דין הנהגת ש״ץ בי״ח ברכות ודין - שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ״ד

שאינו יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפל' ש"ץ:

יכוין. וצריך שיבין בל' הקדש כמ"ש סי' קצ"ג ע"ש [ב"י ב"ח ד"מ] עמ"ש סי' ס"ב:

בקול רם. ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפלתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן (כל בו): בגמרא סוף ר"ה משמע דאף בלא דחק שרי דאמרי' לדבריך למה הצבור מתפללין א"ל כדי להסדיר ש"ץ תפלתו משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי הש"ץ להתפלל מיד בקול רם ומיהו א"צ לסדר אלא בר"ה וי"ה כמ"ש סי' ק' ע"ש ומ"מ צ"ע לר"ג למה צבור מתפללין כל השנה וצ"ל דמ"מ טוב להסדיר ש"ץ בכל פעם כמ"ש סי' קל"ט וכב"י ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל ש"ץ מנחה בקו"ר תיכף ע"כ, ובמדינות אלו לא נהגו כן וכן נכון וכ"כ ר"ל חביב בתשוב' וכ"כ רדב"ז סי' צ"ד שאם אפשר לבטלו שלא ע"י מחלוקת יבטלם ובכ"ה כ' סימן ק"א שמנהגם שש"ץ אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם והשאר בלחש ע"ש:

שיעבור. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה (ל"ח) וכ"כ סי' רל"ב סס"א:

וטוב שיהיה. היינו בדאיכא שהות ביום:

אחר ברכת הש"ץ. כ' הע"ת דפליג אסעיף ד' ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א':

אין לש"ץ להמתין. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד, ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו כמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכתוב בס"ח סימן תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל החזן אף על פי שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור:

יש להם לשתוק. עיין בתשו' מ"ע על האנשים שלומדי' בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בס' ווי העמודים קרא תגר עליהם וכ"מ ממ"ש סי' צ' סי"ח:

על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו:

אמת הוא. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל אבל בתפילה צריך שיכוון אמת היא ואני מתפלל שיאמנו דבריו ובקדיש צריך לכוון על העתיד לבא שיאמנו דבריו ב"ח בשם מהרר"ה בפירוש הסידור (ועמ"ש בשל"ה):

בניו הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם (שני לוחות הברית):

בחטף. פי' בחטף שב"א (ב"ח):

אינו מחויב. וב"ח כ' להחמיר אפי' אינו מחויב אפי' יודע אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אלא א"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין:

מיד כשכלה. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק:

א"צ המברך. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין כמ"ש סימן קכ"ח סי"ח:

יכוין. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל (ב"ח רש"ל) עס"ס קפ"ג:

שומע צבור. לכאור' משמע שכיוון למ"ש ב"י בשם א"ח וכן נרשם המ"מ ול"נ דליתא שהא"ח כונתו לתרץ תי' אחר על קושית הפוסקים מההי' דהחליל ולחלק בין צבור ליחיד אבל רמ"א סתם בס"ח כשאר הפוסקים דאין חילוק והא דנקט כאן צבור משום דעלה קאי:

וכן בקדיש. דלא מקרי ברכה שנתחייב בה אלא דבר שמחוייב לאומרו ביחיד דאם לא כן קשה האיך יצאו באלכסנדריא בקדיש וברכו:

יכוין למה שהוא אומר. פי' ב"י דאע"ג שאינו בקי להתפלל מכל מקום מבין הוא מה שהש"ץ אומר דאל"כ לא שייך לומר יכוין:

ואם אין ט' מכוונים. מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח:

ואני מאמין בזה. ובברכות הבקשות על העתיד יכוין ג"כ שיהי' רצון מלפניו יתברך שיקיים דבר זה:

שהוא חייב בברכה א' כו'. בטור כ"כ בשם ר"י וז"ל אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב כהן צדק משמע אפי' אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבים הצבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזה ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן כדמוכח בסוכה ב"ה של אלכסנדריא היו מניפים בסודרין להודיע שסיים ש"ץ ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אע"ג שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכווני' בחשבון הברכות לידע איזה ברכה הוא אומר עכ"ל והנה החילוק שכתב הרר"י הוא ג"כ מכח קושי' הגמ' של סוכה בפ' החליל וע"כ תמה ב"י בשם מהרי"א למה לא הביא הטור תחלה ההי' דסוכה ונ"ל דלענין שאר ברכו' שאדם מברך לעצמו אין בו שום איסור לענות אמן אפי' לא שמע ולא ידע כלל ואין כאן פלוגת' אלא בחזרת ש"ץ י"ח שבזה חייב לענות אמן ואף הר"י ודאי ס"ל דלא יעשה כן לכתחלה דהיינו בחזרת ש"ץ שמונה עשרה אף על פי שהוא כבר התפלל לא יאבה לשמוע את הברכה ויענה אמן דזה ודאי אינו דא"כ למה יחזיר ש"ץ תפלת י"ח כיון שא"צ לשמוע לו ועל מה שייך עניית אמן ולזה א"צ ראיה דסברא הוא שלא נאמר כן אלא ודאי דלא מיעט הרר"י בזה שאינו מחויב לברך אלא דאין ע"ז שם אמן יתומ' וההיא דפרק החליל הוכרחו לעשות כן אפילו לכתחלה כיון שהיה בה"כ גדולה וא"א בענין אחר כדברי הר"י ולא ה"ל להביא ההיא דהחליל דאין לו נפקותא מזה ומעיקר הדין הוא ג' חילוקים אם מחויב הברכה שייך בו לשון יתומה ואם אין מחויב הברכה רק שחייב לענות אמן בחזרת ש"ץ התפל' אין שם יתומה אלא איסורא בעלמא ובשאר ברכות כגון ברכות שאדם מברך לעצמו אין איסור כלל לענות אמן אף שאינו יודע שום דבר אבל לרב כהן צדק דהוא כתב כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והיינו אפי' אינו מחויב בברכה דהא בחסרון השמיעה תלה הדבר דעניית אמן הוה שלא כדין בזה וא"כ צריך אתה לחלק בין אם יודע איזה ברכה סיים וא"כ ההיא דהחליל אפי' לכתחלה ושלא בשעת הדחק מותר וע"כ מביא הטור שם ללמדנו שיש חילוק בין יודע או לא מה שלא מוכח לר"י וא"כ יש קולא וחומר' לרב כהן צדק קולא דאם יודע איזה ברכה יכול אפי' לכתחל' לענות אמן ולא כדעה ראשונ' דבכל גווני אסור לכתחלה ואין מעלה מצד יודע איזה ברכ' וכי היכי דבלא יודע כלל זה יש סברא שיש איסור לענות אמן אף שאין שם אמן יתומ' ה"נ ביודע דהא להר"י אין מכריע זה שיודע איזה ברכ' אבל לרכ"ץ שיש מעל' מצד יודע איזה ברכה נוכל לו' אע"פ שמצד הסברא אסור בלא יודע כלל מ"מ ביודע מותר אפי' לכתחלה וסגי בזה כיון שיש מעלה בזה דמוציא ידי אמן יתומה ובלאו הכי יש אמן יתומה אף שאינו מחויב באותה ברכה וע"כ מביא הטור מעלה דאם יודע אחר דברי רכ"צ דוקא אבל להר"י אין מעלה ביודע כלל וחומרא דאפי' אם אינו מחויב באותה ברכה הוי אמן יתומה בלי שמיעה מהחזן כל שאינו יודע איזה ברכה בפרט וע"כ ראוי לכל לתפוס חומרת שניהם דהיינו אם אין יודע איזה ברכה אע"פ שהוא אינו מחויב הוה אפילו אמן יתומה ולא סגי באיסור לחוד ובכל גווני הוה איסור לכתחל' אפי' אם יודע איזה ברכה והוא אינו מחויב בה וז"ש רמ"א ויש מחמירין כו' והיינו דעת רכ"צ ולא נקט רמ"א הקול' הנמשכת מפי' זה דביודע איזה ברכה מותר לכתחל' אלא צריך שישמע דוקא בפי' הברכה והא דנקט רמ"א אם אינו יודע כו' לאו למידק מיניה דביודע מותר לכתחלה אלא דלא הוי אמן יתומה כדמסיק רמ"א דזה נמי מיקרי אמן יתומה כלומר בזה לחוד יש חילוק אבל לכתחלה אסור בכל גווני כל שאפשר לו לשמוע כנלע"ד בזה אלא דאיכא למידק למה כ' הטור דיעה ראשונה בשם ר"י והוא תלמוד ירוש' מביאה הרי"ף והרא"ש בפר' ג' שאכלו וז"ל איזה אמן יתומה א"ר אבא דין חייב לברכה ולא ידע למה הוא עונה עכ"ל. וכ"ש קשה על רכ"צ היאך כתב הטור בשמו דאפי' אם יצא כבר לא יענה וכי יש לו כח לחלוק על הירוש' ותלמוד שלנו אינו חולק עליו ונ"ל שרכ"צ מפרש הירושלמי דה"ק דין חייב לשמוע הברכה או לידע איזה ברכה כדי לידע על מה יענה אמן וזה לא ידע על מה הוא עונה וע"כ הוי אמן יתומה וזה מפורש בדברי רכ"צ שכתב חייבים הצבור לשמוע כו' וזה כולל גם יודע המקום להוציא אמן יתומה וזהו מכוון בפי' הירוש' שזכרנו ולפ"ז אף לרכ"צ אין איסור בכל הברכות אלא דאי"ח של הש"ץ קאמר אף שהוא פטור שכבר התפלל מ"מ חייב לשמוע הברכה מש"ץ ולענות אמן ובזה אמרו שייך אמן יתומה וזהו כוונת הירוש' והיינו באין יודע אפי' איזה ברכה וע"כ אמר על מה יענה מכלל דאם יודע על מה יענה סגי אבל הרר"י שהוא הדיעה הראשונה מפרש הירוש' בענין שהעיקר תלוי באם הוא חייב לברך אותה שלא התפלל עדיין ולענין הלכה כ"כ מה שראוי לפסוק בזה:

מי ששכח כו'. זה דברי בה"ג בתו' והרא"ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב"ג כשם שש"ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב"י דהא לא קי"ל כרשב"ג אלא בר"ה וי"כ אבל בשאר ימות השנה קי"ל כרבנן דאין ש"ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי' דרבנן מודים לרשב"ג בשכח וטעה ול"פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר"ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס"ל אפי' במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי"ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב"ג את הבקי שלא יסמוך על הש"ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א' בלבד יוכל לסמוך על הש"ץ כל ששומע מתחלת י"ח עד סוף ובמרדכי פ' בתרא דר"ה כתב דלבה"ג קי"ל כר"ג אפילו בשאר ימות השנה ואח"כ הביא בשם מהר"ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש"ץ ונראה דגם התו' והרא"ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי' אפי' בטעות לשכחה מ"מ בזה לא יסמוך על הש"ץ ובתוס' סוף ר"ה יש עוד חילוק דבשומע מש"ץ לכ"ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב"ג מ"ה מהני כאן ביעלה ויבא ש"ד לכ"ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף:

מפי רוב הצבור כו'. בפסקי מהרא"י שם סי' קי"ט סיים וז"ל דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פ"ג שאכלו דקאמר תלמודא מ"ש מפי רוב העונין כו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו אלא דבפ"ג שאכלו דף מ"ו איתא כן לענין בוצע ברכת המוציא דאין רשאי לבצוע הפת עד שתכלה הברכה תחלה כדאיתא פ' כ"מ ומביאו רש"י שם ע"כ ציוה רבה בב"ח לבנו שם שלא יבצע עד שיסיימו רוב העונים אמן כי עניית אמן נמי מן הברכה הוא ע"כ אם סיימו הרוב הוה המיעוט כמאן דליתא דכבר כלתה הברכה משא"כ לענין עניית אמן למי שלא שמע הברכה רק עניית אמן מה אכפת לן ברוב דאף אם כולן סיימו אמאי לא יאמר אמן אחריהם דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוה העניית אמן של אותן ששמעו הברכה כברכה אריכתא דשפיר יאמר אחר סיומן ולענות אמן וכ"מ מדברי א"ח שהביא ב"י ורמ"א אח"ז וז"ל מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן חזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה ואין חוששין לאמן יתומה כו' אבל אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל הרי דאפי' אחר יחיד העונה אמן אי לאו חשש דאמן יתומה היה עונה עמו וכאן דשמע מן הצבור אפי' אם הרוב סיימו מ"מ יכול לענות אמן הן אחר ששמע סיום מן הרוב הן אחר המיעוט הנשאר כיון שאין כאן חשש אמן יתומה דהא גם אלו התחילו עם שאר הצבור לענות אמן ושפיר יענה אמן אחר ששומע מלת אמן מהם דהוי כעונה אחר הברכה כנלע"ד:

לא יגביה קולו. דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו:

יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ. מ"א:

אומר. וצריך שיבין בלשון הקודש כמו שכתב לעיל סי' ס"ב ע"ש:

התפלה. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה עי' סי' רל"ב ס"א:

הקדוש. דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה. ב"ח בשם רש"ל וכ"כ ע"ת ושכנה"ג. ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הציבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש. ל"ח וכ"כ ע"ת. וספרדיים נוהגים בכל השנה בתפלת המנחה שהש"ץ עם הקהל אומרים ג' ראשונות בקול רם עד לאחר האל הקדוש והשאר בלחש. וג' אחרונות אומר הש"ץ לבד בקול רם עי' הרדב"ז ח"א סימן ה' וצ"ד וק' ובכנה"ג סי' ק"א:

הש"ץ. כתב הע"ת דפליג אסעיף ד' אם אין ט' מכוונים וכו'. ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א'. מ"א:

עליהם. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד. ואם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה. אבל כשמאריך אין להמתין עליו. מ"א. כ' בס"ח סי' תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יוכל לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור:

לשתוק. עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב על האנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בספר ווי העמודים קורא תגר עליהם עיין סי' צ' סעיף י"ח:

מכוונים. מזה נראה שאין מצטרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג דהוא פקח. ט"ז. והפר"ח סי' נ"ה כתב דאם מכוון הברכות וכשרואה עונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרים מאלכסנדריא של מצרים לכ"ע מצטרפין ע"ש:

התפלה. עיין הלק"ט ח"ב סימן פ':

שמו. ולא יאמר הגדול ופשוט דאם עוסק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו. מ"א. וע"ל סי' ס"ו ס"ק ט' מש"ש:

הברכה. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל. אבל בתפלה צריך שיכוון אמת הוא ואני מתפלל שיאמנו דבריו. מ"א עי' ב"ח ובשל"ה ובספר נגיד ומצוה:

חולין. ולא לזמר עם הש"ץ ולא יאמר הי"ח עם הש"ץ ועי' בטור ועי' מ"ש בס"ק ז':

הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבה"כ בשחוק מוטב שלא להביאם. של"ה מגן אברהם:

בחטף. פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחולם כנה"ג שאין משמעות פי' האמנת דברים. לבוש:

מחויב וכו'. והב"ח החמיר אפי' אינו מחויב ואפי' יודע באיזה ברכה קאי אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אא"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין ע"ש:

אמן. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמר אמן מיד כי הניגון הוי הפסק. י"נ עיין מ"א:

להם. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין. מ"א:

מש"ץ. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל. ב"ח רש"ל ע"ת. וט"ז פסק כפסק הש"ע:

קאי וכו'. ועיין מ"ש בס"ק ט"ו בשם הב"ח:

ס"א יכוין כו' וצריך כו'. תוס' שם ד"ה כך כו' ובברכות כמ"ש בד"ה טעה כו' וכמ"ש בספ"ג דר"ה עד שיתכוין שומע ומשמי' ושמיעתו הוי כמתפלל כמ"ש בפ"ג דסוכה ששומע כעונה וז"ש ואינו מפסיק כו' ועתוס' דברכות נ"א ב' ד"ה אין מסיחין כו' וע"ל ר"ס קצ"ג:

ס"ב ש"ץ כו'. עמ"א: עד לאחר כו'. ע"ל סי' ק"ט ס"ב מש"ש:

ס"ג קהל כו'. ע"ל סי' רל"ו ס"ב וסי' רס"ח ס"ט וסי' רס"ט:

ס"ד ואם אין כו'. דהתפלה להוציא שאינו בקי כתקנת חכמים כמ"ש בס"ג וע"ל סי' נ"ח ס"ד בהג"ה מיהו כו' וזה הטעם שכ' י"א שכל כו':

ס"ה על כו'. כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור:

ס"ו ויענו כו'. בין כו'. עתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו' וכמ"ש בס"ח: ובכונה כו'. טור וכמ"ש בשבועות ל"ו א' אמן בו כו':

ס"ז כי מיד כו'. סנהדרין ק"י ב':

ס"ח דהיינו כו'. רש"י שם: וכן שלא כו'. כפי' הערוך: דהיינו כו'. כפי' רש"י: גם כו'. כפי' הערוך: דהיינו כו'. כגי' הרי"ף בירושלמי ספ"ח איזו היא אמן יתומה ר"ה אמר ההוא דמחייב למברכ' והוא עני ולא ידע מה עני ועתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו': וי"מ כו'. רש"י ותוס' בברכות שם: ולא כו'. כפי' הרד"א: כדי כו'. עתוס' דשבת קי"ט ב' א"ר כו' ועבה"ג: ולא כו'. גמרא שם:

ס"ט אם יש כו'. גמ' שם מ"ש רובא כו' א"ל כו':

ס"י מי ששכח כו'. תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה כו'. ומשמע מדבריהם דקי"ל כר"ג בכל השנה וע' במרדכי סוף ר"ה אבל אנן קי"ל כמסקנא דגמרא סוף ר"ה דלא קי"ל כר"ג אלא בר"ה ויו"כ לבד וכמ"ש רי"ף ורמב"ם וש"פ ומ"מ דינו של בה"ג אמת שכן מוכח בגמרא שם וכתי' של תוס' ג"כ ולשון הרא"ש בסוף ר"ה מדוקדק יותר שכתב ואע"ג דאמר לקמן לא פטר ר"ג כו' אבל כו' אף את הבקי כו' וכ"מ בפ' תפלת השחר כו' ומשמע מדבריהם דר"ג לא פטר את שבעיר כלל בתפלת הש"ץ אבל הרי"ף כ' שם אבל דעיר אין ש"ץ מוציאן י"ח אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"ץ מתחלה ועד סוף ומייתי ירוש' ר"ה צפורנאה בשם ר"י הלכה כר"ג באלין תקיעתא והוא שישבו שם מראש התפלה וכ"כ הרא"ש שם בלשונו וכ"כ הג"א ספ"ב ד"ה כגון כו' ובר"ה וביו"כ כו' וכ"ה שם בתוס' ג"כ ע"ש וכ"כ הר"ן וכ' וראיה ממש"ש בגמ' א"ל לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין אלמא מוציאן י"ח אותן שהן בבה"כ ועמש"ל בסי' תקצ"א שאין מוציאן אלא בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות לבד ואפ"ה הצריך בירושלמי שישמע מראש התפלה וז"ש כאן וישמע מש"ץ כו' וזהו טעמו של הר"מ בתוס' שם דברכה שלימה אינה פוטרו ועס"ס רס"ח ואפשר משום דתפלת ערבית רשות:

סי"א אם בעוד כו'. דאמן מן הברכה הוא כמש"ש וערש"י שם ד"ה עד: ואפי' אם כו'. כמ"ש בס"ח ועמ"א:

ר"ה ל"ג

טור בשם הגאונים

כל בו כ"ז

הרד"א בשם תשוב' הרמב"ם

טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ו'

טור בשם אביו

טור והרד"א

א"ח בשם רבי יונה

ברכות מ"ז

טור בשם ר"י

ברכות מ"ז

ב"י בשם הגהת מיי' בפ"א מהלכות ברכות בשם הירו'

תוספות שם

א"ח

בה"ג ותוס' ברכות פ"ט

בב"י

כתבי מהר"ר ישראל

ברכות מ"ה: