נדרה שלא להניק ודין מניקה שנתגרשה - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ״ב

נדרה שלא להניק את בנה כופין אותה. היינו שאסרה את הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייבת להניק כשהיא עניה ולא הכניסה לו שתי שפחות אבל אם היא הכניסה לו שתי שפחו' אין חייבת להניק חל הנדר ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפילו אם היא עניה ואם אמרה איני ניזונ' ואיני עושה תליא בפלוגת' שהבאתי בסי' פ' ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הברירה בידה לכוף אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק, ואם אמרה הנאת הנקה עלי חל הנדר כמ"ש והוא לא היפר והיה יכול להפר נראה דאז אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא היפר קי"ל הוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה אף על גב דאוקמי שם אליב' דב"ה היא נתנה אצבע ב"ש לא קיימ' לן כן לפי המסקנ' אף על גב דבהג"א כתב היא נתנה אצבע ב"ש משום דהוא פוסק בכמה מקומו' כמ"ד היא נתנה אצבע ב"ש וכן פסק כשאומר' הנאת תשמיש עלי והוא לא היפר דתצא בלא כתובה משום היא נתנה אצבע ב"ש אבל אנן קי"ל הוא נותן אצבע ב"ש לכן אם לא היפר הוא חייב שכר הנקה ותימ' על חושן משפט /חלקת מחוקק/ שכתב אם לא היפר דהיא חייבת שכר הנקה ולית', ועיין בסוגי' ונשמע משם אם לא הפר לה לא אמרינן מסני סני אותה אף על גב דאית לה צער כשאינה מניקה ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל:

שומעים לה. מפני צער דידה שחלב מצער אותה אם יש לה הרבה חלב כ"כ רש"י והרמב"ם כתב הטעם דצער לה לפרוש מבנה ונ"מ אם תרצה להניק בן חברתה א"י הבעל לעכב לפרש"י ועיין סימן פ' ועיין בא"ח סי' ש"ה שם מבואר דמותר לומר לעכו"ם לחלוב הבהמה מפני צער בעל חי שהחלב מצער אותה וע"כ צ"ל כאן הרמב"ם מודה דאית לה צער מחמת החלב אלא כוונתו אפילו אם הבעל נותן לה תינוק אחר להניק מ"מ אית לה צער לפרוש מבנה:

עליה להבי' ראיה. עיין סי' פ' אם משביעים אותה:

אבל אם הכירה וכו'. סתם כדעת הרמב"ם דאין זמן לדבר כל שאינו רוצה להניק מאחרים אין מפרישים אותו ואפי' אם הולד סומא הוא אמרינן דמכיר אותה בטעמ' וריחא ש"ס:

אבל אם אין לו וכו'. כ' בח"מ לא ידעתי טעם לדין זה במה נתחייב' היא יותר משאר נשים ולמה לא יתנו לה הב"ד שכר הנק' כשם שמוטל על הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו:

אבל אם השכיר'. ואפי' אם השכיר' את עצמה באיסור מ"מ כיון דאותו ולד מכיר' אין דוחין נפש מפני נפש:

אין מפרישין אותו ממנ'. אף על פי שאביו חייב ללמדו תורה ולחנכו כשיודע לדבר מ"מ אפי' כשהולד אצל אמו יכול האב לחנכו לפעמים כשיבא אצלו, המגיד:

יש לאב לו' וכו'. כתב בח"מ אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יכול האב לעכב ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יכול האב לומר כיון שהוא אינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ועיין בש"ס פ' הנושא שם איתא אם מת האב אין מניחי' הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו ומעשה היה ושחטוהו משמע אפי' אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו אלא אם היא גרוש' ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו וא"י למה השמיטו הפוסקים דין זה:

והבת אצל אמה. רש"י פי' בת אצל אמה היינו אין כופין אות' להיות עם האב או אצל קרובים מזה מדייק בתשובת מהר"מ פדוא"ה אם רצונה להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה:

אין האם יכול' לכוף. היינו הבת א"י לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותק' ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ"ש חז"ל הבת אצל האם ח"מ:

אין אם אמה וכו'. כ' בח"מ אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה:

נדרה שלא להניק וכו'. היינו בעניה שלא הכניסה לו שתי שפחות אבל בהכניסה לו שתי שפחות שפטורה להניק כמבואר לעיל סי' פ' סעיף ח' ודאי שהנדר חל ואסורה להניק ובעניה נמי יש חילוק אם נדרה שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנת בהנקה כדאמרי' בגמרא דף ס"א משום דרבוי החלב צער הוא לה אז הנדר חל וצריכה לשכור לו מנקת אבל אם אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל דהא משעבד' ליה כ"כ בתוס' בד"ה כגון שנדר' וכו' דף נ"ט ע"ב וכן הוא בהג"ה ע"ש:

שומעין לה. מפני צער' דידה הוא שהחלב רב בדדיה:

מפני שעולה עמו ואינה יורדת. כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעי' י' דבכל המלאכו' הדין כך ונקט הנקה משום שיש כאן צד דפעמים היא רוצה להניק והבעל אינו רוצה:

עליה להביא ראיה. כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעיף ט' דאין כאן עסק שבועה בין איש לאשתו ועיין מ"ש שם:

אפילו הוא סומא. בגמ' ד"ס ע"א סומא מנא ידע בריח' ובטעמא ועיין ברא"ש ובטור שפסקו כר' יוחנן:

אם אין לו כופה אותה. לא ידעתי טעם לדין זה ובמה נתחייבה היא יותר משאר נשים ולמה לא יתנו לה ב"ד שכר הנקה כשם שעל הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו:

דברים שהקטן צריך להם. שהרי הוא חייב במזונו' בניו עד שש שנים:

אין מפרישין אותו ממנה. ואף על פי שאביו חייב ללמדו תורה ולחנכו מיד שיודע לדבר מ"מ הא אפי' הוא אצל האם יכול לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו כן הוא במ"מ:

לא אתן לו מזונו'. יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונו' תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו וזה הוא נגד המושכל למה תוכל לכופו והיא אין לה שייכות לבן והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים:

יכולה לכוף שתהיה עמה. המעיין בתשובה יראה שהרב לא החליט הדין למעשה רק שכ' שאין הדבר פשוט כ"כ שיהיה הדין עם האם דיש מקום לומר אם הב"ד רואה שטוב ליתומים להיות אצל בית אביה הרשות ביד הבית דין ולא אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה הרשות בידה ודקדק כן מל' רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפ' לה לבת אצל מי תהיה ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הב"ד:

אין אם אמה יכולה לכוף. נראה דהיינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים נראה דאפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד בני שש וגם להיות הבת אצלה יותר מבבית אביה:

או משלכת אותם לקהל. כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה:

כופין אותה כו' דהנדר) אינו חל שהרי חייבת להניקו עד כ"ד חודש:

אינו רוצה כדי שלא תתנוול שומעים לה שחלב מצערה:

עליה להביא ראיה לעיל סי' (פ') סעיף ט' כפול דין זה ועיין מ"ש שם:

עד שהכירה וכ' בטור וז"ל לאחר שיגמול הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה ינחנו עם אמו דהא דאמרינן בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן אצל (קרובי) אביה והרמ"ה כתב דה"ה נמי בגרושה וכו' ולכאורה קשה מן הגמרא דאיתא בפ' הנושא א"ר חסדא זאת אומרת בת אצל אמה פי' מדתנן למקום שאמה מוליך אביה לה מזונות ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה עסקינן ומ"ח לא אמר בת אצל אחיה משום מעשה שהיה שהרגוה בשביל ירושת עשור נכסין דתניא אין מניחין הבן אצל מי שראוי ליורשו מי שמת והניח בן קטן כו' מעשה היה ושחטוהי ערב פסח א"כ דיש חילוק בין גדולה לקטנה ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה וכ' מו"ח ז"ל קשה על הטור שכתב ולאחר שיגמול הנער כו' דבבן קאמר וא"כ מה מקשה הא דאמרינן בת אצל האם ותו דלאיזה צורך אמר שראוי ליורשו ורש"ל כתב ליישב זה דה"ק באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אב אעפ"י שראוי ליורשה לפי שהאם עדיפא מן הקרובים אבל הגרושה כיון שאביה חי עדיף הוא מן האם ועוד שהאב חייב לזונה עכ "ל אבל הקושישא (ראשונה) אין לה ישוב עכ"ל וע"כ טורח לפרש דברי הטור בפי' דחוק ע"ש אם תרצה אבל כאן אפילו התחלת קושיא אין כאן דודאי אין חילוק בין בן לבת דהטור לא נתכוין כלל להשמיענו דדין הבן כבת דזהו פשוט דהא המעשה שהיה היה בבן ותו דהא הטור התחיל בדן בן וסיים בחילוק בין אלמנה לגרושה אלא פשוט שאי חילוק בין בן לבת אלא דרב חסדא אמר זאת אומרת הבת אצל אמה דמשמע אפילו גדולה אמר מחמת איזה טעם אחר (ופריך) דלמא לא הוה שום טעם רק משום רציחה ודוקא קטנה משום רציחה ולא גדולה ויש חילוק בבן ובת גופייהו בין גדול לקטן דלא חיישי' לרציחה אלא בקטן דוקא ובגדול יש עוד טעם מחמת חינוך שהאם תמיד בבית ותוכל לחנך יותר ומשני א"כ למה אמר למקום שאמה אלא דמתני' קמ"ל אפילו בגדולה ומטעם אחר נוסף על טעם רציחה בקטן: והכי מבואר באשר"י דאמר רב חסדא זאת אמר' הבת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה תניא נמי הכי מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו כו' מעשה היה כו' והטור נקט נגמל הנער נקט ל' כולל לקטן וגדול דמינקט יגמו' היינו קטן ונער הוא ל' גדול ובתרוייהו יהיה אצל אמו הקטן אף שאין בו טעם חינוך יש בו חשש רציחה ובגדול מטעם חינוך ולא קמ"ל הטור דין דבן שדינו כבת שזה פשוט ולא נתכוון (לזה) אלא כוונתו הוא דהי"א ס"ל דבין גדל בין קטן יש בהו חילוק בין גרושה לאלמנה והרמ"ה לא מחלק וא"ל על מ"ש הרא"ש תניא נמי הכי ומייתי מאלמנה ומאי ראיה לגרושה י"ל דבגמרא אין שם באמת הא תנ"ה אלא אדרבה קא מיתיב מזה הברייתא אמה דאמר רב חסדא אפי' בגדולה ואמר שהוכיח התרצן ממתניתין דתנן למקום שאמה דמוכח אפילו בגדולה אמר לשון תנ"ה כלומר דהברייתא אתי אנמי כרב חסדא וקטן דנקט בברייתא לאו דוקא כנלע"ד ברור בפי' הפשט באשר"י ובטור:

להניק וכו'. היינו שאסרה הנאת הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייב' להניק כשהיא ענייה ולא הכניסה לו שתי שפחו'. אבל אם היא הכניסה לו ב' שפחו' אינה חייב' להניק חל הנדר. ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפי' אם היא ענייה. ואם אמרה איני ניזוני' ואיני עושה ע"ל סי' פ'. ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הדין דכופין אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה. נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ואם אמרה הנאת הנקה עלי דחל הנדר כמ"ש והוא לא הפר והיה יוכל להפר אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא הפר. וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה. ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל ב"ש ע"ש:

ראיה. ע"ל סי' פ' סקי"א מש"ש:

מכירה. אם תרצה ללכת לעיר אחרת והיא רוצה להוליכה עמה התינוק והאפטרופסים מוחים בידה. ע"ל סי' פ' סקט"ו. כנה"ג הביא תשו' נ"י דאם גירש אדם אשתו והיא מניקה אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושב' עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנאתו ע"ש:

אותה. כתב הח"מ לא ידעתי טעם לדין זה ע"ש:

אצלי. אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יוכל האב לעכב. ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יוכל האב לומר כיון שאינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ח"מ. וע' בש"ס פרק הנושא דשם אית' אם מת האב אין מניחין הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו דחיישינן לרציחה. ומשמע שם אפילו אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו. אבל אם היא גרושה ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו אפילו צוה האב שישב אצל היורשים אין שומעין לו. הראנ"ח ח"ב סי' (ל"ט) [מ']. אם הקרוב מוחל הירושה ונסתלק ממנה אין לחוש לרציחה. הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה ע' כנה"ג דף ק"ג ע"א. הא דפחות מששה אין מפרישין אותו מאמו דוק' באותו העיר אבל בעיר אחרת לא רשד"ם חא"ה סי' קכ"ג. בפחות מבן שש שאין מפרישין אותו מאמו. הוא אפילו אם נשאת האם לאחר כנה"ג בשם הרדב"ז. כי היכ' דהאב יוכל להפריש את בנו אחר שש מאמו הכי נמי אבי אביו יוכל להפרישו מאמו אחר ו' הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם הקטן אחר היותו מבן ו' ומעלה אומר דניח' ליה בצוות' דאימ' לאו כל כמיניה דאפטרופס לעכב בידו הר"ם אלשי"ך סי' ל"ט:

לעולם. אפילו מטופל' בבנים ובבנות משפטי שמואל סימן צ'. אפילו נתרצה האם שתשב הבת עם האב וחזרה בה ורוצה לקחתה עמה הבת אצל האם לעולם הרמ"ט ח"ג סי' ס"ב. אם הבת רוצה לישב עם אחיה אין כופין אותה לישב אצל אמה. ובגוונ' דליכ' למיחש לרציחה הר"ם פדוואה סימן נ"ג. וה"ה אם רצון הבת להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה הר"ם פדואה שם. אפילו תלך האם לעיר אחרת תהיה עמה מהריב"ל. ורשד"ם חולק אמ"ש לעיל סימן פ' סקט"ו:

לכוף. היינו הבת א"י לכוף אם אינו רוצה להיות אצל האם. אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ"ש חז"ל הבת אצל אמו ח"מ ב"ש. וע' כנה"ג דף ק"ד ע"א:

יכולה לכוף. היינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה ח"מ ב"ש. ואם מתה האם ואבי אמה רוצה לקחתה אצלו ע' כנה"ג דף ק"ג ע"ב סל"ו:

נותן לה שכרה. כמש"ש במכירה:

ואם לא כו'. עבה"ג סק"ז:

בד"א כו'. עבה"ג אבל הרי"ף והרא"ש כתב כר' יוחנן:

ואינו רוצה כו'. ערש"י ס' א' ד"ה עד כמה כו' :

והוא נותן כו'. גמרא שם:

וי"א דאפילו כו'. פשוט דמ"ש היא מאשה אחרת כיון דאינה מחוייבת אלא כו':

וי"א כו'. עח"מ:

הגרושה כו'. פשוט שם צ"ז ב' ק"ז ב' וש"מ:

אעפ"י כו'. מע"ש נותן לה שכרה:

שלמו כו'. עבה"ג והראב"ד חולק:

ואחד כו'. ממש"ש ק"ב ב' לא יאמר כו' אר"ח זאת אומרת כו' מ' דבבן יכול לומר לכשיבא אצלי כו':

אפילו לאחר כו'. גמרא שם:

ודוקא כו'. ערש"י שם ד"ה זאת כו' ואין כופין כו' משמע דברצונה תליא ע"ש:

אם לא כו'. עבה"ג ובמש"ש נ"ט ב'

נתגרשה אינו כופה ואם כו' נותן כו' וכנ"ל ובפ"ד דיבמות ותתבעינו ליורשים כו' דיני מהרי"ו סי"א ע"ש: