דיני קטן בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ״ג

ומלתא דנפיק מיניה חורב' כגון תקיע' שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו (ר"ן פ"ג דר"ה) וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך אבל דעת רמ"א בי"ד סי' שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא: אביו מצווה. אבל אמו אינה מצווה וכ"ה בנזיר דף כ"ט ובת"ה סי' צ"ד ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש היא החמירה על עצמה (תשו' מהר"מ ד"ק סי' ר') עסי' תרי"ו ומשמע בנזיר דאין מחויב לחנך בתו ע"ש ובתו' בנזיר הקשו מ"ש דבי"ה מחויב לחנך בתו ע"ש ואפשר דכל המצות דמי לי"ה וצריך לחנכם וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג:

מאיסור דאורייתא. באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה) וכתב באו"ה שמ"ח דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עד כאן לשונו ועבי"ד סימן פ"א סס"ז דמכל מקום מזיק לתינוק וכ' הש"ך בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף ל"ד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף ק"ג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ בל' המשניות באהלות גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים ומ"מ כתב הש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף ה' טומאת מת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע:

ולהאכילו בידים. ואי' ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו וכ"ש דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה וכ"כ בהג"א שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים וע' סי' רס"ז ס"ז ושס"ב ס"ז אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ': קטן שלא הגיע לחינוך ושתיית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואחר כך היין (ראב"ח ח"א קי"ב) ונ"ל דאם היין אינו חזק ויפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו: כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור עכ"ל ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצווים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ והרשב"א בתשובה כתב דמידי דצריך לתינוק כגון אכילה בי"ה מאכילין אותו בידים אבל מידי דלא צריך ליה לא דהא אסור לינק אחר כ"ד חודש ואף שאמרה להלכה ולא למעשה הר"ן כתבה סתם למעשה וא"כ אם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמי' יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנו לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל עסי' תס"ו, וכ' עוד רי"ו דכל דבר שהוא משום מצו' ספי' ליה בידי' כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התו' בפסחי' דף פ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אף על פי שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה ועמ"ש סי' רס"ט די"א דמ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש אבל הא פשיטא דמ"מ מחויב לחנכם במ"ע כגון לעשות להם קידוש וכיוצא בזה כ"מ בת"ה סימן צ"ד והחינוך כל חד לפום חורפיה היודע להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין חייב בתפילין היודע מענין שבת חייב בקידוש וכן כל כיוצא בזה:

טוב לו שיקבל. והכי אמרינן בסנהדרין ד' נ"ה ע"ב תקלה איכא קלון ליכא ע"ש ובדבר שבממון עבח"מ סימן שמ"ט ובס"ח סי' תרצ"ב:

מאיסור דאורייתא. כתב זה ע"פ תי' ב"י בהרמב"ם דהיינו שהרמב"ם כתב באיסור דרבנן אין ב"ד מצורן להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו והקשה הטור דבגמרא משמע אפילו איסור דאורייתא ותי' ב"י בשם חמיו דהא דנקט רמב"ם איסור דרבנן היינו משום סיפא דאין ממחין ביד אביו הא בדאורייתא ב"ד ממחין ביד אביו ועל פי זה כתב רמ"א כאן דדוקא מאיסור דאורייתא ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין אב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפילו באיסור דרבנן וכ"כ ב"י בסמוך וז"ל וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהן משום שבות עכ"ל: הב"י הביא כאן מ"ש הטור בי"ד סימן שע"ג לענין טומאת מת שאביו צריך להפרישו וכתב ב"י טעמו דאע"ג דבפ' חרש משמע דדוקא לענין דלא לטמאתו בידים אמרינן שצריך להזהיר הגדולים על הקטנים היינו מקמי דידעינן הג' למודים דהיינו טומאה ודם ושרצים אבל אחר שנתגלו לנו ה"ל תרי כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ואע"ג דעביד בגמרא צריכותא הוא לאו דוקא דא"כ לכתוב רחמנא נבילה וטומא' כו' ותימא ע"ז דאם הצריכותא לאו דוקא וה"ל ב' כתובי' ואין מלמדין ג"כ קשה לכתוב רחמנא נבילה וחד מנייהו ולא יהי' לנו צריכותא ונצרך לו' דה"ל ב' כתובים כו' אלא ע"כ דאין זה קושיא כלל דלכתוב חד משאר איסורים דלא הוזכרו לענין זה אלא אנו צריכים לתרץ מה דקשה לא לכתוב חד מנייהו ממה שזכרה התורה ועוד הביא ב"י בשם מהרא"מ דהקשה לא לכתוב שרצים ותיתי במה הצד מטומאה ודם אלא הצריכותא לאו דוקא וזהו פלאי להתחכם על התלמוד שעשה כאן צריכותא ואנן נימא דלאו צריכותא הי' ויוצא לנו מזה נפקותא גדולה לענין מלמדין ונלע"ד דודאי הצריכותא דוקא היא ויש כאן פירכא על מה הצד דהא בטומאת מת אשכחן נמי פעמים דמביא לידי כרת כגון אם נכנס למקדש וקדשיו ע"כ הוה פירכא דהא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא וכאן הוה פירכא חשובה אף ע"ג דאינה חשובה כמו הפירכא דפרכינן בגמר' מ"מ ג"ז הוא פירכא טובה אלא ברור היא דהאי צריכותא הוא דוקא ואין כאן ב' כתובים הבאים כא' כלל דאל"כ היה לו לתלמוד לתרץ כן והנלע"ד לפ' דברי הטור בדרך זה דז"ל שם כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך הוא מוזהר על הקטנים מלטמאות וכ' הרמב"ם שאין הגדולים מוזהרים אלא שלא לטמאות ביד אבל אם בא לטמאות בעצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שאבי הבן מצווה לחנכו בקדושה ונ"ל שצריכין להפרישו וכ"מ הל' שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים משמע שצריך להזהירם מלטמאות עכ"ל וזה ודאי קשה מאי למד הטור מן משמעות הל' של הדרשה אחר שבגמר' פירשוהו דלא לטמאות בידים דוקא ע"כ נלע"ד דל' להזהיר הגדולים כו' יש משמעו' דלא קאי רק על הב"ד ואפי' הם ישראלים ובזה אמרו בגמ' דהאזהר' היתה על טומאה בידים דוקא והיינו הב"ד אבל על אביו לא היתה שום אזהרה מן התורה רק מצד החינוך ראוי לחנכו כמו שסיים לחנכו בקדוש' והקדושה היא אינה מצד חיוב דאורייתא אלא מדרבנן וזו היא דעת הרמב"ם וטור חולק ואומר דעכ"פ האי אמור ואמרת משמעו שצריך להפרישו אלא דהא דאמרי' בגמ' דלא ליספו ליה בידים דוקא היינו על הב"ד כפי משמעו' שהבין המקשן דקאי על הב"ד ובזה יש חילוק אבל מ"מ לפי האמת עיקרא דקרא דמזכיר אזהרה היינו על האב שהוא חייב מן התור' וזה מדוקדק בלשון הטור שהתחיל בכהנים שהכהנים מוזהרים דהיינו האב על בנו כ"ז שהוא ברשותו ולא זכר הב"ד וע"כ סיים לומר שצריך להזהירם לשון יחיד דעל אביו קאי לקיים בו אמור ואמרת להזהיר אותו ולהפרישו דתחלה אמר ונ"ל שצריכים להפרישו לשון רבים היינו בכל הכהנים קאמר שיזהירו את בניהם כמו שהתחיל בכהנים אבל לעולם הטור ג"כ ס"ל דלענין טומאה אין על הב"ד מוטל להפרישם וראיה לזה שהב"י מביא דברי נ"י דס"ל כהטור ודברי נ"י הם באב דוקא כנלע"ד נכון להסכים דבריהם עם הרמב"ם ולא לחלק בין טומאה לשאר עבירות כיון דהתלמוד משוויה אותם להדיא:

מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו כו'. עפ"ז נל"ל דברי רש"י בב"ק דצ"ח בשורף שטרו של חבירו דאמרינן הוה עובדא וכפיה רפרם לר' אשי ואגבי' מיניה כי כשורא לצלמא ופרש"י שר' אשי שרף שטר חבירו בילדותו ואיכא למידק דודאי כוונת רש"י להציל ר' אשי מענין זה דהוא שרף שטר חבירו פי' דבילדותו עשה כן וכ"כ בתשו' מהרמ"פ בסוף תשובותיו וא"כ למה כפה אותו לשלם והא משנה שלימה היא הקטן פגיעתו רעה הוא שחבל פטור כ"ש ממונו ובא"ז למד מכאן דקטן חייב כשהגדיל ומביא עוד ראיה מדאמרי' בב"ק דף ל"ט מעליית יתומים ממ"ש הג"א בפרק החובל כן בשם א"ז אבל מו"ח ז"ל כתב דלא קי"ל כן דשאני גבי מועד דהיתה תקנת חכמים כן מפני תיקון העולם כמ"ש התוס' בפ' ד' וה' שם ונלע"ד דר' אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין דרב פסק על רבה ב"ב חנה שישלם לפועלים שכירותם על מה שנשאו לו חבית ושברוהו בפשיעה ואמר שם רבה דינא הכי א"ל אין דכתיב למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור ה"נ עשה רפרם כן לרב אשי וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה אלא בדברים אכפיה כדאשכחן בהמדיר בכפיה שהיה בדברים וכוונת רפרם היתה שיעשה רב אשי לפנים מ"ה וכפוהו בדברים על זה כנ"ל נכון בזה:

אין. ומלתא דנפיק מיניה חורבה כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו ר"ן פ"ג דר"ה. וכתב הב"ח דגבי טומאה מצווין להפרישו אפי' לא הגיע לחינוך. אבל דעת רמ"א בי"ד סימן שע"ג דאין מצווין להפרישו וכ"ד רוב הפוסקים ופשטא דגמרא. מ"א וט"ז ע"ש:

אביו. אבל אמו אינה מצווה להפרישו וכ"ה בנזיר דף כ"ט ומשמע שם דאין מחויב לחנך בתו ע"ש. ובתוס' שם הקשו מ"ש דביה"כ מחויב לחנך בתו ע"ש. ואפשר דכל המצות דמי ליוה"כ וצריך לחנכם וכ"ה בילקוט אמור דף קע"ח. מ"א:

דאורייתא. ובאמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאיתא בסימן ק"ו (ס"ב) [ס"א] ובכמה דוכתי אלא שאם לא הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו. ב"י ע"ש ועיין ט"ז. וכתב באו"ה דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה לית לן בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עכ"ל. ועיין ביו"ד סימן פ"א סס"ז דמ"מ מזיק לתינוק וכתב הש"ך בי"ד סימן שע"ב בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא שמא הוא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש. וצ"ע דבלא"ה מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה וצ"ע. מ"א ע"ש:

בידים. ואיתא ספ"ט דשבת דאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו ואפי' דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו אסור ליתן לידו כ"ש דבר טמא דחזיא לאוכליה בעיניה וכ"כ בהגה שם והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאע"ג דימות לא חזיא לאכילה כך כדאיתא בב"ב דף כ' קטן שלא הגיע לחינוך ושתית המים היזק לו ואין שם יין ישראל מותר לגדול ליתן לו סתם יינם ובתנאי שימזוג בששה חלקים מים וישים המים תחלה ואח"כ היין ראנ"ח ח"א קי"ב ונ"ל דאם היין אינו חזק שיפסד ע"י כך יצוהו לעכו"ם ליתן לו. מ"א. כתב רי"ו נ"א ח"א דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור אבל אסור לומר לעכו"ם להאכיל אותם איסור. עכ"ל. ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותם וכן נוהגים בפסח שמצוים לעכו"ם לישא התינוק לביתו ולהשקותו חמץ ואם התינוק חולה וא"א לשאת אותו חוץ לבית יבקש מעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא חמץ ומעמידו בבית וה"ל חמצו של עכו"ם ואז אפי' הולך העכו"ם לפעמים יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות אבל הוא לא יגע בו שמא יאכל או ישתה ממנו אבל אם התינוק אינו חולה כ"כ ישאנה לחוץ ולא יכניס החמץ לבית כלל. ועמ"ש בסימן ת"נ ס"ק י"א ועיין מ"א:

לתשובה. קטן שגנב או שמזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה אבל אין צריך לשלם אם אין הגניבה בעין ב"ח ועיין ט"ז ובספר חסידים סימן תרצ"ב:

ס"א קטן כו'. דר"פ ור"י עבדו עובדא ושם קי"ג א' ובפ' הניזקין וליכול קטן אוכל כו' וש"מ: אבל אביו כו'. דאף לחנכו חייב כמ"ש ביומא פ"ב א' וב"י פי' כן בדברי הרמב"ם וכמ"ש בהג"ה וי"א שלא כו': מאיסור. דוקא כמש"ש ע"ח ב' ת"ר תינוקות כו' ולא מצינו בהו חינוך. ר"ן ודוקא לצורך תינוק. שם: ולהאכילו. שבת צ' ב' ות"ק כו' א"ה כו': וכן. יבמות שם: ואפי' דברים כו'. כמש"ש תולש בעציץ נקוב ובפ"ב דעירובין אבל לא בטבל ואוקמינן בטבל דרבנן ואם איתא הרי יחזי לקטנים וכמש"ש דמשום האי טעמא מערבין לגדול ביוה"כ וכ"ד תוס' בר"ה לג א' סד"ה תניא כו'. אבל הרשב"א כ' דבדרבנן מותר כיון דלא קיימא תי' דיבמות שם ובזה אתי שפיר ההיא דר"ה כאן בקטן כו' וכפי' תוס' וראיה מדאמרי' בפ' תולין וליתן לתינוק ישראל ואע"ג דמשנינן שם דאתי למסרך זה לא שייך אלא בדבר שלצורך הגדול ממ"ש בסוף פ"ג דעירובין דאתי למסרך ולכאורה קשה הא מאכילין אותו ביה"כ כמ"ש בפ"ח דיומא וגזרו עליו להאכיל כו' אלא כנ"ל ומ"ש מטבל לא דמי דשם איסירו מצד עצמו משא"כ ביה"כ: וי"א דכ"ז. כנ"ל: וי"א דלא כו'. וראיה ממ"ש ביבמות וגיטין וליכול קטן כו' ושם אפילו בהגיע לחינוך ובנדה מו ב' ש"מ קטן כו' ושם מופלא סמוך לאיש ושם אי' דאורייתא קטן אוכל כו' וכן מ' סוגיא דיבמות שם ועיין תוס' דשבת שם שנדחקו בסוגיא דיבמות ועתוס' ישנים ביומא פ"ב א' ד"ה בן כו' וא"ת הא דאמרינן קטן אוכל כו' השתא חנוכי כו' ואומר הרא"מ דחינוך לא שייך אלא במ"ע כו' ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב כו' וכ"כ הרמב"ם וכן הקשה הרמב"ן על סברא ראשונה ס' תיס' מדמקשינן שם מקטנה שאוכלת בתרומה ומשמע אפילו הגיע לחינוך ובנדה שם ואי מופלא כו' ש"מ קטן כו' אבל הקשה ג"כ על ס' הרמב"ם דא"כ לישני בנדה שם ל"צ לאביו וע"ש ברשב"א דיבמות שהאריך שם והניח בצ"ע ובסוף כ' כס' ת"י הנ"ל דבמ"ע דוקא דכל הני דחשיב בסוף סוכה הכל במ"ע כו': אע"פ כו'. משמע דאינו מחוייב להפרישו: מ"מ. שבת נ"ו ב' שכל דין כו' ועיין רש"י ב"ק צ"ח ב' ועיין סנהדרין נ"ה ב':

טור וסמ"ג ובעל התרומה בעובדא דאירכסו מפתחות וכו' יבמות קי"ג וקי"ד וע' בב"י שפירשו ג"כ לדברי בי"מ בפרק כ"ד על דרך זה

מסוגי' דיבמות והאריך הבית יוסף בזה

רמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות