דיני הטמנת החמין - שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ״ז

אין טומנין. לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה וטעמא דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפי' למ"ד דאינו חייב משום מבשל מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה (הרא"ש) עסי' שי"ח סט"ו:

טומנין בו. דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר ועסי' תר"ט דאסור להטמין לצורך מ"ש לרמ"א וצ"ע למה כתב סי' רנ"ד סס"ה דמותר לאפות פת לצורך מ"ש ואפשר דס"ל לרמ"א דאף בהטמנ' גופ' חידוש היא דהא מות' ליתן מוגמר וגפרית כמ"ש רסי' רנ"ב אעפ"י שהיא לצורך חול וא"כ הבו דלא לוסיף עלה:

המוסיף הבל. גזיר' שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:

התבשיל אסור. מדסתם משמע דס"ל דאפי' בשוגג אסור וכ"מ בהג"ה ואף על פי דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירים טפי:

או שנצטמק. פי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש ס"ז דלא כע"ש:

בעומד בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור (כ"מ בהגמ"ר) דודאי לא עדיף משהיה:

לצורך לילה. דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש ס"ז וכשמטמין לצורך מחר אפילו לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:

אלו הם. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו ע"ג גפת של זתים שמעלה הבל אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי (גמרא):

ששלשתן לחים. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא ובאמת ברמב"ם לא הזכיר תבן ומדסתם ש"מ דאפי' לחין מחמת ד"א אסור:

בסלעי'. דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדירה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף ע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן (תוס' שם):

ונתגלה משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה וב"ח מקיל בזה:

גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכ' בס"ח ע"ש:

מותר להטמינו. כמו הדבר הצונן שלא אסרו להטמין אלא דבר חם שהי' בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר (רמב"ם ור"ן) ומטע' זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ול"ד למ"ש סי' רנ"ג ס"ב דגרע כשפינן ממיח' למיחם דהתם היינו טעמא דאסור להניח ע"ג כירה לכתחלה משא"כ כשהוא בקדירה הראשונה ה"ל חזרה ושרי משא"כ כאן דכשפינן ה"ל צונן ומותר להטמינו ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו ועמ"ש סי' שי"ח ס"ד:

מותר להטמין. אפי' אדם חשוב שרי (כ"ה):

אפי' בקדירה מבושלת. דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר (טור) ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון (הרא"ש ומרדכי) אבל בשהיה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי עס"ח:

נתבשל כ"צ. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סימן רנ"ג:

נוגעים בגחלים. ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג ס"א אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדירות גורפין הרמץ ונותנין הקדירות לצורך מחר ומכסין אותם באפר צונן ואף על פי שהכירה מוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא כשמניח לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע ליכא למיחש (הרא"ש) והתו' כתבו טעם זה לחוד מפני שאין ראוי להטמין בתוכה וכתב רש"ל בתשו' דאפר חם אין מוסיף הבל אא"כ מעורב בגחלים וכתוב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי בדיעבד עס"א ובתוס' דף מ"ח כתבו וז"ל דכירה שלנו אין חומה אלא מחמת האש וכל שעה מתקרר והולך אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו:

שרי לכ"ע. היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה ומיהו להרב"י לא מהני טיחה כמ"ש שם ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אא"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג ורש"ל בתשו' החמיר מאד ע"ש ופוק חזי מאי עמא דבר ועמ"ש ססי' רנ"ט והש"ג במרדכי כתב וז"ל בשם תוס' מ"ט אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אבל הכא שהגחלים בעין ליכא למיחש שיטמין בהם עכ"ל מ"מ לא עדיף משהיה:

ומצוה להטמין. אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן (מט"מ):

אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גזירה שמא ירתיח פי' דשמא ימצא קדירתו נצטננה וירתיחנה להטמינה אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הן ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:

שרי לאכול. מבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפילו דיעבד כההיא דאנשי טבריא שעשו סילון וכו' במשנה ואסרו אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על הדיעה קמייתא כנלע"ד:

ותבן וזגין כו'. נקט תחל' ד' וסיים שלשתן לחים והוא ל' רמב"ם וברמב"ם ל"ג תבן ע"כ נקט שפיר שלשתן אבל כאן בש"ע שהוסיף תבן לא היה לו לסיים אלא ארבעתן לחים דפשוט בגמרא דגם בתבן בעי' לחי' וצ"ל דגריר בתר ל' הרמב"ם:

ונתגלה משחשיכה כו'. בב"י הקש' על מ"ש הרא"ש דלגי' ר"י בתוס' דרשב"ג פליג את"ק מצינו לפרש במשנה כסהו ונתגלה היינו דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלות כו' מ"ש התוס' במשנה נראה לר"י דאפי' בידים שרי לכתחל' לגלות כו' וע"כ כ' ב"י דהתוס' ס"ל דבאותן בגדים עצמן מותר אפילו לכתחלה אבל להחליף אסור לת"ק דהוה כמו הטמנה חדשה ולפ"ז תימ' דהא הרא"ש עצמו כתב ג"כ תחלה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידי' מותר לגלות ולכסות וצ"ל דמ"ש הרא"ש מצינו לפ' כתבו דרך קושיא על התוס' דלדבריהם צ"ל כן ע"ש ומ"מ כאן בש"ע צ"ע במ"ש ונתגל' משחשיכ' שהוא ל' דיעבד כמו שדקדקו כל הפוסקים מל' זה במשנה אם כן משמע לכתחלה לא יגלה בשבת ויחזיר ואפי' אותן בגדים עצמן שהיו שם תחלה וכ"ש שלא יחליף אחרים לפי סברת ב"י ואח"כ כתב דאפילו לכתחלה מחליף בשבת וצ"ל דהא דנקט לשון דיעבד ברישא לאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק והתרומה ואף בתוס' כתב וז"ל אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור כו' והפוסקים הנ"ל החמירו כן אף אם נתגלה מבע"י מאליו וב"י העתיק בשם התוס' בלשון זה כדי שלא לכסותו משתחשך וכ"ה ברא"ש וטור אבל הגירסא שלנו בתוס' נראה נכון טפי דהוי דבר והיפוכו דתחילה נקט ההיתר במגלה בידים בשבת ונקט ע"ז ההיפוך אבל אם גילה מבע"י אסור אח"כ בשבת ומשמע אפי' היה דעתו לכסות בשבת:

מותר להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פנהו הוי ליה כמטמין את הצונן דמותר:

והטמנה שעושין כו'. נ"ל דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה מטעם זה וכמו שכתב הטור ההטמנה שהיה הרא"ש רגיל להטמין בגומא ולכסות עליה דההיתר משום שיש הפסק בין הקדירה לדופן:

בשבת. ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' רנ"ג ס"ב בהג"ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:

אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע"ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ"א:

בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א:

לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ"א ועט"ז:

מותר. דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:

לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד"א אסור מ"א. ורוב פוסקים ס"ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד"א עיין עט"ז וביד אהרן:

משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. וב"ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע"י:

להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פינה ה"ל כמטמין את הצונן דמותר ומט"ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ואפשר אפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ"א ועי' סי' שי"ח:

בשיהוי. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג:

בגחלים. לדברי רמ"א בסי' רנ"ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ"א:

פי התנור. היינו דוקא בפשטיד"א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב"ד. מ"א:

שרי לכ"ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט"ז. ע"ש:

בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט"מ:

ס"א אין. ל"ד א' נ"א א': אבל בספק. מתני' ל"ד א': ואין טומנין. שם ב': ואם הטמין. ל"ט ב' וע"ש בתוס' ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו': ודוקא כו'. מדקאמר במתני' כחמין שהוחמו כו': י"א דאם. כמו בשהיה בבשל כ"צ לדעת הרי"ף כמ"ש בסי' רנ"ג ס"א: וי"א דכ"ז. כ"כ ש"ל דסבור דכל שמותר בשהייה מותר בהטמנה וסובר דחייתא דמותר דה"ה בבשיל ולא בשיל לצורך מחר: ובלבד כו'. שהרי נדחו דבריו דהטמנה אפי' בחייתא אסור כמ"ש בתוס' הנ"ל והר' יונה כו' וכמ"ש בס"ו ואפי' בשהייה בבשיל אין חילוק כנ"ל בסי' רנ"ד ס"ה וכן י"א דשכח נדחה דהוא ג"כ סובר דהטמנה שוה לשהייה אבל אנן דקי"ל דאפי' מצטמק ורע לו אסור כמ"ש ס"ז דמיא להחזיר ישראל בסי' רנ"ג ס"א:

ס"ב אפי'. שם נ"א א' ת"ר אע"פ כו' אם בא כו' וע"כ בנתבשל כ"צ מיירי כמ"ש בס"ד והוא שנתבשלה כו': ומ"מ. שם ב' מניחין מיחם כו' וטח כו' ולא כו':

ס"ג או של שומשמין. דכיון דלא איפשטא מוקמינן למתני' סתמא בכל גפת ועוד מנדקט ר"ז לענין אסוקי הבלא של זיתים ש"מ דבכה"ג דמתני' אסור בכל גפת ואע"ג דבעי למפשט מדר"ז היינו לפום ס"ד דאין חילוק בין אסוקי כו': ותבן. הוא תוס' רמ"א וש"ע כתב לשון הרמב"ם דלא כתב תבן וז"ש ששלשתן: או. דמתני' קתני בהווה שמצוי להן כנפי יונה: י"א. ב"ב י"ט א' וע"ש בתוס' ד"ה משום. ועוד יש לפרש כו' אבל ר"ח שם בתוס' כ' דאין הסלעים מוסיפים הבל כלל ולא אסרו בב"ב שם אלא משום שמלקין הקרקע וכן הסכים ר"י שם וכתב שכ"ה בירושלמי שם הכא אתמר שהסלעים מרתיחין והכא אתמר שאין הסלעים מרתיחין א"ר יוסי כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל:

ס"ד ונתגלה משחשיכה. כ"כ סמ"ג וסמ"ק וסה"ת ומ"ש ונתגלה ל"ד דהא אף לכתחלה מותר כמ"ש למטה אלא דאף בכה"ג דוקא משחשיכה והביא סמ"ג ירושלמי דדוקא משחשיכה וז"ל הירושלמי ספ"ד נתגלה מבע"י מכסהו מבע"י נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה נתגלה מבע"י וקידש עליו היום תני אין טומנין משחשיכה ובגמרא דילן ספ"ב דשבת וא"ד מ"מ אמרו אין טומנין כו' וגריס שם הרי"ף להיפך וכן הרמב"ם ומפרש שמא ירתיח שתרתח הקדירה ויצטרך לגלותה ולחזור ולכסותה ובדבר המוסיף ודאי אסור אף שהיה מכוסה מבע"י ופריך א"ה בה"ש נמי כו' ופי' הרמב"ם דבה"ש מותר אפי' בדבר המוסיף הבל והקשה עליו הראב"ד דבה"ש יהיה קל מבע"י ע"כ פי' הר"ן דה"ק דבה"ש ליתסר אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל מה"ט שמא ירתיח ויגלה בה"ש כו': וכן. מ"ש הרא"ש בשם הר' יונה ע"ש דרשב"ג פי' על ת"ק: והוא. כנ"ל סי' רנ"ג ס"ב מהא דמגיס:

ס"ו בדבר שאינו. כמ"ש ברישא שם אע"פ שאמרו כו' ודקאמר השתא כו' ארתוחי כו' וזהו בדבר שאין מוסיף הבל דהגזירה הוא משום שמא ירתיח כמש"ש בל"ד א' לגי' רש"י: כדי שלא. כן פי' הרמב"ם כמו כל הטמנה דמתני' וברייתא שם דכולה פרקין בהטמנה דלהחם איירי ועוד ממש"ש אי ממתני ה"א ה"מ דבר כו' ואי כפרש"י דאין לך דבר שאין דרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה אלא כנ"ל וכמ"ש שם וכשם שאין כו' כך כו' רבי כו': אבל בדבר המוסיף הבל כו'. ממ"ש ברפ"ד חזייה דמנח כוזא כו' נזהיה כו' א"ל מ"ש כו' ועתוס' שם מ"ח א' ד"ה מ"ש תימא כו' אבל הר"י כתב דעובדא דשם בהטמנה איירי ותדע מדמייתי מיחם ע"ג מיחם דבהטמנה איירי מדעירב אותו עם דיני הטמנה ובתוספתא שם תניא בהדיא טומנין מיחם ע"ג מיחם קדירה ע"ג קדירה ואי שם בהנחה איירי ה"ל לאתויי ברייתא מביא אדם קיתון של מים ומניחו נגד המדורה כו' אלא שהיה רוצה להטמין שניהם בדבר שא"מ הבל וכגון שנתגלתה בשבת דמותר לכסותו והיה סבור דמותר דקי"ל מותר להטמין את הצונן ואסר רבה שע"ג המיחם הוי כדבר המוסיף הבל ולא התירו בשבת אלא מיחם ע"ג מיחם לשמרו כנ"ל:

ס"ז כל היכא כו'. ל"ט ב' וכמ"ש תוס' ד"ה ממעשה והר' יונה כו' והיינו כו' לגמרי מכ"ד. ומשמע דה"ה מבושלת כ"צ ואף דחמין מצטמק ורע להן כמש"ל וכדעת ר"ת מ"ז ב' ד"ה במה ואין כו' בסתם קדרות כו' והוא מגמ' דיו"ט כ"ז א': ויש. שם בשם ר' שמואל דבשניהם הטעם משום שמא יחתה ועל מבע"י קאי הנ"ל:

ס"ח אע"פ שהבגדים. שם מ"ז ב' קיפה שטמן כו': ומיהו כל שהוא כו'. כמ"ש תוס' מ"ח א' ד"ה דזיתים. ועוד יש כו' ול"ד למטמין כו' ושם ברא"ש יש לחלק דהא כו' וכמ"ש בפ"ק קדרה חייתא ובשיל ש"ד בתוך התנור ואי הטמנה אסור כנ"ל: ואין. לשיטתו שם: ואם נתן. כנ"ל: וכן מותר. דכה"ג מותר בשיהוי: והוא כו' כיון. כנ"ל: והטמנה לשיטתו בסי' רנ"ד ס"א:

שבת ל"ד

לגירסת רש"י וכן כת' הר"ן והרא"ש

ר"ן מסילון דאנשי טבריא שם ל"א

רמב"ן

הר"ן שם

שם מ"ז

לדע' הטור והר"ן ור' ירוחם בחלק ג' וכן נר' מדברי רמב"ם בפ' ג'

לדעת הרמב"ם שם

שבת נ"א

שם בגמ'

שם כרשב"ג

טור וסמ"ג והתרומה

שם כרשב"ג

טור ורמב"ם בפרק ד' מה"ש

שם במשנה לפי' רמב"ם שם והר"ן ובשם הגאונים

ר"ן מסילון דאנשי טבריא שם ל"ח

סמ"ג וסמ"ק ותרומה לדעת ר"ת שם במשנה מ"ז

טור ושאר פוסקים

כצ"ל ועל פי הב"י)

טור לדעת הרא"ש ור"ן שם

ר"ן לדעת רבי יונה והרשב"א

מדברי הרא"ש שם: