דיני לקיחת ומכירת טלית - שולחן ערוך אורח חיים סימן כ׳

מתגר. אפי' הוא תגר בשאר סחורות נאמן דאם ימצא בדאי בדבר א' שוב לא יאמינוהו בד"א [ב"י] ועב"י סי' קי"ד ס"ה דגם בשאר איסורים סמכינן אתגר היכא דאיכא קפידא טובא במלתא ומ"מ צ"ע דמשמע התם דוקא בדבר דאיכא קפידא באומנתו כגון מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אפי' לעכו"ם אבל הכא יש לחוש שנטוה שלא לשמה ולא מרע נפשיה בזה תדע דאטו מי שרי לקנות בשר מעכו"ם תגר כשאומר שהיא כשר' משום דלא מרע נפשי' ועיין בחולין פרק ג"ה לכן נ"ל דדוקא גבי טלית מקילינן משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד ולהכי נקט טלית מצויצת אבל ציצית אסור לקנות מעכו"ם אפי' הוא תגר ולהכי נקט הגמ' והפוסקים טלית מצויצת והא דמייתי הר"ן ראיה מציצית לענין מורייס לא מייתי אלא ללמוד דסמכי' בתגר אסבר' דקפידא: אמרי' בע"א פ"ב א' רב חבי"ת אסור לשלוח ע"י עכו"ם כ"א בב' חותמו' ומביאו בטי"ד סי' קי"ח וחד מינייהו תכלת ולחד פירוש' דוק' תכלת שדמיו יקרים חיישי' לאחלופי אבל ציצית לבנים לא חיישינן לאחלופי כ"כ ודי בחותם א' אבל בש"ע ובת"ח כת' הטעם שכל דבר שהוא איסור דאורייתא אף על פי שאין דמיו יקרים צריך ב' חותמות א"כ גם גבי ציצית צריך ב' חותמות דהא מדאוריית' בעי' טווי' לשמה והא דנקט רב תכלת לטעמיה אזיל דס"ל לא בעינן טוויה לשמה אבל לדידן צריך ב' חותמות ומיהו דוקא אם יש לחוש שנהנה בחליפין כמ"ש ס"ב ואפשר דאם הם שזורין ומופסקין שרי כדאמרי' פ"י דעירובין וע"ל סי' י"א:

אין מוכרין. כ' הב"ח דמותר למכור לתגר, וצ"ע דבגמ' אמרי' הלוקח טלית מן התגר כשירה אף על פי שאמרו אין מוכרין טלית מצויצת לעכו"ם ופירש"י אפ"ה אמרי' גבי תגר ישראל מכרה לו ואי אית' ה"ל לרש"י לפרש אף על פי וכו' אפ"ה שרי למכור לתגר אלא ע"כ ס"ל לרש"י דגם לתגר אסור למכור דגם הוא חשוד על ג"ע וש"ד אלא דאם התגר מוכר טלית ואומר שלקחן מישראל נאמן דלא מרע נפשיה:

יתלווה. ובגמ' אית' עוד טעם משום זונה. ופירש"י שיתננה לזונה באתננה ויאמרו ישראל נתנה לה, וזהו פי' המדרש הבי' הילקוט לדורתם לדור תם תם מגזל תם מג"ע תם מש"ד והוא פלאי מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים מג' עבירות הללו אלא ע"כ ה"ק שיעש' להם ציצית על כנפי בגדיהם ולא על בגדי עכו"ם וקשה למה באמת לזה אמר לדורתם לדור תם מגזל וג"ע וש"ד אבל העכו"ם חשודין עליהם ואיכא למיחש שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו או יגזול ממנו או משום זונה:

טלית מצוייצת כו'. הא דלא נקט ציצית בלא טלית מן העכו"ם נ"ל דבזה הוה פסול אפי' מתגר עכו"ם שמוכר ציצית כיון שעיקר ריוח שלו לעשות מצמר ציצית חיישינן שמא לא נתן לישראל לעשות אלא הוא בעצמו עשאן ולא מהני בזה סברא דלא מרע נפשיה אלא דוקא כשעיקר סחורתו עם הטלית עצמו אלא שיקפצו טפי קונים על הטלית כשיראו שהוא מוכן עם הציצית ע"כ עושה ע"י ישראל בו ציצית ולא בשביל הריוח של ציצית בזה מהני סבר' דלא מרע נפשיה. ול"ד למ"ש בסי' ל"ט נמצאו תפילין ביד עכו"ם כשירים דבאקראי בעלמא ודאיגם בציצי' שנמצאו אצלו כשירים דתלינן במלת' דשכיח' דמישראל באו משא"כ בתגר שעוסק במכירת ציצית פסול לקנות ממנו אם לא בטלית מצויץ כמ"ש נמצא דתגר יש לו מעלה וגריעותא דהיינו אם הוא מוכר טליתות אז יש לו מעלה כמ"ש ובמוכר ציצית לחוד גרע טפי ואם אינו תגר אלא מוכר באקראי בעלמ' אז מותר גם בציצית לחוד כמו בתפילין ואם מוכר טלית באקראי פסולים הציצית דאימר הוא עשאן כדי שימהרו לקנות ממנו הטלית דאין כאן לא מרע נפשיה כנ"ל והך תגר עכו"ם פי' נ"י אפי' אינו מוחזק לקנות טליתות רק מוחזק לקנות שאר סחורות מישראל נאמן ששוב לא יאמינוהו:

מצוייצת. דוקא טלית מצוייצת אבל ציצית אפי' מתגר עכו"ם אסור. ט"ז מ"א:

או מתגר עכו"ם. אפי' אינו מוחזק לקנות טליתות רק מוחזק לקנות שאר סחורות מישראל. ב"י ט"ז מ"א:

מישראל נאמן. רצה לומר שטוון ושזרן ותלאן לשמן:

לעכו"ם. נראה דאפי' לתגר עכו"ם מדלא מפרש הברייתא לגוי שאינו תגר. אבל הב"ח כ' דוקא לגוי שאינו תגר אבל לתגר גוי מוכרין. והמ"א הקשה עליו מפרש"י ע"ש. ואני אומר דמפרש"י אין הוכחה. דמנ"ל פירושו. די"ל כך כוונת הגמרא מן התגר מן הגוי כשרה. ואף ע"פ שאמרו אין מוכרין טלית מצוייצת לגוי. אפ"ה לתגר גוי מותר למכור לו טלית מצוייצת לכתחלה כיון דתגר הוא ליכא למיחש למידי ועיין יד אהרן. כ' המ"א סי' ט"ו ס"ק ב' מוכח מכאן שמותר לעשות מהטלית בת ד' כנפות בגד אחר שלא יהא לו ד' כנפות מדמתיר למכור לעכו"ם הטלית כשנוטל הציצית. אבל אם מוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעם בטלית אחר ע"ש. לשלוח ציצית ע"י עכו"ם צריך ב' חותמות. ודוקא אם יש לחוש שנהנה בחליפין ואפשר דאם הם שזורין ומופסקין שרי מ"א. אם מצא טלית מצוייצת או ציצית בשוק יש להכשירו בזמן הזה. עולת תמיד ועיין ב"י והבאר היטב אשר לפני העתיק משם ע"ת יש להחמיר ע"ש ואינו כן:

ס"א ואומר כו'. דהטעם דלא מרע נפשיה לומר שקר נ"י וכמש"ו:

ס"ב אפי' כו'. דלהכי נקט הרמב"ם וש"ע ס"ב ה"ט שמא כו' ולחומרא:

מנחות מ"ו

שם

נמוקי יוסף.