סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות - שולחן ערוך אורח חיים סימן תכ״ח

כלל הענין לעולם צריך לראות שלא יהיה יה"כ ביום א' ולא ביום ו' כדי שלא יהא ב' ימים קדושים סמוכים זו לזו וגם שלא יהיה הושענא רבה ביום השבת שלא תדחה הערבה: וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכ' כו'. כצ"ל פי' ביום שיהיה עצרת יהי' חנוכ' שאחריו אם הם כסדרן או חסרים אבל כשהם מלאים יבוא ביום שאחר עצרת כגון אם עצרת ביום א' יבוא חנוכה ביום ב':

תמוז אגה"ו. כצ"ל מרחשון בדה"ז:

מבה"ח מעוברת. פי' שחל ר"ה ביום ה' והשנה מעוברת שאז קורין פ' נח בר"ח חשוון ונתוסף שבת אחד:

במדבר סיני קודם עצרת. כי בעצרת ר"ה לאילנות ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה ומה"ט קורין אתם נצבים קודם ר"ה:

המלך. היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט. פת וילך פירוש מל' פתות אותה פתים שמחלקין נצבים וילך לשתים:

פקדו ופסחו. פקדו לשון ציווי כלומר צו קורין סמוך לפסח, סגרו לשון מצורע מוסגר, מנו הוא במדבר סיני שנמנו בו ישראל, צומו, היינו ט"ב, וצלו, היינו ואתחנן, קומו, היינו אתם נצבים, כשחל פסח בשבת דאז בני א"י קורין בשבת שאחריו שמיני יש מפרידין תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחקותי ואם הוא במעוברת מפרידין מטות ומסעי (כ"ה רי"ט ח"ב סי' ד' ותיקון יששכר וע"ש דף פ"ט):

מחלקים. ובקצת מקומות נוהגין כרש"י לולי, כי ידין, ומצאתי כתוב שאפי' יש חיובים לא יחלקו הפ' יותר:

בפסוקים שלפניהם. היינו ג' פסוקים שלפניהם (ב"י תוס') ועסי' קל"ח ובס' צ"צ סי' נ"ו נדחק ליישב מנהגנו שמתחילין בקללות שבת"כ ואין מתחילים בפסוק שלפניהם ומ"מ נ"ל דיתחיל ג"פ שלפניהם והמנהג נתפשט מפני שקורין להרב האב"ד בכל שבת לשלישי וא"כ צריכים לקרות עמו עד התוכחה ולכן מתחילין בתוכחה אבל מוטב שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת או יתחילו למפרע ג"פ עססי' קל"ז ובכ"ה כ' שבמקומו נוהגים לקרות להחכם בתוכחות ובשירת הים ובעשרת הדברות וקודם שיקרא התוכח' אומר מוסר ה' בני אל תמאס כי את אשר יאהב וגו' וקודם שקורא הדברות אומר רכב אלקים רבותיים, גם נוהגין לקרות ללוי פ' העגל וקורין אותה בקול נמוך עכ"ל, מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידא, כתוב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב:

מי"ז תמוז. אם טעה והפטיר בשבת ראשון בפ' דיומא יפטיר לשבת הבא דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו (צ"צ) עסי' תכ"ה: מש"כ בחומשים ויברח לפ' וישלח ט"ס הוא ושייכה לפרש' ויצא (לבוש):

הלא כבני כושיים. וכ"כ הב"ח ומט"מ והאגודה דלא כלבוש שכ' להפטיר התשפוט אף כשהן כפולות שכבר העיד הב"ח שבכל הקהלות נוהגין כמ"ש הש"ע:

ולא גה"ז עצרת. קשה דהא כתב אח"כ לא ג' חנוכה משמע אבל ה"ז שפיר נקבע חנוכה ולא כעצרת והיאך כתב אח"כ ביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת ונ"ל שיש כאן ט"ס במ"ש וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת אלא צ"ל שיהיה עצרת יהיה הושענא רבה פי' הושענא רבה שאחר עצרת:

מרחשון גדו"א. צריך לומר יום א' דר"ח אבל בשאר הסימנים בחודש שיש בו שני ר"ח קאי הסי' שלו על יום ב' דר"ח זה מצאתי:

פקדו. פי' פ' צו קודם פסח. וסגרו היינו מצורע. מנו ועצרו. פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב. וצלו הוא ואתחנן. קומו. היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה:

לו חכמו. כי אשא. זו דעת הרמב"ם וטור בשם גאון אבל רש"י ותו' כתבו לולי כעס. כי ידין. וכ"ה במנהגים וכן נוהגין בכל הקהלות במדינות אלו. ותמהתי שלא כ' רמ"א כאן דבר זה שאין נוהגין כדברי הש"ע. וכתב הרמב"ם למה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה שיחזירו העם בתשובה:

אין מפסיקין בקללות. וז"ל התו' בפ' בני העיר וקורין א' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו א"ר אחא אל תעש התוכחה קוצים קוצים וא"ר יהושע דסכני' אני אמרתי עמו אנכי בצרה וא"כ אין בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא א' הכל יתחיל בדבר א' ויסיים בדבר אחר ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ויש לתמוה הרבה שהרי בפ' הקורא עומד אמרי' תנא הפותח לקרות מברך לפנים והחותם מברך לאחריה והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקנו רבנן גזירה משום נכנסים ומשום יוצאים א"כ בזמן המשנה לא היו כל הקוראים מברכים אלא הפותח והחותם וכאן אמרה המשנה שלא יברכו בקללות הא אין מברכין כלל אלא הפותח והחותם ונ"ל דאף בזמן המשנה לא היה קבוע וחיוב בזה הדרך שלא יברכו רק הפותח והחות' אלא שהיו כל הקוראי' יכולי' לסמוך על הפותח וחותם וא"צ לברך כל אחד בפ"ע כמ"ש בברכת הנהנין דלפעמים א' מברך והשני יוצא בשמיעתו ואם רוצים כל א' מברך בפ"ע ה"נ כן היא ותדע לך כן דאטו אם בזמן המשנה בא אחד לבה"כ בשעת קריאה דלא שמע הברכה שלפניה וכי ס"ד שיקרא בלא ברכה. אלא דהאידנא יש חיוב בדבר לברך כל א' בפני עצמו ונמצא שפיר אמר אין קורים שנים בקללות שאיסור יש בדבר כנ"ל נכון:

חנוכה. צ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה. פי' ביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה שאחריו אם הם כסדרן או חסרים אבל כשהם מלאים יבוא ביום שאחר עצרת כגון אם עצרת ביום א' יבוא חנוכה ביום ב'. מ"א: וט"ז מגיה שצ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה הושענא רבה פי' הושענא רבה שאחר עצרת ע"ש:

מרחשון גדו"א. צריך לומר יום א' דר"ח אבל בשאר הסימנים בחדש שיש בו שני ימים ר"ח קאי הסימן שלו על יום ב' דר"ח מצאתי ט"ז. ובמ"א הגיה מרחשון בדה"ז:

מבה"ח. פי' שחל ר"ה ביום ה' והשנה מעוברת שאז קורין פ' נח בר"ח חשוון ונתוסף שבת א':

המלך. היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט. פת וילך פי' מל' פתות אותה פתים שמחלקין נצבים וילך לשתים:

פקדו. לשון צווי כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו פי' במדבר שנמנו בו ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב. וצלו היינו ואתחנן. קומו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה:

לו. ואנחנו נוהגים כרש"י לולי כי ידין ט"ז. ואפי' יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר. מ"א ושכנה"ג:

שלפניהם. היינו ג' פסוקים שלפניהם. ועיין סימן קל"ח מש"ש. ובתשובת צ"צ נדחק ליישב מנהגינו שמתחילין בקללות שבתורת כהנים ואין מתחילין ג' פסוקים שלפניהם. ומ"מ נ"ל דיתחיל ג' פסוקים שלפניהם. והמנהג נתפשט מפני שקורין להרב ראב"ד בכל שבת לשלישי ואם כן צריכים לקרות עמו עד התוכחה ולכן מתחילין בתוכחה אבל מוטב שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת או יתחיל למפרע ג"פ עססי' קל"ז. ובכנה"ג כתב שבמקומו נוהגים לקרות להחכ' בתוכחות ובשירת הים וביו"ד הדברות וקודם שיקרא התוכחות אומר מוסר ה' בני אל תמאס כי את אשר יאהב וגו' וקודם שיקרא הדברות אומר רכב אלהים רבותיים. גם נוהגין לקרות ללוי פ' העגל וקורין אותה בקול נמוך עכ"ל. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידא. כתב בצרור המור מ"ב מסעות שבפ' ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב. מ"א ע"ש:

שמעו. ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר לשבת הבאה דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו צ"צ מ"א עסי' תכ"ה מה שכ' בחומשים ויברח יעקב לפ' וישלח ט"ס הוא ושייכא לפ' ויצא. לבוש:

כושיים. וכן כתב הב"ח ומט"מ והאגודה דלא כלבוש שכתב להפטיר התשפוט שכבר העיד הב"ח שבכל קהלות נוהגין כמ"ש הרמ"א מ"א. ועיין תשובת רי"ט סי' ד' למה דוקא חקת ובלק מחוברים:

ס"א לא אד"ו. ר"ה כ' א'. סוכה מ"ג ב' וע"ש בתוס' בשם ירושלמי שעפ"ז יתבארו כל הג"ס: לא זב"ד פורים. ירושלמי פ"ק. דמגילה סוף הלכה ב' א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת חל להיות בשל צומא רבא בחד בשבת חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא וזה ראיה למ"ש תוס' בפסחים נ"ח ב' ד"ה כאילו כו' וע' סוכה נ"ד ב' וכן צ"ל מתני' דמגילה הנ"ל כאחרים וירושל' לא כוותיה וכן קי"ל:

ס"ב אלו הימים כו'. וסימן לקביעות. ג' לעולם כסדרן בין בפשוטה בין במעוברת. ב' וז' א"א להיות כסדרן בין בפשוטה בין במעוברת וכן ה' במעוברת. ה' בפשוטה א"א להיות חסירה הרי ז' מיני קביעות בפשוטה וז' במעוברת. ועוד נתנו סי' יום א' של שבועות הוא יום א' של חנוכה וסימן כי נר מצוה כו' א"ל בשלימה שאז הוא ביום ב' של שבועות ויום א' של חנוכה הוא יום פורים וזהו דוקא בשנה פשוטה חסירה:

ס"ג וסימן על כו'. עמ"ש בס"ס תע"ו:

ס"ד לעולם. כו'. מגילה ל"א ב' ועיין תוס' שם ד"ה משה כו'. וסימן לפרשיות המחוברות. ויקהל ופקודי. א"מ וקדושים. תזריע ומצורע. בהר ובחוקתי. לעולם מחוברות בפשוטה וחלוקות במעוברת חוץ מה"ש שאף בפשוטה מתחלקין ויקהל פקודי משום שנתוסף שבת אחד קודם לפסח. וחקת ובלק אינן מחוברין אלא כשחל שבועות בשבת שניתוסף פרשה א' ובין בפשוטה ובין במעוברת. ומטות ומסעי אינן נפרדין אלא בה"ח וה"ש מעוברת שקורין א"מ קודם פסח ונשא קודם עצרת וחסר פרשה א'. ונצבים וילך אינן נפרדין אלא כשר"ה בב"ג כמ"ש למטה ב"ג המלך כו':

ס"ה האזינו כו'. רי"ף: והשביעי. שם: ודוקא. דלא כרי"ף שם:

ס"ו בפסוקים. תוס' שם ד"ה מתחיל: וכן. שבועות ל"ו א' כנה כו':

ס"ח משבעה עשר בתמוז כו'. תוס' מגילה ל"א ב' ד"ה ראש חודש: וביום כו'. שם: ויש אומרים. שם: ובשאר שבתות כו'. וכשקורין שתי פרשיות כו'. תוס' שם כ"ג א' ד"ה כיון והא שאין כו': ובלבד. ע"ש כ"ה א' ב' וה"ה כאן:

טור

שם

שם

שם

טור בשם רב פלטוי גאון מימרא דרב ראש השנה ל"א

משנ' מגלה ל"ח

ברייתא שם וכפירוש ה"ר מנוח

הרמב"ם

מימרא דרבא מנחות ל'

טור בשם פסיקתא

ב"י ומדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות תפלה וכ"כ התוס' והמרדכי בפ"ד דמגילה

טור