לקבוע ברכה במקום סעודה ועד כמה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קפ״ד

קודם שיעקור. ועסי' קע"ח דמפינ' לפינה לא חשיב שינוי מקום וכ"כ בב"י סימן קצ"ג וה"ה כשרואה מקומו ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה אפשר דמהני כמ"ש סי' קע"ח ויש לסמוך על זה כשאותו מקום אינו נקי:

במזיד יחזיר. ונ"ל דאם הוא רחוק דעד שלא יחזיר למקומו יתעכל המזון יברך כאן:

אם יש לו פת. כ' הרב"י סי' קע"ח דזהו להפוסקי' בסי' קע"ח כר"ח דאלו להרמב"ם וסיעתו כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך תחלה א"כ ודאי שצריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל עכ"ל, וצ"ע מאחר שפסק בסימן קע"ח כהרמב"ם היאך כ' כאן בד"א וכו' וי"ל כיון דיצא בשוגג לא ה"ל היסח הדעת ומותר לאכול בלא ב"ה ונ"ל דה"ק אם יש לו פת יאכל כאן ויברך מקודם ואחר האכיל' יברך שנית ובזה יוצא אליבא דכ"ע דלהרא"ש יצא בברכ' המזון שבאחרונ' ולהרמב"ם יצא בב"ה שבראשונ' וכיוצא בזה כת' בת"ח כלל ל' די"ג וא"ת להרא"ש הוי ב"ה בראשונ' ברכה לבטלה הא כבר הכריע הרב"י בסי' קע"ח כהרמב"ם אבל בדין זה לא הכריע:

מעט. אפי' לא אכל כאן כזית [ל"ח] ועמ"ש סי' ר':

רק שלא יהא רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה הראשונ':

במקומם. ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סא"ב:

צריך לברך מספק. וצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בה (הר"ש חיון מ"ב הלוי מ"ד):

מן התור'. ודוקא כששבע כצ"ל:

עד שיתעכל. ובאבודרהם כתוב ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש והוא כפי' התו' דלפירש"י הוי באכילה מרובה ד' מילין ובאכילה מועטת הוי פחות ובאמת כל הפוסקי' לא חלקו בין רב למעט דס"ל דזהו איתמ' אליב' דר"ל אבל אנן קי"ל כר"י, ונ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות כמ"ש צ"ה פ' משפטים ובשבילי אמונה כתוב שיעור מרוב' ע"ש, ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון לדע' רש"י ולכן יש לברך מיד וי"ל כיון שעוסקין בשתיה ובפרפראות כלא נתעכל דמי: וצ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו היאך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהי' קודם שאכל ונ"ל דאין אנו בקיאים לשער זה ואם אירע ששהה אחר אכילתו יאכל מעט קודם ב"ה ואם הסיח דעתו יברך המוצי' תחלה, נ"ל דמי שרוצה לפטור שני אכילות או שני שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונ' עיין סי' קע"ח ומ"ש סי' ק"ץ ס"ב:

לאותם פירות. לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות [ב"ח]:

בכזית. ומדאוריית' בעינן דוק' שאכל ושבע ממש דלא כע"ת ולבוש דוק ותשכח:

במזיד יחזור למקומו כו'. במשנה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר א"ר זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימ' אפי' במזיד והא דתנן ושכח להודיעך כחו דב"ש קמ"ל ופסק הרא"ש והטור בזה כב"ש. ויש לתמוה על מה שחילק הטור בין שוגג למזיד לענין אם בירך במקום השני מנ"ל הא. דהא לב"ש אין חילוק בין שוגג למזיד לענין אם הלך משם ואפי' שכח והלך הוי כמו מזיד בהליכה ה"נ נימא שוין הם לענין שכח ובירך במקום השני דבתרווייהו יצא בזה בדיעבד או לא יצא. והב"י כתב דאי איתא דמזיד לא מחייב לחזור מאי איכא בין שוגג למזיד כו'. דבריו תמוהים בזה דהא ודאי לבית שמאי באמת אין חילוק בין שוגג למזיד לענין ההליכה דלמא הכי נמי לענין הברכ' ונל"ל דלא מסתבר לומר בתרוייהו לא יצא בזה דא"כ למה אמרו ב"ש יחזור למקומו ויברך דהוא ל' לכתחלה הל"ל רבותא לא יצא וא"ל דרבותא דב"ה קמ"ל בזה דאפי' לכתחלה יברך במקום השני כיון דההליכ' היתה בשוגג זה אינו דהא עכשיו קי"ל כב"ש ואי לאו דא"ר זביד דמוד' ב"ה במזיד בהליכה היינו אומרים דהתנא א' להודיעך כחו דב"ש וע"כ הוכרח רב זביד להשמיענו בזה דודאי היתה קבלה בידו לפ' כן ממילא בשאר מילי ודאי אמרינן שפיר להודיעך כחו דב"ש כיון דהלכה כמותו כאן וגם א"ל דאף במזיד יצא אם בירך במקום השני במזיד זה אינו מדאיתא בגמרא רבה בב"ח אזל בשיירא אכל ושכח לברך אמר אם אגלה לבני השיירא שאחזור למקום שאכלתי יאמרו בריך כאן אלא אמינא אבדתי יונה דדהבא א"ל כן והלך וחזר ומצא באמת יונה דדהבא ומזה מוכח דבמזיד שבירך במקום השני לא יצא דא"כ מה לו כל הטורח הזה לבקש תחבולות לבני החבורה הא ודאי כיון דבדיעבד יצא אין לך דיעבד גדול מזה כדאשכחן בפ' ת"ה בתפלת הדרך דס"ל לר"ש שמתפלל אפי' מהלך רק שפ"א הלך עם ר"ח והתפלל ר"ח מעומד א"ל לשמעי' שגם הוא יעמוד כיון שבני החבורה ממתיני' מהיות טוב אל תקרי רע ש"מ שאע"פ שיותר טוב להתפלל מעומד אלו לא היתה החבורה ממתנת בלא"ה היה מתפלל מהלך והיינו דזה הוי בדעבד. וכן לענין תפלה מצינו שם דמתפלל מהלך בדרך אלא ודאי דבמזיד לא יצא במה שבירך במקום השני וע"כ טרח רבה בב"ח ואמר מלת' דשקר' ששכח יונה דדהבא כיון שהוא מוכרח לחזור למקומו כיון שהוא עכשיו מזיד כנלע"ד נכון: בגמ' אמרינן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי פי' רש"י אע"ג ששגג ונעקר מן המקום שאכל החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה שנעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ואכליה ארי' ק' מאי שנא בפ' קמא דברכות אר"ט פ"א הטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי כו' הרי דאפי' להחמיר אסור לעשו' כב"ש ולמה הרויח כאן אותו שעשה כב"ש בשלמ' מה שנענש אותו שעשה כב"ה לא קשה דאפי' ב"ה מודים במזיד בהליכ' דאסור וזה היה סבור שב"ה מתירין אף במזיד ע"כ נענש אבל איפכ' קשי'. ונ"ל דשאני בק"ש שב"ה אינן ס"ל אפי' להחמיר להטות ולקרות ק"ש משא"כ כאן דאפי' ב"ה מודים במזיד לב"ש ע"כ יש לנו לפסוק שפיר כב"ש לעשו' על צד הטוב אפי' בשוגג ובהא ניח' מה שפסקו כב"ש כאן אבל הרמב"ם פוסק גם כאן כב"ה דאם שגג בהליכה א"צ לחזור ובמזיד מודי' לב"ש דצריך לחזור ובכל גוני אפי' בשני מזיד אלו בהליכה ובברכה יצא בדיעבד דכיון דלא אשכחן אלא ל' לכתחלה אפי' לב"ש בשוגג דתנ' יחזור למקומו ולא אמר לא יצא הכי ס"ל לב"ה במזיד כנלע"ד בזה ולענין הלכה יש לנו לפסוק בזה ספק ברכו' להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג היינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמ' החברות' שעמו כנלע"ד:

לאותן פירות. משמע מל' זה של הרא"ש אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות מ"מ כיון שלמין זה אין לו תאוה חשבי' ליה כנתעכל וב"י כ' בזה יש להסתפק ואיני יודע מקום להספק אך בזה נסתפק לי באם אוכל איז' מין ואין לו כדי צרכו כפי חשקו לאכול ממנו וחשק לאכול עוד אלא שאין לו עד אימתי שיעורו בזה דהא אין שייך כל שאינו תאב לאכול ממנו דתכף הית' לו ג"כ תאוה וכן לענין לחם שלא אכל רק כזית מצד שלא הי' לו יותר והי' תכף עוד רעב ואדרב' יש לו תאוה לאכול עוד טפי מאלו לא אכל כלל כי טעם האכיל' ממשכת לו תאוה טפי כיון שטעם ואין לו עוד ממנו ונ"ל למפשט האי ספיק' ממה דאית' בגמ' כמה שיעור עיכול אר"י כ"ז שאינו רעב ור"ל אמר כ"ז שיצמא מחמת אכילתו א"ל רב יימר לרב זוטר' והאר"ל כמה שיעור עיכול ד' מילין ל"ק כאן באכיל' מרובה כאן באכילה מועטת ופי' התוס' דאכילה מרובה היינו כ"ז שהוא צמא אבל מועט ד' מילין וא"כ חזינ' לר"ל דבד' מילין הוי שיעור עיכול ולא אשכחן בהדי' דר"י פליג עליה בהא אלא באכילה מרובה דשיעוריה כ"ז שהוא רעב ולר"ל כ"ז שהוא צמא אבל במה דלא פליג למה לא נימא דגם ר"י מודה דהיינו בד' מילין אם אכל מועט וא"כ אע"ג דלא קי"ל כר"ל לגבי ר"י ומ"ה לא הביאו הפוסקים דברי ר"ל מ"מ בספיק' כי האי נוכל לפשוט מדברי ר"ל אע"ג דדא היא מלתא חדתא וצריכה רבה מ"מ כתבתי הנלע"ד:

שיעקור. עסי' קע"ח דמפינה לפינה לא חשיב שנוי מקום. וה"ה כשרואה מקומו. ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה יש לסמוך ע"ז כשאותו מקום אינו נקי. מ"א ע"ש:

יחזור. נ"ל דאם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן. מ"א:

ולהר"י והרא"ש. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלענין הלכה יש לפסוק בזה ספק ברכות להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג והיינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמת החברותא שעמו ע"ש:

מעט. אפי' לא אכל כאן כזית ל"ח. ובהלק"ט ח"א סי' (קמ"ו) [קמ"ז] כ' דוקא כזית ע"ש:

רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה ראשונה. ובספר אליהו רבה מגיה בש"ע שלא יהיה רעב ושבע מאכילה ראשונה וכן הגירסא בלבוש ובראב"ן:

מספק. ספק אכל ספק לא אכל אינו מברך הלק"ט ח"ב סימן רע"ח ובספק אכל פת כתב בתשובת קול בן לוי סי' ג' דמברך ע"ש:

התורה. משמע מלשון המחבר דברכת הטוב והמטיב דאינו אלא מדרבנן דביבנה תקנוהו אין צריך לחזור ולברך והוא הדין אם לא אכל כדי שביעה שאינו חייב לברך מן התורה. אמנם בתשובת הר"ש חיון כתב אפי' ברכת הטוב והמטיב צריך לחזור ולברך כי היכא דלא ליתי לזלזלי ביה וכ"כ בתשובת הר"י הלוי סי' מ"ד כנה"ג. ואשה שהיא מסופקת אם בירכה בה"מ אם מחוייבת לחזור ולברך עיין תשובת שער אפרים סי' י"א י"ב:

עד שיתעכל. ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש וכתב המ"א נ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות. ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון ונ"ל כיון שעוסקין בשתיה ופרפראות כלא נתעכל דמי. צ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו האיך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהיה קודם שאוכל והואיל ואין אנו בקיאין לשער זה לכן יאכל מעט קודם ברכת המזון ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחלה. מי שרוצה לפטור שני אכילות או שתיות בברכה אחת ושהה כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה מ"א ע"ש. ובס' אבן העוזר חולק עליו ע"ש והיד אהרן הביא בשם הרופאים ששיעור עיכול בינוני הוא שש שעות וכן הכריח בהלק"ט ח"א סי' קמ"ה וכ"כ מהר"ם לונזאנו עיין בס' מצות שמורים:

פירות. אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות ט"ז ומ"א בשם ב"ח כתב שאינו תאב לשום פרי:

בכזית. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא בעי דוקא שאכל ושבע ממש:

ס"א מי שאכל כו'. כמ"ש בסי' קע"ח ס"ב בהג"ה ע"ש: ואם יצא כו'. שם בגמ' נ"ב ב': ואם בירך כו'. ודוקא כו'. ממש"ש חד עביד במזיד כב"ה והלשון תמוה דהא במזיד ל"פ אלא דגם במזיד פליגי בדיעבד כי היכי דפליגי לכתחילה בשוגג דבין לב"ש ובין לב"ה מזיד נחית דרגא משוגג ועב"ח: ואם היה כו'. כב"ה וכמ"ש נ"ב ב' בכולה פרקין כו': ולהרר"י כו'. עתוס' דסוכה ג' א' ד"ה דאמר:

ס"ב בד"א כו'. ממש"ש נ' א' ג' שבאו מג' חבורות כו' וע"כ שהיו כ"א במקום אח' דאל"כ בלא"ה מצטרפין זע"ז כמש"ש במתני' ומ"ש רש"י שם בד"ה ג' ואפי' לא כו' ר"ל ביחד אבל לבדן אכלו ועמ"א ס"ס קצ"ג וע"ל סי' קע"ח ס"ד: אבל כו'. כ"א א' ספק כו' וע' רא"ש שם ובירושלמי ריש ברכות ר"ז בשם ר' ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתי' ואכלת ושבעת וברכת ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל ודלא כר"י כו':

ס"ה וכמה כו'. כר"י: ומשעה כו'. בירושלמי עד שירעב:

ס"ו שיעור כו'. כר"מ דר"י ס"ל שם ל"ח ב' כותיה ושם מ"ח א' וכן סוגיין דירושלמי והביאו תוס' דסוכה כ"ו ב' ד"ה ולא כו' ר"י נסב זיתא כו' ואמרינן בירוש' בתחילת כו' התיבון כו' וערא"ש פ"ו דברכות סט"ז ופ"ז סכ"ד:

ברכות כ"א

טור בשם ר' פרץ

הרמב"ם פ"ד מה"ב

הרא"ש

טור ורמב"ם פ"ג מהא דברכות כ"א

שם כ"א

רבי יונה

טור והרא"ש שם.

ברכות מ"ה וכת"ק