דיני נר שהדליק עכו״ם בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רע״ו

אסור לכל. ול"ד למה שהביא בשבילו מחוץ לתחום דמותר לאחר דתחומין דרבנן ועוד דמה שהוא חוץ לתחום של זה הוי תוך תחומו של זה משא"כ בשאר איסור דרבנן:

קצב לו שכר. כלומר ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך והיינו קבלנות ושכירות שנותן לו בכל יום כך וכך:

דגזרינן שמא ירבה. משום דעכשיו כשיושב אצל אש שלו נעשה מכירו [ב"י] וב"ח כתב דמסתמ' כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ונ"ל דאם היסק התנור כ"ע מודו דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לא' חימום למאה והוי כמו נר דשרי:

מדעתו וכו'. וזה דוקא בפעם א' אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב [הגמ"ר]:

צריך לצאת. וה"ה שא"צ להפוך פניו אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות (ב"י) רק שאסור להשתמש לאורו:

הוכחה שלצורך עכו"ם. אבל אם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו:

לסעודת שבת. פי' שיושב בחשך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיט' דאסור וכמ"ש רסי' זה ומשנה ערוכה היא וה"ה אם יש לו נר א' אסור לו' לעכו"ם להדליק דכשאומ' לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא במקום מצוה אבל אם הדליק מותר ליהנות דלא מקרי הנאה כמ"ש ס"ד כנ"ל דלא כע"ש:

במקום מצוה. ודוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לעכו"ם שיבנה בה"כ אסור [מ"כ] וכ"מ ספט"ו דשבת דלא התירו שבו' רחוק':

ואין מוח'. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [ב"ח]:

ליטול נר דלוק. ואין להתי' אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך [רדב"ז ח"א ס"ד] ובנר של שמן אין להקל כלל דבקל מתקרב השמן או מתרחק ויש בו חשש איסור תורה [ספר הזכרונות דף נ"ה כ"ה] אבל בפוסקים משמע דשרי דהא כל הדלקתן היתה בשמן ועוד דהא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רסי' רע"ז ועססי' רנ"ג:

רק טלטול הנר. הואיל וגם העכו"ם צריך לו ועסי' רע"ט סס"ד [ש"כ בגליון] כונתו דשם אינו מתיר אלא מכח תנאי והכא שרי משום שגם העכו"ם צריך לו עמ"ש שם אבל בהג"מ כתוב וז"ל ר"ת התיר לו' לעכו"ם תביא נר הדולק דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוי מוקצה ושרי בטלטול מן הצד וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל ליה עכו"ם באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה עכו"ם שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל מצי לאתויי בלא נר ומ"מ אין להקל כ"כ והמחמיר תע"ב ע"כ מצאתי ושמעתי שכ' הר"ש מבנבור"ק שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך עם בחורי' לחלוץ מנעליה' בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו עכ"ל משמע שר"ת מתיר בכל ענין וכ"כ המרדכי, ואגודה ורי"ו בשם ר"ת ומהר"מ ועסי' שכ"ה ועסי' של"ד ס"ב וצ"ע על רש"י שפי' דף מ"ד דאסור לטלטל הנר משום גזירה שמא יכבה וכ"כ הרע"ב וזה היינו לפ"ד המקשן ובגמר' דף מ"ד דחי האי טעמא משום דאף אם יכבה הוי דבר שאין מתכוין וטעמ' משום דהוי בסיס לדבר האיסור וכ"כ הש"ג ועמ"ש סי' רע"ז סס"א וגם הע"ש סי' רע"ט לא דק בזה:

אם יש נר וכו'. ואם היתה מדורה ובא עכו"ם והוסיף עצים אסור להיש אוסרין בס"א [ב"י] וב"ח כ' דלא גזרינן בהא שמא ירבה בשבילו כיון שלאחר שכלו הראשונים אסור להתחמם כנגדו שוב לא יוסיף העכו"ם עצים ואם הוסיף העכו"ם עצים לצורך חולה שרי להתחמם דלא גזרינן שמא ירבה כיון שהעכו"ם לא עשה האש בתחלה בשבת רק הוסיף עליו ע"כ:

ומותר למחות. ואם אח"כ עשה בע"כ מותר להשתמש לאורו [ב"ח] ועסס"א ונ"ל ובלבד שלא יערים:

להדליק נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ועמ"ש סס"א וסי' רנ"ב ס"ב וסי' שכ"ה סי"ג:

ולא כאותם וכו'. אפי' עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות כמ"ש סס"א, ואפשר דהעולם סומכין על הג"מ שכתב שאפילו במצטער שרי שבות כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג אבל בסי' ש"ז ס"ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי ועכ"פ יזהרו שלא לומר לו בשבת להסיק או לעשות מלאכה ואפשר לו' ג"כ כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול הוי ליה כאלו עשה מדעתו ואין צריך לצאת מביתו כמ"ש סס"א ועמ"ש ססי' רנ"ג:

ויש אוסרים במדורה כו'. הוא דעת הטור לחלק בין הדליק נר לעושה אש דבאש חיישינן שמא ירבה בשבילו והקשה ב"י מסי' שכ"ה גבי מילא עכו"ם מים לבהמתו דמחלקי' בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותי' דכאן סמך על מ"ש בסי' שכ"ה לחלק והוא דבר בלתי מתקבל דלכל הפחות היה לו להזכיר ולכתו' כדלקמן בפרט ששם לא נזכר האי דינא דאש ועוד תירץ דכאן אסור אפי' באין מכירו מטעם שכ' הרוקח הביאו ב"י בסי' זה דשמא יבעיר עצים או יחתה בגחלי' עבור ישראל. וכתב ב"י בזה אפי' לא הכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו ה"ל כמכירו עכ"ל ולא הבנתי זה למה יהיה לא מכירו בזה כמכירו כיון שיושב אצל אש שלו דהא גם לקמן משקה לבהמתו ממים של עכו"ם ונלע"ד שני דרכים בזה הא' דע"כ לא מצרכי' מכירו בסי' שכ"ה אלא בחשש שמא יביא עכו"ם פעם אחרת מים בשביל ישראל וזה לא מסתבר שלא יעשה כן אא"כ מכירו אבל כאן יש חשש שמא יחתה בגחלים שכבר מונחים להרחיב האש בשביל ישראל ובזה אין טורח ויש חשש אפי' באין מכירו. עוד נראה דלגבי מים ועשבים בסי' שכ"ה הוה ג"כ דינא כן דהיינו אם הישראל משקה לבהמתו בפעם א' עם בהמת העכו"ם ודאי אסור אפי' באין מכירו דפשיטא שיש חשש שירבה בשבילו דהא העכו"ם לא מילא אלא לצורך בהמתו לחוד וכיון שבהמת ישראל שותה עמה יצטרך בודאי להביא מים שנים וכן כאן גבי אש שהוא יושב לחמם עם העכו"ם בפעם אחד ומסתמא לא הכין העכו"ם האש רק לצרכו לחוד דהיא מדור' קטנה ולשנים צריך יותר ע"כ יש חשש כאן אפי' באין מכירו אלא דלקמן מיירי שכבר השקה העכו"ם בהמתו ונשתיירו מים לא ישקה הישראל אחריו שכן הוא בגמרא בהדיא לא ישקה אחריו ישראל וכן בעשבי' שלקט העכו"ם ואכלם בהמתו ושיירה אח"כ לא יאכיל הישראל בהמתו. ובזה הוה הטעם שמא אח"כ ילך העכו"ם פעם שנית להביא מים וזה דוקא במכירו ואפשר דגם הר"י נתכוין לחילוק זה במ"ש כיון שיושב אצל אש שלו ר"ל בשעה שהוא עצמו מחמם אלא דא"כ ל"ל לתלות דעת רבינו בספר הרוקח כנ"ל נכון וברור בלי דחק אשר ראיתי בזה: [קצת מדיני כיבוי אש יתבאר בסימן של"ד ע"ש]

אע"פ שרוב ישראל כו'. ב"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא"ש וז"ל אם מותר אפי' ברוב ישראל וכ"ש במחצה א"ד דאפי במחצה וכ"ש ברוב לא מהני הוכחה. ובחנם האריך מו"ח ז"ל לתמוה על הב"י בזה שהבין הספק במחצה דוקא לפי דעת ב"י וזה לא עלה על דעתו:

אבל לאחר שיכבה כו' לדעת המתירים שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר ודאי לא ס"ל האי מלתא אלא מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון דהא באש ודאי א"א לידע מתי כלה האש הראשון אחר שנתרבה ודולק אלא ודאי כיון שבתחלה היה לנו היתר לא נתקלקל אח"כ דבתר התחלה אזלי' אלא דהטו' ושאר האוסרי' לא אזלי בתר התחלה וס"ל שיש איסו' לפנינו אחר הריבוי ממילא כאן אין היתר אלא כל שהראשון דולק ובזה יש גבול לדעת אימתי יתחיל האיסור דהכל רואין הכיבוי של הראשון משא"כ באש כמ"ש ע"כ אסור אפי' קודם הריבוי כיון שיש איסור לפנינו חיישי' לי' כיון שאין גבול ובירור אימתי יתחיל האיסור נמצא שיש כאן ב' פלוגתות. הא' לענין מדורות אש אסור להאוסרים אפי' בשעה שעדיין היתר והמתירי' ס"ל דאין כאן איסור לגמרי כיון שהתחילה בהיתר וגבי נר ס"ל להאוסרי' דדוקא כ"ז שהראשון דולק כו' ולהמתירי' אפי' אחר שכב' הראשון מות' ליהנות מן השני ותרתי פלוגתות אלו חד טעמא אית להו אי אזלי' בתר התחל' או לא. ויש כאן קושיא על הש"ע דבסעיף א' הביא מחלוקת וכאן פסק סתם כהאוסרים ובב"י כתוב ג"כ דאחר כיבוי הראשון לכ"ע אסור מאחר שהודלק לשם ישראל והוא תמוה דמ"ש מאש דשם א"א לידע ומותר להמתירי' ותו דלא זכרו המתירים כלל דבר זה שיש איסור אחר כיבוי הראשון ובודאי לא הוי שתקי מזה אלו היו סבורים לאסור. ובהגמ"נ כתב וז"ל וזכרני כשהייתי אצל מורי במגדול ווישבורק בע"ש עשינו [מדורה] להתחמם בשבת כנגדה וכשישבנו עד שכמעט מדורה היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח וישבנו אנחנו אצלה ושמחנו בדבר עכ"ל. ומורי שזכר הוא מהר"מ והוא מהמתירין דלעיל והעתקתי זה דכיון שאדם גדול עשה הלכה למעשה להיתר א"כ אף ע"פ שקי"ל כהאוסרים כמ"ש הש"ע כאן כדברי הטור בנרות דאסור אחר כיבוי הראשון מכל מקום לצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה יש לו על מי לסמוך כנלע"ד. ואפי' לדעת הטור שאוסר אחר כיבוי הראשון היינו דוקא אם לא היה שום היתר אלא מחמת דליקת הראשון אבל אם יש בלא"ה היתר מותר בכל זמן אפילו אם כבר נעשה צורכי העכו"ם או חולה:

וכן אם נתן שמן כו'. ב"י הביא דעת סמ"ג ומרדכי והתרומה ה"ה נמי אם יש אש דולק והרבה עליה העכו"ם מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת ולטעמייהו אזלי דלא מיפלגי בין עשיית אש להדלקת הנר אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מן האש שעשה העכו"ם לצרכו שמא ירבה בשבילו כשמרב' על האש הדולקת אסור מ"ה נקט רבינו שריותא בהדלקה ולא באש וכבר כתבתי שאגור כתב בשם ר"ת לאסור ליהנות ממדורה שהרבה עכו"ם לצורך ישראל אף על פי שהיה אש מתחלה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל חלק עליו לומר שאין כאן מחלוקת דהם מדברים בהרבה עצים על המדורה שהבעירו מע"ש דהתם ליכא למיחש עוד שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה אבל רבינו מדבר בעכו"ם שתיקן אש לצרכו ושוב ישב הישראל אצל המדורה להתחמם שם חיישי' שמא ירבה והאריך עוד בזה ואמר ששגגה הוא אצל הב"י וש"ע שעשה מחלוקת והחמיר בהרבה עצים על האש ובאמת יפה ויפה דברי הב"י והש"ע דאם יש חשש לישב אצל האש אצל העכו"ם שעשה אש שמא ירבה עוד יש נמי לאסור במה שהרבה כבר בשבת בשביל ישראל כיון שיש איסור בריבוי זה וכיון דהמתירים מתירים לישב אם הרבה כבר כיון שבלא הריבוי היה ג"כ ראוי קצת ליהנות ממנו ה"נ יש להתיר אם עדיין לא הרבה ולא חיישינן שמא ירבה דאף אם ירבה אין חשש כיון שקודם הריבוי היה ראוי קצת והאוסרים אוסרים באמת בהרבה כבר בשבת וממילא אסור לחמם אף קודם הריבוי שהוא עדיין היתר דשמא ירבה עדיין וכך לי באש שנעשה בע"ש בהיתר ובא עכו"ם והוסיף עליו בשבת כמו שמדליק עכו"ם בתחלה בשבת לצרכו דגם זה. היתר עד שיוסיף אלא דלא רצו לעשות כאן היתר כלל משום שלא ירבה כ"ז פשוט לע"ד:

ומותר למחות כו'. כ"כ הטור ונרא' דכ"כ משום דאיתא במשנה עכו"ם שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה ויש לטעות דהאי א"א לו קאי גם על אל תכבה דיש איסור וה"א טעמא כיון שא"ל אל תכבה ה"ל כאומר תבעיר קמ"ל דהאי א"א לו הוא דרך איסו' לענין כבה ולענין אל תכבה פי' אין אתה צריך לומר לו אל תכבה: נ"ל אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת כנלע"ד:

בשבילו. הקשה ב"י בסי' שכ"ה גבי מילא נכרי מים לבהמתו דמחלקינן בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותירץ דבזה אפילו לא מכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוי כמכירו. וב"ח תירץ דמסתמא כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ועיין ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דאם הסיק התנור כ"ע מודי דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר דשרי:

לצאת. אבל מחויב למחות מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא רואה ושותק אדעתא דישראל קא עביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בבית של ישראל כמ"ש סימן רנ"ב ס"ב הגמ"ר. מ"א:

עכו"ם. ואם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סימן תקט"ו סס"ו:

שבת. פי' שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור כמ"ש ריש סי' זה. וה"ה אם יש לו נר א' אסור לומר לעכו"ם להדליק. ואם הדליק מותר ליהנות כמ"ש ס"ד. מ"א:

צורך גדול. ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהילות חשובות שיושבים חשכה במ"ש אפי' בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה ג'. (והקשה בס' אליהו רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות וצ"ל דלא התירו אלא בע"ש ולא במוצאי שבת. ובמ"א מסתפק בזה בסי' שמ"ב):

כבר. ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למסרך. רדב"ז מ"א:

לאור השני. עיין ט"ז שהעלה דלצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה כמ"ש ס"א יש לו על מי לסמוך ע"ש. אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי האכילה לא מיקרי לצורך ישראל. ט"ז:

נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות כמ"ש בס"ק ב':

הקור גדול. ב"ח אוסר להחם בית החורף ב' פעמים בשבת כי די בפעם אחת והכל לפי הקור ולפי בית החורף עי' ע"ת וכתב המ"א ואפשר לומר כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול ה"ל כאלו עשה מדעתו וא"צ לצאת מביתו כמ"ש שס"א. ועכ"פ יזהרו שלא לומר בשבת להסיק:

ס"א אפילו למי. דומיא דרישא משתמש כו' ושם לא הודלק בשבילו וע' תוס' שם ובפ"ב דיו"ט כ"ה א' ברש"י ותוס' שם: ואין חילוק כו'. דומיא דנכרי שבא לכבות שם שאמרו נכרי אדעתא דנפשיה קעביד וע"כ בכה"ג וצ"ל משום דנהנה ממלאכה עצמה ואפי' בכה"ג אסור כאן ובלא"ה הא קבולת בביתו של ישראל כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' בפ"ק דשבת וש"פ. הגמ"ר פ"ק דשבת סי' כ"ד ע"ש בארוכה: דהואיל והישראל כו'. ר"ל משא"כ באגרת שאין הישראל נהנה מגוף ההולכה רק מהאגרת: או לצורך חולה. חולין ט"ו ב' הלכתא השוחט כו' וכן בחולה שאין בו סכנה בפ"ג דעירובין ניחום לי' אגב אימי' ושם אחר ז' הוה כמ"ש תוס' בפ"ק דהא ביום סברא אחרונה עיקר כמ"ש בחולין שם במבשל לחולה וכן כאן וכמ"ש תוס' דגיטין שם דדוקא במילה התירו להרבות ע"ש: או לצורך קטנים. כמ"ש הר"ן בריש יומא דלהכי רביתייהו ביה"כ דלא כהרשב"א שמוכיח משם דיסורא דרבנן ספין להו בידים לעולם וע"ל סי' שמ"ג ומ"ש לצורך קטנים היינו מה שהם צריכין הרבה אבל בלא"ה לא כמ"ש בעירובין פ"ו ניחים ליה אגב אימי': ויש אוסרין. כמש"ש בד"א שאין מכירו כו' וס' הראשונה ס"ל דגם במדורה בין לא' בין למאה: מיהו אם עשה כו'. אבל כשרואה צריך למחות בידו ואפילו בביתו של גוי אמרי' בירושלמי חם רואה עושה צרך למחות בידו אם עושה בחנם וכאן אין חילוק בין חנם או שכר כנ"ל וכ"ש הוא דהא שם אם אינו רואה מותר ומותר להנות דאצ"ל אל תכבה משום דגוי אדעתי' דנפשיה עביד משח"כ כאן כנ"ל וע"כ צריך למחות וע' בהגמ"ר שם שהאריך בזה הרבה:

אף ע"פ שרוב. דע"כ בכה"ג מיירי שם מדאהדרינהו לאפיה בתחל': דל"ג דהא מר לא אמר ליה כו' אלא דחילק בין שבות בישראל עצמו לבין אמירה לנכרי וז"ש בין שבות דאית כו' וע' בפר"א דמילה ברי"ף שם ורא"ש: דהא רוב הפוסקים. שם ושם וכגי' בגמ' שם דהא מר כו' ועוד הקשו בתוס' בפ"ק דגיטין ח' ב' דא"כ ל"ל למימר שם בעובדא אחרינא ליחים אגב אימי' ופירש"י ע"י נכרי וע"כ צ"ל כן דלאחר ז' ימים היה ביום המילה ועוד דע"י ישראל אסור להרבות כמ"ש בפ"ק דחולין כנ"ל ובגי' הגמרא שלנו מפורש נחים ליה נכרי ועוד הקשו מגמ' דגיטין שם ואע"ג דאמירה כו' משום יישוב א"י לא גזדו מ' דמשום מצוה אחרת אסור ואף בשבות דשבות אוסרים וע"ל סי' ש"ו ס"ה:

ס"ג אם אומר כו'. דבין טעם דרש"י שלא יהנה ובין טעם דתוס' שלא יאמר שייך כאן: כיון שעיקר כו'. ממ"ש והא ר"ג מכירו הוה ואע"ג דעשאו הגוי ג"כ בשביל עצמו וכל שעושה לצרכו אע"ג דרוב ישראל מותר כנ"ל ס"ב מהא דשמואל. ולרבא י"ל דלהכי מותר משום דנר לא' כו' אבל לאביי דאמר שאסור בפניו קשה הא דשמואל ותי' הרשב"א כיון דר"ג נשיא ושר היה עיקר העשיה היתה בשביל ר"ג ורבא ס"ל כיון דנר לאחד כו' עשתו בשביל עצמו ומ"מ בעיקרו בשביל ישראל ל"פ אביי ורבא וד"ה אסור: ומותר. לפי ר"ת שם ד"ה משקה ואור"ת מדנקט בהמתו כו' וכ' שאפי' לכתחילה מותר והביאו ראיה מדאמרי' ק"נ ב' מותר לומר לכרך פלוני כו' וכמש"ל סי' שכ"ה ס"י ויש מתירין כו' וז"ש רק טלטול כו' ור"ל ויש היתר ע"י טלטול מן הצד ועמ"א:

ס"ד אם יש כו'. וכן כו'. מדמתירין שם קכ"ב א' וקכ"א א' וביצה כ"ד ב' בכדי שיעשו אלמא שכל שאינו נהנה ממנה אע"ג שבאיסור נעשה מותר ליהנות ממנה וכמש"ל סי' רנ"ג ס"א: ומותר למחות. עט"ז:

ס"ה בארצות. שבת קכ"ט א' ואפי' במקום צערא לבד כמ"ש שם ק"ז א' וע"ש בתוס' ד"ה וממאי ובפ"ה דכתובות ס' א' תניא ר' מרינוס כו' וע"ש בתו' ד"ה גונח יונק כו' ועיין בהגמ"ר פ"ק דשבת סי' ק"ו שהאריך בראיות הרבה ממ"ש בפ"ז דפסחים הכל חולין כו' ומפ"ד דיבמות אבא שאול כו' ומקמי לה בצער של רעב ובפ"ב דיו"ט למכחל עינא מנכרי ופ"ג דשבת מכבין גחלים של מתכת כו' האי קוץ בר"ה כו' ופ"ג דיומא מטילין עששיות של ברזל כו' ועל כולן יש להשיב עליהן אבל ראיה ממה שהתירו למפיס מורסא וליטול את הקוץ:

שבת קכ"ב

תו' ורא"ש והר"ן שם

שם במשנה

סמ"ג והתרומה והגהות פ' ו'

טור ושבלי הלקט בשם ר"ת והמרדכי בפרק קמא

שם בברייתא

מעובדא דשמואל

טור והגהות מיימוני בפ"ו

שם והתרומה והמרדכי בפרק קמא

הגהות מרדכי בשם ר' ישראל והגה' מיי' פ"ג בשם ר' י"ט ושאר פוסקים

תשלום דיני מלאכת הגוי בעד ישראל בסי' שכ"ה ודיני אמירה לגוי בסימן ש"ז וסי' של"ח ודין שביתת העבד בסי' ש"ד):