כמה דינים מדברים האסורים בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״מ
כמה דינים מדברים האסורים בשבת. שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״מ - 14 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן ש״מ
סעיף א׳
כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות. ובו יד סעיפים:אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי בין לעצמו בין לאחרים וחייב על שתי שערות ומלקט לבנות מתוך שחורות אפי' באחת חייב ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה: הגה ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה:
סעיף ב׳
אסור לחתוך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחר:
סעיף ג׳
המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות חייב: הגה אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק: (מרדכי פרק כלל גדול):
סעיף ד׳
יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השולחן או באפר: אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סי' ס"ג):
סעיף ה׳
מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן שאין זה דבר המתקיים:
סעיף ו׳
חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר:
סעיף ז׳
אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול:
סעיף ח׳
מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת:
סעיף ט׳
אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו:
סעיף י׳
המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה:
סעיף י״א
אע"פ שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו:
סעיף י״ב
הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:
סעיף י״ג
אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי:
סעיף י״ד
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב:
החותך בכלי בין לו בין לאח' חייב וביד פטור כ"מ מפרש"י וכ"מ במ"מ גבי יבלת וכ' הט"ז בי"ד סי' קצ"ח דאשה ששכחה ליטול הציפרני' מע"ש ובליל שבת הוא ליל טבילתה לא תאמר לעכו"ם לחתכ' דהא אפשר בניקור ולמה נתיר אמירה לעכו"ם ועוד דמ"מ מטה ידיה ומסייע וכמ"ש בי"ד סי' קפ"א ולכן תנקר' היטב ובעל ש"ך בספרו נקודת הכסף האריך וכ' דשרי דמסייע אין בו ממש כמ"ש סי' שע"ח סס"ז ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל כמ"ש התוס' מ"מ אם אפשר ליטלו ביד מוטב ליטלו ביד ע"כ ועמ"ש ססי' ש"ג בשם הריב"ש ונ"ל דתאמר לעכו"ם לטלן ביד דהוי שבות דשבות וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה דשרי במקום מצוה אבל שבות ממש אסור לעשות כמ"ש סי' שכ"ו דאסור לטבול משום גזיר' סחיט' שער אף על גב דהיא שבות ולומר לעכו"ם לעשו' מלאכה דאוריי' נמי לא מסתברא להתיר דהא בקל דחינן הטבילה האידנא כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז וגם צ"ע אם יש להתיר בניקור לכן מוטב לומר לעכו"ם לחתכן ביד ואם א"א ביד מותר בכלי דהא הטור ודעימיה פוסקים מלאכה שאצ"ל פטור ועסי' רע"ח ועבי"ד ססי' ש"ץ דא"א ליטול יפה בשינים וגם בה' שמחו' להר"מ כ' דבח"ה אומ' לעכו"ם לחתכם דשבו' במקום מצוה שרי כדאמרי' פ' הדר עכ"ל: בין לאחרי'. ולמ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי שצריך לשערן:
ב׳
ב' שערות. אבל בא' איכא איסורא כמו כל חצי שיעור כנ"ל פשוט דלא כע"ש, הע"ש כתב ב' דינים ולא ראה בסי' זה ורסי' של"ח:
ג׳
לחתוך יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה (מ"מ פ"ט דלא כרמב"ם) הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב, התולש כנף מן העוף חייב, הטוה מן החי פטור דאין דרך גזיז' בכך (שם) משמע דתולש צמר מן הבהמה פטור ועסי' תצ"ח ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שאצ"ל עסי' רע"ח:
ד׳
שעוה. ואפילו נטף מעצמו על הספר (תוספתא ב"ח):
ה׳
אסור לשבור וכו'. ומותר ליתנו לתינוק (מרדכי) ואני הורגלתי לכתוב בדבש מעורב במעט מים דהוי מי פירות ולא הוי מוחק (אגוד') וצ"ע דעכ"פ רישומו ניכר:
ו׳
כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע:
ז׳
במשקין. ואם כ' פטור וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק, הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן ה"ז דומה לכתב שנמחק אבל המסרט על בשרו צורת כתב פטור הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור, המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב ב' משום כותב ומשום מוחק דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור רושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים ה"ז חייב משום כותב, וכן המוחקה המשרטט חייב, הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן חייב כ' ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור כתב אות א' במגילה זו וכתב אות שניה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זע"ז ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן כתב נוטריקן אות א' פטור המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זיינין חייב כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור השולט בב' ידיו חייב בשתיהן קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור:
ח׳
מותר לרשום באויר. ולא אמרי' דמאמן ידיו בכתיבה ה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אף על גב שמלמדה (ת"ה):
ט׳
מותר לרשום בצפורן. אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד [לבוש]:
י׳
שאין זה וכו'. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וב"ח אוסר אפילו בקלף וכ"מ בפסקי תוס' פרק הבונה: משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת כת' בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסימן ש"ז סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מל' רמ"א שם, פי' שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיון לא חשיב כ' לענין שבת החמור' כ"ש הכא דקאמרינן בהבונה הא דבעי זיוני עכ"ל ותמהני דהרמב"ם כ' דהכותב בכל כ' ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סי' בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכ"ז שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סימן קכ"ו לענין גט גם בתו' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם וע' בש"ג בענין הזיונין שהאריך:
י״א
חוט וכו'. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה (ס' הזכרונות דנ"ו כ"ה ש"ב ועסי' תק"ט) התופר ב' תפירות וקשר או ג' אף על פי שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר (הרע"ב) והקורע ע"מ לתפור חייב:
י״ב
אותם שמהדקין. ואם נמלך לפעמים להניחה כך לעולם אסור להדקן בשבת:
י״ג
ובעיגול. ואז אפי' החוט תחוב במחט נקובה שרי (ש"ל):
י״ד
אסור ליתנם. דהשתא עביד ליה מנא (רש"י) ורמב"ם כתב גזירה שמא יתפור עמ"ש סי' שי"ז ס"ב:
ט״ו
שדומה למעמר. אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע וה"ה דישה ועסי' שי"ו ס"ח, ומ"ש הע"ש למה פסק כאביי לגבי רבא ברא"ש גרס רבה וכן עיקר דהא רבא גופא קאמר דף ע"ה אין דישה אלא בג"ק ולכן פסק כוותיה דמהיכא תיתי לחלק בין דישה לעימור דכולהו ילפינן ממשכן וכ"פ הרמב"ם פ"ח וכתב המ"מ גם כן דגרס רבה והלכה כאביי דהוא בתרא עכ"ל ומ"ש הע"ש דהוא א' מסימני הלכות ע' בב"ק דף ע"ג:
ט״ז
המקבץ. ודוקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך):
י״ז
או שנקב. וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו:
י״ח
תולדת קורע. נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא:
המוחק דיו כו'. בטור כתוב המטשטש בדיו כו' והוא ט"ס וצ"ל המוחק טשטוש דיו על הקלף כמ"ש כאן. וכתב מו"ח ז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות א' ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל:
ב׳
אסור לשבור עוגות כו'. במרדכי בשם מהר"מ כ' בזה אי משום מוחק ליכא איסורא דאוריית' אלא במוחק ע"מ לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש כו' דאין מצווין על הקטן רק דלא ספינן ליה בידים משמע דבגדול אסור ולא הבנתי זה דהא אפי' במקום שיש אב מלאכ' כגון בורר אין שייך במקום אכילה כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה כמש"ל וכן בטוחן כ"ש בזה שהוא מקלקל כיון שאין מוחק ע"מ לכתוב וכל המקלקלי' פטורים למה יהיה אסור דרך אכיל' ואם האיסור משום שעושה תחיל' האותיות ויודע שישתברו בשעת האכילה אם זה היה איסור אף בקטן יש לאסור העשיי' כן דהוה ליה ספינן בידים וצ"ע ובלבוש כ' ור"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרו אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל וכמה וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב דאפי' לפי סברתו פטור דהא אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים אלא על סגירת הספר מכוין ותו נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראי' ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כ' אות א' בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א' על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה אע"פ שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור הוא כן. ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו וקורבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור לדעת מהר"ם כעוגות שזכרנו דהתם הוה עכ"פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל שם קירוב דא"א לעשות מהם חיבור א' אחר ששיברם אבל כאן אין קלקול במה שמרחיקם ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות נשכרים וכ"מ עוד ממ"ש בפ' הבונה כת' אות א' והשלימו לספר חייב משמע דאלו נטל אות א' שהוא נכתב כבר וקירבו להספר דאין בו חיוב ואין לחלק דדוקא בין אות שלם לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות א' שיתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב זה אינו דכך לי אות א' שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין חיוב שבת בב' אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב כנלע"ד ושמעתי שרמ"א בתשו' מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם אך ראייתו לא ידענא:
ג׳
לרשום באויר כו'. הטעם בת"ה שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ בת"ה בשם א"ז שכ' צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השלחן כו' משמע על השלחן גריד' מותר:
ד׳
מותר לרשום בצפורן כו'. אע"ג דבפ' הבונה איתא במשנה דרושם הוה כמו כותב שכן היו רושמין בקרשי המשכן לסי' וע"כ חייב אם עושה ב' רושמים כמו בכותב ואפילו בדבר שאין מתקיים אי' במשנה דפטור משמע אבל אסור מ"מ כאן הוה רושם א' והוה אינו מתקיים כיון דתרתי לטיבותא מותר כנ"ל לכאורה אלא דקשה דא"כ היה לו להשמיענו דדוקא רושם אחד מותר אבל שנים אסור. ע"כ נראה דדוקא דומיא דמשכן שהיו רושמין שני רישומים להיכר שלא יתחלפו הקרשים ונמצא שלסימן אחד היו עושים ב' רושמים ובזה אסור מדרבנן אפילו באינו מתקיים משא"כ ברושם על הספר בב' מקומות הוה כל אחד סימן לדבר מיוחד על כן מותר אפילו מדרבנן ופשוט דהרשימה היא אסורה אם רושם אותיות דהא בכותב אסרו אפילו בדבר שאין מתקיים וכתב רש"ל וז"ל וסמ"ק אוסר לרשום על הספר ושמעתי מחכם ח' שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך וסברא נכונה היא עכ"ל וחילוק זה שמעתי ג"כ מאחי הגאון מהר"י הלוי ז"ל מחמת שעינינו רואות שהרושם שאדם עושה בצפורן על הנייר מתקיים אפילו לאחר כמה שנים. ובזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף:
או צפרניו. עמ"ש סי' שכ"ח ס"ק ב' בענין אשה ששכחה ליטול הצפרנים:
ב׳
שתי שערות. אבל באחד איכא איסורא כמו כל חצי שיעור. מ"א:
ג׳
יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב התולש כנף מן העוף חייב הטוה מן החי פטור דאין דרך גיזה בכך ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור. ואם א"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שא"צ לגופה מ"א. וט"ז ססי' של"ו כתב צריך אדם לזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זהו גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוו כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל. ובס"ח אוסר ליקח הכנים מהעורות ע"ש. וכתב היד אהרן מדברי הרמב"ם משמע דסבר דהתולש מן הבהמה אינו חייב חטאת דכתב בפ"ט וז"ל הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בן מן החי בין מן המת חייב עכ"ל הרי שלא כתב התולש שחייב משום גיזה אלא דוקא הגוזז חייב מכלל דהתולש אין בו חיוב חטאת והראיה הוא שכתב להדיא התולש כנף מן העוף הרי זה תולדות גוזז ומדכתב התולש כנף מן העוף ולא כתב גבי בהמה דתולש צמר מן הבהמה חייב משום תולש ש"מ דס"ל דבבהמה תולש אינו תולדות גוזז וזה נראה הפך הירושלמי שהביא הט"ז לפסק הלכה ונראה דהירושלמי הזה הוי דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להפך וז"ל הסוגיא בפרק הלוקח בהמה על מתני' דר"י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ותולש את השער בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו וכולי ומסקינן שאני כנף דהיינו אורחיה עכ"ל ע"ש. הרי להדיא דמן הגמרא דילן נראה מבואר דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחיה ומש"ה לא פסק הרמב"ם ההיא דהירושלמי שהביא הט"ז ותמהני על הט"ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן ונראה מפורש דליכא חיוב חטאת בתולש צמר מן הבהמה אבל מ"מ הדין דין אמת דצריך ליזהר שלא לתלוש שער מן הבהמה אפילו מתה דאף דחיוב חטאת ליכא מ"מ איסורא איכא עכ"ל יד אהרן:
ד׳
שעוה. וכתב הב"ח ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם על שתים חייב חטאת עכ"ל. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ד' תמה על זה דמה ענין מחיקה שייך בזה ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בה בית קיבול שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אא"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בציפורניו מותר ע"ש והסכים עמו היד אהרן ע"ש ועיין בשכנה"ג. ולענין הס"ת אם כשר לקרות בו אם נטף טיפה של שעוה עליו או אם אירע זה בשבת מה דינו כתבתי משפטו בסימן קמ"ג ס"ק ט' ע"ש מה שכתבתי. דיו שנפל על הספר אל ילחכנו בלשונו ולא ירחצנו שמוחק. ס"ח סימן תתצ"ו. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן משום ממחק. שכה"ג:
ה׳
כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפי' כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. וכתב בתשובת רמ"א סי' קי"ט וספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפותחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך. ובלבוש כתב שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכנה"ג כתב שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש הלוי סי' נ"ו וכן העלה הט"ז להתיר ע"ש. וכתב עוד הכנה"ג דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהן ציורים עכ"ל ע"ש וצ"ע. מ"א ועיין בחות יאיר סימן י"ו:
ו׳
במשקין. ואם כתב פטור. וה"ה הכותב בדיו על עלי ירקות כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכותב על בשרו חייב. אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. הקורע על העור כתבנית כתב חייב. הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע"ג סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק. דיו ע"ג דיו או סיקרא ע"ג דיו פטור. הרושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב וכן המוחקה. המשרטט חייב. הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. המוחק ע"מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן (חייב) כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגילה זו וכתב אות א' שנייה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי"ת ונעשה ב' זייני"ן חייב. כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כל זה העלה המ"א:
ז׳
באפר. וה"ה בדבש ושומן הנקרש:
ח׳
לרשום באויר. שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ"מ מדכתב במשקין על השלחן וכו'. משמע על השלחן גרידא מותר ט"ז וה"ה דמותר לראות אומנות בשבת אע"ג שלומדה. ת"ה מ"א:
ט׳
הספר. וכתב הלבוש אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ"ש ס"ד:
י׳
המתקיים. ורש"ל כתב דוקא בקלף הקשה דבזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף. אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וכן דעת הט"ז ע"ש. וב"ח אוסר אפילו בקלף משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב ע"ש. וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת. כתב בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסי' ש"ו סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מלשון רמ"א שם ופירושו שאומר לעכו"ם לכתוב דהוי שבות דשבות. ובספ"ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב עכ"ל. וכתב המ"א תמהני דהא הרמב"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ"מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינ"ן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סי' קכ"ו לענין גט. גם בתוס' בגיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם ועיין בש"ג בענין הזיונין שהאריך עד כאן לשונו. מ"א:
י״א
למתחו. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה. הזכרונות כנה"ג מ"א. התופר ב' תפירות וקשר או ג' אע"פ שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר הרע"ב. והקורע ע"מ לתפור חייב:
י״ב
שמהדקים. ואם נמלך לפעמים להניחם כך לעולם אסור להדקן בשבת. מ"א:
ס"א בין כו'. שם בגמ' מחלוקת ביד כו' מחלוקת לעצמו כו' אבל לענין איסור בכ"ע אסור: ומלקט כו'. סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה שאצ"ל והסוגיא זו מוכח כן דהלכה כר"י והוא ראיה לפסק הרמב"ם:
ב׳
ס"ב אסור לחתוך כו' אבל פטור בכולן. רמב"ם וכ' המ"מ שלפי הסוגיא דעירובין קג משמע דבלחה החותך בכלי חייב ע"כ. שפ' בעצמו שם כמ"ד הא והא בלחה ול"ק כו' א"ל יבשה אפי' בכלי כו' ע"ש ושם ב' מדמי יבלת לצפרניו ובצפרניו פסק דבכלי בין לו בין לחבירו חייב:
ג׳
ס"ג המוחק כו' או. תוספתא והביאה הרא"ש פז ס"ט: אסור לשבור כו'. דהוי פסיק רישיה ואסור אף בדרבנן:
ד׳
ס"ד יש ליזהר. ק"ד ב' כ' במשקין כו' פטור אבל אסור: אבל מותר. שם קג אלא מעתה כו' משמע בא"ז דאפי' פטור ע"ש וכ"מ בס"ה מותר כו' וכ"ש כאן:
ז׳
ס"ז אותם. עיין תוס' מ"ח ח' ד"ה הא כו':
ט׳
ס"ט במקום גידולו. דוקא ממ"ש ביו"ט לג ב' ת"ר כו' ובלבד שלא יעשנו ציבורים כו' במאי כו' ול"פ אלא משום דמיחזי כו' אבל משום עימור לא דהוי כמו קצירה. סמ"ג ועיין ר"ן שם בשם ריב"ש:
י״ג
ס"יג אין כו'. שם לב ב' ושם יג ב' וערש"י שם ד"ה ושלא פיקסו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״מ, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
