דין המפרש בים והיוצא בשיירא - שולחן ערוך אורח חיים סימן תל״ו

זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר כמ"ש סי' תל"ג בב"י ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום, וכ' הט"ז נראה דא"צ ביטול אלא כשיגיע הפסח יבטלנו וכ"מ מפירש"י עכ"ל אפשר שכוון למ"ש רש"י דכי הדר ימי הפסח עובר עליו דההיא שעתא לאו ברשותיה קיימא דלבטל' עב"ל /עכ"ל/ ול"נ שאין משם ראי' דזה קאי אהא דקאמר אם דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום חייב לבער ועל זה כ' רש"י דאם לא יבער ויחזור בפסח יעבור עליו לכן חייב לבער ועוד דבגמרא דילן קאי על חמץ ידוע וחייב לבערו מן העולם אבל בש"ע פסק כהירושלמי דאפי' בספק חמץ צריך לבדוק וכיון דחל עליו חובת בדיק' צריך ג"כ ביטול כתיקון חכמים שמא יש שם גלוסקא יפיפיה דאין לסמוך שיבטל כשיגיע הפסח דשמא ישכח באותו פעם לבטל וכמו שכ' סי' תל"ד ס"ב:

א"צ לבדוק. דלא חל עליו תקנת חכמים אבל אם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו קודם שיצא (ב"ח):

דחיישי' שמא כו'. וא"ת כל היוצא לדרך ודעתו לחזור אפי' זמן רב קודם הפסח יצטרך לבדוק הא לא קשיא דדוקא מפר' לים או יוצא בשיירא חיישי' שמא ישתהא עד סמוך לפסח אבל בדרך לא חיישי' (הג"מ פ"ב ד"מ) א"כ משמע בשיירא ומפרש אפי' דעתו לחזור זמן גדול קודם פסח צריך לבדוק קודם שיצא, ומיהו הכל לפי הענין אפי' בדרך קרובה אם דעתו לחזור יום או יומים קודם פסח צריך לבדוק תחלה דשמא יתאחר ביאתו:

אוצר. כלו' שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או דבר אחר:

ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק (מהרי"ל) ואפשר דהוא הדין להיוצא בשיירא תוך ל' ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק:

צריך לבדוק. דחיישי' שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו ג"ט ואח"כ יטרוד ולא יבדוק עבב"י:

א"צ לבדוק. אבל בחמץ ידוע צריך לבער וכמש"ל ואף על גב דחמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער כמ"ש סי' תל"ב ס"ב שאני הכא דמניח האוצר עליו בידים והוי כמטמין לכתחלה כמ"ש בהגהו' סמ"ק:

ואוצר חטים. נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצ' עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקי' כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחלה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו דהא י"א דאפי' לכתחלה א"צ לבער קודם ל' אבל אם הניח החטים ואח"כ נתחמצו החטים מלחות הבור אפי' נעשה תוך ל' א"צ לפנותו דבשע' שהניח החטים עדיין לא היה שם חמץ ועכשיו הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת וכ"ש כשיש ספק אם נתחמצו וכ"כ הרשב"א שאין לך אדם שמפנה בורו ע"ש:

אסור ליהנות. ואפי' למ"ד בחמץ שנפלה עליו מפולת דשרי אפשר דהא גרע טפי דהתם ממילא הוא שנמצא שלא היה בדעתו לפנות בגל ולחטט אחר הפסח אבל כאן דעתו לפנות בורו, (הרשב"א):

יבטלנו. פי' כשלא בא לביתו קודם הפסח וק' הא כ"כ בס"א וי"ל דקמ"ל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח ולא בא ובדעתו לבא תוך הפסח א"צ לשלוח שליח קודם פסח לביתו שיבדוק אלא די בביטול בעלמ' כיון שיצא בהיתר:

צריך לבדוק. דכשיבא בפסח לאו ברשותיה קיימא דליבטליה וכשראוהו עובר עליו (רש"י) משמע דקודם שראוהו אין עובר עליו (ב"ח) וצ"ע דהא בגמרא דידן קאי על חמץ ידוע וא"כ אף על פי שלא ראוהו עובר עליו כיון שהו' ברשותו לכן נ"ל דה"ק דקוד' שרואהו י"ל שכב' נאכל או נאבד או ישראל מכרו מפני שהוא כמשיב אביד' כמ"ש סי' תמ"ג ס"ב אבל כשבא לביתו ורואהו עובר עליו עמ"ש סי' תל"ד:

