סדר כתיבת התפילין - שולחן ערוך אורח חיים סימן ל״ב

ופ' שמע. צריך לכתוב ד' דאחד כל כך גדולה כמו ד' דלתי"ן קטני' (כתבי האר"י):

מעשן עצים. לא ראיתי לא' מהגדולים שנהג כן, וכן בי"ד כתב שלכתחלה יעשה דיו מדבר הבא מן העץ משמע דלא קפדי' על עשן, והרמב"ם כתב מצוה לכתוב מדיו שנמחק, ובתשו' מהרי"ל ד"ה סי' קכ"ז כתב שדיו שלנו כמה רבוותא אכשרו לה ותמצא בהג"מ אמנם הואיל ור"ת פוסל עפצי' ורש"י פוסל אדרמינ"ט ויתר רבותינו פסלו גלוטשטיי"ן נכון להחמיר לצאת ידי כולן ולכתוב בשטופטינ"ט שהוא של קוצים או בדיו של עשבים כמ"ש המיימוני עכ"ל וע' פ"ב בשבת דמשמע שהיו עושין דיו מעשן שמני':

שלא תדבק. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק מ"מ ישאר צורת אות כשר (רד"ך בא"ח ל"ב) ואם אינו דבוק בעצמו רק התג א' דבוקה בחברתה כשר (הרב המאירי) וכתב הרלב"ח שנראה שהרמב"ם חולק ועיין בב"י בד"ה וא"ת והיכי מכשרי וכו' (כ"ז בכ"ה) ונ"ל דגם בדין הראשון יש להחמיר עסי' ל"ו עסי"ח ובב"י שם דלא כע"ת ועמ"ש ס"ק ל"ה:

בשמאל פסול. היינו בשולט בימין אבל שולט בב' ידיו אם כ' בשמאל כשר:

ואיטר כו'. ואיטר שכתב בימין נמי פסול, כ' הרמ"ע בתשו' סי' ל"ח מעשה היה במצרים שכתב אחד בפיו שתפס הקולמוס בשפתיו ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים:

אין לשרטט. פי' לפי שתפילין א"צ שירטוט והפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ובמקצת ספרים כתוב כאן הג"ה א"צ לשרטט וכ"כ בב"ח שרמ"א הגיה מלת צריך והוא חלק עליו וכ' שאין לשרטט:

שטה עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שטה עליונה דיו, והקשה בס' ברכת הזבח במנחות דף ל"ב א"כ למה שירטט מר זוטרא לכולהו פרשתא כדאיתא ספי"ב דיבמות עכ"ל, ול"נ שהטור והרא"ש נזהרו מזה שכתבו שסתם בני אדם יודעים לאמן ידם אחר שכתבו שטה עליונה ומר זוטרא לא היה בקי לאמן ידיו אחר שטה עליונ' לכן שירטט הכל ועוד דלישנ' דתלמוד' ה"פ מר זוטרא משרטט וכ' לכולה פ' י"ל שלא שרטט רק שטה עליונה וכ' לכל הפ' לאפוקי ממ"ד דלא כתבי' כולה: ועוד הק' על מ"ש הרא"ש ביבמות שם הא דכ' אביי בגט חליצה ואקרינוהו לדידי' מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דהא ק"ל ג' כותבין עכ"ל, והקשה דהא הרא"ש גופיה כ' במגילה ב' כותבין בלא שירטוט ג' אין כותבי' וכו' ע"ש, ול"נ דהרא"ש ס"ל דהא דלא כתב אביי הכל דס"ל כמר בר רב אשי דלא ניתן לכתוב אפילו בשירטוט ע"ש בגמרא ולזה הקשה הרא"ש דהא ק"ל ג' תיבות כותבין בשירטוט עכ"פ וא"כ למה לא כתב אביי לא חפצתי לקחת':

ואם אינו יודע וכו'. ולא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוין לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר יותר אינו הדיוט (ב"י) עסי' תרל"ט ס"ז ובאמת צריך להתיישב בדין זה דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמינו ולא אמרינן דנקרא הדיוט וגם בספר ב"ש תמה ע"ז עיין ביש"ש פ"ח דחולין בענין אכילת בשר אחר גבינה שכתב בשם מהר"מ שנראה כחולק על התלמוד אא"כ עושה משום גדר ופרישות עמ"ש סי' ס"ג ס"ב וסי' רל"ב:

צריך הקלף כו'. יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציא' קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא [ב"ש]:

או לשם ס"ת. ז"ל ב"י אם עבד לשם ס"ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס"ת חמירא מקדוש' תפילין עכ"ל, וכתב הלבוש אף על גב דאסור לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש סי' מ"ב הכא שאני שאינו אלא הזמנה ומותר לשנותו לקדושה קלה אבל לדבר חול אסור לשנותו עכ"ל וכ"מ רסי' מ"ב שכתב מותר לעשות מתפילין חדשים של ראש לש"י אף על גב שנכתבו לשם ש"ר:

וסייעו קצת. דוקא כשסייעו בעיבוד עצמו אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות [ט"ז בי"ד סי' רע"א] ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר [ש"כ ב"ח שם] ועל כל פנים צריך שיאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה:

שנקל לעכו"ם לזייף. שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ נקבים כעין אותיות:

בטביעת עין. שנתן בסימנין [ב"י הג"מ] או מפני שאלו הנקבים נעשו יותר מחדש משלו [הג"מ פ"א] וצ"ע דבי"ד סי' קי"ח ס"ג כתב שבמקום שמצוי מומרים היודעים לכתוב אין הכתב סי' אלא למי שמכיר הכתב ולא אמרינן דמירת' עכו"ם פן יכיר הכתב ואפשר לומר דגם התם לא החמיר אלא בשולח דבר לחבירו שיודע העכו"ם שלא יכיר הכתב א"נ יש לומר דבדבר מאכל החמירו טפי עבי"ד סי' ק"ל בב"י, כתב בהג"מ אם נותנו מתחלה בעבוד לשם קדושה מניח העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייעו עוד, ובס' ב"ש כתב שיכתוב בראש בפני' ולא יסמן במרצע:

הטהורים. בתו' סוטה דף י"ז ע"ב כתבו בשם הירושלמי דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה:

דהיינו שלא וכו'. ואז אפי' ניכר הנקב נגד השמש כשר [ב"ח] עסט"ו:

אות קטנה. היינו יו"ד וה"ה אם נפסק קצת עוביו אם נשתייר חוט דק כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר [ב"י הר"מ]:

הפשוטות. כגון וכו' שאם נפסק נשאר כמלא יו"ד א"כ נראית כיו"ד:

רגל האחד. וכיוצא בה [כ"ה הגי' הנכונה] וכ"ה בד"א, ובמ"ס כתב רגל האל"ף וט"ס הוא כמש"ל:

וא"צ לכסות. מהרי"ט בי"ד סי' ל"ב כ' דצריך לכסות מה שלפניו אבל מה שלאחריו א"צ לכסות:

שלא נשאר צורת. כגון שיו"ד של האל"ף אינו נוגע שאין מועיל קריאת התינוק אלא באורך האות [ב"י סימן ל"ו בשם מוהרי"ק ות"ה סימן מ"א ותשובת מהרי"ל סי' קכ"ז ועסכ"ה]:

ונפסק בו. אפי' בלא נקב [ב"ח] ור"י הלוי כתב בתשובה אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נרא' כאות חלוק' לשתים:

בלי היקף קלף. אעפ"י שהיא ארוכה כראוי ועמ"ש ס"ד:

ואינה נכרת האות. ואם היא מחסרה קוצ' של אות או שנראה כאלו היא גופה של אות אף על פי שהאות ניכרת להדיא פסול (רד"ך ב"א ח"ל ל"א ל"ב ל"ג ל"ד) (כ"ה) אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות על ידי כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות על ידי כתיבה (רד"ך) ע' ר"מ אלשקר סי' ה' ובכ"ה כתב נפל' טיפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה אבל הב"י בא"ע סי' קכ"ה מכשיר וכ"פ רמ"א שם ס"ד וע"ש כמה דינים: אם נפלה טפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק (ב"י בה"ת): ונ"ל דאם נטף שעוה וסילקה מותר עמ"ש סי' ש"מ ס"ג:

בי"ת במקום כ"ף. וה"ה איפכא (ר"מ אלשקר כ"ה) ואם כתב דל"ת דומה לרי"ש מותר לתקנה בקולמוס כל זמן שלא כתב יותר (ב"י הרי"א וכך כתב הריב"ש סי' ז') וה"ה מבי"ת כ"ף:

אין מועיל. ורא"מ ח"א סי' צ"ו כתב לגרור הדבק ור"מ אלשקר כתב לגרור כל המ"ם לכן יש לנהוג כש"ע וע' הרמ"ע סי' ל"ו (כ"ה) אם כתב מתחילה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש כנ"ל להלכה והמחמיר תע"ב עכ"ל (לבוש ול"ח ה' ס"ת ספ"ב):

כחק תוכות. כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא גורר הסתימ' ואין מועיל העברת קולמוס על האות (סה"ת וסמ"ג כ"ה), כתב ר"מ גלאנטי בתשובו' סי' קכ"ד כ"ף פשוט' שעשאה למעל' כעין ד' ולא עגולה כשר' ואף שהרב"י סי' ל"ו כתב בשם הראי"ס דפסול ואין מועיל תיקון מ"מ כיון דהרב' קהלו' וסופרים מובהקים כותבין כעין ד' נהרא נהרא ופשטי' דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד ע"כ ע"ש, אבל בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ג משמע דפסול וכתב שם סי' ק"ד צריך רגל הכ"ף להיות כפלים כגג שלא תדמה כרי"ש וכתב ר"י לוי סי' פ"א אם עשה גג רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפי' במלת אלקיך יכול למחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל (כ"ה) ונ"ל שאם יכול למשוך הרגל שיהי' כפלים כמו הגג ש"ד וכתב רי"ל שם דאף להרא"ש דאוסר לקדור האזכרות מותר לקלפו ולכתוב במקומו או ימחוק התיבה שלפניה ויכתוב במקומה השם עכ"ל אבל התו' בערכין דף ו' וכתבו כשגרר השם אסור לכתוב דבר אחר במקומו עכ"ל:

והפריד' כשר. ונראה לי דה"ה אם רגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות וכ"מ בב"י ע"ש כ' הב"ח בא"ע סי' קכ"ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גריר' ואם נשתנ' צורת האות על ידי הדביקות הוה כמ"ם שנסתמה (רד"ך באח"ט כ"ה) אם נדבק רגל הה"א כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שיקל להפריד לא אמחה בידו (רלב"ח סי' נ"ז והרד"ך ב"א רל"א חולק בזה כ"ה) עמ"ש סוף סי' ל"ו וע' בי"ד ססי' רע"ו:

בגג האל"ף. דאין להם ליגע אלא בדקות שבהם (ב"י סי' ל"ו):

פסול. נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמ' באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמ"ש בא"ע סי' קכ"ה סי"ו דהא אפי' בלא הקוצ' מקרי יו"ד ע"ס כ"ה ובמהרי"ו סי' קי"ז:

כל מה שנעשה בפיסול. היינו מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה:

והפ"א אם נגעו כו'. ה"ה רגלי התוי"ן (לבוש):

ובתחלת הכתיב'. כשיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבול הקולמוס טרם שיכתוב אות אחרונ' שלפני השם כי כשיטבול הקולמוס צריך לקדש הדיו שעל הקולמוס באות א' טרם שיכתוב השם ולא יתחיל מיד שטבל הקולמוס אך צריך לקדש, ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים עדיין ויגמור השם ואם שכח ולא הניח אות לפני השם אז יעיין אם ימצא אות או תג שצריכה דיו כדי לקדש בדיו קודם שיכתוב השם (ב"ש):

חסר או יתר אות א' וכו'. ויש להסתפק אם כתב מצות מלא ומחק הוי"ו אם מועיל אריכת הצד"י למטה או דלמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אף על פי שנדבק' למטה וכן תיבת נתן. ומ"מ כל שנראית כשתי תיבות פסול', (ב"י) וכתב הלבוש שיש להחמיר בזה ומשמע דאם בתחילת הכתיב' ממשיך רגל התחתון של הנו"ן והצד"י וכותב האות הסמוך בתוכ' כזה /במקור מופיע דוגמא/ מותר דהא הוי ממש תיב' א' וכ"מ בב"י סי' ל"ז אות ג' שכ' שיכתוב ארצנו הוי"ו תוך הנו"ן ע"ש, ובכ"ה כתב בשם ראב"ח ח"ב סי' ע"ח דאם אות א' מובלע בחבירו כגון שאות א' נכנס לתוך הג' והנו"ן לכ"ע פסול וצ"ע עיין סכ"ח וכתב עוד שם כ' הרדב"ז ח"א פ"ב מצא ווי"ו או יו"ד יתיר' יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי האות ואם כתב תיבה אחת יתירה ימחקנה דאין לחוש לר"ת דס"ל דשיעור פרשה ג' אותיות אבל אין למשוך האות שלפניה כגון ה"א או קו"ף דהוי שלא כסדרן ע"כ ול"נ דלא הוו שלא כסדרן הואיל והאות עצמה כתוב כתקנה [כ"ה] ול"נ דה"ק אם מושך גג ה"א ומניח הרגל במקומו כזה /במקור מופיע דוגמא/ לא הוי תמונת ה"א דבעינן שיהא רגל הה"א בסופה כמ"ש הב"ח סי' ל"ה בשם ספר ב"ש ואם ימחק הרגל ויכתבנו לבסוף ודאי הוי שלא כסדרן ומ"מ נ"ל דאם היה חלק כמו ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרש' ויפסלו התפילין לכן נ"ל דמות' למשוך הה"א אף על פי שלא יהי' רגל בסופ', וכתב עוד הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות ולבי מגמגם אלא שאיני כדי לחלוק ע"ש סי' ק"ך, כ' לאבותינו מלא יכול לגרור ולמשוך הבי"ת:

הגרר. מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח:

רגל האל"ף. דאז צריך לגרר' כולה כמ"ש סי"ח:

יו"ד נו"ן וכו'. ובכל הני אפי' תינוק יכול לקרות' פסול כיון שנראית כב' אותיות וה"ה אם לא עשה רגל הימין של יו"ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנ' דשם יו"ד עליה (ב"י סי' ל"ו):

מותר להדביקם. דאין התינוק מורגל בחי"ת כזה עסי"ח:

שנמחקו קצת. אבל אם בתחלת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאדום וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן [ס' הזכרונות כ"ה]:

ולא הוי שלא כסדרן. כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי [ת"ה סי' מ"ח] וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' קכ"ז כיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל א"כ משמע דוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן כנ"ל:

יש ליזהר. ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול (רמ"א בא"ע סי' קכ"ה ססי"ח וכ"כ הרי"ט חלק י"ד סי' ל"ב) וכתב בכ"ה שיש מכשירים לגמרי:

שגורות בפיו. ואם מקצת הפ' שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע"פ [ב"ח דלא כב"י]:

אם אינו. משמע דכשכותב מתוך הכתב א"צ לקרות כל תיבה, וצ"ע דבי"ד סי' רע"ד ס"ב משמע דאעפ"כ צריך לקרות ואפשר דעתו להקל בתפילין. מאחר דמגרס גריסן עסי' תרצ"א ס"ב:

צריך להניח. וב"ח פסק דצריך להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגגה של למ"ד:

כמלא שיטה. ובש"ג ה' ס"ת ומהרי"ל סי' קמ"ט כתב דא"צ להניח אלא בס"ת (כ"ה) וכן נהגו הסופרים שאין מדקדקין בזה:

בין פסוק לפסוק. צ"ע דהוציא זה מהריב"ש סי' רפ"ו והוא לא כ' שם אלא שאם עשה כן לא פסל אבל לכתחל' אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק (ס' הזכרונות כ"ה) וכנ"ל עיקר דהא אמרי' פ"ק דקידושין דאנן לא בקיאין בפסוקים וגם ארור הוי מה' דברים שאין להם הכרע ולדידן הוי תחלת פסוק לכן נ"ל דאין להניח חלק כלל ועבי"ד ס"ס רע"ד בב"י:

ג' אותיות. צ"ע דסתם כהרא"ש ובי"ד סי' רע"ג פסק כהרמב"ם דלא קפדי' אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החציה חוץ לשיטה ואפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות. דבזה הרמב"ם מודה כמ"ש שם:

ולא יצא מהם כלל. כתב הב"ש מדנקט כפל לשון משמע אפילו בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאין נמחקין ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ"ל להלכה ולא למעשה וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דכתב מדנקט צריך משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש ומ"מ צ"ע דאשכחן טובא דצריך משמע לכתחלה כמ"ש הב"ח ועסי' רי"ט ופ"ק דגיטין, ועוד דהש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל: והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד:

ובמדינות אלו וכו'. וקשה למה נהגו כן לכתחלה דהא היש מכשירין מודו דעדיף לעשות והיה אם שמוע סתומה ונ"ל הטעם משום דבסתומות א"א לעשותן אליבא דכ"ע לכן נהגו לעשות' בפתוחות, וכתב הב"ח וגם מסיימין פרשת והיה אם שמוע בסוף שיטה וכן נוהגין ע"פ ספר ב"ש [ב"ח] ובדיעבד אם עשאו סתומה כשר [ד"מ]: כתב הלבוש למנהגנו אין מניחין חלק בסוף והיה רק מסיימין על הארץ בסוף השיטה התחתונה ואם לא הניח חלק בסוף קדש ובסוף והיה כי יביאך כדי ט' אותיות פסולין ואפי' בין שמע לוהיה אם שמוע אם לא הניח חלק בסוף שמע כדי לכתוב ט' אותיות והתחיל והיה אם שמוע בראש שטה פסולין שצורה זו אינ' לא פתוח' ולא סתומה לד"ה אם לא שהתחיל והי' באמצע שיט' והניח לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות שזהו סתומה להרמב"ם וכן נוהגין בארץ ישמעאל ואף להרא"ש צורה זו ג"כ פתוחה היא והרי אנו נוהגין בכלן פתוחות ואי איישר חילי הייתי מנהיג לנהוג כן לכתחל' באלו הארצות שכשרים לד"ה עכ"ל לבוש, ול"נ שמנהג שלנו מנהג ותיקין הוא ואין לשנות שלא להוציא לעז על הראשונים [ל"ח]:

סתומה לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הרא"ש צריך שיניח שיטה אחת חלק בתחלת העמוד ואח"כ בשיטה שניה יתחיל בראש שיטה והי' אם שמוע ואז היא סתומה ואין לעשות מפני זה ב' זוגות תפילין [ב"י] ועמ"ש סי' ל"ד ס"ב, וכתב הרב"י שגדול א' פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויו' לדעת הרא"ש כי ס"ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב"ם א"כ העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עכ"ל, כתב סמ"ק ובתש"ר שהן ד' קלפי' אין להקפיד בפתוחות וסתומות אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלא כסדרן ודבריו צ"ע:

ורשאי לעשות מקלף. ובס' ב"ש כתב שלא יעשה הבתים מקלף אלא א"כ שישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל"א לו"א שמעבדין בהן העורות ובהג"ה שם מכשיר מקלף וטוב להחמיר לכתחלה: כתב מ"ע סי' ל"ז עור שליל הוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמ' ואח"כ עור נבילה עכ"ל:

היכא דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה [ב"ח] ול"נ דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו לברך דגם רש"י ס"ל כוותי' דס"ל דרבא דאמר הזמנ' לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דא"צ עיבוד לשמ' והקשו התו' דהא אמרי' בגיטין דס"ת בעי עיבוד לשמה וכתבו שדוחק לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו אבל רש"י לא ס"ל לדוחק וכן הרמב"ם לכן כתב שא"צ עיבוד לשמה וכ"כ בנ"ץ ועמ"ש סי' מ"ב:

מעור א'. דלא כמשמע מסה"ת דאף בחתיכות תפורות יחד חשוב עור אחד דליתא [ב"ח] אבל באגוד' הוכיח ג"כ דחשיב כעור אחד וכ"כ התו' במנחות דף ל"ב ע"א ד"ה דלמא להשלים כמ"ש ס"ס ל"ג:

ותרי חומשי. אין החשבון מכוון כמ"ש התו' פ"ק דסוכה:

וגם הבתים. דלא כמו שנוהגין קצת לעשות של יד עגולות בראשיהן רק שמרבע התיתורא מלמטה [מרדכי]:

עור הבתים כו'. העור צריך שיהיה שלם בין בית לבית [מרדכי עסי' ל"ג ובב"י]:

אין לו שיעור. ומ"מ יש לחוש לדברי הגאונים שאומרים שלא לעשותן קטנים כרוחב שני אצבעות [ב"י ב"ח ל"ח] וכב"י בשם א"ח מנהג החכמים ואבות ב"ד לעשות של ראש גבוהים יותר מג' אצבעות כיון שמניחין אותן בגילוי אבל החכמים ותלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך לגלות תפיליו בפניו מניחים קטנות כאצבע ומחצה תחת המצנפ' מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותם וכו' עכ"ל עססי' כ"ז:

מקמטי העור. ז"ל ד"מ בשם הג"ה בב"ש אין לשנות מנהג זקנים שהיו עושין בקמט של עור ומיהו אם עשאם בדפוס או כתבם בדיו על הבית לבן אין בידינו לפוסלן עכ"ל ובגיטין דף כ' משמע דכשדוחק בצד השני בדפוס מקרי חק ירכות וכשר וכ"ה בא"ע סי' קכ"ה ס"ד וכן נהגו לעשות השיני"ן בדפוס מיהו י"ל דדוקא בטס של מתכות אבל עור שהוא רך נדחה גם סביביו וה"ל חק תוכות ומ"ע כתב בתשו' סי' צ"ג דבס"ת תפילין ומזוזות אפי' חק יריכות פסול ומשמע מדבריו דהמדפיס בדיו כשר דזה מקרי כתיבה אלא שלא רצה לאומרו למעשה ע"ש ול"נ דבתפילין ומזוזות פסול משום דא"א לצמצם ופעמים שנדפס האות השני קודם לראשון וה"ל שלא כסדרן, וט"ז בי"ד סי' רע"א כתב דאפי' גט לא יעשה בדפוס דדמי לחקיקה ובגיטין משמע בתוס' דילפינן מלוחות דחקיקה כשר בס"ת כדאשכחן בלוחות אך לכתחלה יש ליזהר וכן נהגו:

של ימין המניח. ונ"ל באטר אזלי' בתר ימין ושמאל דעלמא דהנקדן בסמ"ג כ' דשל ד' ראשים היא חשובה לפיכך עושין אותה בימין הקורא א"כ לא איכפת לן אם המניח הוא אטר:

ארבע ראשים. פי' הנקדן הטעם שיהא בכתיבה שוקע' שי"ן של ג' ראשים כמו שהיו בלוחות ולכן צריך שלא יגעו היודי"ן למטה בשי"ן ודלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה עכ"ל הב"ח, ול"נ שאין לזוז ממנהג אבותינו שהנקדן המציא טעם מלבו ובזוהר פ' פנחס ע' תק"ף נמצאו טעמים אחרים שיהיו ד' ראשים וא"כ כי היכי דבשל ג' ראשים צריך היו"ד ליגע ה"ה בשל ד' ראשים צריכים שניהם ליגע למטה ובסמ"ג ובשמוש' רבה כ' וז"ל יעשה בתוכה שני יודין כו' ע"ש וכ"מ מלשון רמ"א סעיף מ"ג:

וכורכם בקלף. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים [ב"ח]:

קצת שער. כתוב בספר יש שכר בשם הזוהר שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים וז"ל זוהר פקודי ע' תכ"ה ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעה חד שערא דעגלא דיפוק לבר ויתחזי דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחב' ההוא שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב עכ"ל וצ"ע דהא שערות אינן מטמאין אפי' הם הרבה, ועוד דפחות משעור' אפי' עצם אין מטמא וכ"ש בשר או שער, ונ"ל שכוון להא דשנינו פ"ג דאהלות כל מה שבמת טמא חוץ מן השער כו' ובשעת חבורן הכל טמא פי' כשהשער מחובר לזה וא"כ ה"ק דהא חוטין דשערא דא לא מסאב בר דאי אתחבר כו' דהיינו כשהשער מחובר לעצם כשעורה דאתעביד כשעורה פי' שס"ל שהשער מצטרף לעצם כשעורה כנ"ל וא"כ י"ל דלא איכפת לן אם השער יוצא חוץ לבתים יותר מכשעורה, כתב של"ה דף קי"ו י"א שהשער צריך לצאת מפרשת קדש ואני קבלתי מפ' והיה אם שמוע ונ"ל שטוב להניחם אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפ' קדש עכ"ל:

זקופה. משמע דמצוה מן המובחר כך אבל אם א"א בע"א לא בעינן זקופים וכמ"ש סמ"ז אם אין ריוח ביניהם כשירה אף על גב דא"א להעמידן זקופות [ב"י ר"י חביב ע"ש] ובדרכי משה תי' דבסמ"ז איירי שהיו כתובים בקלף אח' זה תחת זה ואז אפשר להעמידם זקופות וצ"ל דקדש והיה כתובים סופו של זה בצד סופו של זה ושמע כתובה ראשו של והיה סופו של שמע בסופו של והיה אם שמוע אבל רש"י לא פי' כן שהרי כתב שצריך לחתוך העור עד למטה משמע דבעינן זקופים ע"ש:

של יד כותב כו'. הע"ת לא עיין סל"ח:

דבק כשר. מבהמה טהורה עסי"ב:

בגידי בהמה. לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן:

אין לקנות וכו'. ז"ל הב"י בשם האגור אין לקנות גידין מעכו"ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל, מ"ש הע"ת ל"ל קבוע תיפוק לי' דרוב בהמות טמאות נינהו י"ל דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורין הם ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין מהם גידים דודאי אין העכו"ם נוחר בהמתו משו' הגידים ונבילות וטריפות מעוטא נינהו, ונ"ל דוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דה"ל קבוע אבל מסתמא אזלי' בתר רובא כמ"ש בי"ד רסי' פ"ו לוקחין בצים מן העכו"ם ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם והוא תלמוד ערוך בחולין ואפי' כשידוע שמקצתן עושין מטמאה דוקא בבתיהן אסור לקנות אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובה קפריש כמ"ש בי"ד סי' קי"ד ע"ש והוא בכתובות ספ"ק וע"ל סי' תקי"ג בב"י ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו:

יתפור. כ' מ"ע סי' ל"ח אם אין התפיר' בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול עכ"ל אבל בב"י בשם הרא"ש ורש"י ומרדכי משמע דלא בעי' תפירה תוך הבית רק סמוך לבית ע"ש:

בחוט א'. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי' שיהא חוט א' (ב"י בשם הריא"ס) וכ' הב"ח דוקא אם נפסק בחוט פסול דניכר שיפסק החוט עוד אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג עכ"ל:

קשר כמין דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ית נראה משני צדדין [ב"י] עמ"ש סי' כ"ז ס"י:

א מצות כו'. מתני' כ"ח א': שהן כו'. רש"י שם ומכילתא סוף פ' בא והיה לאות על ידך שד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות של יד הן כרך אחד ארבע פרשיות של ראש הן ארבע טוטפות ואלו הן קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו וז"ש וצריך כו': ולכתחלה כו'. כיון דקודם בפסוק רי"א וב"ש ולא מדינא:

סעי' ג' יכתבם כו'. ירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בעורות בדיו ועבה"ג: שחור בין כו'. דמ"ש בדיו למעוטי שאר צבעוני' כגון האדום וירוק וכיוצא. רמב"ם בפ"א וכמש"ו כ' אפי' אות כו' ואמר בין כו' דלא כר"ת שאוסר במי עפצים כמ"ש בתוס' שבת כ"ג א' ומגילה י"ט א' וגיטין י"ט א' ונדה כ' א' אבל הרא"ש סתר דבריו דמי עפצים לבד לא אבל עם קומוס וכיוצא אפי' על קלף מעופץ טוב וז"ש שיש בו כו' וגם ל"ד במי עפצים כמו שהוכיחו בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ב דגיטין הני בני מדינח' ערומין סגין כו' שופכין עליהם דיו שאין בהם מי עפצים אלמא בין כך ובין כך נקרא דיו: ולכתחלה כו'. שבת כ"ג א' כל העשנים כו' וערש"י שם: כ' אפי' כו'. רמב"ם ור"ל הא דאמר שם האזכרות ל"ד ה"ה בשאר כיון שכ' שלא בדיו אלא דבר בהוה: אם זרק כו' כן פי' נ"י דמ"ש את האזכרות כו' שזרק זהב עליהן וכ' ב"י דלהכי נקט אזכרות דבשאר מעביר הזהב כו' כמ"ש שם:

ס"ד ויכתוב כו'. שבת ק"ג ב': שלא כו'. מנחות ל"ד א': ויהא כו'. שם פ"ט ב': וכן מצוה כו'. שבת קל"ג ב' וכ"ש מבפנים ממשכן. מרדכי וכן בארון ועיין יומא ע"ב ב' מבית כו' אבל תוס' ל"ב ב' ד"ה הא ואור"ת דס"ת כו' וכ"כ רמב"ם:

ס"ה צריך כו'. מנחות ל"ז א' מה כתיבה כו': אפי' כו'. שם: ואם כו'. שבת ק"ג א' וארישא קאי אבל שולט בשתי ידיו כשר בדיעבד כמש"ש: אם אפשר כו'. משום דבסה"ת נסתפק בדבר דאפשר שבת שאני דמלאכת מחשבת בעינן כמ"ש בי"ט י"ג ב' ושאר פוסקים לא הזבירו: ואיטר כו'. מנחות ושבת שם:

ס"ו אין כו'. לשון ש"ע אין לשרטט וכמ"ש תוס' במנחות שם ד"ה הא כו' וי"ל כו' ורמ"א הגיה תיבת צריך כמ"ש בטור א"צ כו' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכמ"ש בסה"ת דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא אבל כה"ג שכוונתו לכתוב יותר ביושר ש"ד: כי אם כו'. תוס' שם מהא דגיטין ו' ב' ותוס' שם ד"ה אר"י כו' ועי"ד סי' רפ"ד ס"ב בהגה: ואם אינו כו'. תוס' דגיטין שם משום זה אלי כו': ולא כו'. שז"ש במ"ז מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא כו'. סה"ת והג"מ: וי"א כו'. ר"ל שצריך ד' שרטוטין דלא כש"ע שאין מצריך רק א' למעלה וכ"כ תוס' בגיטין שם סד"ה הנ"ל דהא דקאמר יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ומלמטה ומצדדין וה"ה לתפילין דהא לדעתם ס"ת ותפילין שוין וכמש"ש וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ומרדכי וערא"ש אבל לדידן דקי"ל ס"ת צריכה שירטוט כמ"ש בי"ד סי' רע"א ס"ה א"צ לזה:

ס"ז ולא על הגויל. שבת שם ועתוס' דמנחות ל"ה א' ד"ה שין כו': ואם כו'. קאי אכולם כמש"ש ושם ובירושלמי פ"ג דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו ובעור מסורגל וכורכין בשיער וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכותבין על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול וכ"ה במ"ס פ"א: מהו כו'. וקלפים כו'. תוס' בשבת שם:

ס"ח צריך כו'. כמ"ש במגילה י"ט א' דיפתרא כו' וכ"ש סת"מ דבעיספר כמש"ש ט' א' ובמנחות ל' ל"ד ובפ"א דמ"ס אין כותבין על הדיפתרא: או בסיד. דהוא כמו עפצים ממ"ש במנחות ל"א ב' הא דאפיצן וע' תוס' שם ובשבת ע"ט ב' ובמגילה י"ט א': וצריך כו'. גיטין נ"ד ב' ההוא כו' ושם מ"ה ב' וסנהדרין מ"ח ב' ומנחות מ"ב ב' כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה וכפי תוס' שם ושם: טוב. בתחלת. כמש"ל סי' י"א ס"א: או כו'. דחמירא מתפילין כמ"ש בברכות ספ"ג ומותר לשנותו כמ"ש במנחות ל"ד ב': אבל כו'. דקילא מתפילין כמש"ש ל"ב א' ושבת ע"ט ב':

ס"ט אם עובדו כו'. נתבאר בסי' י"א ס"ב:

ס"יא עור כו'. כת' בטור שם וברא"ש ה' ס"ת בשם גאון דכשר בכה"ג:

ס"יב ועוף. מימרא שם: ולא כו'. בעיא דלא אפשיטא שם ולחומרא:

ס"יד הסופרים כו'. ט"ס ונתחלף והיה אם שמוע עם והיה כי יביאך וכ"ז משום זה אלי ואנוהו כמ"ש וזהו כו':

ס"טו אם כו'. רמב"ם וכלשון שני שברש"י וכ' סה"ת שזה עיקר דתוכו מ' חללו כמו חק תוכות וכן בירושלמי כמ"ש למטה אבל לשון ראשון ל"נ דמ"ש רגל ימיני או שמאלי: שהנקב כו'. כן פירשו כל המפרשים דסתמא קאמר ופליגי עם הירושלמי: אבל בירושלמי כו'. אמר אשיאן ניקב נקב באמצע הבית אם היה גויל מקיפו מכל צדדיו כשר וא"ל פסול: ניקב כו'. שהרא"ש כ' דלשון ראשון עיקר דללשון שני קשה אמאי נקט הא' יותר משאר האותיות שיש להן תוך אבל סה"ה כ' דלשון שני עיקר וקושייתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימני וז"ש אבל שאר כו':

ס"טז הפשוטות כו'. כ"כ המרדכי לחלק בין עובדא דהכא שהוא מהפשוטות כמש"ש וי"ו דויהרג לההיא דסט"ו: וא"צ כו'. כ"מ מרש"י שם ד"ה דלא חכים כו'. מ"כ: מיהו כו'. שתועלת קריאת התינוק דגילוי מילתא הוא שהאות כתיקונו שם: הא דמכשרינין כו'. ממש"ש כל אות שאין מוקף כו' וז"ש בסט"ו אם לאחר שנכתב כו' וז"ש בלי היקף קלף מתחלתו כו': או אם כו'. אע"ג דבירושלמי פ"ב דברכות אמרינן עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו אבל ארצך תפארתך צריכא ור"ל מלמעלה שעד שלא נעשה האות נפסלה משא"כ למטה שאחר שנגמר צורת האות נדבקה ובאמצע איבעיא להו כ' המרדכי וש"פ אמנם בתלמודנו אמרו כל אות שאין מוקף גויל כו' ולא מפליג בין למטה או למעלה שלעולם צריך היקף ע"ש:

ס"יז אם כו'. וה"ה כו' כמ"ש בגיטין כ' א': לתוך האות כו'. דלא כסמ"ק שמכשיר בנפלה לאחר שנגמר האות מירושלמי הנ"ל דקי"ל דלא כירושלמי ועוד הוכיחו מפ"ה דמ"ס הלכה ז' אבל הדיו שנטפה ע"ג הכתב מותר למחקו כו' ואינה ראיה דשם למחקו כל האות וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו סי"א בהג"ה: דלי"ת כו' ב' במקום כ"ף. שבת ק"ג ב' ואפי' בדיעבד מדפריך על רב חסדא ור"ח דיעבד קאמר:

ס"יח מ"ם פתוחה כו'. שם בברייתא דלא כרב חסדא וכן כל הפוסקים הביאו הברייתא לבד ובספ"ב דמ"ס כל האותיות הכפולים בא"ב כותב את הראשונים בתחלת התיבה ובאמצע התיבה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול: אם נדבקה כו'. מנחות כ"ט ל"ד ודלא כירושלמי כמש"ל סט"ז: ואם גרר כו'. ממ"ש בשבת ק"ד ב' כגון שנטלו לגגו כו'. מרדכי סי' תתקנ"ב וצ"ע דהא אמרי' שם ג"כ שנטלו לתגו כו'. בברייתא שם ק"ג ב' וה"ה לקוף דתלייתם חד טעמא להו כמש"ש ק"ך א' ומנחות כ"ט ב'. ריב"ש. וג"כ אינו מוכרח דשם משום שנדמה לאחרת כמש"ל סי' ל"ו ס"א ובי"ד סי' רע"ד ס"ה וע"ש בטור וכ' הריב"ש ואע"ג דאמרינן במנחות שם חזינן לספרי כו' ומשמע דמצוה מן המובחר הוא וכמ"ש במרדכי סי' תתקנ"ג יש לדחות דשם שהיו מפרידין הרבה וערש"י בגיטין פ"ה ב' ד"ה ולא לכתוב למחך כו' אבל פשטא דשמעתין משמע כדברי המרדכי ואע"ג דאמרינן בשבת שם לעיכובא ההין חיתין כו' כיון שחטרו לגגו דחי"ת היה ניכר בלא"ה וז"ש חטרו כו' ותלו כו': אם נגעו כו'. אם נגע כו' וכן כו'. אע"ג דאין נדמה משום זה לאות אחרת י"ל דהוה שינוי בצורתה וכמש"ל סי' ל"ו ס"א וכמו קוצו של יוד לפי' תוס' כ"ט א' ד"ה קוצו: ואין כו'. כיון שנגע האות:

ס"יט בתחלה בפיו. כר"ל: לשם כו'. גיטין מ"ה ב' ורשב"ג עיבוד כו': וי"א כו'. כ"מ לכאורה שם ושם כ' א' ושבת ק"ד ב' הרי שהיה צריך כו' מ' דווקא משום שכוונתו לתיבה אחרת אבל כוונתו לשם סגי בהכי:

ס"כ צריך כו'. עתו' מנחות ל' א' ד"ה אבל כו' ל"ב ב' ד"ה כתבה כו':

ס"כא כל פרשה כו'. ויחזור כו' כמ"ש בגיטין י"ט ב' ועיי' תוס' שם ד"ה צריכי כו' והיה רגיל ר"י כו':

סכ"ב טוב כו'. עפ"ה דמסכת סופרים ה' ו': וכן כו'. משום דאז אין תקנה כמ"ש בסכ"ג:

סכ"ג אם כו'. כמ"ש במכילתא כנ"ל ס"א ובירושלמי פ"ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דלא כתוס' ל"ב א' ד"ה דילמא כו': והיו כו'. כמ"ש בברכות ומגילה וסוטה: אבל אם כו'. כמ"ש ברפ"ב דמ"ס עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם לא יקרא בו:

סכ"ד מותר כו'. למ"ד ב' וא"ר הלכה תולין כו' ורבה בב"ח כו' וכפי' תוס' שם דתולין גרע ממוחק דרב עצמו ס"ל בירושלמי דמוחק כו' וא"כ גרר ומחק לכל האמוראים מותר ועי"ד סי' רע"ו סעי' ו' ז': ולא ימחוק כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו' ואינו הדור כ"כ ולכתחלה ודאי יצא דברי כולם:

סכ"ה או שהיתה אות כו'. זהו מן הפסולין דברייתא דשבת הנ"ל שנדמה לאותיות אחרות וכן ברישא נגע רגל כו' שנשתנה צורת האות וכמש"ל סי' ל"ו ס"א שלא כו' ולא כו' משא"כ בסיפא:

סכ"ו אם אותיות כו'. כמ"ש בפ"ה דמ"ס המוחק אות אחת מן השם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטף ע"ג הכתב מותר למחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן:

סכ"ז אותיות כו'. שם פ"ג הלכה ח' ע"ש וכמ"ש בפי"ב דשבת ובפ"ב דגיטין דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב וע' תוס' דשבת ק"ד ב' ד"ה אמר וי"ל כו' ובכאן אף שמשמר שלא יתקלקל אח"כ בתר השתא אזלי' וע"ש צ"ד ב' אתמר כו' וק"ל כר"ש ע' תה"ד:

סכ"ח יש ליזהר כו'. עתוס' דגיטי' כ' ב' ד"ה ל"צ. ור"י אומר כו' אבל הרמב"ן כ' שזה יותר קרוב ליפסל שמבטל צורת האות אלא כמ"ש ריב"ם שם וכמו שמסיים בתוס' שם וער"ן שם:

סכ"ט אם כו'. כן דייק הרי"א מלשון סמ"ג וליתא דלעולם צריך לקרות בפיו ועסי' תרצ"א ס"ב:

סל"ב צריך כו'. ל"ב א' כמלא כו' ופי' הגאונים כחצי צפורן וכמ"ש בי"ד רסי' רפ"ח וכ' בסה"ת הטעם כדי לכתוב גגה של למ"ד וכ"ף ונו"ן פשוטה: שיהיו כו'. כמש"ל סט"ז: ובתחלתן כו'. עתו' שם ד"ה ועושה כו' לכתחלה ט"ס וצ"ל בתחלה ור"ל כמו ספרים וכמ"ש ר"י בתוס' דב"ב י"ג ב' ד"ה ועושה וכ"כ כל הפוסקים שם וה"ה בתפילין וכמש"ל סמ"ד יגלגל כו' וכ"כ המרדכי בה' מזוזה אבל בה' תפילין כ' אומר ר"צ שא"צ להניח במזוזה ותפילין כדי היקף אחרי שאין להם עמוד בסופה כמו ספרים וגם כי אין קורין בהם כמו בספרים ועוד דבמזוזה נוהגין לכתוב שדי מבחוץ בתחלתן וא"כ ע"כ אין שם היקף כלל וכ"כ בסה"ת ודברי הרא"ש סותרין זה את זה שבה' תפילין פ' שא"צ כדעת סה"ת ובה' מזוזה חזר בו וכ' שצריך וכ"ה בטוש"ע שבי"ד סי' רפ"ח פסק שצריך וכבר הקשה ב"י בעצמו ואיני יודע למה סתם כאן ודאי אין לחלק בין תפילין למזוזה: וצריך להניח כו'. ל' א': גם צריך כו'. דבריו תמוהים דבריב"ש שאל השואל אם יש לפוסלו אם הניח מעט חלק והשיב אע"ג דבפ"ג דמ"ס פוסל הייינו בנקד בדיו אבל בלא"ה אין לפסול כיון שאין שיעור פרשה וגם אין לפסול משום שעשאה כשירה דשם דוקא אריח על לבינה וגם שם צריך שיעור פרשה ורבותא קמ"ל אע"ג דעשאה כשירה אפ"ה פסולה ע"ש וכמש"ש ס"ס רע"ד בהג"ה והוכיח עוד ממ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רע"ג ס"ד ואם לאו כו' אבל לכתחלה ודאי אין להניח ועמ"א:

סל"ג יעשה כו'. ר"ל לכתחלה משים זה אלי ואנוהו: יזהר כו'. סתם כאן כדעת הרא"ש שמ"ש שם נזדמנה לו תיבה בת כו' דדוקא בת חמש קאמר דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף דאל"כ הל"ל בסתם לא יכתוב רוב התיבה חוץ לדף אבל הרמב"ם פ"ז כ' אפי' תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר מותר לכתוב חציה חוץ לדף והיקל עוד דאף חציה מותר ולמד ממש"ש תיבה בת שתי אותיות כו' דוקא כולה אבל חציה מותר ומשמע מדבריו דאף בתיבה בת שלש אותיות ב' אותיות אסור חוץ לדף אבל הרא"ש כ' דמותר ממ"ש תיבה בת כו' משמע דוקא כולה אסור הלא"ה לעולם מותר וז"ש כאן ג' אותיות בין מתיבה גדולה בין מקטנה אבל בי"ד סי' רע"ג ס"ד כ' דברי הרמב"ם ובתיבה בת ג' אותיות פסק כדעת הרא"ש:

סל"ה אותיות השם כו'. תוס' שם ד"ה שלשה כו' דחוץ לדף מדין תליה הוא ואין תולין מקצת השם כמש"ש אר"ח הלכה כר"ש שזורי והביאה הרי"ף ורא"ש שם וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בי"ד סי' רע"ו ס"ו וצ"ע דאמרינן בחולין ע"ה ב' א"ל אנא כו' ועתוס' שם ד"ה אנא כו':

סל"ו יעשה כו'. כמו שהם בתורה וכמ"ש במזוזה ל"א ל"ב: ואם שינה פסול. כמ"ש בשבת ק"ג ב' ובמ"ס פ"א הלכה י"ד פתוחה שעשאה סתומה סתומה שעשאה פתיחה ה"ז יגנוז: ויש מכשירין כו'. כמ"ש במזוזה שם רנב"י אמר מצוה כו' והטעם כמש"ש הואיל ואינן סמוכות כו' וא"כ ה"נ ור"ל בדיעבד כמ"ש שם ושם ודברי הרמב"ם וש"ע צ"ע וגם דברי הרב שכ' ובמדינות כו' צ"ע ועמ"א שתי' משום דא"א לעשות בסתומה אליבא דכ"ע ודבריו אין מובנים: ולכן כו'. זה לשון הרמב"ם רפ"ח פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה ונשאר ריווח כשיעור מניח ומתחיל בתחילת שיטה שניה וא"ל נשאר כשיעור או שגמר בסוף שיטה מניח שיטה בלא כתב ומתחיל מתחילת שיטה שלישית. סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע שיטה ונשאר ריוח כשיעור וכדי לכתוב תיבה א' בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מניח ואם לא נשאר כשיעור הנ"ל יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שנייה ויתחיל מאמצע השיטה ואם גמר בסוף שיטה מניח בתחילת שיטה שניה ריוח כשיעור ומתחיל מאמצע השיטה נמצא שפתוחה תחלתה בתחילת השיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם והריוח בין בפתוחה בין בסתומה לעולם שיעור ט' אותיות ובפ"ו כ' כמו שלשה אשר אלא שכ' שם זה למצוה ואם שינה לא פסל ופי' ב"י בי"ד סי' ער"ה דוקא ג' אשר לא בעינן אבל ט' אותיות קטנות ודאי בעינן אף לעיכובא וכ"כ סה"ת והמרדכי השיעור מפורש בין לסתומה בין לפתוחה ט' אותיות והכי איתא במ"ס ריוח בין פ' לפ' ג' תיבות של ג' ג' אותיות וכל דברי הרמב"ם הנ"ל בנויים ע"פ מ"ס שבסוף פ"א איתא נוסחא המדוייקת שהביא ב"י שם בשם ריא"כ איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש השיטה כמה יניח בסוף ויתחיל מראש השיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיוח גמר הפרש' בסוף השיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחילת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחילתו ואיזו היא סתומה כל שהתחיל מאמצע השיטה וכמה יניח באמצע השיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' תיבות וט"ס שם בב"י שכ' ופירש"י סתומה כו' וצ"ל כמ"ש ובמ"ס שלנו כתובה בשיבוש וכמ"ש המרדכי ע"ש ותוס' ל"ב א' ד"ה והאידנא והרא"ש שם והטור ר"ס ער"ה חולקין על הרמב"ם ע"פ סידור קדמונים והעתיקו מ"ס כמ"ש לפנינו ומודים להרמב"ם בצורה ראשונה של פתוחה וצורה ראשונה של סתומה אבל בצורות האחרות פליגי צורה השנייה של פתוחה לדידהו ה"ל סתומה וב' צורות האחרונו' של סתומה לדידהו ה"ל פתוחה והביאו ראיה מירושלמי פ"ק דמגילה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ודחקו עצמן בסיפא דכ"ש דמכאן ומכאן דה"ל פתוחה ופי' שם ע"ש אבל הרמב"ם מפרש פתוחה מראשה פתוחה שפתוחה מראשה לסופה והשתא דברי הירושלמי כפשטיה והן הן עצמן שתי הפתוחות שכ' הרמב"ם וכן סתומה השניה של הרמב"ם וכ"ש שתים האחרות שהן סתומות וכמ"ש הריא"כ שם הכלל להרמב"ם כל שמתחיל בתחילת השיטה הוי פתוחה ובאמצע סתומה ולהרא"ש כל שפתוח מצד אחד וכ"ש מכאן ומכאן הוי פתוחה וכל שהריוח באמצעיתו או שיטה שלימה שהוא כמו באמצע לדידיה ה"ל סתומה גם מחולקין עליו בשיעור הריוח ובזה הסכימו הפוסקים להרמב"ם וכ' ב"י וש"ע שם וירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה צורה הראשונה של הפתוחה ושל הסתומה דבזה אין חולק וכ' בד"מ ובהג"ה שם אם יוכל לכוין הרי טוב ואם לאו אל יזוז מדברי הרמב"ם כי כ"ה בספרים הישנים וכן בספר עזרא ע"ש והנה כאן בפתוחה אפשר לעשות כן אבל סתומה א"א לכן כ' כאן ולכן נהגו כו'. וכן נהגו במזוזה שוהיה אם שמוע מתחיל בחמצע שיטה וכן הכריח במרדכי סי' תתקס"ע בשם ר"י דזהו סתומה ממה שכותבין במזוזה כן ע"כ פי' הירושלמי על דרך אחר ע"ש שהאריך ובסוף כ' ובסמ"ג פי' מ"ש בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה פי' שלא הניח במקום א' כשיעור אלא בצירוף שניהן כשיעור ובזה א"צ לדחוק מה שדחקו תוס' לעיל וכ"כ הרא"ש בה' מזוזה שם אמאי דקאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' והעתיק דברי הירושלמי הנ"ל שרב פסק לעשות פתוחה כמו שהעתיקו תוס' הנ"ל דברי הירושלמי אית תנאי כו' וכ' הרא"ש והכי נהוג עלמא ר"ל לשיטתו דפתוחה בראשה פתוחה וכנ"ל וכתב וטוב שלא יניח כשיעור בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא כו' והנה גם הרמב"ם יודה בזה דל"ק שצריך לפניה כשיעור אלא אם גמר בסוף שיטה ובזה יצא ידי כולם וכ"כ בט"ז:

סל"ז ורשאי כו'. שגם הוא נק' עור כמש"ש ל"ד ב' ת"ר יכול כו' הא כיצד כו' ת"ר כיצד כו' אלמא קורא הפרשיות עורות וכן הרצועות כמש"ש ל"ה א' תפילין אין קושרין כו' ולכאורה מ' דוקא מקלף כמו הפרשיות דבחדא מחתא מחתינהו כנ"ל אבל ממ"ש בעירובין צ"ו ב' וכי טרח כו' אלמא עור הבתים רגילין להיות כמו קמיע ובשבת ע"ח ב' עור כדי לעשות קמיע קלף כדי כו' וכן שם ע"ט א' בעא מיניה רבא מר"נ כו' ת"ש כו' ג' עורות הן כו' וכן הרצועות וערש"י שם ד"ה אלא במינן כו': או כו'. ר"ל אע"ג דלענין טומאה חשיב כבשר כמ"ש בחולין קכ"ב א' וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ובפ"ד מהמ"א ולא השמיט אלא עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסו' דמ"ש דיחידאה הוא לא אמרו אלא על אלו השנים עור הפרסות שם נ"ה ב' עור הראש שם קכ"ב ב' ובזה מתורץ קושית תוס' בזבחים כ"ח א' ד"ה תנינא כו' מ"מ לענין תפילין הוי כעור דהא אמרינן שם ע"ו ב' א"ל בר גוזלא כו' וכן כל עוף כמ"ש הפוסקים וש"ע שם וה"ה לענין טומאה כמש"ש הנהו גידין רכין כו' שאני הכא דהדר ביה כו' ואפ"ה כותבין עליו תפילין כמש"ל סי"ב ואף משל גוזל כמ"ש בשבת ק"ח א' בכנפיו כו' ע"ש: וכן כו'. כנ"ל: צריך כו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג גיטין מ"ה סנהדרין מ"ח מנחות מ"ב ופי' תוס' שם ושם דרבא כרשב"ג ושכן הלכה והביאו ראיה מגיטין נ"ד אבל רש"י והרמב"ם מפ' דרב' כת"ק ומחלקים בין עור הבתים לקלף הפרשיות וכמ"ש תוס' שם בשם י"מ אף שדחו אותה:

סל"ח מעור א' כו'. רש"י שם פי' מעור אחד שלם וכ"כ שימושא רבא וש"פ אף שהתוס' כתבו ל"ב א' ד"ה להשלים אף בתפורות נק' עור א' לחד תי' כ"כ:

סל"ט בין כו'. תוס' שם ד"ה תפילין כו' וש"פ דלא כה"ג שכ' בשל יד אורכן כחצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע. מרדכי: דהיינו כו'. רש"י: וצריך לרבע כו'. אף שבתוס' הנ"ל נסתפקו בזה אבל הרא"ש ומרדכי פי' דמ"ש תפילין מרובעות קאי אבתים ור"פ הוסיף דאף בתפרן ור"ל שיהיו התפירות מרובע וה"ה התיתורא עצמו דאי בתפרן דוקא א"כ מאי סייעתא מהעוש' תפלתו כו' ולפירש"י קאי הכל על הבתים שפי' בתפרן שלא יקלקל בתפירתו את הריבוע וכשיטתו שכ' שם ד"ה תיתורא שהוא בעור א' עם הבתים אבל ר"י פי' כמ"ש הגאונים שלוקחין עור אחר להתיתורא עם המעברתא וכמ"ש בסמ"ד וכ"כ הרא"ש ועתוס' דמגילה כ"ד ב' ד"ה בתפרן ובמרדכי ולכן פי' בתפרן על התפירה עצמה וכ"ד כל הגאונים דבעי' התפירה מרובעת וגם התיתורא: אבל כו'. דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב: עשאם כו'. עט"ז:

ס"מ עור כו'. עתוס' שם ד"ה רצועות כו' וכ' הרא"ש ומ"מ מצוה כו' משום זה אלי ואנוהו אבל המרדכי כ' בשם ר"י דמדינא בעינן שחורות מדפריך בשבת כ"ח ב' והאר"י רצועות כו' ותימא מאי ס"ד מה ענין זה לזה אלא ה"פ כשם שהל"מ שיהא מצבע הבתים ה"ה לענין טהורות ומשני נהי דבהא גמירי כו': חריץ כו'. כאביי וכפירש"י שם דאביי גדול מרב דימי כמ"ש בפ"ב דב"ב. מרדכי ואע"ג דבמימרא שניה קי"ל כרב דימי. התם משום דסוגיא דפי"ד דשבת ופ"ט דחולין כוותיה: ואם לא כו'. רמב"ם דמפ' דאביי ל"ק אלא לכתחלה ובדיעבד מודה לרב דימי וכמש"ש ל"ד ב' ואם אין חריצן כו' וז"ש והוא כו':

סמ"א אורך כו'. אבל תוס' חולקים ע"ז ועתוס' דעירובין צ"ה ב' ד"ה מקום כו' וכ"כ ש"ר וסה"ת וסמ"ג ומרדכי ועתו' דסוכה ה' א' ד"ה ואל כו' וביומא י"ב ב' כ"ה א' וראייתם דציץ במקום תפילין ממה שקראה תורה לשל כ"ג מצנפת ושל כהן הדיוט מגבעות אלא דשל כ"ג היתה קצרה משום ציץ ותפילין משא"כ בשל כהן הדיוט דאינו אלא משום תפילין וע' תוס' דסוכה ה' א' הנ"ל אבל הרמב"ם בפ"ח מה' כלי המקדש כתב ומצנפת האמור' באהרן היא המגבעות האמורה בבניו אלא שכ"ג צנוף בה כמי שלופף על השבר ובניו צנופין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעות וכ"כ הרמב"ן בפ' תצוה והביא ראיה ממ"ש בספ"ז דיומא וההדיוט בארבעה כו' מוסיף כו' ושם סוף הפרק כ' המצנפת של כ"ג או כהן הדיוט ארכו ט"ז אמות כו':

סמ"ב שיעשה כו'. רש"י: אחר כו'. תוס' שם ד"ה שי"ן כו' וכ' המרדכי ופי' בתיקון דימין המניח קאמר וכ"כ הרא"ש וש"פ:

סמ"ג חריץ כו'. כן פי' הרא"ש ומרדכי בשם י"מ להא דאביי וכתב המרדכי א"נ על יו"ד שבשי"ן קאי וכמ"ש בהג"ה וכן כו': ולא כו'. דצריך שיהא כל השי"ן נראה ולפרש"י וראו כל עמי כו' משום שי"ן:

סמ"ד והיינו כו'. כפי' הגאונים ואין להקשות דא"כ בשבת כ"ח ב' לוקמי' בתיתורא ומעברתא י"ל כיון דתפור לו ה"ה כמוהו משא"כ ברצועות. מרדכי: יגלגל כו'. כמש"ש ל"א ב' וכנ"ל סל"ב וע"ל סי' תרצ"א ס"ב מש"ש וע' תוס' ל"ה א' ד"ה מעברתא ואין נראה לפסול כו' חדא כו': וכורכם כו'. ממ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהו כותבין בעורות כו' וכורכן בשיער וטולן במטלית ולכן כ' הרמב"ם שכורך עליהן מטלית אבל בש"ר כ' בקלף ומטלית ר"ל מקלף וסה"ת וש"פ כ' דאין ראיה מהירושלמי דשם איירי לענין קרע וכמ"ש במ"ס והרמב"ם פוסל אפי' בדיעבד כשיטתו דס"ל שהוא הל"מ וחלקו עליו ומ"מ כתב המרדכי פוק חזי כו' דנהגו כש"ר וז"ש בשבת ע"ט ב' במזוזה עצמה דעצמה לכאורה מיותר: ויש כו'. כמ"ש בשבת שם לא הוכשרו כו' וצ"ע למה לא אוקים שם על המטלית: ונוהגין כו'. כי הרמב"ם כ' המטלית קודם כריכת השיער וכמ"ש בש"ע והקשה הסמ"ג דהא בירושלמי הנ"ל הוא להיפך וכן בש"ר לכן כ' האגור ונוהגין כו' אבל לדינא אין קפידא איזו קודם: ונהגו כו'. כמ"ש ובזרוע עוזו כו' וכ"ה בזוהר ח"ב רל"ז ב': ואם כו'. ג"כ מטעם הנ"ל אלא דשל עגל יותר עדיף כמ"ש וכף רגליהם כו' ועז"ח ל"ב ד':

סמ"ה יתן כו'. עתוס' ל"ג א' ד"ה הא כו' והמרדכי שם האריך ופ' כרש"י וכ"ה הסכמת הפוסקים:

סמ"ו וראשי הפרשה כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח ולפרש"י ר"ל שיהא סוף הגלילה לצד חוץ שיהא הקורא קורא כסדרן כמ"ש הרא"ש וש"פ וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ט ס"ו ואמרינן נמי בתפילין שם ל"ד ב' ל"ק כו' והקורא קורא כסדרן וז"ש בש"ע יהיה הגליון כו' כדרך הקריאה וכ"ש לפר"ת בירושלמי הנ"ל וכמ"ש בי"ד שם בהג"ה ויכוין כו':

סמ"ז והמנהג כו'. כמש"ש וצריך כו' ור"י ל"פ אלא בדיעבד: ויזהרו. כנ"ל:

ס"נ אין לקנות כו'. כמ"ש בחולין ס"ג ב' ודילמא דעוף כו': מקום כו'. שם ל"א ב' אבל בגרדין לא וכ' בע"ה ובנ"א אבל בגרדין ל"ל בה והן טלידוראש שעושין מן הקלף כיון דמינו הוא מותר שהן כגידין עצמן וכ' ב"י מקום כו' יש לסמוך עליו שלא להתבטל ממצות תפילין:

סנ"א ויעביר חוט כו'. עתוס' ל"ד ב' ד"ה ושוין כו' ובמרדכי פי' בשם רי"ף מעברתא הוא כה"ג: ויש מי כו'. ע"ל סי' ל"ג ס"ב:

סנ"ב יכניס כו'. אף שבתו' ל"ה ב' ד"ה אלו וש"מ הקשו על פרש"י המרדכי האריך ליישב הכל ע"ש: ונוהגים כו'. עתוס' שם א' ד"ה מעברתא. וי"מ כו' וכ"כ הגאונים: ולא כו'. ב"ש:

מנחות ל"ד

שם

שבת ק"ג

רמב"ם בפ"א מה"ת והגה"מ שם והרא"ש

שם בגמ':

ב"י לפי הנמוקי יוסף

מנחות ל"ד

שם ל"ו

סה"ת סי' ר"ה והגה' מיימ' פ"ב מהלכות תפילין בשם סמ"ק

דעת הב"י

מנחות ל"ב

תוספת והרא"ש ספר תרומה מההיא דגיטין ומס' סופרים

הרא"ש בהלכות ס"ת

שבת מ"ט ומנחות ל"ב

לפי' התו' והמרדכי בשם רש"י והר"ן בספר הערוך ורא"ש בה"ת והרמב"ם בפ"א מה"ת

תוספת וכל הני רבוותא

ב"י

מגיל' י"ט

תוס' שם והרא"ש והר"ן

גיטין כ"ד אפי' לדעת רש"י

הרא"ש בהלכו' ס"ת בשם ר' ברוך וסמ"ג בסימן כ"ח

ב"י וכדעת ר"ח ור"ת דפסלי שלא לשמה

בפ"א מה"ת

בהלכות ס"ת בשם רבי ברוך

הגהת מיימ' בה"ת

הרב השמיטו שם והטור בי"ד שם בשם תשובה לגאון מכשיר

שבת ק"ח

שם וחולין ק"כ

הר"י אכסנדרי בסי' ל"ו

שם

מנחו' כ"ט לפירוש השני ברש"י

לרמב"ם בפ"א מה"ת ובפ"ק דמגילה

הלכות ס"ת וכפי' הא' שברש"י במנחות

שם בגמרא דמנחות

מרדכי בהקומץ

ב"י מדברי הרמב"ם ספ"א מהלכות תפילין

תשובת רבי לוי ן' חביב

הרא"ש פ"ב דגיטין וספר התרומה סי' ר"ה סמ"ג והגהת מיי' פרק א'

תשובת הרא"ש כלל ה' התרומות וסמ"ג

מבואר בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן סימן רל"ג וכן הורה מסרי"ן סביב ומהר"ר לוי בנו

ב"י ממשמעות תשובת הרשב"א

רא"ש בהלכות תפילין וס' התרומה והגה"מי

תשובת הרשב"א ותשובת הרמב"ם סימן רל"ו ות"ה סימן מ"א

הרא"ש בה"ת וסמ"ג סימן פ"ה וס' התרומה מההיא דגיטין כד

שם

הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן

הר"י אכסנדרי

שם

טור בשם מכילתין ורמב"ם פ"א מהלכות תפילין והאר"י אכסנדרני וספר א"ח

הר"י אכסנדרני

הרמב"ם והא"ח בשם ר' יונה

הר"י אכסנדרני

הגהת מיימוני פ"א ופ"ב ומהרי"ק בשורש ס"ט ותרומת הדשן סי' מ"ח והר"י אכסנדרני

מרדכי בשם ר"י ורא"ש בתשובה

תרומ' הדשן

תשו' הריב"ש לדע' רמב"ם בפ"ב דגיטין

מגילה יח מנחות לב

פ"ק דמסכת סופרים

ספר התרומה קצ"ח והמרד' בהלכות קטנות

סמ"ק והרא"ש

הרא"ש בסדר תיקון תפילין

הרא"ש שם וסמ"ג וסמ"ק וס' התרומ' סי' ר"ה.

סמ"ק והגהת מיימוני פ"ב מההיא דמנחות

טור בי"ד רע"ג

שם

רא"ש שם והמרדכי וא"ח והרמב"ם בפ"ג

בית יוסף

שבת כ"ח

שם ק"ח

טורבשם ס' תרומות

שם וסמ"ג והרא"ש בסה"ת מצריכין עיבו' לשמ' והרמב"ם לא מצריך

מנחות נ"ד

שם ל"ה תוס' ורמב"ם בפ"ג ורא"ש ושאר פוסקים

מצא בשם שמושא רבא בתשובת אשכנזים

הרא"ש וס' התרומ' והמרדכי בשם ר"י מההיא דמנחות ל"ה

שם בגמרא

הרמב"ם

העיטור בשם הרי"ף וסמ"ג וסא"ח בשם רב האי גאון

מנחות ל"ה

תוס' שם בשם שמושא רבא והרא"ש והמנהיג

מנחות ל"ה לפירוש הי"מ שהביא הרא"ש

שם בגמ'

שם

רמב"ם בפ"ב מה"ת רא"ש והמרדכי וספר התרומה מההיא דהקומץ בענין מזוז'

הרא"ש בשם שמושא רבא

סמ"ק והא"ח והג"מ פ"ג מה"ת

שבת כ"ח וקי"ח

שמוש' רבא ורמב"ם

הר"י אכסנדרני

זוהר פ' בא

הרא"ש בסדר ת"ת והמרדכי לדעת רש"י והר"י אכסנדרני בספר א"ח

שם

מנחות

שם

שם

סנהדרין מ"ח

שבת כ"ח וק"ח

שימושא רבא וב"י ס' התרומ'

אגור בשם מהר"י מולין

העיטור

שימוש' רבא

הרמב"ם והרא"ש לפי השימוש' רבא

תו' במנחות לד הרא"ש והמרדכי

הר"י אכסנדרני

מנחות ל"ה בפירוש רש"י: