דין המבשל בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שי״ח

אסור לו לעולם. משמע ברשב"א סימן קע"א /קע"ה/ דהקדירה אסורה ג"כ:

למ"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו [תו' חולין דף טו] דלא כב"ח: אם היה מ"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט [לקוטי מהרי"ו סי' ב'] ועבי"ד ססי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטיל ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומה ע"ש וצ"ע דאין הנידון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דאי לכהן גם היום מותר ואי לישראל לעולם אסור אבל הכא כיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אף על גב דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרי' אסור וכ"כ הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניו' ובחבורו פ"ד מבכורים ומיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורים לזרים ומ"מ יש להחמיר ומ"ש בי"ד ססי' ק"ב אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר ואף שבפי' הרמב"ם משמע דדוקא כשנתערב לכהן אז אסור אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן, נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לעכו"ם לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עסי' רנ"ג ס"א:

ובשוגג. עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח [כ"ה רד"ך בית כ"ו ח"ב]:

שחלה היום. ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ שרי דקי"ל כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים כגון נר שהדליקו עליו [מ"מ פ"ב] וקשה דא"כ מוקצה דמחובר נמי יהא מותר כשנשרו הפירות וי"ל דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה וע"ש עוד טעם בב"י:

חי בשבת. ובלא מליחה [טור] ועבי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א:

שמא ירבה. וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו קודם שיתן הקדרה על האש וי"א דהוי דרבנן עב"י:

ואפי' בישל וכו'. אבל במ"ש מותר מיד [ש"כ] וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו:

משום שגדל והולך. ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו [ב"י] אבל בנגמר בישולו לא אמרי' שגדל והולך דאל"כ למה נצטריך בפ"ק דביצה לאסור מחובר משום שמא יעלה ויתלוש או משום מוקצה וע' בתו' שנדחקו שם והל"ל משום שגדל והולך אלא ע"כ כשנגמר בישולו שוב אינו גדל וא"כ מהני הכנה והכי דייק ל' הא"ח עב"י ע' בתוס' בב"ק דף ס"ט דמה שגדל בטל ברוב ועסי' ש"ך ס"ב ובביצה בתוס' דף ל"ז ע"ב משמע דזה לא הוי מוקצה אפי' לר"י דהא בהמה נמי גדלה והלכה ומותר לשוחטה בי"ט ע"ש בתו':

שאסור לבשל. המבשל בתולדות האור חייב:

להטמינה בחול. אפי' מבע"י עסי' רנ"ו ס"ג ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור [כ"כ הרא"ש] וצ"ע למה השמיטו הטור דקי"ל דהלכה כרבה [ב"ח] ונ"ל דהרא"ש כ' אליבא דר"י ע"ש אבל אנן קי"ל כרבנן וא"כ פשיטא דאסור דגזרינן אטו תולדות האור וכ"כ הר"ן ע"ש ומ"מ כתב רש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש ודבריו אינם מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא להדיא דאסור, כ' הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכ"ה בגמרא וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים ובסנהדרין אמרי' דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ ה"ל כתולדת חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג: כתב הרמב"ם פ"ט הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב אפי' בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישול בנתבשל מקצתו עד שיתבשל כל הבשר חצי בישול: המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת וכן הממסמס השעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שיעשה כלי חרס חייב כללא דמלתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב וע' ססי' זה וצ"ע דבפי"ב כתב המחמם הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר והראב"ד כ' משום מבשל והמ"מ יישב דבריו ע"ש ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי וצ"ע ויש לחלק:

יש בו משום בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סו' סימן רנ"ג:

נצטנן. כב"י ומשמע ליה דכל שהיס"ב מיקרי רותח וכ"מ ס"ו וז"ל רי"ו אם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר ועסט"ו בהג"ה:

וי"א דוקא כו'. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועס"ח מ"ש:

מותר לשרותו. אפילו בכ"ר וכמ"ש סט"ו דאין בישול אחר בישול וכ"כ התוספות והמרדכי ור"ן דלא כב"ח דמחמיר ומשמע מל' הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין:

מדיחין אותו. היינו שמערין עליו מכלי שני [ועסי"א דאפי' בדבר לח שרי] אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל (תוס' דף ל"ט וש"ג ב"ח) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידי לטעמיה ועס"ה:

כל דבר קשה. וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י ל"פ) ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

משום בישול. אף על גב דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג) אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד:

אפי' בכלי שני. דיש דברים שמתבשלים בו ואין אנו בקיאין ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר עס"ט:

מתירים בכ"ש. דס"ל דאין כ"ש מבשל ולפי מ"ש ס"ד בשם תוס' יש להחמיר דמיחזי כמבשל אך היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר:

אפי' בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה:

שהיס"ב. עמ"ש ס"ד וסט"ו בהג"ה וא"צ לדברי הע"ש:

בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"ד סי"א:

אין מניחין וכו'. ובדבר יבש שרי עס"ח:

לעולם אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת (רי"ו) וא"כ לפמ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדירה ע"ש:

כמניח ע"ג כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:

וראשון נראה עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדיר' עומדת ע"ג האש ממש (מ"מ פכ"ב) וצ"ע למה לא הכריע הרב"י בס"ז להתיר דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג וי"ל דוקא צלי מותר ליתנו לכתחלה ע"ג כירה גרופה אבל מבושל אסור ליתנו ע"ג (קדירה דעדיף מכירה, ת"ש) כירה אפי' הוא חם שאין בו משום בישול דגזרינן שמא יתן עליו כשהוא קר ואין מותר אלא חזרה וכן צ"ל לדברי רי"ו ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ דכיון דהקדירה מפסקת עדיף מכירה גרופה ושרי ליתן עליה תבשיל חם:

ומצטמק ויפה לו. ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע, ואפשר דסמך על מ"ש כאן:

כ"ז שהיס"ב. ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועבי"ד רסי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:

של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל (טור):

דם שבו. ומיירי כגון שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח ולא כמ"ש בב"ח ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול וכמ"ש הב"ח בשם רי"ו ועבי"ד סי' ס"ח והב"ח הכריע כרמ"א ולמסקנא דכתב הרא"ש ואפי' נמלח מחדש וכו' חזר מדבריו הראשונים [ב"ח] וכ"מ ברמזים ובטור וע' בת"ח כלל א' וכלל ב':

דהמלח בטל בס'. ואף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ש"ה דהוי זוז"ג דמסתמא נמלח גם בע"ש ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל כיון שנתבטל מקודם שנאסר בטל דנימוח מיד ואין נתבשל מיד דבעי בישולא כבשרא דתורא (שם) וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדירה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכן הובא במשנה פרק ב' דערלה ובע"א פ"ה: ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ועמ"ש סי"ו:

אסור ליתן כו'. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת דהא ר"ת דייק זה מהמשנה דשבת עיין בתו' ופשוט דאפי' למ"ד כ"ש מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן לתוך הקערה עבי"ד סי' ס"ח:

מלאה מים חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואחר כך יתן המים לתוכה [גמרא]:

שהוא כלי שני. דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבשלין הצונני' שמתערבים בהן [טור] וכ"ד המ"מ כמ"ש הב"ח וכ"כ במ"מ דלא כב"י ע"ש:

אבל נותן. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים דהתחתון גובר על העליון ומצננו [טור] ואף על גב דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין ועיין בתוס' שבת דמ"ב ר"ן ותו' פסחים דף מ' ע"ב ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד ובגמרא פסחים דף ע"ו:

מרובים. ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל פ"כ ועססי' של"ד וסי' תק"י ס"ג:

הנאכלין כמות שהן חיין. פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפילו דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפי זה אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף עיין מה שכתוב סס"ג ויש לדחות דהתם לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין:

מותר להניחו כנגד המדורה. דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש:

אפי' נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:

במקום שהיס"ב. כ' הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן ול"נ דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועסי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך, וכ"מ במרדכי דלהמתירין שרי אפי' במקו' שהיס"ב אך כ' דטוב ליזהר שלא ליתן במקום שהיס"ב וקאי אפשטיד"א דלא כמו שהבין הב"י דקאי אשמן והקשה עליו וכ"כ הכל בו בהדיא בשם הר"ם ע"ש וכן מוכח בגמרא וברש"י שכ' דף קמ"ה שורין אותו בחמין שיהא נימוח משמע שאע"פ שנימוח אח"כ יש לו דין דבר יבש וה"ה שומן אלא שהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב ולכן כתבו שלא ליתן במקו' שהיס"ב כדי שלא יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ אלא יתנו מרחוק ואף שנימוח בתוכו ל"ל בה כמ"ש הרב"י וכ"כ בספר מ"כ עיין שם וכן משמע בהגהות סמ"ק דצלי ופשטי"ד שוין:

וכ"ש קדירה שיש וכו' דשרי. אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סט"ו:

ויש מחמירין. משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א, ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ססי' רנ"ג דאפי' בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י עכו"ם, כ' הרמב"ם פ"ט א' נותן האור וא' העצים וא' הקדירה וא' המים וא' הבשר וא' הגיס כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל אבל נתן א' הקדרה וא' המים וא' האור וא' העצים וא' הגיס ב' האחרונים חייבים (אבל נותן האור לא מחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים) אבל ברישא מיירי שנתנו שניהם האור והעצים ביחד [כ"מ בשם ר"י בר רב] וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר וע' ר"ל חביב סי' כ"א וכתב המ"מ וי"א שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל פטור וכ"ד רמב"ן והרשב"א ז"ל [וכ"כ מהרמ"פ בהגהותיו] ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כ"צ אין בהגסתו חיוב עכ"ל וב"י סי' רנ"ג כ' בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה מבושלת כ"צ כל זמן שהיא על האש ע"ש:

אסור להגיס. משום צובע:

ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דא"א בע"א ויש להם על מי שיסמכו עמ"ש סי' רנ"ג ס"ד:

כנגד המדור'. לאו דוקא דה"ה אם הוא רותח שיס"ב כמ"ש ס"ה וכ"ט וכ"מ מל' רש"י וכ"כ הפוסקים בי"ד דדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפש' דזהו מקרי בעין מידי דהוי אקדיר' שיש בה רוטב וצ"ע:

במזיד. ומשמע ברשב"א סי' קע"ה שהקדרה אסורה ג"כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ"כ הרשב"א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' נ"א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה מותר הקדרה ועיין רש"י בפ"ק דחולין שכתב דלדעת ר"מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ"ש מותר אפילו לו ע"ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר"מ דס"ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ"ק דחולין וצ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ב דתרומות ודו"ק:

למו"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט"ו ואם היה מו"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט. לקוטי מהרי"ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ"א:

ובשוגג. אם עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח. כנה"ג רד"ך:

חי. ובלא מליחה טור ועיין בי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ"ה סי"א:

בשבת. אבל במ"ש מותר מיד ש"ך וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ"א ועיין בי"ד סי' קי"ג ס"ק יו"ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו"ש ע"ש:

והולך. ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב"י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ"א ע"ש:

להטמינה. אפי' מבע"י עיין סי' רנ"ז ס"ג. וכתב רש"ל בתשובה סי' ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש וכתב המ"א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג:

בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סוף סי' רנ"ג. מ"א:

וי"א. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס"ח מ"ש:

לשרותו. אפי' בכ"ר כמ"ש סעיף ט"ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א:

מדיחים. היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ"ש דמחזי כמבשל ב"ח. ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א:

המליח. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ הב"י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ"א. ט"ז:

קשה. וה"ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב"י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

בישול. אע"ג דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט"י אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד מ"א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו"י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו"י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו"י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר"א הלוי בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' ב' וע"ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א"י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב ועיין בס' זרע אברהם חא"ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ"ד ובשבות יעקב ח"א הלכות שבת:

אפילו בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינא וכתב המ"א לפי מה שכתבתי בס"ד בשם ב"ח יש להחמיר בכ"ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ"ב דמותר בכלי שני):

בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה:

שהיס"ב. פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס"ב ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ"ש בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט"ז:

סולדת. אפי' לא נתבשל כל צרכו מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור ט"ז ע"ש ועיין סט"ו:

בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"א ועי' ט"ז:

חם. ובדבר יבש שרי עס"ח:

אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת רי"ו. וא"כ לפי מ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה ע"ש. מ"א:

כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:

עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש. מ"מ פכ"ב. ועיין מ"א:

סולדת. עיין מ"א ועיין בי"ד סי' צ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם רש"ל:

של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור:

דם. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ"א:

מלח. כבר כתבתי בס"ק י"ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ"ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט"ז:

בטל. עיין ט"ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע"ש ועיין מ"א. ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ"א:

מכ"ר. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת ועי' במ"א:

חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכו אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה גמ' ועיין ט"ז:

ממים חמין. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש ס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן תתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מתבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד. מ"א ע"ש:

מרובים. ולא אמרינן דמצטרף הכלי דדבר שאין מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"ש ועיין מ"א:

בכלי שני. ועיין בי"ד סי' צ"ב ס"ק מ"ה כתבתי בשם הט"ז דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ע"ש דלא כמהרי"ל ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי שני דא"כ ה"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה. ט"ז עיין שם:

שהן חיין. פי' אעפ"כ אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפ"ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיוכל להתיך שם או לשרוף עמ"ש המ"א ס"ק יו"ד בשם הרמב"ם ויש לדחות דכאן לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין. מ"א ע"ש:

נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:

שהיד סולדת. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול ונ"ל דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועיין סי' רנ"ג ס"ה דאי' בהדיא כך. ט"ז ומ"א:

ונימוח. דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה:

דשרי. מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ"ש סט"ו:

ויש מחמירין. משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ פשטיד"א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד"א ונאסרה כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג. ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סי' רנ"ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות על ידי עכו"ם. כתב הב"י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ"ע עכ"ל וכתב א"ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב"ם פ"ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ"מ בשם ר"י בי רב. וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר"ל בן חביב סי' כ"א. וכתב המ"מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ"ד הרמב"ן והרשב"א. ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ"ל. וב"י סי' רנ"ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע"ש:

אסור. דבזה יש משום צובע:

ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותו בכף כיון דא"א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו עיין מ"ש סי' רנ"ג סעיף ד' מ"א. וט"ז כתב נלע"ד דהוצאה בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אף ע"פ שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר להפוך בקדרה הרוצה להחמיר ועיין סוף סי' שכ"א ועיין בפנים מאירות סי' פ"ד:

המדורה. וה"ה במעבירו מהאש כל זמן שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ה בדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזהו איסור כל זמן שהיס"ב ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצ"ע עכ"ל ומכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז שנותנים ע"ג קערה. א"ז בשם דרישה (ובספר אליהו רבה הניח קצת בצ"ע ע"ש):

ס"א המבשל בשבת כו'. פסק כר"י ולא כר"מ משום דסתמא דחולין כוותיה אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאד ומה שכתבו דסתמא דחולין כר"י משום הא לא אריא דסתמא דפ"ב דתרומות כר"מ וכן סוגיא דרפ"ג דשבת נפק ודרש כו' כוותיה וכן רב אורי כר"מ כו' ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דס"ל מטין כר"י אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דס"ל הלכה. ליתא בגמ' שלנו אדרבה דר' יוחנן ס"ל בפ' הכותב מטין אלא דשם קי"ל כרשב"ל אלא דט"ס הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דל"ל להני כללי עירובין מ"ז א' אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אבל מ"מ אין נראין דבריהם דא"כ למה פסק הרי"ף וש"פ כר"ש במניח את ביתו והלך כו' הואיל ורב ס"ל כוותיה אלא כמש"ש היכא דאיתמר איתמר ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי מ"מ לא נראה לדחוק ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן דאף אם יסבור להלכה כר"י מ"מ כאן הלכה כר"מ דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין כמ"ש בפ"ד דיבמות מ"ב ב' וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים אע"ג דההיא דחולין נמי סתמא ההיא דיוקא היא שבת דומיא די"כ ואע"פ שמתחייב כו' ולא שבקינן פשטא דמתני' וכל הראיות שהביא הרמב"ן ממ"ש בפ' תולין ק"מ א' דביתהו דזעירי כו' אימיה דאביי עבדא כו' והני שוגגין נינהו וכן מספ"ק דיו"ט ר"פ איקלע לבי רבה כו' אייתי ליה כו' כל אלו מוכרחין להיפך דהא ר"מ בדרבנן קניס ור"י לא קניס וכל אלו דרבנן הן אלא שיש ליישב דברי הרי"ף בזה מדאמרינן בירושלמי פ"ג דערלה והביאו תוס' בגיטין נד א' ד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו' טעמא דר"י דר' אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור כו' אלמא ס"ל לר' יוחנן כר' יהודה ור' יוסי וזהו דברי הרמב"ן דר' יוחנן פליג ארב ואולי לשיטתייהו כנ"ל בהאי כללא דר"מ ור"י כו' ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ספ"ה דתרומות סאה תרומה כו' ואח"כ כו' אם שוגג מותר כו' והשתא אתי ג"כ שפיר אע"ג דסתמא כר"מ מ"מ כיון דסתמא אחרינא כר' יהודה הדרינן לכללא ר"מ ור"י ורב לשיטתיה ור' יוחנן לשיטתיה כנ"ל וכ"ה בזבחים ע"ד ונפלה דוקא נפל מעצמו כמש"ש בתוס' דרב לשיטתיה כנ"ל אבל לר' יוחנן אפי' הפילה ודברי ש"ע שם אינם נכונים אף אם תוס' ס"ל כן להלכה כמ"ש ב"י. וגם מה שהשיג הרז"ה על הרי"ף בפ"ג דשבת על מה שכתב הרי"ף וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הילכך הלכה כר"י והרמב"ן נדחק ליישבו והרא"ש כ' בפ' מרובה סי' ה' וקצרה דעתי מהבין דבריו דהא הני אמוראי פליגי אליבא דר"י הסנדלר והיאך כ' וש"מ דליתא כו' ולא קשה מידי שדבריו מבוארים היטב מסוגיא דגמ' שם ע"א א' דכל הס"ד של הרי"ף לפסוק כר"י הסנדלר נגד כללא דר"מ ור"י אינו אלא משום דמסקנא דגמ' דמאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מדרבנן ס"ל כוותיה הלכתא כוותיה אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר"י הסנדלר וא"כ לדידן דהלכה כמ"ד מעשה שבת דרבנן ליתא הכרחא דרבנן ס"ל כר"י הסנדלר אלא הדרינן לכללא דר"מ ור"י וכו' ופלוגתא דר"א ורבינא נ"מ לפי' דמתני' אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא כנ"ל וז"ש הלכך הלכה כו'. ומ"מ דברי התוס' עיקר להלכה וכן יש להביא ראיה לדידהו ממ"ש בירושלמי פ"ג די"ט וז"ל של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן אר"א ב"צ פ"א אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן א"ל אל תחוש להן מעי"ט הן שחוקין ושאלו שם ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג ולפ"ז הראיה להיפך אלא שבמלחמות רפ"ג שם כתב כיון דלא שאלו בגמ' שלנו ליתא אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי וגם י"ל כמ"ש ברפ"ג שאני מבשל דחמיר אבל האי כו' וכן כל ראיותיו נדחו כנ"ל ועוד דבהדיא אמר בירושלמי פ"ב דתרומות בעון קומי ר' יוחנן את מה את אמר א"ל אין לי אלא משנה המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. וא"כ הלכה כר"מ דבשוגג יאכל כו' וגם בדרבנן לא קניס כדאמר ר' יוחנן הנ"ל ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין כו' היינו בין דאורייתא בין דרבנן ולכן סתם רבי בתרומות שם המעשר והמבשל שהמעשר הוא דרבנן וכן המטביל כלים כו' והמבשל הוא מן התורה וכסתם זה פסק ר' יוחנן כנ"ל ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משים דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה: או שעשה כו'. הרמב"ם בפכ"ג פ' המעשר והמטביל כלים כר"מ וכסתם מתני' דפ"ב דתרומות וטעמו דר"י ל"פ אלא בדאורייתא כמ"ש בגיטין נג נד וכן קי"ל בהא דמטמא כו' וכן נפלי ונתפצעו וכמ"ש בי"ד סי' צט ק"א ק"י ואף דבשבת פ"ג קי"ל בשוכח לאיסורא התם משום דאתי לאיערומי כמש"ש וכמ"ש בהא דנתפצעו לר' יהודה אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יותר אתי לאיערומי ומשום גזירה כמש"ש וכ"מ בגיטין נד א' ברש"י ד"ה ואנן כו' ובתוס' ד"ה המעשר כו' ע"ש ועי"ד סי' ק"י ס"ז ומש"ש ובח"מ סי' כה ס"א ומש"ש וא"כ מ"ש או שעשה היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כר"מ וזהו אף לשיטת הש"ע כנ"ל אבל לפמש"ל לא קניס ר"מ כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן כדמוכחא סוגיא דירושלמי וסתמי דמתני' כנ"ל: מיד. דלא כרש"י בחולין טו א' ובה"ג שפירשו בכדי שיעשו ואזלי לשיטתייהו שפי' שלא יהנה אבל תוס' בפ"ג די"ט חולקין עלייהו והרא"ש כ' דאף לשיטת רש"י א"צ כאן בכדי שיעשו דמילתא דלא שכיחא ועתוס' בחולין טו א' ד"ה מורי:

ס"ב בין כו'. כמסקנא דשם דלא ס"ל מש"ש ע"כ לא קשרי ר"מ כו' אלא כמש"ש תחלה ודלמא שאני התם דדחייה כו' וכן ס"ל לסוגיא דפ"ק די"ט ו' ב' השתא מוכן לאדם כו' וע"ש בתוס' שדחקו הרבה מאד ועתוס' דשבת קנז ח' ד"ה לבר כו' וע' ר"ן ר"פ חבית בתי' הראשון בשם הרמב"ן ועיין תוס' יבמות מד א' ד"ה לא הוי כו' ואע"ג כו' אבל הרשב"א בחולין שם כתב בשם הר"ר יונה דסוגיא דהתם פליגא אההיא דקאמר אימור דשמעת לר"מ כו' ומשמע שם דאפי' ר"ש מודה בזה ואפי' למר בריה דר"י דחלוק אפי' בבע"ח שמתו ס"ל דוקא שמתו אבל שוחט לא אסיק אדעתיה אבל סוגיא די"ט שם ס"ל דאפי' לר"י הוא מוכן לאדם וכן הא דפריך שם ב' ב' שבת דעלמא תשתרי אע"ג שהתרנגולת הוקצה לאכילה מחמת איסור שחיטה ואפילו את"ל דגמ' פריך לדידן דקי"ל כר"ש מ"מ שמעי' דקי"ל כר"ש בזה אבל שיטת רש"י ותוס' ורמב"ן ור"ן דדוקא בחולה מבע"י אבל מדברי רי"ף ורמב"ם מ' כדברי הר"ר יונה והרא"ש דבכ"ע מותר והרשב"א שם הביא ב' הדיעות ועסי' ש"י ס"ב וע' שבת מ"ה ב': או עשה. משום טעם זה גופא שאמרו בשוחט שדוקא משום שא"א כו': או לחולה. רשב"א משום טעם זה ג"כ דמלאכת ישראל אין חילוק בינו לבריא: ואפ'. תוס' בגיטין דמ"ש בעירובין פו ניחום ליה נכרי אגב אימיה דוקא במילה התירו: בשבת. לאפוקי במ"ש ואין בו משום בישולי נכרים כיון דלא שכיחי אין בו משום חתנות: ואם כו' אפי' כו'. חולין שם כגון שקצץ דלעת. ור"ל אפי' לחולה מבע"י דומיא דרישא בשוחט דלא כרש"י שם דלפי' אצ"ל בדלעת אלא בשחט היום אלא כנ"ל ולא אמרינן דגידולין בטלין ברוב העיקר משום דהוי דבר שיל"מ כמ"ש תוס' דב"ק ס"ט א' אבל לפי מ"ש בסי' ש"כ ס"ב ובי"ד סי' קב ס"ד בהג"ה מותר ועמ"א: משום שגדל כו'. משא"כ בבהמה דלא חששו לזה ועתוס' י"ט לז ב':

או לשברה כו' ואפי' כו' אבל. ג' חילוקים בביצה שם ב' ב' וערש"י שם:

ס"ד תבשיל. ל"ד א' שמא ירתיח ערש"י שם ואפילו נתבשל כ"צ וכמ"ש תוס' מ"ז ב' ד"ה במה. בסתם קדירות כו': וי"א. כן משמע ממ"ש בסוף ס"ח בשם רי"ו אבל ממ"ש בסי' רנז ס"ז כל היכא כו' ואפי' כו' מ' דאסור בכ"ע והרי"ו אפשר דלא ס"ל ג"כ בהטמנה במצטמק ורע לו: ואם לא. מדאמרינן בפ"ד די"ט ל"ד א' ואחד מגיס בה: ואפילו. דלא כרא"ש וטור ורמב"ם ועתוס' לט א' ד"ה כל: וה"ה. נלמד מהנ"ל והדחתן כו' וכמ"ש בפ' כירה גלגל מאי כו' אף אנן כו' אלמא דה"ה בכל דבר שהוא גמר מלאכה:

ס"ה יש מי. כר' יוסי פסחים מ"א א' וכן בפסח צלאו כו': אפילו בכלי שני. שבת מב ב' ואפילו ללישנא בתרא משום דמילחא צריכה כו' אבל שאר דברים מודה ללישנא קמא: ויש. כמש"ש מ' ב' ושם מ"א וללישנא בתרא אידחי לישנא קמא: וי"מ. עיין תוס' דפסחים שם ד"ה עולא כו' ואנן קי"ל בברכות שם דשלקות בפה"א ובפסח כתי' דעולא בפסחים ואפילו לר"י למסקנא דברכות כמ"ש תוס' הנ"ל:

ס"ו אם יש. רש"י שם: אבל. שם ולא שיחומו וכמ"ש תוס' מח א' ד"ה מ"ש כו':

ס"ז י"מ כו' וי"מ. שהכלל כ"ד שאין בו משום בישול מותר נגד המדורה כמ"ש מ' ב' למ"ד שמן אין בו משום בישול מותר נגד המדורה וכן בתולדות האור כגון ע"ג מיחם כמ"ש בס"ו או בחמין כמ"ש בס"ד אבל ע"ג כירה ודאי אסור דלא התירו אלא חזרה ובתנאים שנתבארו בסי' רנג ס"ב וכ"ש ע"ג האש ולא התירו אלא נגד המדורה שהוא כסומך. מ"מ פכ"ב ור"ן פ' כירה אהא דמניח קיתון של מים נגד המדורה דלא כרא"ש שם שדחה סברא זו דסומך שאמר דל"ד לסמוך לכירה וכן תוס' לד א' ד"ה ת"ש וכמ"ש בס"ח וסט"ו וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ודבר שאין בו משום בישול הוא דבר שנתבשל כ"צ ויבש אפילו נצטנן או רוטב ורותח כמ"ש ס"ד ועתה לס' ראשונה דס"ל דאפילו המיחם ע"ג האש אינו כעל האש וע"ג כירה מותר באלו ב' דברים ולס' שניה שהוא כעל גבי האש אסור ובס"ז כ' דבר חם ובס"ח כ' דבר קר והוא יבש דחד דינא אית להו ועמ"א ס"ק כד בשם רי"ו וס"ק כו בשם מ"מ והמ"מ והר"ן פ' כס' ראשונה בפשיטות וכן כ' רי"ו וש"ע ס"ח וראשון כו' וכ"פ בש"ע סי' רנג ס"ג דלא כמ"א ס"ק כו שרוצה לחלק שלא מ' כן בהר"ן ומ"מ:

ס"ח וכ"ד שמותר כו'. כנ"ל שנלמד משמן: אפי' אם. כמ"ש בסי' רנג דאם לא נתבשל כ"צ אסור חזרה כמ"ש שם ס"ב ומצטמק ורע לו נלמד מחמין כמש"ש וכן לשמור חומו וכמ"ש ל"ח ב': ומצטמק. לשיטתו כמ"ש בס"ד בהגה"ה ועמ"א:

ס"ט אסור לד"ה. ר"ל אף לס' ראשונה וכ"ז לדעת הרא"ש וש"ע ס"ד אבל לדעת המ"מ ור"ן בהג"ה בסט"ו שאפילו דבר שיש בו רוטב ונצטנן אין בו משום בשול כאן גם כן מותר: כ"ז שהיד. דאם אין היד סולדת אין בו משום בישול כמ"ש מ' ב' וע"ש תוס' ד"ה וש"מ כו' וז"ש כאן בכל הסי' יד סולדת ואפילו בתוך הכירה ותנור מותר אם אין יד סולדת בו כמ"ש בסי' רנג וכ"ה בירושלמי ר"פ כירה בתנור ע"ש. ומ"ש מ"א בס"ק כח בשם הירושלמי להיפך לא דק שכן איתא שם פ"ג סוף הלכה ב' ר' זעירא בשם רב יהודא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת במקום שאין היד שולטת עד איכן עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ור"ל ואע"ג שבכלי ראשון שנותן רק להפשיר מ"מ עשו הרחקה כדי שלא יתן שם עד שיחם כמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י ובר"ן ומ"מ וקורא הירוש' אין היד שולטת מ"ש בגמ' יד סולדת בו: כיון שהעבירוהו. רש"י שם ד"ה דבכלי: ויש. הרא"ש שם ועט"ז בשם הרא"ש והטור לא הזכיר מלוח וז"ש בהג"ה ונ"ל כו': ויש אוסרין. כלישנא קמא: והמחמיר. תוס' שם: אפילו הוא כו'. דע"ג האש אפילו לפסק ש"ע אסור כנ"ל: דהמלח. עמ"א. ומ"ש דמידי דעביד ע' בחולין צז ב' ובע"ז ס"ט א'. ומ"ש דהוי זוז"ג. עיין בפסחים כו וכ"ז ושאור נמי לטעמא עביד. ומ"ש דדש"ילמ עבפ"ק די"ט ג' ד' ומ"ש כיון שנתבטל. ע' סי' ש"כ ס"ב:

ס"י אסור. ירושלמי שם הביאו תוס' ורא"ש שם ולמד ממש"ש בזבחים צה ובפסחים עו דעירוי מבשל כדי קליפה:

ס"יא אמבטי. אלו ב' ס' סי"א וסי"ב ל' ש"ע הוא לשון הרמב"ם וכמ"ש הרי"ף דר"ש ב"מ ארישא קאי ואין הלכה כמותו ועברא"ש: אע"פ. תוס' שם דבור המתחיל אבל מדשביק מיחם ונקט אמבטי ועוד מדקאמר ספל אינו כאמבטי ונראה שגם הרמב"ם סובר כן מדאמר שהוא מחממן הרבה אע"ג שבב"י דחה ראיה זו ועוד מדאמר בסי"ב והוא שלא כו' ולא ביאר אם חמין לתוך צונן. וא"ל שסמך אמ"ש באמבטי דא"כ למה חזר ושנה שם ועוד מדלא כ' הדין ומותר לצוק אצל אמבטי והפסיק במיחם אלא שבאמבטי אפילו בכ"ש אסור ולכן לא ביאר דין דכ"ר כמש"ש:

ס"יב מיחם שפינה. נקט תי' דרב אדא דרב ושמואל ס"ל כוותיה: ומותר לצוק. שם מב א' כב"ה וכמסקנ' דגמ' חזינא ליה לרבא כו': והוא שלא. דייק מדקתני בד"א בכוס. וכוס כלי שני הוא ולכן לא ביאר אם חמין לתוך צונן או צונן כו' משום שאין מבואר בגמ' רק לתירוץ דאביי במתני' והוא נקט תי' דרב אדא וכן לא הזכיר היתר דמים מרובים משום טעם זה: ואם המים. טור ופ' כאביי ולא כ' שחמין לתוך צונן ג"כ מותר שסמך על מה שכ' בסי"א בהג"ה אע"פ שהוא כ"ש דמ' דגם בכ"ר הדין כמ"ש תוס' בד"ה נותן כו' ע"ש ומ"מ אף לתי' שאביי מודה לתי' דר"א דאביי לא קאמר אלא לר"י כמ"ש בגמ' ולכן כ' שניהם:

ס"יג מותר. שם: או. מ"א ב': אבל. שם:

ס"יד אבל אסור כו'. ואפילו ירושלמי כנ"ל ובגמ' כגי' הגאונים וש"מ הפשרו לא זהו בישולו ואפ"ה אסור ושם מ"ח א' וכפי' התוס' ד"ה מ"ש: וה"ה. נלמד מהנ"ל:

ס"טו דבר. נלמד משמן למ"ד אין בו משום בישול וע' ס"ד וס"ח: ואפי' כו' אבל. כמ"ש ס"ד: ויש מקילין. עמ"א. שמפ' מתני' כל שבא בחמין אפי' ברוטב ונצטנן ועיין בר"ן ומ"מ ובתוספתא ס"פ ט"ו ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל והא דאמרינן בפ"ב שמא ירתיח מפ' כפי' הרי"ף ורמב"ם דקאי אמבע"י בדבר המוסיף הבל ור"ל שמא תרתח הקדירה ויגלה מבע"י ויכסה משתחשך וכן פי' הראב"ד אלא שפי' קושיא א"ה אפילו קאי אדבר שא"מ הבל וזה אינו סותר לגירסתינו לדינא:

ס"טז מותר. ול"ד למ"ש בסוד פ"ד אין מרסקין כו' דשם הטעם משום שמא יסחוט פירות העומדין למשקין כמ"ש בר"ן ומ"מ: וכ"ש קדירה. שאף לפי' רש"י משום נולד מותר כמש"ש אבל נותן כו': ויש מחמירין. דס"ל כפרש"י ואף בקדירה משום שהשומן צף והוא בעין ועס"ז ועיין בע"ש:

ס"יח אם לא. כמ"ש בס"ד: ואם. דאז אין בו משום בישול מדמותר חזרה וכמ"ש בתוספתא כנ"ל: אבל צמר. תוס' שם ד"ה דלמא: אע"פ. וכן מוכח בירושלמי ר"ן. ולכן סתמו במתני' וב"ה מתירין ולא חילקו בין עקורה וטוחה דבלא"ה מודה לב"ש משום דבלא"ה לא היו ב"ש מתירין משקלט העין:

ס"יט אסור. ערש"י ק"ש א' ד"ה שדיקא:

חולין ט"ו וכתובות ל"ד ובבא קמא ע"א וכרבי יהודה הרי"ף והגאון ורמב"ם בפרק ו' והרא"ש וש"פ

חולין ט"ו וכרב דימי

שבת צ"ח במשנה כתנא קמא דרבי יוסי הרי"ף ורמב"ם פרק ט'

שם ל"ט

שם קמ"ו במשנה

טור ורא"ש מדברי רש"י בפירש"י שמא ירתיח ל"ד

לדעת הטור וכן משמע מדברי רמב"ם בפרק ט'

שם קמ"ה במשנה ומפרש לה בגמרא כגון תרנגולתא דרבי אבהו

שם במשנה

טור בשם ר' אליעזר ממיץ וסמ"ג מהא דקיימ' לן שאין יוצאין במבושל אחר אפייה בפסחים מ"א

מרדכי בפרק ג' דשבת בשם ראבי"ה

שבת נ"א בבריייתא ורמב"ם ברפ"ד מה"ש וכפי שפירשו הרב המגיד שם והביאו הב"י בסי' רנג

ר"י בה"ג הביא לשני הדיעות ולא הכריע

שם בשם הגדולים שכ"כ הרא"ש

שם

שם

שבת מ"ב במשנה ובגמרא שם

שם בגמרא וכלישנא בתרא הרי"ף ורא"ש והרמב"ם בפרק כב והתוס'

טור התוס' כתבו המחמיר תבוא עליו ברכה

ר"ת וכן נוטין דברי הרא"ש וכן דעת ה"ה בפרק כב

שבת מ"ב ברייתא וכתבו רמב"ם בפרק כב

שם מ"א במשנה ובגמ'

שם בתוס'

שבת מ' בעובדא דרבי יצחק בר אבדימי

שם מ' בברייתא

שם בגמ'

הר"ן שם בשם הירושלמי ובשם ר"י ושאר פוסקים

בהסכמת כל הפוסקים אפי' המחמירים בדבר שיש בו מרק

רמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ורבי' ירוחם וכ"כ ה"ה בפרק כ"א לדעת הרשב"א

תו' בשבת מ"ח עובדא דרבה ורבי זירא בבי ריש גלותא והר"ן שם

הר"ן בפ"ק דשבת י"ח אוקימתא דיורה עקורה וטוח'

כל בו