזלינן לקולא והסכים שהוא עדיין יבטלנו וכ"כ ב"ח דלא כד"מ וכן כת' הרא"ש להדיא בפ"א ס"ב ויראה כו' וכ"כ הטוש"ע בס"ב ומבטלו וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ח, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