ואם שכח וכו'. משא"כ אם בדק היה צריך לבטל בשעת הבדיקה כמש"ל:

ולא יברך. דכיון דעיקר הביטול בלב דאפי' מחשב בלבו סגי אין מברכין על דברים שבלב:

גם אשתו. וא"ת דהא בר"ס זה כתב ואין מניח בביתו מי שיבדוק א"כ האיך כ' כאן שאשתו תבדוק וי"ל דאע"פ שמניח אשתו בביתו צריך לבדוק קודם שיצא דלכתחלה אין לסמוך על הנשים כמ"ש ססי' תל"ד (ב"ח) ול"נ דבעי' שיצוה וימנ' א' שיבדוק והכא מיירי שלא צוה לאשתו ואשמעי' דמ"מ תעשה כן וכמ"ש ססי' תל"ד ע"ש בב"י דשני הדינים ממקור א' הם:

א"צ לבער. כיון דהעכו"ם נכנס בבית זוכה ג"כ בחמץ שהרי הישראל הפקירו:

וצריך לבער בית העכו"ם. משמע דבבית ישראל א"צ לבער, דעל השני חל חובת ביעור כמ"ש סי' תל"ז וכ"כ רש"י בהדי' דהשוכר עובר על בל יראה אם לא בטלו והראשון ה"ל כמי שאין לו בית והחמץ אינו שלו דהפקירו ופטור מלבער ומ"ש המרדכי דאפי' הוא בביתו של עכו"ם וכו' ה"פ ל"מ כשיוצא מבית ישראל ואין ישראל אחר נכנס לדור בו פשיטא דזקוק לבער דהא ישאר החמץ ברשות ישראל אלא אפילו הבית של עכו"ם ויהי' החמץ ברשות עכו"ם והעכו"ם יזכה בו אפ"ה חייב לבער כנ"ל דלא כב"ח גם מ"ש לפרש בדברי האגודה נ"ל דלא כוון האגודה לזה מעולם רק כוונתו דדוקא מפרש ויוצא בשייר' חיישי' שתאחר ביאתו משא"כ ביוצא לדרך וכמ"ש ס"א בשם הג"מ כנ"ל ברור דוק ותשכח:

כשנכנס בו עכו"ם. אבל כשמפנהו ואין נכנס בו שום אדם נ"ל דתוך ל' יום חל עליו חובת ביעור וכמ"ש רסי' זה: כתוב במחזורים כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בנקל (ב"ח מהרי"ל) עסי' תמ"ד ס"ג:

ואינו מניח בביתו מי שיבדוק. לכאורה משמע דעכ"פ ידורו שם אלא שאין ביניהם מי שיבדוק וקשה דכיון דודאי יכניסו שם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם עד הפסח אלא צ"ל דסוגר הבית ואינו מניח שם שום אדם מכניס חמץ וזה נכלל במ"ש מי לבדוק דמסתמא אם ידור שם שום אדם יהיה הוא הבודק:

צריך לבדוק. נראה דביטול א"צ אלא ימתין עד שיגיע הפסח ויבטל וכן מוכח מפירש"י שנזכיר בסמוך והא דלא יברך על הבדיקה דאין זה זמן ביעור ממש כ"כ כל בו ועמ"ש בפי' זה בפי' הגהת סמ"ק:

דחיישי' שמא יחזור ע"פ בין השמשות. נראה דזה מיירי ביוצא לדרך רחוק ומכוין חזרתו ליום א' קודם פסח ואז חיישינן לזה משא"כ אם יכול לבוא יומים לפני הפסח בשופי לא חיישי' שמא יבוא לידי איזה סיבה שיתעכב דא"כ אין לדבר סוף וכ"ש בעושה ביתו אוצר דמיירי דוקא בכה"ג וכתוב בהגהות סמ"ק וא"ל א"כ כל יוצא לדרך קודם הפסח אפי' קודם ל' ודעתו לחזור קודם הפסח יצטרך לבער הא ל"ק דדוקא במפרש לים או שיירא ללכת למרחוק חיישי' דלמא משתהי עד ע"פ בין השמשות וק"ק מדפריך תלמודא אי דעתו לחזור אפי' מר"ה צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר ומשום דחיישינן שמא יבוא ע"פ בין השמשות בזה שיוצא מר"ה שיש שהות כ"כ אין סברא למיחש להכי אפי' במפרש ושיירא ולפירש"י ניחא עכ"ל ולפמ"ש ניחא דמיירי דמכוין ומגביל זמן ביאתו סמוך לפסח יום אחד או לכל היותר יומים כנ"ל בהאי מילתא שעיקר אינו אלא מדרבנן:

שיש חטים מחומצים. משמע שיודע בודאי דבר זה וכ"מ ממ"ש בסמוך ואם אין חמץ ידוע כו' ולא עמדתי על דעתו דהרי בתשו' הרשב"א שם כ' דאוצר חטים אפשר גרע טפי ממפולת כיון שדעתו לפנות בידו ולמכור הנמצא בקרקעיתו ובקירותיו אלא דשרי מטעם שאין כאן חמץ ידוע דדלמא לא היה בי' בפסח כלל ואח"כ נתבקע כו' עכ"ל משמע דבודאי יש איסור ותו תמוה לי במה דחילק כאן בין ל' יום או קודם ל' לענין להיות זקוק לבער דאין זה ענין לזה דהא דחילקו בגמר' בזה היינו לעשות אוצר מחטים טובים במקום שיש בו חשש חימוץ ודעתו לפנותו משא"כ כאן לענין לעשות אוצר ויש חשש חימוץ באותו אוצר גופי' לפי הנרא' דינא הכי דאם יש חמץ ודאי באותו אוצר אסור אפי' מראש השנה דהוה כמטמין בבורות דהא דעתו לפנותו אחר הפסח ול"ד למפול' ואם ספק הוא אין איסור אפי' תוך ל' דלא הוי כמטמין בבור וכ"ש בזה דפסק רמ"א אח"ז דאם יש שם חמץ אחר הפסח אסור ליהנות מאותן חטין ובתשובת הרשב"א שם לא חילק כלל בין תוך ל' או קודם ל' ע"ש ולפי הנראה הדברים שזכרתי עיקר להלכה ודעת רמ"א נעלמה ממני:

וי"א דקודם ל' יום כו'. עד הנה היתה דעת הרמב"ם וי"א זה הוא דעת רש"י דס"ל דדעתו לחזור שאמרו היינו תוך הפסח אבל קודם הפסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר ביאתו קודם י"ד ואפי' תוך ל' אין זקוק לבער כ"כ בהגהת סמ"ק וכ"ה מבואר שם בפי' שמביא בשם הר"ר מנחם ממילאן לפרש הגהת סמ"ק אליבא דהפייטן שלנו בה' ביעור חמץ אלא שיש באותו פי' ט"ס במ"ש שם בסוף וז"ל תוך ל' יבער חמירא בכל ענין בין אין דעתו לחזור בין יש דעתו לחזור קודם הפסח משום דחל עליו חובת ביעור צ"ל אחר פסח שהרי סיים ע"ז וז"ל וכ"ש אם דעתו לחזור תוך הפסח אבל אם היה דעתו לחזור קודם הפסח אפי' תוך ל' נמי לא א"כ היאך כתב לעיל דאם היה בדעתו לחזור קודם הפסח חייב לבער אלא ודאי שהיא ט"ס וצריך להיות אחר הפסח והוי שפיר סיפא הפוכא דרישא ועל המחבר כאן יש לתמוה שכ' בתחילת דבריו וי"א דקודם שלשים כו' היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח משמע דבתוך שלשים צריך לבדוק אף שאין דעתו לחזור בתוך הפסח וכן בסוף דבריו שכ' ואע"פ שדעתו כו' כיון שהוא קודם שלשים משמע דבחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו בעינן קודם שלשים וזה אינו כמ"ש ותמיה גדולה על רמ"א שלא הרגיש בזה:

אבל אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'. ונראה דצריך לברך בשעת הבדיק' כיון שטעם הבדיקה זו מטעם שיבא בתוך הפסח ואז יעבור עליו בבל יראה מש"ה ה"ל בדיקה זו של עכשיו כמו ליל י"ד לאחר אבל לדיעה הראשונה שס"ל שהבדיקה היא משום גזירה בעלמא שמא יבא בין השמשות בע"פ וא"כ א"צ לברך אלא ממ"ש המ"מ והביאו הב"י משמע שא"צ לברך אא"כ בודק לצורך הביעור ע"ש משמע אפי' בדעתו לחזור בתוך הפסח מ"מ כיון שהבדיקה אינה מביעו' ממש א"צ לברך ע"ש ותמהני כיון שזה בהכרח לו הוי לי' כמו ליל י"ד לאחר ולמה לא יברך וכ"כ הכל בו דעות רבים בזה ומו"ח ז"ל פסק דאם הוא בודק בתוך ל' דאז הוא משום ביעור ממש לכן יש לו לברך משא"כ אם הוא קודם שלשים דהטעם הוא משום חששא אין לברך ולעד"נ דבעינן תרתי לטיבותא שיהיה בתוך שלשים ודעתו לחזור בתוך הפסח ואז צריך לברך:

ישראל היוצא מבית עכו"ם. נראה דבישראל היוצא מבית עכו"ם לשיירא וישראל אחר נכנס תחתיו לבית זה שא"צ לבדוק בתוך ל' ד הא אותו הישראל יבדוק החמץ הנשאר מישראל הראשון ומ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל דאפי' הוא בית של עכו"ם ויוצא ישראל ממנו צריך לבדוק כו' משמע דפשיט' אם ישראל אחר נכנס תחתיו כמו שפירש"י ע"ש זה אינו אלא דר"ל דקאי על דין התלמוד פשיטא אם הוא יוצא מביתו המיוחד לו לשייר' ואינו מניח שם מי לבדוק כלל פשיט' שצריך לבדוק אלא אפי' אם הוא ביתו של עכו"ם מ"מ צריך לבדוק וזהו פי' של אפי' והי"א שכ' רמ"א בהג"ה הוא דעת הטור ומטעם דאף אם נשאר החמץ ודאי נתיאש ממנו ומ"ש בב"י שמתרץ קושיות הטור דמ"מ מצו' חכמים הוא מאחר שהוא תוך ל' ול"נ דמת הטור עיקר שמצות בדיקה אינ' חובת הגוף אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה משא"כ כאן שאין לו בית למה יהא חייב לבדוק ביתו. לא אמרו אלא בדעתו לחזור לביתו אחר הפסח דביתו מקרי משא"כ כאן כנ"ל להלכה והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו:

בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א"צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח"י בשם אחרונים דלא כב"ח ע"ל ס"ס תל"ד:

זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט"ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ"א השיג על הט"ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג"כ ביטול. וח"י הסכים עם הט"ז:

א"צ לבדוק. וכתב ב"ח ומ"א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח"י:

אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח"כ רוצה להניח שם עצים או ד"א:

ואח"כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה"ה להיוצא בשייר' תוך למ"ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ"א:

א"צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס"ק ג':

חטים מחומצים. הט"ז השיג על הרב בדין זה. והח"י מיישבו ע"ש:

אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ"א ובח"י:

היוצא מבית עכו"ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ"א ח"י:

מצות ביעור. לפי מש"כ הרב לעיל ס"ס תל"ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א"כ יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח"י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב"ח ומהרי"ל:

ס"א ואינו מניח. דאל"כ לא חל עליו חובת הביעור דשלוחו כמותו כמש"ל: ולא יברך. כמ"ש הרא"ש ותקנו על ביעור חמץ לפי שמיד הוא מבטל ומצניע את הידוע לו עד שעה ה' ואז מבערו ועל עסק זה נתקנה הברכה כו' ע"ש משא"כ כאן שאין מבטלו וגם עדיין משתמש בחמץ: א"צ לבדוק. לשון הרמב"ם. ור"ל דוקא ספק חמץ וכמ"ש בירושלמי והביאו הר"ן ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה וכ' אבל א"נ כן לפי גמרא שלנו שאמרו לבער. וכ"כ הטור וש"פ אבל הרמב"ם דרכו לנטות אחר הירושלמי ברוב מקומות וכן פסק בכל בו וכן לשון סמ"ג וסמ"ק: וכשמגיע כו'. דאל"כ עובר משום בל יטמין כמ"ש בפ"ק משא"כ ברישא דמבטל בשעת בדיקה כמ"ש שם הבודק כו' וניבטליה בארבע כו' משא"כ בסיפא וכ"פ מ"א דלא כט"ז וז"ש בס"ב ואם שכח כו' מ' בלא"ה מבטל בשעת בדיקה ועמ"א שם: ואם דעתו כו' קודם כו'. למד מהירושלמי דפ"ק היוצא לפרש כו' הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לל' יום צריך לבדוק כו' א"ר בא אפי' יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור ור"ל אין בדעתו לחזור קודם פסח אבל בדעתו לחזור קודם פסח א"צ שיבדוק אז וא"ר בא אפי' דעתו לחזור שמא ימלך ולא יחזור אלא בה"ש: וכן כו' קודם הפסח. ג"ז לשון הרמב"ם שם: מיהו לאחר. אע"ג דבירושלמי פ"ב אמר דבנפלה מפולת מותר לאחר הפסח שאמרו שם הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אר"י לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרין אתיא דר"י כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא ר"י חשש להערמה ורשב"ל לא חשש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכייה לית כאן זכייה והוא אסור ור"ל פלוגתא דנדרים מ"ג א' במתני' ת"ק ור' יוסי ושם בגמ' אר"י מ"ט דר"י כו' נמצא בנפלה בין למ"ד משום הערמה מותר כנ"ל ובין למ"ד משום זכייה אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ולא קי"ל כוותיה דהלכה כסתם מתני' אלא שר"ה גאון אסר בכה"ג וצ"ל דכאן גרע ממפולת ודמיא להערמה: ואם אין כו' מותר כו'. אין שם באותו תשובה למכור אחר הפסח בספק חמץ אלא שדקדק כן מלשונו שכ' ואם היה ברור לנו שיש שם חטים כו' דה"ז כמבטל ומכוין כו' וצ"ע שלא צידד שם בספק אלא שא"צ לפנות אף אם נעשה בתוך שלשים משום ס"ס ספק אין שם ואת"ל יש שם שמא נתעפש כו':

ס"ב וי"א דקודם. וכ"מ פשטא דגמ' דפריך ואי דעתו לחזור כו' וע' רש"י שם ד"ה אפי' כו' וכן העושה אוצר קשה לפי' הרמב"ם ועב"ח שנדחק מאוד. וכדעת הראשון בירושלמי וכ"כ הר"ן: ואם שכח. כנ"ל: ולא יברך. ע' מ"א וכ"כ הטור: גם אשתו. ס"ל דאפי' מניח אשתו בביתו צריך לבדוק כדעת הירושלמי שאמרו שם לא תיתני נשים מפני שהן עצלניות והן בודקות כ"ש ועסי' תל"ז ס"ד דלא קי"ל כהירושלמי:

ס"ג ישראל היוצא. דקדק מדאמרי' המפרש ויוצא בשיירא שאין נכנס בבית אבל יוצא לדרך לא ועב"ח וז"ש אבל אם הוא כו': אע"פ שהא"י כו'. דטעמא דגמרא דתוך ל' יום חל חובת ביעור כיון שלא יבדוק בי"ד: וי"א. כיון שהא"י נכנס בו זוכה בחמץ וקודם זמן איסורו אם נותנו לא"י א"צ לבער כמ"ש בפ"ב וצ"ע לסברא זו דאף אם לא נכנס מ"מ הפקיר חמצו קודם איסורו בפלטיא וא"צ לבדוק כלל ומותר אף לאחר הפסח באכילה כמ"ש לעיל:

מימרא דרב פסחים ו':

מימרא דרבא שם וכפי' הר"ן בשם אחרים וכן כת' הטור בשם הרמב"ם והרי"ץ גאות

גם זו שם בגמרא:

טור וכפי' רש"י שם

טור

שם בשם אבי העזרי

שם ושם: