איזו מלאכות יכול העכו״ם לעשות בעד - שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ד

עושה לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר ערסי' רמ"ג:

שאין מכירין הכל. ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי כיון שנעשה בצנעה כ"ה פשוט וכ"מ ס"ד משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישי' אפי' לאורחים ולבני ביתו כנ"ל פשוט דלא כע"ש:

ואומר שפלוני כו'. כלו' ששכרו לימים וזה אסור מדינא:

חצירו או כותלו. מדלא כ' סתם לבנות לו בית משמע דוקא כשידוע שהוא שלו אבל אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו שרי כמ"ש ססי' רמ"ג ומ"מ נ"ל דאסור דיש לחוש לשכיניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו כמ"ש בהג"ה:

לקצור לו שדהו. אף על גב דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:

לאורחים. עפ"ג דשבועות מ"א כתב תוי"ט שמביא הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירו וצ"ל דבשביעית הקילו עססי' תרע"א:

לבני ביתו שיחשדו. ול"ד למ"ש ססי' רמ"ג דהתם יודעין שהעכו"ם נוטל הריוח מן המרחץ אבל הכא מ"מ יחשדוהו ששכר העכו"ם לימים ואמרו ששכרו בקבלנות כמ"ש הר"ן גבי שדה:

חוץ לתחום. וליכא למיחש שיקלעו אורחי' לשם דמסתמא אין דרך ישראל לשבות אלא אצל יהודים, פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת ואף ע"ג דמלאכה דאורייתא כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה חייב משום בונה דמתקן הרחוב וצ"ל דגדול א' הורה להם כך משום דבשל רבים ליכא חשדא כמ"ש בי"ד סימן קמ"א ס"ד אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש הישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל:

דלצורך מחובר. כ' ע"ש במחובר אפי' אינו מפורסם אסור ואח"כ כת' דאם אינו מפורסם לא גרע ממחובר משמע דס"ל דשרי ע"ש:

נכון להחמיר. בב"ח כ' דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד וה"ה כשתקן האבנים דמותר לשקעם:

שלא יכנסו בו. אפי' אחרים כ"מ בגמרא ואף על גב דבסימן שכ"ה סי"ד כתב דדוקא לאותו ישראל אסור שאני התם דהעכו"ם עשאו מעצמו לצורך ישראל מה שאין כן כאן שהוא שכר העכו"ם ועססי' תרס"ד, מיהו כאן מדינא שרי כיון דקצץ לו שכר ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לכן כתב דנכון להחמיר ועמ"ש שם:

מיהו אם התנה וכו'. צ"ע דמשמע דלא מהני תנאי אלא במלאכת מטלטלין אבל לא במחובר דהמרדכי ור"י מיירי במטלטלין כמ"ש ססי' תקמ"ג ע"ש ועוד דע"כ מר זוטר' כששכר העכו"ם א"ל שלא לעשות בשבת והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ"ה לא רצה ליכנס בו משמע שאף בענין זה אסור ומיהו י"ל שהעכו"ם עשאוהו מעצמן לטובת מר זוטרא משא"כ כאן מיירי דעשאוהו לטובתן למהר מלאכתן וא"כ כל שעשאום לטובת ישראל אפי' מעצמו אסור וכמ"ש סי' שכ"ה סי"ד ומיהו בקצץ בקבלנות שרי בדיעבד כמש"ל:

כגון ספינה. עסי' רנ"ב ס"ג דבעינן דוק' שעושה במקום מפורס' ולכן נקט ספינה דרגילות לעשות בפרהסיא דלא כע"ש שלא ע"ש:

שיכתוב לו. נ"ל כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שא"צ יושב בטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצ' שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת, ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת:

ויש מי שאוסר. משום דס"ל דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:

לכ"ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכ' אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת העכו"ם בשבת וה"ה אם שכרו לארוג לו תמיד או לכתוב לו תמיד דזה פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת:

בקבולת. דאז שרי מדינ' כמ"ש סי' רנ"ב ואף על גב דאסור לקבוע לו מלאכתו בשבת מ"מ הכא שרו משום פסיד' דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור' דאוריית' שיבוא לקבל המכס בעצמו ויכתוב כדאי' סי' רס"ו ומה"ט שרינן הכא אף על גב דהוי פרהסי' (ב"י) א"כ משמע דבמכס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין ממיני מאכל אסור ומ"מ נ"ל דשרי משום פסידא שלא יפסיד ואף על גב די"א דאסור שבות דשבות במקום פסיד' וכמ"ש סי' ש"ז ס"ה וסי"ט מ"מ הכא שרי דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי כלו' שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם כדאמרינן פ"ק דע"א: יהודי ששכר המלח מותר לשכור לו פועלי' בקבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך (רש"ל סי' ק') עסי' רמ"ה ס"ג:

להשכיר המכס. ז"ל הג"א ספ"ק דע"א ישראל וגוי שקבלו מטבע מן המלך אם התנו כו' ואם לא התנו מתחל' אם ישראל פקח ישכיר את העכו"ם שיעש' חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר, כללא דמלתא בשכירות דבדידיה קא טרח מותר ואסור ליהנות ממנו בשבת שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד מא"ז עכ"ל, נ"ל פשוט דכוונתו כמ"ש המרדכי כאן שישכיר את הגוי לכשתגבה לי מאה דינרין אתן לך כך וכך וזה מה שסיים וכתב בשכירות ובדידיה קא טרח ומותר, ואף על פי שקובע לו מלאכתו בשבת שרי משום פסיד' ואסור ליהנות ממנו בשבת פי' אף על פי שקצץ אסור לישראל ליהנות מאותו המלאכה בשבת וכ"כ הג"א ספ"ק דשבת ומביאו סי' רנ"ב ס"ד וכ"ז ברור כשמש והרב"י והב"ח בסי' רמ"ה נדחקו בזה ע"ש והשתא צ"ע די"ל דבשלמ' כששוכר העכו"ם בקבולת הוא נוטל שכר שבת בהבלע' משא"כ כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות ה"ל שכר שבת שלא בהבלע' וזה אסור אפי' במקום פסיד' כמ"ש סי' רמ"ג בתנור ומרחץ דלפעמים איכ' פסיד' יותר מבמכס דגבי מכס נמי לפעמי' אף שלא יטול של שבת לא יהיה לו הפסד מכיסו וי"ל דמ"מ באותו יום יש פסיד' דחשבינן לכל יום בפ"ע אכן נ"ל דאין שייך כאן שכר שבת כלל דהא אין העכו"ם נותן לו שכירות כלל רק שקנה ממנו המכס וה"ל כאלו קנה ממנו סחורה לכן שרי מדינא כשהעכו"ם נוטל כל הריוח רק שאסור משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך הישראל והישראל שוכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וז"ש רמ"א ולא חיישי' וכו' דבמקום פסיד' וכו' ש"מ דלא ס"ל כמ"ש הרב"י סי' רמ"ה דהוי שכר שבת וכן נר' דדמי למי שיודע שיביאו לו עכו"ם סחור' בשבת ומכרה לעכו"ם שעמו שהעכו"ם יקבלו בשבת דזה פשיט' דשרי וגבי מטבע ג"כ הכל היא של המלך ואינו מוכר אלא הורמנ' בעלמ' שיש להם מהמלך:

דינו כדין כו'. ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהי' של ישראל ואין לחוש כיון דעכו"ם עביד בשכרו (הג"מ):

במלאכתו. לא מיבעי' כשהמכס הוא לישראל אלא אפי' השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו לצרכו הוא עוש' וצריך לדקדק אם הישראל מקבל דבר מאכל במכס שלא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר אם שרי לישראל לקבל בעצמו ונ"ל דאסור משום ממצוא חפציך כמ"ש סי' ש"ו ועמ"ש ססי' ש"ז:

לבנות לו חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י עכו"ם בקבלנות כיון דאין שבח לישראל בזה במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד הכי נמי בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו ור"י אוסר מטעם שנזכיר בסמוך וכ"פ הרמב"ם והיא סעיף זה ור"ת עצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו וכתב בהג"מ פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דהשפחות אסורים לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל והטעם מפני הרואי' שלא יאמרו מלאכ' של ישראל היא עושה:

או לקצור שדהו כו'. ואע"ג דאמרינן לעיל שדה עביד לאריסותא ומותר להשכירו בהבלעה שאני התם שלא התירו חכמי' אלא כשהאמת כן כלו' שהם יתלו הדבר באריסות ואם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו"ם חולק בפירות אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירו' מחזי לאינשי כשכיר יום כ"כ הרב המגיד וכב"י ע"ז שכ"ד התו' והפוסקים ואע"ג דהתו' כתבו בספ"ק דע"א לחלוק על ר"ת בענין היתר לבנות ע"י עכו"ם בשבת ואמרו שאין זה דומה לאריסות דשדה דלעולם היא רגילות לקבל השדה באריסות למחצה או לשליש אבל בבנין בית רגילים לשכור מידי יום יום והרוא' אינו אומר קבלנותי' עביד אלא שכיר יום הוא עכ"ל משמע מזה דבעבודת שדה מותר בקבלנות שמקבל עליו העכו"ם לעבוד עבודת שדה ישראל זה כתבו לחלק מסבר' על ר"ת אבל אח"כ הביאו התו' וש"פ הירושלמי דאינו מתיר בקבול' העכו"ם בשבת אלא בתלוש אבל לא במחובר וכמ"ש כאן בש"ע שהוא דברי רמב"ם ואפי' בתלוש דוקא בבית עכו"ם ש"מ דבקרקע ישראל אפי' בשדה ולאו דוקא בבית שהרי לא משכח היתר אלא בתלוש דוקא ועוד נ"ל דברי התו' כי לכאורה תמוה הוא מ"ש אבל בבנין בית רגילין לשכור מידי יום יום והלא עינינו רואות דאדרבה רגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות אלא נרא' דהכי מחלקי התו' דבשד' יש ב' דרכים להתיר הא' שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות ודרך א' לאיסור שעובד לישראל דרך שכיר יום בזה אזלי' לקולא דרגילין שעובד לעצמו ג"כ מה שא"כ בבנין בית אין שם היתר שעובד לעצמו שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא ע"כ יש להחמיר אפי' בקבלנות וא"כ שדה נמי אם האמת הוא שעובד לישראל בקבלנות אזיל ליה הצד היתר השני כיון דודאי אינו ה"ל כמו בית ואסור ונמצא הוה כונת התו' כמו דברי הרב המגיד שזכרנו גם ש"פ שמבי' הב"י בזה שהביא הירושלמי הנ"ל מסקנתם להחמיר בכל מחובר הקבלנות הן בשד' הן בבית וכת' ב"י ומ"ש ה"ר ירוחם דרחיים של מים מותר ליתנם לעכו"ם בקבלנות הוא לדעת המתירין אבל לדעת האוסרין בקרקע ה"ה ברחיים דמ"ש עכ"ל:

ואפי' אם דר בין העכו"ם כו'. עמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב שסותר זה ועכ"פ נראה דהך דהכא עיקר ויש להחמיר למעשה:

נכון להחמיר כו'. בסימן תקמ"ד כתב הטור דין ח"ה שכל מה שאסור בשבת תוך התחום אסור שם אפי' חוץ לתחום כיון שאפשר לילך שם איכא חשד וכתב שם ואפילו נבנה הבית באיסור ע"י עכו"ם נכון להחמיר שלא יכנסו בו עכ"ל וטעמו מבואר בב"י שם ע"פ הגמרא דפ' מי שהפך מר זוטרא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום איקלע ר' ספרא ור"ה בר חיננא ולא עלו בגויה ואיכ' דאמרי הוא נמי לא עלה לגויה והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני וא"ד סיועי סייעיה בתיבנא בהדייהו שהיה נותן להם תבן למלאכה וע"כ אסור וזה ודאי מיירי בשבת מדפריך עליה מדשמואל דמיירי בשבת ויש כאן נפקותא בין ב' הלשונות דללישנא קמא לא מיירי כלל מן צד איסור דהיינו תוך התחו' אלא מן ההיתר דהוא חוץ לתחום ואפ"ה אסור באדם חשוב. וא"כ במקום שיש צד איסור דהיינו בשבת תוך התחום ובת"ה אפי' חוץ לתחום ואפשר שיש איסור לכל אדם או אפשר דגם בזה אין איסור אלא לאדם חשוב אלא דקמ"ל רבותא דאפי' חוץ לתחום יש איסור לאדם חשוב אבל ללישנא בתרא דמיירי בסייעי' בתבן ממילא מיירי באיסור גמור ובזה אמרו דלא יכנוס שם כל אדם ממילא ה"ה בלא סייעיה בתבן דיש עכ"פ בשבת איסור תוך התחום ובח"ה אפי' חוץ לתחו' יש ג"כ דין זה דלא יכנוס שם שום אדם ובמקום שיש היתר גמור כגון חוץ לתחום בשבת ולא סייעו בתבן מותר אפי' לאדם חשוב והך איסור לכל אדם שזכרנו היינו עכ"פ אינו איסור גמור מצד הדין כשאר איסורים מדלא מצינו בו איסור מפורש רק שאלו אמוראי לא רצו לעייל בגוה ש"מ דאין איסור להם רק לכתחלה החמירו על עצמם שלא לכנוס שם וכן לכל אדם והטור פוסק כלישנא בתרא וע"כ כ' שם דנכון להחמיר שלא לכנוס שם אם נבנה באיסור משמע אבל לא מצד עיקר הדין וכאן לא כתב הטור דין זה שסמך על מ"ש בסי' תקמ"ד בח"ה ששם נאמר בגמרא דבר זה וכ"ש כאן בשבת דחמיר טפי זהו לפי דברי ב"י שכתב בקצרה בה' ח"ה וכונתו לכל מ"ש והוא עולה יפה דלא כמו"ח ז"ל שכתב שם עליו דתקפה עליו משנתו של ב"י אלא משנתו שלימה וברורה בלי פקפוק לפי מה שהרחבנו ביאורו והטור בה' ח"ה שכ' ואפי' נבנה כבר באיסור ע"י עכו"ם לא מיירי מחוץ לתחום ובח"ה דוק' אלא ה"ה בשבת תוך התחום דהם שוים והכל ניחא גם פסק דכאן אלא דנ"ל דדוקא אם נבנה באיסור גמור ע"י עכו"ם שהוא אסור לכ"ע אבל אם נבנה בקבלנות דהוא מותר לר"ת אעפ"י שלא רצה לסמוך ע"ז לבנות ביתו כך מ"מ לא מצינו לו שאסרו אם כבר בנאוהו כן וכן מסיק מו"ח ז"ל דכדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק בזה וכ"נ עיקר:

כאלו קצץ עמו כו'. זה דעת הרמב"ם והיש מי שאוסר הוא הראב"ד שכתב ע"ז שאע"פ שאינו מדקדק עמו כשהוא בטל מ"מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ"ל משמע דגם הרמב"ם לא התיר בקוצץ לזמן אלא באינו מקפיד אם יבטל איזה יום אבל אם מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל ודאי אסור לכולי עלמא וכן אפילו בסתם והוא שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוה כמקפיד דלא התיר הרמב"ם אלא כשאין עליו לגמור המלאכה ואינו מקפיד על ביטולו כנלע"ד:

אם הוא בקבולת כו'. במרדכי בשם מהר"מ כתב ע"ז ואת"ל שיש לחלק בין קבולת שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם רק בשבת ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ יש להתיר מדתניא פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרו רבנן דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א ברה"ר ה"נ ל"ש וכ"ש להציל מידם דאי לא שרית ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא עכ"ל והקשה ב"י דלמה לא התיר מטעם דאין בקבלת המכס איסור דאורייתא ותירץ דבסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב ועי"ל דאין חילוק באמיר' לעכו"ם שלא במקום מצוה בין איסור דאורייתא או דרבנן ועוד הקשה דהא בפרסיא אסור אפילו בביתו של עכו"ם כמ"ש ס"ד ותירץ דכאן שאני משום הפסד וע"ז הקשה דע"כ לא שרינן בפ' מי שהחשיך משום הפסד אלא דלא ליעבד איסורא רבה דהיינו הולכת ד"א ברה"ר אבל כאן דליכא אלא איסור דרבנן דהיינו קבלת המכס למה נתיר ותירץ דגם במכס שייך איסור דאורייתא דשמא יכתוב ולפי דבריו הוי קולא דאתי לידי חומרא דא"כ אין היתר אלא במקום שיש חשש שמא יכתוב ובמקום שאין כותבין בפרט במדינות אלו שברוב מקומות הקטנים המקבלים מכס אין כותבין קבלת המכס היה לנו לאסור להשכיר עכו"ם כי אין כאן חשש שיבוא לאיסור דאוריית' והיה להפוסקים לחלק בכך ותו תמהני על פה קדוש של רבינו בעל הש"ע דהא אית' פ' מי שהחשיך דגם במקום דליכ' איסור דאורייתא אנו רואין לחוש להפסד שלא יבוא לידי איסור היותר גדול דהא אצטריכו לאשכוחי התם תקנת' היאך יעשה והיינו מה שלא היה לו לעשות בלא"ה דהא אמרינן התם להפסד מועט לא חששו ש"מ להפסד מרובה חששו ובחצר ליכא איסור דאוריית' והיא דבר מסתבר שיש לנו לתקן דלא יבא לידי איסור חמור אע"פ שהיא דרבנן ויעשה איסור קל דרבנן משום פסיד' וא"כ ה"נ בקבלת מכס ליכא איסור דאורייתא אלא דבאיסור' דרבנן יש איסור חמור דהיינו שיקבל הוא בעצמו המכס ואיסור קל שישכירנו לעכו"ם וא' מהם מוכרח ודאי טפי עדיף שיעשה איסור הקל כי אנן סהדי שיעשה איסור היותר חמור אע"פ שהוא מדרבנן וקשה לי למה לא התירו בסימן רמ"ג במרחץ להשכיר לעכו"ם משום פסידא כמו כאן במכס ובהכאת מטבע שלא יבוא לידי איסור חמור שיהיה העכו"ם שכירו ונראה דלא התירו כן אלא בהפסד גדול כההיא דמכס ומטבע שהם על הרוב עסק גדול והתירו לגמרי אף אם לפעמים היא עסק קטן משא"כ בההיא דמרחץ וכיוצא שאין ההפסד גדול כ"כ ומעיקר' כי עשה המרחץ ידע כי לא יעסוק בו בשבת אפי' ע"י עכו"ם ע"כ אין בזה חשש שמא יעשה איסור חמור כנ"ל:

שלא ישב הישראל אצל העכו"ם. פי' אותו הישראל שהשכיר לו או שלוחו ויליף לה במרדכי ממה דאי' ס"פ בכל מערבין לא יהלך אדם בתוך שדהו לידע מה היא צריכ' כו' ונ"ל דאף בזה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעוש' העכו"ם וכדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב אלא יניח לתיבה המכס מה שיקבל מותר וראיה ממ"ש שמור לי פירות שבתחומך כו' ותו ראי' בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ח) השוכר את הפועל לשמור את הפר' כו' ולשמור הזרעים אין נותנין לו שכר שבת הרי שעכ"פ עושה היתר בשמיר' רק שאין נותנין לו שכר ע"ז בשבת משום שכר שבת ואמר שם בסיפא דאם היה שכיר חדש מותר אפי' ליקח שכר שבת ש"מ שמותר להיות יושב ושומר בשבת וה"נ כן היא כנלע"ד ובזה ניח' מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק:

לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר:

העכו"ם. כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא:

חצירו. התוס' ספ"ק דע"א בשם ר"ת כתב דר"ת היה מתיר לבנות בית ע"י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה"נ בזה דעכו"ם עושה קבלנות שלו. אבל ר"י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור"ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה:

לקצור. אע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סי' רמ"ג י"ל דש"ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו"ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא:

לב"ב. עיין סי' רמ"ג ס"ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט"ז. ומ"א מיישב ע"ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו"ם עושים המלאכה בשבת נ"ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע"ש ישראל כ"כ ומ"מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ"א ונ"ל שאם ח"ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ"ד ס"א ודוק:

נכון להחמיר. וב"ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד וה"ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ"א ט"ז: (ובס' אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב"ח דנכון להחמיר כדעת ש"ע):

שיכתוב לו. זהו דעת הרמב"ם ונ"ל כוונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב"ד דס"ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:

לכ"ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה"ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ"א:

בקבולת. דאז שרי מדינא ואע"ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ"ש ר"ס רנ"ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ"מ שרי משום פסידא ומה"ט שרינן הכא אע"ג דהוי בפרהסיא. וא"ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ"ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט"ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש"ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו':

דינו כדין. ומותר ליתן כסף לעכו"ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו"ם עביד בשכרו. הג"מ מ"א:

במלאכתו. לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו"ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ"ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט"ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו"ם כדי לקבל ממנו חשבון ע"ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו"ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ"ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע"ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ"א ע"ש. ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ"ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל"ח:

ס"א פוסק כו'. מתני' דעורות לעבדן כו' ושם בגמ' אין משלחין איגרות כו' וכ' תוס' ד"ה אא"כ ה"ה עורות כו' ע"ש ובע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא דבירו' דפ"ק דשבת כו' אומנים כו' דבין תלוש ובין מחובר דוקא בקבולת: בד"א בצנעה. ירושלמי הנ"ל דבתלוש בביתו של א"י דוקא ובמחובר בעיר אחרת וגמ' דמ"ק כמש"ו: ואפי' אם. עט"ז:

ס"ב לפסול. דמדאסר במחובר בביתו של א"י וע"כ בכה"ג איירי תוס' שם: ואם. נלמד מס"ג: וי"א כו'. דהחילוק בין תלוש ובין מחובר הוא משום שהוא מופורסם כנ"ל בס"א:

ס"ג מיהו אם. מהא דספינה ופוסק עמו ע"מ לשבות כו':

ס"ה אם שכר כו' ויש מי. דל"ד לקוצץ וקיבולת הנ"ל דאין ישראל מרוויח במה שעושה הא"י בשבת. והרמב"ם למד מדין צאן לדיר מ"ק י"ב א' דשכיר שנה מותר וכמ"ש בסי' תקל"ז סי"ד: והוא שלא יחשוב. ע' תוס' דכתובות ס"ד ב' ד"ה דמחזי כו': ולא. ירושל' הנ"ל: ודוקא. שזהו לא קצץ כמש"ש:

ס"ו ולא חיישינן כו'. ועוד דכאן משכיר לשבת לחוד: דבמקום כו'. שבת קנ"ג א': ואע"פ. ג"כ משום פסידא כמ"ש סי' רנ"ב ס"ה בהגה מיהו כו': ויזהר שלא כו'. עירובין ל"ח ל"ט לא יהלך כו':

תו' שם בע"ז כ"א ובשבת י"ח והרא"ש שם בט"ז

שם מהא דמועד קטן י"ב:

שם התוס' והרא"ש מההיא דירושלמי שם בפ"ק דע"א

טור בסימן תקמ"ג מהא דמ"ק י"ב

ספר התרומה

רמב"ם פרק ו' מהלכות שבת

ה"ה בשם הרשב"א

הראב"ד שם

מרדכי פרק קמא דשבת בשם רבי מאיר: